וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (במדבר יב. א')
בילקוט "מעם לועז" כתב וז"ל: על זה אמר שלמה המלך עליו השלום: "ברוב דברים לא יחדל פשע חושך שפתיו משכיל" (משלי י).
ר"ל, אם אדם מדבר הרבה, לא יתכן שלא יבוא לידי חטא, ולא ידבר לשון הרע על חבירו. וזה שחושך שפתיו מלדבר לשון הרע על חבירו הוא נבון. שיש לו דעת, וכשיש לו הכרח לדבר, כשרואה שהוא בא לספר לשון הרע על חבירו, הוא חדל מזה ושותק. וזהו מה שאומר התנא במשנה באבות: (א, יז): "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
ר"ל בדברים הנוגעים לגופו של אדם ולא לנשמתו, אין טוב אלא שתיקה, היינו דיבור הכרחי ביותר, שכן ברוב דברים לא יחדל פשע. אבל בדברים הנוגעים לנשמה, כגון תורה ותפילה או דבר מצוה, שם לא ישתוק, אדרבה, מצוה לדבר.
וכתבו המפרשים שהקדוש ברוך הוא ברא לאדם שתי עינים ושתי אזנים ופה אחד. ללמדך שלעולם ידבר אדם חצי ממה שראה וממה ששמע. היום לצערנו ולבשתנו מדברים פי שתים ממה שראינו וממה ששמענו עד כדי כך שגם מה שלא ראינו ולא שמענו אנו מדברים…
סיפור לשבת פרשת בהעלותך
מספרים על מלך אחד שהיתה לו בת נאה ומשכילה והיתה בת יחידה לאביה. המלך חשב ושקל מי הוא החתן שיהא ראוי לבתו. שהרי צריך הוא למלוך אחרי. וצריך שיהיו בעל מדות טובות, ותכונות טובות ועל כלם משכיל נבון וחכם. החליט המלך לערוך מבחן לנתיניו, הציב בכיכר העיר שתי בובות זהות לחלוטין עד שלא היה אפשר לזהות הבדל ביניהן.
הוציא המלך כרוז לאמור: אדם שיגלה אם קיים הבדל בבובות או יגלה מום בהם, יזכה להיות חתן למלך.
ותהום כל העיר ומי לא הגיע להראות כחו ותבונתו. אך בראותם את הבובות נאלמו דום. שתי בובות זהות לחלוטין.
וכי להתל בנו רוצה המלך שאלו?
והנה הגיע בחור פקח וחריף מאד. עמד והתבונן מכל עברי הבובה ולבסוף הוציא קשית קטנה ואמר למלך: אדוני המלך, אני רואה באחת הבובות חור קטן בפה. יורשה לי לבדוק משהו? הסכים המלך.
נטל הבחור את הקשית והכניס אותה לאוזן הבובה וראה שהקשית יצאה דרך הפה של הבובה.
אמר למלך, אדוני המלך: מצאתי את הפתרון. מי שמכניס משהו מהאוזן ומיד יוצא הדבר מהפה אין לך מום גדול מזה… שמח המלך לקראת "חתנו" ואמר לו: אכן, כך הדברים ובך בחרתי לבתי. כי אין לך מלך יותר גדול מאדם המסוגל לשמע ולא להוציא מהפה. כי "מה "יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמל תחת השמש", כי כל עמל האדם לפיהו.
ב"אפיקי מים" כתב מעשה שהיה עם רבינו משה פיינשטין זצ"ל מגדולי הפוסקים בדור האחרון, וכך היה המעשה:
שתי חברות גדולות וידועות שמייצרות ומשווקות מוצרי חלב לסוגיהם בארצות הברית, דאגו לכך שתוצרתם תתאים ותענה לדרישות הכשרות של המגזר החרדי, שמהווה נתח לא מבוטל בשוק הצרכנות.
פעם הזדמן הגאון הגדול רבי משה פיינשטין זצ"ל להתארח באיזה מקום, והגישו לשולחן ארוחה חלבית, ובשולחן היו שני קנקני חלב, שכל קנקן הכיל בתוכו שקית חלב מחברה אחרת.
אחד מהנוכחים עקב אחרי הרב, וראה שהרב הושיט את ידו לקחת מאחד הקנקנים, הרים את הקנקן אך מיד הוריד אותו מידו, ומיד שלח את ידו ולקח מהקנקן השני ושתה ממנו. אותו אדם לא נתן לסיפור זה לחמוק לו מידיו, ומיד נתן פרשנות לעצמו;
אין ספק שכבוד הרב לא סומך על אותה חברה, עובדה היא שהעדיף את החלב של החברה המתחרה. והיות שאותו אדם לא היה אמון על מדת המתינות, ופחז כמים היתה דרכו ומידתו, מיד החליט לזכות את הרבים ולהצילם ממכשול. ומפה לאוזן עברה השמועה ; שהגאון רבי משה פיינשטין לא סומך על מוצרי אותה חברה. וכדרך לשון הרע שעושה לו כגפיים, כי לשקר אין רגלים אך פעמים שיש לו כנפיים, וכאש בשדה קוצים הגיעה השמועה לבתים רבים משומרי אמונים, שהחליטו להינזר ממוצריה של אותה חברה.
אותה חברה המשיכה לשווק את מוצריה, בלי לדעת על אותה שמועה, אך לאחר זמן קצר הורגש הדבר, כי כל יום שעובר, היא מקבלת פחות ופחות הזמנות, ומתוך כמות אדירה שהיתה משווקת יום יום, הגיעה להזמנות דלות ביותר, דבר שגרם לה הפסדים רבים של מיליוני דולרים. ולא היה להם מושג מאיפה נפל עליהם דבר זה, ומה חסר במוצריהם שהפסיקו להזמינם.
ראשי החברה לא ישבו בחיבוק ידיים, ומיד כינסו אסיפה של כל הנוגעים בדבר, להתייעץ, מה קרה, ועל מה יצא הקצף של הצרכנים, שהרי תוצרתם ידועה הן בטיב המוצרים והן בטיב הכשרות.
לאחר בדיקה יסודית, הגיעה לאוזנם השמועה, שהיות שהגאון הרב פיינשטיין לא סומך עליהם, לכן הפסיקו הצרכנים לקנות מתוצרתם.
דבר זה ציער אותם מאד, כי לא היתה שום סיבה שבגללה יהיה לרב קפידה עליהם. ומיד התארגנה משלחת של ראשי החברה לגשת לרב פיינשטין ולעמוד מקרוב על הסיבות שגרמו לרב לא לתת בהם אמון, ומיד שמו את פעמיהם לביתו של הרב, במטרה מוצהרת, שהם מוכנים לקבל עליהם כל דרישה מחמירה מצד הרב ולתקן את הטעון תיקון אם תהיה דרישה כזו.
רבי משה קיבל אותם בסבר פנים יפות כדרכו להאיר פנים לכל פונה, והראה להם פנים שוחקות, בניגוד למה שחששו בתחילה. ומיד ניגשו לעצם העניין, ושאלו אותו, כבוד הרב, מה ראה על כך שלא לסמוך עליהם?
הרב לא השיב, ובמקום לתת להם תשובה קם רבי משה ממקומו ניגש למטבח ופתח את המקרר, ולעיניהם הנדהמות, הראה להם שקית חלב מתוצרתם, ואמר להם זה מה שאני צורך יום יום. –
דבר זה הדהים את הנוכחים ומיד העלו חששם בפני הרב, שכנראה יש מי שמפיץ שמועות לא נכונות בשמו וסיפרו לו את כל הקורות אותם. –
רבי משה הבטיח להם לטפל בנושא ולבדוק את מקור השמועות. וגם הבטיח להם שיפרסם ברבים שאין לו כל ספק וכל חשש, ומוצריהם כשרים הם ל"מהדרין מן המהדרין".
לאחר בדיקה קצרה של השמועות ומקורם, הגיעו לאותו אדם שפירסם את השמועה בראשונה, שממנה התגלגלה הפרשה כולה. בשמוע רבי משה את הסיפור צחק ואמר , אכן אני מאשר את מה שאותו אדם סיפר, אך הפרשנות שלו בטעות יסודה, כי נכון הוא הדבר שהרמתי את אותו קנקן והנחתי אותו בחזרה, והסיבה שונה לחלוטין, הרמתי את הקנקן במטרה לקחת ממנו חלב, והרגשתי שהקנקן ריק, ולכן שלחתי את ידי לקחת חלב מהקנקן השני. ולא דובים ולא יער. וכמובן שהרב ז"ל עשה את כל ההשתדלות לפרסם ברבים את דעתו, שאין כל חשש, והכל כשר למהדרין מן המהדרין.
מעשה זה יש בו ללמדנו, כמה צריך האדם לשמור פיו ולשונו, ולפני שמביע דעתו אפילו על מה שראו עיניו, ואף אם הדבר ברור בעיניו כחד וחלק, יש לו לעצור ברוחו ולחשוב ולשקול בפלס שכלו, מה עלול הוא לגרום בפתיחת חרצובות לשונו.
ועוד בעניין זה של לשון הרע, ידוע המשל המובא בספרים:
משל לאריה מלך החיות שחלה במחלה אנושה, וקרא לכל החיות לבוא אליו, ובאו כולם שום אחד לא נעדר, ורק השועל בפיקחותו איחר את בואו, כי חשש שהמלך בחמתו ינקום מהם, ובינתיים רצה לעמוד על כוונתו. ויתחבא אחרי הדלת לשמוע מה נעשה בפנים.
והנה הזאב שהיה שונא את השועל מאז ומתמיד, בראותו שהשועל נעדר מהאסיפה, ניצל את ההזדמנות כדי להבאיש את ריחו של השועל בעיני האריה, וחיפש דרך איך שהמלך ירגיש בחסרונו של השועל, עמד ואמר; אדוני המלך, אנו מאד מצטערים על הסבל שעובר על אדוננו המלך, ולדעתי מי שיכול לעזור ברפואתו של אדוני המלך הוא רק השועל, ואם תשלח להביא אותו יוכל בוודאי לתת עצה מועילה, עצה היכולה להביא מזור ותרופה למחלתך.
עיני הנוכחים הופנו לחפש את השועל, וכשהאריה הרגיש שהשועל לא נמצא, חמתו בערה בו וביקש לחפשו ולבולעו חיים.
השועל ששמע מבחוץ את כל מה שהולך בפנים. בשומעו כי יצא עליו הקצף, מיד נכנס בריצה מבוהלת לתוך ביתו של האריה, והיה נראה כי הגיע ממקום רחוק, ובעודו מתנשף עמד ואמר.
"יחי אדוננו המלך" , מסר חשוב יש בפי לאדוני המלך: בשומעי על מחלתו של אדוני המלך, מיד חיפשתי עצות במה אוכל לעזור, וזה ארבעים יום שאני נודד לחפש תרופה למלך, ולבסוף מצאתי. כי נודע לי מרופאים מומחים, שהתרופה למחלה זו היא , כי עליך להפשיט את עורו של הזאב בעודו חי, וכשהוא עדיין חם תשימו על ראשך ותתרפא.
תיכף צווה המלך לעשות כן, ובור שכרה הזאב לשועל נפל בו. ואז קרא עליו השועל ואמר "הרשת אשר עלי חרשת, בה נוקשת".
והנמשל
והנמשל: המדבר לשון הרע, אומנם הוא נהנה בשלחו את חיציו אל מול רעהו באמרי פיו, אולם כשיתעשת ויתבונן בתוצאה רואה הוא, כי למעשה הרשת אשר על חבירו חרש, בה נוקש, שטובה גדולה עשה לחבירו, במה שנותן לו את מצוותיו. והוא ישא את עוונותיו של חבירו, והוא בבחינת '"צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
