עשרת הדיברות נחתמות בדיברה האחרונה: "לא תחמוד בית רעך… שורו, עבדו וחמורו". לא לרצות את מה ששייך לחבר שלי.
על כך כותב הצדיק ה'בני יששכר' (אגרא דכלה ויחי): "הנה ידוע כי כל התורה כלולה בעשרת הדיברות, ועשרת הדיברות כלולים כולם בדיבור האחרון – לא תחמוד. והיינו, להתרצות בגזירותיו יתברך אשר מנע ממנו הטוב ההוא הניתן לחברו. ויחשוב כי הוא יתברך לבדו היודע את ההנאות והטוב הראוי לכל אחד". והמשיך הצדיק ('דרך פיקודיך', חלק המחשבה): "כי אם היה מאמין הזה למה יתאווה?. והלא תראה שלא יתאווה האדם שיהא לו ארבע רגלים כבהמה, כי אין זה מדרך האדם. כך הוא התאווה לכל מה שיש לחברו ואין לו – שיאמין שהבורא בראו בחכמה ומזמין לכל אדם את ההנאות הראויות לו, והשאר שאינם בידו – אינם טובים לו!".
הכל בידיו של הבורא יתברך, והוא נותן לך את הטוב המיוחד בעבורך, ולחבר נתן את הטוב המתאים לו בלבד, שהכל בגזירתו יתברך.
סיפור מדהים על אמונה בה' יתברך
מגיד המישרים, הרה"ג גואל אלקרייף שליט"א סיפר מעשה מדהים שאירע לאחרונה, אותו סיפר לו האברך בעל המעשה בעצמו:
"הנני מלמד בשעות הבוקר ילד יתום, ומשתדל לעזור לו בלימודים ונותן לו אוזן קשבת למצוקות החיים.
בוקר אחד, אני מקבל טלפון בהול מהבנק: "המצב בחשבון הבנק שלך הגיע לשפל. אם אינך מכניס כסף לחשבון עד השעה 12:00 בצהריים – אנו סוגרים לך את החשבון ומחזירים את כל השיקים".
הבשורה נפלה עליי כרעם ביום בהיר.
ומה אעשה כעת: האם ארוץ לגמחי'ם לקחת הלוואה בשביל הבנק או שמא אין לי לוותר על הלימוד עם היתום ואבטח בה'? הרי אין מישהו שילמד איתו.
החלטתי לעשות מסירות נפש – זנחתי את מצבי האישי, ואמרתי לבורא עולם שאני מוסר את נפשי למענו, ובוטח בו שיעזור לי, שהכל ממנו.
הגעתי ללימוד עם היתום, אך לא הייתי מרוכז. ענן של דאגה הטריד את שלוותי.
הילד היתום הרגיש בדבר ושאל אותי: "מה קרה? למה אתה עצוב ומוטרד?".
הבטתי בילד התמים, ואיני יודע מדוע, אך החלטתי לשתף אותו בנעשה למרות גילו הצעיר: "אני בבעיה גדולה, רוצים לסגור לי את חשבון הבנק, כך שאני וכל משפחתי נהיה במצוקה לא פשוטה".
הילד היתום התרגש מאוד ואמר: "באמת?! ובכל זאת באת ללמוד איתי? אני מבטיח לך שאתפלל עליך מכל הלב. הבטחה שלי…!", אמר בהתרגשות.
מיד כשסיימנו ללמוד, נפרדנו בחיבה, כשהילד לא הלך לביתו. הוא הצביע לי על בית הכנסת הצמוד ואמר לי כי הוא הולך כעת לפרוע את ההבטחה ויתפלל עליי מקירות ליבו שאיוושע, על כך שבאתי ללמוד איתו היום במסירות נפש.
הוא ריגש אותי, וייחלתי שתפילתו תושיעני שאזכה לנס בשעה שנותרה לי.
הילד לא עשה חשבון לאף אחד: הוא נכנס לבית הכנסת, ניגש אל ארון הקודש לעיני כמה מתפללים ולומדים, הסיט את הפרוכת, והחל להתפלל לה' יתברך מעומק לבו, כשדמעות זולגות מעיניו שיעזור לי בחוב עם הבנק.
באותו בית כנסת, מתברר, ישב באותו זמן יהודי אמיד שראה את המחזה יוצא הדופן והתרגש.
לא כל יום רואים ילד יתום ניגש לפרוכת ובוכה.
הוא ניגש אליו ושאלו: "ילד חמוד! למה אתה בוכה? מה קשה לך? אולי אוכל לעזור לך?".
והילד היתום, ענה בתמימות כשדמעות על לחייו: "האברך שמלמד אותי תורה כל בוקר ועוזר לי, הוא כמו אבא שלי! הוא נמצא בקשיים כספיים ואני רוצה לעזור לו".
היהודי נדהם מדבריו ושאל: "ולכמה כסף הוא זקוק, האם אתה יודע?".
"אינני יודע!", השיב, "אבל אם תיתן לי את הטלפון שלך, אוכל לשאול אותו ברגע זה". מיד במקום הוא חייג אליי מהטלפון של היהודי האמיד, ופתח בשאלה: "כמה כסף חסר לך?"
לא הבנתי את פשר שאלתו, ומה לי לענות לילד על עניינים כאלו, אך גם הפעם, ללא שום הסבר, השבתי ואמרתי לו: "בערך 7,000 שקלים".
העשיר האזין לדבריי, הוציא פנקס ש'קים מכיסו, וכתב ש'יק על סך שבעת אלפים שקלים. "תן זאת במתנה לאברך שהוא כמו אבא שלך", הורה לילד שעשה את דרכו אל ביתי.
כשהילד הגיע לביתי עם הש'יק, הייתי המום ושאלתי אותו: "מה זה? מי נתן לך את הכסף? למי אני צריך להחזיר?".
והילד היתום ענה לי בקור רוח: "אינך צריך להחזיר, מישהו נתן לך אותו במתנה בגלל שאתה מלמד אותי!".
מסיים הרב אלקרייף ואומר: "חתם לי האברך את המעשה ואמר: "תחשוב אם הייתי בוחר לרוץ לגמחי"ם. הייתי משיג מזה אלף, מזה עוד אלף, ומזה אולי אלפיים. כל הבוקר הייתי מתרוצץ, וכולי האי ואולי אם הייתי משיג 7,000 בשעתיים. ומה עוד שהייתי צריך להחזיר אח"כ את הכל, ואין לי מושג מאיפה אני מחזיר זאת.
אולם, כיון שהחלטתי לבטוח בה' וללכת ללמוד עם הילד היתום – הישועה באה במלוא יופיה ועוצמתה".