וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה.. (כי תשא ל. יב')
מעלת עושה הצדקה גדולה היא עד מאוד, ומובא בספר "קב הישר": על הפסוק: "וצדקה תציל ממוות" אמר רבי יוסי, יש אילנא דחיי ויש אילנא דמותא. והעושה מעשים טובים מחזיק באילנא דחיי והעושה מעשים רעים מחזיק באילנא דמותא, והאי גברא דאחזיק בצדקה ויהיב פרנסה לעני, שעל ידי הצדקה הזו החזיק באילן החיים והתיש והכניע את כוח אילן המוות!
וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשעושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השניה שעשה, אבל אות של מעשה הצדקה אינה נמחקת לעולם, שנאמר: "וצדקתו עומדת לעד" (תהילים קיא. ג')
הנותן תרומה או צדקה, אין הוא מפסיד, אלא אדרבא נותן הוא לעצמו ברכה ותוספת לנכסיו. בפסוק נאמר על מצות נתינת מחצית השקל, "ונתנו". ולכשנתבונן נראה שאת המילה "ו נ ת נ ו" אפשר לקרוא ישר והפוך עם אותה משמעות, מכאן שהנותן מיד מקבל.
המגיד מדובנא הביא על כך משל יפה, אדם שהיה בכיסו סכום של שלוש מאות שקל, והנה בערב, רואה הוא שנותרו לו רק מאתיים שקלים. הבין האדם שאבד לו שטר של מאה שקל, והצטער על אבידתו. למחרת כשהלך בדרכו, מצא שטר של מאתיים שקלים, שמח מאוד, אך בתוכו עדיין היה מצטער על המאה שקלים שאיבד, שהרי יכולים היו להיות לו עכשיו מאה שקלים יותר.
לאותו אדם היה גם שדה חיטים, בוקר אחד לקח עמו שק של זרעוני חיטה בכדי לזרעם בשדה. בדרכו לשדה, עבר בשביל המוביל מביתו לשדה, ולא שם לב כי יש חור בשק, וחלק מהזרעונים נפלו בשביל המוביל מביתו לשדה, ואכן, כשהגיע לשדה, ראה כי חסרים זרעונים בשק. הצטער על אבידתו, והמשיך לזרוע את הנותר שבשק. לאחר כמה חדשים, כשעבר בשביל המוביל מביתו לשדה, רואה הוא כי כל השביל מלא בחיטים משובחות שצמחו מאותם זרעים שנפלו אז.
שמחה גדולה מילאה את לבו בראותו כי אדרבא, אותה אבידה שאבדה לו, היא עצמה גרמה לו עתה ריווח גדול, וכל צערו אז היה לשווא.
כך מדרך האדם כשרוצים ממנו ליתן נדבה, יצר הרע מקשה את לבו לומר איך תתן והלוא תחסר מממונך, אך לא כך. אדרבא, אותו הסכום שייתן לצדקה, הוא הסכום שייתן לו את הברכה והעושר, כך שלמעשה כסף זה לא יצא ממנו, אלא ייתן לו עוד ועוד, כמו שאמרו רבותינו, 'עשר בשביל שתתעשר', וזהו הסוד במילה שכתבה התורה "ו נ ת נ ו" שנקראת ישר והפוך, ללמדנו, שכל מה שאדם נותן לצדקה, חוזר אליו בכפל כפליים.
מספרים על אישה אחת אלמנה ענייה שהייתה גרה בודדה בעיר יפו, ובכל בוקר הייתה קונה מעט חטים, והולכת לטחנת הקמח שהיתה בנמל יפו, שם הייתה טוחנת את החיטים, ושבה לביתה ואופה לעצמה כיכר לחם אחת לשחרית וכיכר לחם אחת לערבית.
בוקר אחד, לאחר שאפתה את הלחמים, הופיע בביתה עני שהתחנן על נפשו לקבל פת לחם הואיל וכבר כמה ימים שלא אכל ועומד הוא לגווע ברעב. נכמרו רחמיה של האלמנה, ונתנה לו כיכר אחד של לחם, כך שנותר לה רק ככר לחם אחד. לא עברו כמה רגעים, והנה עני נוסף דופק על דלת ביתה, ומתחנן לפת לחם. לא יכלה האלמנה לעמוד בפני תחנוניו ובכיו של אותו עני, ונתנה לו את פת הלחם האחרונה שנותרה לה לארוחת הערב. מיד הלכה וקנתה בשארית כספה מעט חיטים נוספות, והלכה שוב לטחנת הקמח בנמל יפו וטחנה קמח חדש, אך לדאבונה הרב בדרכה חזרה לביתה, נשבה רוח חזקה, והעיפה את שקית הקמח שטחנה זה עתה היישר לתוך הים. נותרה האלמנה ללא קמח, וללא אפשרות לאכול כלום באותו היום. בצר לה פנתה לרב היושב בבית המדרש הסמוך לנמל, ושאלה בפיה, רבי, זו תורה וזו שכרה? הרי את לחמי הדל נתתי היום לשני עניים, ובפרוטות האחרונות שנותרו לי, קניתי קמח חדש, והנה באה הרוח והעיפה את הקמח לים, ונותרתי ללא כלום.
עודה מדברת עם הרב, והנה נכנסו לרב חמשה סוחרים עשירים, ובידם כד חרס מלא דינרי זהב, ובקשו לדבר עם הרב, מיד החל אחד הסוחרים לספר לרב כי לפני זמן קצר היו בספינה מליאה סחורה מול נמל יפו, כשלפתע פגעה הספינה בסלע ונפער חור בספינה ומים רבים חדרו לספינה שהייתה בסכנת טביעה, נשאנו עיננו למרום והתפללנו לקדוש ברוך הוא שיציל אותנו מרדת שחת ונדרנו נדר, אם יעזור ה' ונינצל, נתרום כד מלא דינרי זהב לצדקה, ולפתע לא ידענו כיצד נסתם החור והספינה ניצלה, ועתה באנו לקיים את נדרנו לתת את הכסף לצדקה.
שאל אותם הרב, אתם יודעים כיצד נסתם לפתע החור? לא, ענו הסוחרים, אך נוכל לבדוק זאת בספינה העוגנת בנמל הקרוב אלינו. ביקש הרב מאחד הסוחרים לגשת ולבדוק זאת, ואכן לאחר כמה דקות חזר הסוחר ובידו שקית שבתוכה בצק שהיא זאת שסתמה את החור והצילה את הספינה. שאל הרב את האלמנה, המכירה את השקית הזו? כן, ענתה האלמנה, זאת שקית הקמח שלי. פנה הרב לסוחרים ואמר, את כד החרס המלא דינרי זהב, תתנו לאלמנה זו, שבזכותה ניצלתם מטביעה בים.
"ו נ ת נ ו" מכאן שהנותן למעשה מקבל.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.