"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:" (פרשת ויחי פרק מז, כח).
למה הזכיר הכתוב מספר שנות חייו שהיו בארץ מצרים? לפי שמצינו שיוסף היה עם אביו לפני מכירתו שבע עשרה שנה, שנאמר: "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן" (בראשית לז,ד), וכשם שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה, כך יוסף פרנסו וכלכלו שבע עשרה שנה כנגדם במצרים. (דעת זקנים מבעלי התוספות וחזקוני).
נמצא לפי זה כי חייו המאושרים של יעקב, היו בסך הכל שלשים וארבע שנה, כמניין: "ויחי" אלו השנים שחי יחד עם יוסף בנו.
והנה כן דרכם של צדיקים תחילתם יסורים וסופם שלוה, אולם הכל הולך אחר החתום. וכן אמרו חז"ל על רבינו הקדוש (ירושלמי כלאים פ"ט ה"נ): רבי ישב בסוף ימיו בעיר צפורי שבע עשרה שנה, וקרא על עצמו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", ויחי יהודה בצפורי שבע עשרה שנה. וכתבו המקובלים: שרבי יהודה הנשיא היה ניצוץ של יעקב אבינו, כי רבי יהודה "הנשיא", נוטריקון: ה'וא נ'יצוץ ש'ל י'עקב א'בינו. (תורת משה אלשיך).
זאת ועוד עלינו לדעת, כי לולי ההכנה הראשונית שנעשתה על ידי האבות הקדושים, לא היו יכולים עם ישראל לשרוד את תועבת מצרים, וזה החל בשרה אמנו שנאלצה לרדת למצרים עם אברהם אבינו ונלקחה לבית פרעה, וכן יוסף הצדיק שנאבק בציפורני נפשו עם אשת פוטיפר, כמו כן יעקב אבינו שנתגלגל לירד למצרים וכל זאת בחסדי ה' יתברך להכרית ולהעביר גילולים מן הארץ כדי שבבוא היום תהיה אחיזה לעם ה' במצרים במשך שנות גלותם.
והנה, שתי דרכים קיימות בדרך התיקון, ב'יסורים', כפי שאמרו חז"ל "הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם" וכן "צדיקים נתפסים על הדור" ובכך זוכה הוא לזכך את עם ישראל כולו.
דרך נוספת היא 'שלוה', שיש לו שקט ורוגע ומנצל זאת הצדיק כדי להמית עצמו באוהלה של תורה. הוא אשר בקש יעקב 'לישב בשלוה', לאחר התלאות ומסכת הרדיפות והיסורים שעברו עליו והחלו בעודו במעי אמו. חשב בלבו, הנה עד כה תיקן בדרך אחת של יסורים, מעתה מבקש הוא להמשיך את התיקון אך לא על ידי יסורים אלא מתוך שלוה ושקט ויקדיש את כל כולו להמשך התיקון מאוהלה של תורה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף!
ההיסטוריה של עם ישראל אף היא נחלקת לשתי תקופות.
תקופה אחת בה יכולנו לשמור את התורה מתוך נחת ושלוה, כמו שנאמר, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ושקט ושאנן ואין מחריד כמו בסוף תקופת מלכות דוד המלך, ובימי שלמה המלך.
היו ימים אלו ימי מלכות, תקופה של אור, טוהר וזוהר, שקט, שלוה, רבונות, שגשוג כלכלי ועוצמה מדינית, ובמקביל היתה גם עוצמה רוחנית לא פחות. זו דרך אחת לשמור תורה, לקיים מצוות ולתקן את העולם כשהכול מסביב אור.
אך היו תקופות אחרות של חושך, תוהו ובוהו, יורה רותחת של שנאת אדם ושל אנטישמיות גואה, שנאה לכל מי שבשם ישראל יכונה. רדיפות ושמד, גזירות שונות ומשונות. שחיטות מסעי הצלב, מדורות האינקביזיציה וכבשני אושוויץ, ובכדי לשמר את המצוות צריכים היו להסתתר במערות ובמחילות בבונקרים וכו'…
מסירות נפשם של אבותינו הקדושים היא שסללה את הדרך ואיפשרה את כח העמידה של עם ישראל במצרים לשרוד עד ליציאתם ממצרים.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
