וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה: (פרשת מקץ מא-יד).
שתים עשרה שנה היה יוסף כלוא בבור השבי: שתים עשרה שנות חשכה ועלטה. קרבן עלילת שוא, ולפתע בלא כל אזהרה, ללא כל הכנה, ניצב הוא בארמון המלוכה, עיני כל נשואות אליו. ופרעה, המלך האדיר, שואלו במו פיו: האמת היא שאתה החכם מכל?
"….חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו": (בראשית מא. טו')
ומהי תשובתו של יוסף?
ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה: (מא – טו,טז)
מילה אחת: "בלעדי". פירש רש"י: אין החכמה משלי! והספורנו פירש: אין זו אמת שאני היחיד היודע לפתור. אין בלבי ספק שיש פותרים בלעדי!
ומדוע הצטנע? הרי לו הזדמנות פז שנקרתה לפניו להגדיל את תלותו של פרעה בו, וממילא יוציאו פרעה מאפילה לאורה. היה עליו לאשר את דברי פרעה ולומר שאכן מומחה הוא מאין כמוהו. ומה מצהיר הוא? אין החכמה משלי. יש פותרים נוספים בלעדי.
ויש לומר כי הכל תלוי בחינוך! יוסף בתור יהודי חדור באמונה צרופה מבית אבא יעקב, יודע הוא שהעושר, הכבוד והחכמה, הכל מאיתו יתברך.
יוסף הצדיק זכה לקדש שם שמים במצרים, תלה כל ידיעתו וחכמתו בה' יתברך, ודוקא בזכות ענוותנותו זכה ליקר וגדולה ומצא חן בעיני מלך מצרים, שמיד הסיר טבעתו מעל ידו ויתנה ביד יוסף, ונתן לו את כל מלכות מצרים בידיו. ולא נחה דעתו עד שקרא לו "צפנת פענח", וכמו שתירגם אונקלוס,"מי שכל הסודות גלויים לו".ומאין זכה יוסף לכל זה, הכל היה לו מכח החינוך שקיבל מאביו יעקב אבינו עליו השלום.
במגילת אנטיוכוס מובא:
בשנת עשרים ושלוש שנים למלכו, היא שנת מאתים ושלוש עשרה שנים לבנין בית האלוהים, שם פניו לעלות לירושלים. ויען ויאמר לשריו: הלא ידעתם כי יש עַם היהודים אשר בירושלים בינינו. לאלהינו אינם מקריבים, ודתינו אינם עושים, ודתי המלך עוזבים לעשות דתם. וגם הם מייחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, ואומרים, מתי ימלוך עלינו מלכנו, ונשלוט בים וביבשה, וכל העולם ינתן בידינו. אין כבוד למלכות להניח לאלה על פני האדמה. עתה בואו ונעלה עליהם, ונבטל מהם ברית אשר כורת להם: שבת, ראש חודש, ומילה. וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני כל חילו.
באותה שעה קם אנטיוכוס המלך וישלח את ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב. ויבוא לעיר יהודה לירושלים. ויהרוג בה הרג רב, ויבן במה בבית המקדש, במקום אשר אמר אלוהי ישראל לעבדיו הנביאים שם אשכן שכינתי לעולם, במקום ההוא שחטו את החזיר, ויביאו את דמו לעזרת הקודש.
ובהיות זה, כאשר שמע יוחנן בן מתתיהו כהן גדול כי זה המעשה נעשה, נמלא קצף וחמה, וזיו פניו נשתנה, ויוועץ בליבו מה שיוכל לעשות על זה. ואז יוחנן בן מתתיהו עשה לו חרב, שתי אמות ארכה וזרת אחת רחבה, תחת בגדיו עטופה. ויבוא ירושלים, ויעמד בשער המלך, ויקרא לשוערים. ויאמר להם: אני יוחנן בן מתיתיהו באתי לבוא לפני ניקנור. ואז באו השוערים והשומרים, ויאמרו לו: הכהן הגדול מהיהודים עומד בפתח. ויען ניקנור ויאמר להם: בא יבוא.ואז הובא יוחנן לפני ניקנור. אמר לו ניקנור, אתה הוא אחד המורדים הגדולים שאינם רוצים בשלום המלך? ענה לו יוחנן, עתה באתי וכל
אשר תאמר לי אעשה. אמר לו ניקנור, אם כרצוני אתה עושה, קח חזיר ושחטהו על הבמה, ואלבישך בבגדי מלכות ותרכב על סוס המלך ותהיה מאוהביו ומקורביו. ענה לו יוחנן, כן אעשה, אך בתחילה מבקש אני ממך שתוציא כל איש מהעזרה כי ירא אני מישראל שישמעו על מעשי ויהרגוני. מיד הורה ניקנור והוציאו כל איש מהעזרה, ולא נשארו אלא ניקנור ויוחנן. בעת ההיא נשא יוחנן בן מתתיהו עיניו לשמים ותיקן תפלתו לפני אלוהיו, ויאמר: אלוהי ואלוהי אבותי, אברהם יצחק ויעקב, אל תתנני נא בידי הערל הזה, כי אם יהרגני, וילך ישתבח בבית דגון אלוהיו, ויאמר אלהי נתנו בידי. ויהיה מכך חילול ה' גדול.
באותה שעה פסע עליו שלש פסיעות, ויתקע החרב בלבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש לפני אלוהי השמים. ענה יוחנן ויאמר: אלוהי, לא תשים עלי חטא כי הרגתיו בקודש, עתה כן תתן את כל העמים אשר באו עמו להצר ליהודה ולירושלים.
אז יצא יוחנן בן מתתיהו ביום ההוא, וילחם בעמים ויהרוג בהם הרג רב. מספר ההרוגים אשר הרג ביום ההוא שבע מאות אלף ושנים (ושבעים) אלף, אשר היו הורגים אלה לאלה. בשובו בנה עמוד על שמו, ויקרא לו "מכבי ממית החזקים".
מכל זה נלמד, כאשר יוחנן עומד בודד בעזרה מול ניקנור הגדול, הגיבור, פונה הוא לקב"ה בתפילה ואומר: רבש"ע, אני ודאי אין בי את הכח לנצח את כל מאות ואלפים חיילי ניקנור אשר מחוץ לעזרה, אבל אתה ה', הכל בידך, בידך להושיע בין רב למעט ומנצח!
כאן מגלה לנו יוחנן את סוד ה"נצחון" – "תפילה לה", אדם שעומד בפני ה' בתפילה מעומק הלב בבטחון שביד ה' להושיעו, מסוגל הדבר שה' יתברך יהא בעזרו.
רבותינו אמרו שקודם התפילה יחשוב אדם את עצמו שהוא "אביון", אפילו לא עני, כי בהגדרת חז"ל אביון הוא יותר מעני, כי אין לו כלום. וכך כאשר אדם עומד בצורה כזו לפני ה', ומבקש מאת ה' גם את מינימום הדברים שהוא צריך כדי חייו, וגם את מה שהוא צריך מעבר לכך, אזי תפילתו נשמעת לפני ה' ומתקבלת.
ואיך ניתן להגיע למדרגה של כוונה כזו, רק בעזרת מדה אחת, היא מדת הענווה, מדת ההתבטלות, אדם שעומד לפני ה' ומרגיש שהוא כאין, ככלום, והכל מאתו יתברך, זוכה שתפלתו נשמעת.
וכן אנו מוצאים בהמשך מגילת אנטיוכוס, שקודם מלחמת המכבים עם בגריס הרשע, הקדימו תפילה, וגזרו צום, ובקשו רחמים מאת אלהי השמים, כי לא היה להם ספק, שבלי תפילה אין תקוה שינצחו, ורק בכח התפילה יוכלו לנצח את האוייב הגדול. אבל ברגע שיודעים זאת, אזי גם חמשה אחים ומעט שבאו לעזרתם, יכלו לגבור על צבא עצום ורב, עם פילים וכלי מלחמה משוכללים, אזי הכל נעשה אחרת לגמרי, כמו שלבסוף זכו המכבים להכרית את הצבא שנלחם בהם, ואנטיוכוס עצמו ברח בספינה ונעשה ללעג וקלס בכל מקום בו דרכה כף רגלו.
ועל זה אנו מתפללים בנוסח "על הנסים" "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", ונשאלת השאלה, וכי היכן כתוב שתמיד הרבים צריכים לנצח, הלא בודאי שצבא חכם יותר ואמיץ לב יותר יוכל לנצח צבא גדול ממנו.
אלא סוד הדבר הוא, שכאשר יודעים המעטים שהם מעטים, והרגישו זאת בכל מהותם, אז תלו בטחונם בה' שהוא יושיעם, ולא תלו את הנצחון בגבורתם.
ואכן כך הוא נרמז בפרשת השבוע, "ויהי כאשר פתר לנו כן היה", ורבותינו אומרים כל החלומות הולכים אחר הפה, שיש ביד הפותר
להסב את פתרון החלום לטובה או לרעה, ולכן אדם שיש לו חלום רע, ונפשו עגומה מכך, יתפלל לה' בפיו שיושיעו, ואז ה' יקבל את תפילתו.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
