בורא העולם מרעיד את עולמו. רעידת אדמה קשה הרעידה את המדינות השכנות אלינו וגבתה את חייהם של עשרות אלפי איש שנקברו חיים תחת בתיהם ורכושם. יום למחרת, הורגשו עוד שתי רעידות נוספות בארצנו. "המביט לארץ ותרעד" – בורא עולם מטלטל את העולם ורוצה להעביר מסר.
רבנו ניסים גירונדי זצ"ל, רבה של יהדות ספרד כתב לפני 700 שנה בספרו 'דרשות הר"ן' דרוש ו': "ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל אל התשובה, וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות. הווה אומר, לא רק שעלינו להתעורר ממה שקורה לגויים אלא שכל זה קורה בכוונת מכוון כדי לעורר אותנו – והוא מאמר הנביא: הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב: אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג. ו – ז).
וממשיך הר"ן בדבריו הנוקבים: "וכשאינם מתייסרים ברעת האחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע, וילך הלוך וקרב. ואין ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות אשר הם באמת התראות ה' יתברך, ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקיבל עליו התראה, שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך!". דברים קשים ונוראים שכותב הר"ן.
ואם לא די לנו בכך ועדיין לא התאוששנו, טלטל ה' את ארצנו בטרור הנורא בערב שבת, עם הסתלקותם של שלושה קדושים וטהורים.
מה רוצה ה' מאיתנו?
דברים מיוחדים אמר מגיד המישרים הרב ישראל מאיר שושן שליט"א שינסו לתת לנו אחיזה מה הדבר החשוב לבורא עולם.
וכך פתח הרב במעשה מצמרר ששמע לאחרונה:
"בבית הכנסת 'חוג חתם סופר' בבני ברק, התפללו בקביעות לפני כמה שנים כ-350 מתפללים, אשר רובם היו ניצולי שואה עם מספרים על היד.
עקיבא שטיינברג – אחד המתפללים בבית הכנסת, היה אף הוא ניצול שואה. הוא איבד בשואה האיומה את אשתו וששת ילדיו, בעודו צעיר לימים, גלמוד וחסר כל.
בוקר אחד, הוא ניגש אל רב בית הכנסת, הרב אונגר, ומספר לו ברעדה ובכי: "כבוד הרב, חלמתי בלילה חלום נורא, וכדי שהרב יבין את הסיפור, עליי לספר לרב את העבר שלי", אמר בבהלה.
"הגעתי לאושוויץ בחשון תש"ה. את כל משפחתי איבדתי באותו יום. נשלחתי לעבודת פרך איומה בבית חרושת לפחמים. בסוף היום הראשון לעבודתי, כשאני עדיין בתוך היממה הראשונה לפטירתם של אשתי וששת ילדי, שכבתי על הדרגש שבור ומיואש. לפתע חשתי נגיעה רכה בכתפי. היה זה אברך ר' אריה.
"עקיבא, לא למדנו היום כלום, בא נלמד משהו", הוא עודד אותי. רק שנבין, ר' אריה איבד באותו היום ממש את שמונת ילדיו ע"י הנאצים. הוא היה תלמיד חכם וידע גמרות בעל פה.
התחלנו ללמוד יחד, ור' אריה פשוט העיר אותי לחיים. על בשרי חשתי את הפסוק: "כי הם חיינו… ובהם נהגה יומם ולילה". איזו גדלות!.
ערב אחד, בחודש אדר, בשכבי על הדרגש אומר לי ר' אריה: 'עקיבא, עוד פחות מחודש פסח – איך נאכל כזית מצה? איך נקיים 'בערב תאכלו מצות'?!'". 'ר' אריה', זעקתי בייאוש, 'על מה אתה מדבר, אנחנו פה באושוויץ! היכן נשיג כאן מצה?'", ממשיך עקיבא לספר לרב.
"עקיבא", ענה לי ר' אריה במתינות, "אל תגיד ככה, אנו אמנם באושוויץ, אבל הקב"ה הוא כול יכול, 'והבא להיטהר מסייעין בידו', הבה ונמתין לישועת ה'…
כל אותו הלילה לא פסקו ההפגזות. מטוסי האויב הפציצו מחסני נשק. למחרת פורים, כשאנו צועדים כהרגלנו לעבודה, גילינו, ששני פצצות נפלו על מחסן החיטה.
היה זה מחסן אדיר שהכיל טונות של חיטה שיועדו להזנת הצבא הגרמני. החיטה התפזרה על פני כל השטח כמו מרבד קסום של גרעינים – נס של ממש: כמה חלמנו אתמול על מעט חיטה, והנה, כל השטח מסביבנו מוצף בחיטה. הקב"ה כל יכול.
כשחזרנו מן העבודה מאוחר בלילה, מיהרתי להתכופף ולאסוף שני חופנים, אחד עבורי ואחד עבור ר' אריה, שלא ידע את נפשו מאושר".
עקיבא המשיך לתאר לרב אונגר כיצד מצא אבנים, טחן עימם את החיטים והפך אותם לקמח. "כל לילה טחנו, עד שהגיע ה' בניסן. מיהרנו להכין את הבצק: מים, קמח, לישה מהירה, והנה, הבצק מוכן. רידדנו את המצה במהירות, ועם מסמר עשינו בה חורים. כך זכינו אחר עמל ויזע ל שני כזיתות מצה כשרות למהדרין – אחד לי ואחד לר' אריה. החבאתי את המצה מתחת לחולצה, ושבתי למחנה, כשידי צמודה לגופי, ושומרת על המצה היקרה.
והנה, כשהגענו למחנה, הבחין אחד השומרים בתנוחת גופי המוזרה וצעק: 'יהודי, מה אתה מחביא שם?'. בתנועה חדה הוא הרחיק את ידי מגופי, ושברי מצה צנחו להם בדממה על האדמה הקפואה.
הנאצי לא הסתפק בזאת, ובמגפיו המסומרות ריסק את המצה עד דק. לקינוח הוסיף להכות את אריה חברי במכות אדירות. לא התבלבלתי ומיד צנחתי על המצה מחוסר הכרה.
כעבור ארבע דקות שבתי להכרתי. הייתי מיוסר כולי, שברי שברים, אך נזכרתי שיש מתחתי אוצר. מצה מרוסקת אמנם, אבל גם בה אפשר לקיים מצות אכילת מצה.
בעודי זב דם זחלתי לתא שלי כשבידי האוצר היקר", ממשיך עקיבא לספר לרב אונגר. "קראתי לרב אריה והראיתי לו כי נותר בידי כזית אחד של מצה.
ר' אריה פרץ בבכי: "לא יאומן. אתה טרחת להביא את החיטים, אתה חטפת מכות על המצה, אך בכל זאת, אנא רחם עלי ותן לי את הכזית מצה, שאינני מצליח לחשוב כיצד אעבור את ליל הסדר בלי לאכול כזית מצה".
"ר' אריה", עניתי בתקיפות, "אני מוותר לך על ארוחת הערב של מחר ושל מוחרתיים, אבל המצה – חיי עולם הבא, אינני מוותר!". ר' אריה המשיך להתחנן: "עקיבא, אנא, תן לי את המצה, ובתמורה אומר איתך מילה במילה את כל ההגדה, אותה אני יודע בעל פה".
"אין על מה לדבר – המצה שלי!", התעקשתי. "אתה יודע מה?", קרא ר' אריה בהתלהבות, "בוא נעשה עסקה:
אני אוכל את המצה, ואתה – תקבל את השכר. שכר עצום של 'לפום צערה אגרא'!". חשבתי והסכמתי. הוא אוכל והשכר – שלי.
הגיע ליל הסדר. "שבנו מן העבודה שבורים ורצוצים, 4 כוסות לא היו, מצה – בקושי פירורים של כזית, אבל מרור – היה לכולם בשפע. שכבנו יחד על הדרגש, ואמרנו את ההגדה בבכיות נוראות", מספר עקיבא.
"כבר לא החזקתי מעמד ונרדמתי מרוב בכי ותשישות, אך ר' אריה שאכל מצה, לא היה מסוגל להירדם מרוב התרגשות. וכי קלה היא בעיניכם: זכה הוא לאכול כזית מצה בגיא צלמוות, באושוויץ.
לפנות בוקר החל להתפלל שחרית בהודיה עצומה ובלחש. כשהגיע להלל כבר שכח היכן נמצא מהתרגשות, באמרו: 'אשר קידשנו', נתן צווחה של התרגשות ממעמקי ליבו הטהור. השומר הגרמני זינק ממקומו, הצמיד את הנשק לראשו ולחץ על ההדק. נשמתו הטהורה והמזוככת יצאה על קידוש ד', ביום טוב ראשון של פסח בעת אמירת ההלל.
"נשברתי לרסיסים", מספר עקיבא בדמע. "ר' אריה היה הרב שלי, אבי הרוחני, הוא החזיק אותי בתוך הגהינום הנורא, כיצד אוכל לשרוד בלעדיו?. בחסדי ה', הקב"ה נתן לי כוחות עצומים במשך שלושים יום נוספים.
בי"ז באייר הגיעו האמריקאים. המלחמה הסתיימה. שקלתי 36 קילו. עור ועצמות. לא מצאתי עוד טעם בחיי. אך הקב"ה, אב הרחמים, הוא בעצמו מחיה המתים. אט אט התאוששתי. הקמתי בית בפעם השניה, ב"ה זכיתי בארבעה ילדים ובעשרה נכדים כן ירבו.
ואז עוצר עקיבא את סיפורו ופונה לרב אונגר: "אתמול בלילה, 33 שנה אחר פטירתו של ר' אריה חברי, ומסיומה של המלחמה – הופיע ר' אריה בחלומי, כשכולו נורא הוד, לבוש בקיטל לבן.
"איפה אתה, ר' אריה?", זעקתי. "אני במקום שכולו אור", הוא השיב. "זכיתי להיהרג על קידוש ד'. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שיתנו לי לגשת אליך. היום לראשונה קיבלתי אישור מהשמיים לרדת אליך.
עקיבא היקר, דע לך, כי על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה יש לי שכר אדיר, אך מצוה אחת שעשיתי פה בעולם הזה, עד היום אין לי עליה שכר וכי חסר לי מכך הרבה בשמיים… "מצוה אחת שעשיתי פה בעולם הזה, עד היום אין לי עליה שכר: מצות אכילת מצה בליל הסדר תש"ה.
ומדוע? כי היה הסכם בינינו: אני אוכל את המצה והשכר הולך לעקיבא. עקיבא, אם תוותר לי על השכר – אוכל לקבל אני את שכר המצווה האדירה הזו. אני מתחנן לפניך: אנא, וותר לי על השכר!".
מיד השבתי לו בחלום: "ר' אריה, אתן לך כל שתבקש ממני, אבל שכר של מצווה – אני לא מוכן!. לא אוותר על שכר שלי בעולם הבא".
ר' אריה עזב אותי בחלום בפנים עצובות, וכך התעוררתי", מספר עקיבא לרב אונגר.
"האם הרב חושב שעשיתי כהוגן שלא וויתרתי? הרי אני הוא זה שחטפתי מכות על המצה, אני הבאתי את החיטים, הסכם זה הסכם, למה עלי לוותר?, אלא שמצד שני, נשמתו של אריה כל כך מתחננת…".
הרב אונגר שומע את השאלה ושותק.
לבסוף הוא אומר: "שאלה כזו יש לשאול צדיק מן הדור הקודם, גש לרבי ממכנובקא, יהודי קדוש של מסירות נפש ותשאל אותו".
הגעתי לרבי ממכנובקא ששמע את הסיפור וענה לי ברכות: "מן היושר עליך לוותר!", הוא משיב לי: "שלשים ושלש שנים עברו מן הסיפור הזה, האם ניסית לחשב כמה ברכות זכית להגיד בשלשים ושלש השנים האחרונות? כמה מצוות, הנחת תפילין, שבתות, ועוד תמשיך עוד ועוד בשנות חייך. ור' אריה המסכן – כבר לא נותרו לו הזדמנויות יותר. הוא בעולם האמת שם אין יותר אפשרות לקיים עוד מצוות, האם לא ראוי לוותר לו על הזכות הזו?".
שמעתי את דברי הרבי, ואמרתי: "אם כך, אני מוותר על השכר".
אך הרבי ממכנובקא לא מסתפק בזה: "היכנס לבית הכנסת הסמוך, פתח את ההיכל, ושם, סמוך לספרי התורה הכרז בפה מלא ובלב שלם על מחילתך".
שמעתי לדברי הרב, ובשעת חצות לילה נכנסתי לבית הכנסת ומול ספרי התורה שבהיכל אמרתי: "ריבונו של עולם, אני מוותר לר' אריה בלב שלם על השכר של אכילת מצה בפסח תש"ה".
באפיסת כוחות, שבתי לביתי וצנחתי על המיטה. באותו הלילה, אני רואה, לא פחות ולא יותר, את ר' אריה בחלום, כאשר פניו מוארות מאוד: "יישר כח, עקיבא! הוויתור התקבל, אני מודה לך מעומק ליבי. בזכותך העלו אותי לכאלה מקומות שאין לתאר. אין לי מילים להודות לך על כך שנתת לי את המצוה הזו".
מיד אחר התפילה בבוקר, שבתי לרבי ממכנובקא וסיפרתי לו בהתלהבות על החלום האחרון. הרבי שמע את דבריי והזיל דמעות, כשהוא אומר: "זה פשוט לא יאומן. אותו נפטר על קידוש ה', חברך ר' אריה היה יהודי קדוש שעבר ייסורי איוב. הוא חי כל חייו בקדושה ובטהרה, ידע ש"ס ונמצא בגן עדן במקום הכי נשגב, ובכל זאת שווה לו לעזוב את כל העולם הבא, לרדת פה לעולם הזה בחלומך ולהתחנן על עוד מצוה אחת. ומדוע? כי שם הוא כבר לא יכול לעשותה. ואם רק יקבל את המצוה הזו, יכניסו אותו למקומות גבוהים בעולם האמת.
ואנו… אנחנו חיים פה בעולם, מסביבנו מתגלגלות להן מצוות רבות בהישג יד, ולעיתים אנו הולכים באדישות, מסוגלים לוותר על כמה מצוות או לעשות אותן בלא חשק, ומה נאמר למעלה?! הרי יום אחד נגיע לפני עולם האמת, ושם ניפגש עם כל האפשרויות שהיו לנו, וכמה נתחרט ונזעק מדוע לא חטפנו את המצוה, מדוע לא עשינו אותה בכוונה. אוי, כמה עונג ואושר היינו מרוויחים אם רק היינו מבינים שזו זכות שאין כמוה, מפני שלמעלה כבר אין אפשרות יותר לחטוף מצוות – מה שהספקת לעשות ולהביא – זה מה שיהיה שלך לנצח.
הבה ננצל כל רגע שאנו כאן כדי לחטוף מצוות!", בכה הרבי בכי תמרורים.
"יהודי יקר, אתה חי, הינך עדיין בעולם הזה – עולם העשיה, תייקר את המצוות. תחטוף כמה שרק נשמתך יכולה וכך תזכה להגיע לעולם הבא עם שקים אדירים של שכר ואושר נצחי".
בורא עולם מרעיד את העולם ומראה לנו כי העולם הזה אינו קבע, הוא רק מעבר לעולם הבא. הכל יכול להתמוטט ח"ו ברגע אחד, תרתי משמע. כך זה עולם המעשה שעלינו לחטוף מצוות, להתגבר על ניסיונות ולהתרחק מעבירות. שום דבר לא נשאר עם האדם לעולם הבא, אלא רק תורה, מצוות ומעשים טובים שעשה בחייו, הם יביאו לו את הנצח והאושר בעולם הבא!.
