קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: (פרשת חוקת כ. ח')
גזירה קשה נגזרה על משה רבנו שלא להיכנס לארץ ישראל, כשבני ישראל הגיעו לקדש, שם מתה מרים ושם נקברה, העם היה צמא למים, והחל לריב עם משה ואהרון, "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:" (במדבר כ. ד' ה'). ואז הקדוש ברוך הוא פונה למשה, ואומר לו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:" (במדבר כ. ח'). משה ואהרון מקהילים את עם ישראל ואז – במקום לדבר אל הסלע משה מכה בו במטהו כנאמר: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (במדבר כ. יא').
ומה היו תוצאותיו של מעשה זה של משה ואהרן? הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. בבגד צחור, ניכר כל כתם ומטופל מיידית, לשמור על השלמות המוחלטת. ונגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אלא ימותו במדבר. כמאמר הכתוב: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: (במדבר כ. יב').
הראיתם או שמעתם פעם סלע שמדברים אליו או מכים בו והוא נובע מים לכחמישה מליון בני אדם, למקניהם ובהמתם, ומתגלגל הוא עימהם במסעם מחניה אחת לשניה! נס גלוי וברור הוא.
האם יש הבדל בגודל הנס בין דיבור להכאה?
אמנם כן, אומר רש"י: "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא מימיו, הייתי מתקדש לעיני העדה. והיו אומרים: מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של הבורא – קל וחומר אנו".
משמעות הדבר, ששמו של הקדוש ברוך הוא יתברך יכל להתקדש בעולם יותר אילו היו מדברים אל הסלע, מאשר שהיכו בו. ולכן נענשו משה ואהרון לא להיכנס לארץ ישראל.
והשאלה מדוע איפוא נענשו משה ואהרון בעונש כה חמור? צריך להיות איזה שהוא יחס בין החטא ועונשו, צריכה להיות פרופורציה. כיצד יתכן שעל חטא כה דק, כה זעיר, מגיע עונש גורף כל כך, חמור ונורא?! והרי ככלות הכל, לא סירב משה רבינו לעשות רצון ה', חלילה וחס. הוא קיים את דבר ה', אמנם היכה, ולא דיבר. והתוצאה היתה זהה, המים נבעו, הנס קרה. על מה ההקפדה, על מה העונש הנורא?
ויש לומר, שאכן משה רבנו קיים את דבר ה', אבל באופן בלתי מושלם, יש כאן חסרון בשלמות המעשה, יכול היה המעשה להיות מושלם יותר לו היה נעשה בדיבור. אולי מישהו מקהל עם ישראל היה מתעורר לשעה מהדיבור. כי אינו דומה חסרון שלמות המעשה בדברים רוחניים, לחסרון המעשה בדברים גשמיים, ועל חסרון שלמות מגיע מענה הולם, תגובה ממרום. ואכן זו לא אחרה לבוא: " לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:!"
להמחשת העניין: אדם המבקש את חברו שיבנה לו בית מושלם, והוא בנה לו רק חצי בית, הרי שלפחות חצי בית יש בידו, ועליו להודות לחברו על כך, ואילו בדברים רוחניים אם יש חסרון בשלימות המעשה הנדרש הרי זהו פגם במעשה עצמו גם במה שנעשה, כי בדברים רוחניים נדרש מהאדם לעשות את כל שביכולתו שכך נאמר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:" עם ישראל מצווים לקיים את מצוות ה' בשלמות, בכל מכל כל. וכל חיסרון בשלמות המעשה הנדרש מהאדם, הוא פגם מהותי בעשיית המצווה, שהרי כלל נאמר ברוחניות "המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי", אשר על כן למרות שבעצם הוצאת המים על ידי הכאת הסלע באמצע המדבר זה כשלעצמו נס גדול, מכל מקום אם היו מדברים אל הסלע כפי שנצטוו, והיו המים יוצאים על ידי דיבור בלבד הרי שהנס היה גדול יותר וממילא גם היה מתקדש שמו יתברך הרבה יותר.
הרי שלפי מדרגתם של משה ואהרון, חסרון בשלמות המעשה בנס היה פגם גדול ביותר ולכן נענשו אף בעונש חמור.
אין דברים אלו מביעים ביקורת חלילה באדון הנביאים, דברים אלו עבורנו הם. לכשנתבונן נגלה, כי רוב בקשותנו מהבורא יתברך שיעשה את חיינו מושלמים יותר! שנחיה בבריאות שלימה, שנתפרנס בריווח גדול, שיהיה שלום מושלם, ואז ישאלונו: קביעת עיתים לתורה אצלכם מושלמת? והתפילה בכוונה שלימה, בשימת לב לפני מי אתה עומד? עשיית המצוות בכלל נעשות בשלמות? שהרי כך אמרנו חיסרון בשלמות המעשה פוגם בעצם קיום המצווה.
כך הסבירו חז"ל את הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" ודרשו חז"ל "בשמים – ממעל" – בכל דבר רוחני יש להביט באלו שהשיגו יותר ולשאוף להשיגם. כאמור: "קנאת סופרים תרבה חכמה". ואלו בעניינים הארציים יש להתנחם בכך, שישנם כאלו שיש להם פחות מאשר לף, ועליך לשמוח בחלקך.
למה הדבר דומה
משל, למה הדבר דומה? לאדם, שהיה לו סולם עץ, שמדרגותיו הוליכו אל הגג. קרא האיש למשרתו והורה לו לעקור את המדרגות, כדי שלא יוכלו לטפס על הגג. המשרת טיפש היה. מה עשה? היה עולה בסולם ועוקר את המדרגות שמתחתיו בזו אחר זו. עקר שליבה ועלה, עקר עוד אחת והמשיך לעלות, עד שעלה אל הגג ועקר בשמחה את השליבה האחרונה. אך אבוי – אינו יכול לרדת! צעק וצרח, וכל בני הבית נקהלו וצחקו לסכלותו. "שוטה שבעולם", אמרו לו, "לא כך עוקרים את השליבות. היה לך לעקרן בדרך ירידתך!"
בטורח רב עלו בני אדם לגג, ושלשלוהו משם בחבלים.
למד הכסיל את הלקח. למחרת היום, כאשר אמר לו בעל הבית, שישנו סולם היורד אל הבאר העמוקה ויש לעקור גם את שליבותיו, ידע כיצד עושים זאת! התחיל לרדת בסולם, ועקר את השליבות בדרך ירידתו. לבסוף הגיע לקרקעית הבור ועקר בשמחה את השליבה האחרונה – אך אבוי, לא יכול היה לעלות! שוב קרא וצווח, ושוב נקהלו האנשים ושחקו לסכלותו.
התקומם ומחה: "הלא אתם אמרתם לי שכך ראוי לנהג! אך תואנות אתם מבקשים להקניטני! "
אמרו לו: "שטיא, כל דבר – במקומו! סולם המוצג לגג, עוקרים את שליבותיו מלמעלה. סולם היורד לבור – עוקרים את שליבותיו מלמטה…" (עוד יוסף חי)
אף כאן, יודע החכם לנהג בכל דבר כראוי לו. ברוחניות – להתאוות לעלות מעלה מעלה. ובחיי חולין – להיות נחון במידת ההסתפקות והשמחה בחלקו.
נזכור כי בדברים רוחניים מצוות ומעשים טובים "המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.