הוכח תוכיח את עמיתך | פרשת יהדות

הוכח תוכיח את עמיתך

“אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:” (פרשת דברים א. א’)
אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל: (רש”י).

“אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצווה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע”. (יבמות סה:)
ופירש רש”י: “דכתיב ‘הוכח תוכיח’, להוכיח מי שמקבל ממנו”. זאת אומרת, אם הדברים לא יתקבלו באוזני השומע, מצווה לא להוכיח.
וזה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (ערכין טז:): “תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”, ויש לומר, דקאי עלה רבי טרפון דאמר שם: “תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה” – משמע מכן שקבלת התוכחה תלויה גם במוכיח שהולכים הם בד בבד.
עניין התוכחה נראה פעמים רבות כעניין של מה בכך, ושכל אחד יכול לפעול ולעשות בו כפי הבנתו. אולם, רואים אנו עוד מדורות התנאים את הקושי העצום שבדבר, עד כדי כך שעל דורם הם אומרים שהם תמהים אם בדור שלהם יש מי שיודע להוכיח. אם על הדור שלהם הם אומרים כך, קל-וחומר על דורנו אנו? על הדור שלהם אומר רבי טרפון, שהוא תמה אם יש מי שמקבל תוכחה, ומה נאמר בדורנו? יש מי שיודע לקבל תוכחה?

מסתבר מכאן שמעבר לחשיבות של להוכיח, השאלה אם בכלל יודעים להוכיח! ואם יודעים, השאלה אם יודעים מתי להוכיח. ואם יודעים מתי, השאלה אם המקבל בכלל יודע ומוכן לקבל, שזו אף היא מעלה בפני עצמה.
בנמצא הוא אנשים שמקבלים על עצמם את התפקיד של מוכיחי הדור, ולצערנו הרב, בינם לבין הבנה איך להוכיח, את מי ומתי, אין שום קשר.
ולצערנו פעמים הנזק שהינם גורמים הוא הרבה יותר קשה מהנזק שהיה לפני. זהירות עצומה צריכה להיות בדבר, שכן באמירה לא נכונה המשמעות יכולה להיות הפוכה.
מאידך, ישנם כאלו הרואים את חבריהם בקִלקולם, סוטים מדרך הישר, וביכולתם לכוונם ולנתבם לדרך הנכונה, אך הם מעדיפים לשתוק ולהדיר את עצמם מכל צורך ואפשרות להתחכך על מנת לתקן, וגם בכך יש פסול, במיוחד אם לאדם יש היכולת וההבנה איך להוכיח.
לפעמים יש כאלו, שכביכול, השני חשוב להם. אולם הערכתם כלפיו למעשה נגועה בעניין אישי ולא בכנות אישית, של לרצות לסייע ולהועיל. יתרה מזו, יש שאינם מצליחים להשתנות בדבר אחד, ובמומם מזדרזים ופוסלים ומוכיחים את השני.
התוכחה הינה בגדר “אומנות”. תוכחה שאינה במקומה, בטוב טעם ודעת, לא באמיתות ולא בטון הנכון, לא “תשודר היטב” ולא תועבר למקבל.

מעשה בתלמיד חכם

ובעניין התוכחה, מובא מעשה בתלמיד חכם, שהיה אדוק בכל גופו ונפשו לעבודת הבורא. נזהר בקלה כבחמורה, חי הוא את הקדוש ברוך הוא בכל רגע. כל כולו היה אש וחרדה לכל סייג והלכה.

יום אחד בהתהלכו ברחוב, שמע מאחת החצרות קולות של צחוק וליצנות. סקרן היה לדעת מה פשר קולות אלה, הציץ מעבר לחומה, וראה חבורת אנשים ריקים ופוחזים, יְשובים מסביב לשולחן, מעשנים סיגריות ומשחקים קלפים, ובמרכז השולחן עמדה לה ערימת כסף עליה הימרו. וכל מלבושם לגופם היה מכנס קצר וגופייה קצרה.
האברך בראותו כך נזדעזע בכל גופו. שומו שמיים! כיצד יתכן הדבר?! גם לא ללמוד בזמן זה וגם לבטל את הזמן, ועוד במשחקים בטלים ואסורים מתוך ריקנות וקלות ראשו!
הדבר לא היה מקובל עליו וחמתו בערה בו. כשכל כולו “אש” ולהיטות לקדושת ה’, נכנס לחצר ללא כל חשש, פרץ את חומת האנשים היְשובה
מסביב לשולחן, תפס ברגלי השולחן והפכו על פניו עם כל המזומנים והקלפים וכו’.., ותוך כדי היה זועק חמס: “הייתכן? הכיצד לא תבושו? מה מעשיכם כאן?” ועוד ועוד מוסיף והולך בדברי תוכחה וכל זאת ללא כל חשש ומורא מתגובתם.
חבורת אנשים זו עמדה וצפתה במשך דקות ארוכות בנעשה מולם, ושום אחד מהם לא הגיב כלל וכלל. בשקט בשקט התכופפו לרצפה והחלו מלקטים את הכסף שהתפזר, אספוהו לאגודה אחת, וראש החבורה, שפוף ראש, ניגש לאותו אברך ואמר לו: “הא לך, הכסף נתון לך. עשה בו כטוב בעיניך, לצרכיך!”
האברך הנדהם לא הבין את המתרחש מולו, אולם ללא אומר ודברים לקח את חבילת הכסף ויצא את החצר לכיוון ביתו. בהגיעו לביתו הגיש לאשתו את סכום הכסף שקיבל וכשהיא שמחה וטובת לב, החלה מתכננת עם בעלה את אשר יעשו בסכום זה. ואמנם החלו בקניות של חפצים שתמיד
חפצו בהם מאוד, שיפצו ותיקנו ועשו עוד ועוד דברים ששיפרו את מעמדם הכלכלי.
חלפו חודשים של רוגע ושלווה בבית האברך עד אשר אזל הכסף ומצבם הכלכלי שוב החל מדרדר עד ששב להיות כבעבר.
חכך בדעתו האברך וחשב, מה לעשות, שכן כבר הורגל ל”רמת חיים” שונה. או אז גמלה ההחלטה בליבו: “הן אנשים אותם הוכחתי לפני חודשים מספר, אנשים ריקים הם, ודרכם של אנשים מסוג זה שישובו לסורם. לכן טוב אעשה אם אסור אליהם שוב. בוודאי יימצאו שם ואז אחזור להוכיחם כבראשונה ואולי אזכה שוב לבוא על שכרי…”
חיש מהרה הופיע באותו רחוב ובקלות רבה זיהה את הבית, שכן שוב נשמע קול צחוקם של המתהוללים משכבר הימים…
הוא הציץ אל מעבר לחומה ואכן כפי שחזה מראש, חזרו האנשים לסורם! האברך מתח את גופו, כחכח בגרונו ובמרוצה פרץ את שער החצר ואץ
לעבר השולחן תוך כדי שהוא מוכיח וצועק על מעשיהם הנבזיים ותוך
שניות הפך את השולחן על פניו עם הכסאות והוסיף להטיח בהם דברים קשים ביותר…
ברם, הפעם לא הניחו לו האנשים לסיים את דבריו. כל אחד מהם נטל מכל הבא ליד, מי באבן, מי במקל, מי בכסא ומי באגרוף הִכוהו פצעוהו עד שנעשה כל גופו כִכְבָרָה.

האברך ההמום והחבול נס מן המקום כל עוד נפשו בו. וימים לא מעטים שכב בביתו שבור ורצוץ מטפל במכאוביו ומרפא פצעיו. “עוד רגע קט,” –
חשב לעצמו – “לו הייתי מתמהמה עוד רגע קט הייתי נופח שם את נשמתי.”
לאחר שהחלים ניגש לרבו שהופתע לראותו חבול מכף רגל ועד ראש.
“מה פשר חבלות אלו בגופך?” – שאל הרב.
סח לו את כל סיפור המעשה:
“עולם משוגע זה בו אנו חיים… ” לפני כשישה חודשים לערך עברתי באותו מקום בו פגעו בי, הוכחתי את אותה חבורת פוחזים ריקים וקיבלתי מתנה ראויה והגונה, והנה לאחר זמן כשהייתי זקוק לכסף, חזרתי לאותה חבורה כדי להוכיחם שוב על מעשיהם, ותגובתם הייתה קשה מנשוא, הכוני פצעוני וכמעט שהרגוני!
חייך הרב ואמר לאברך: שמע בני, ההבדל בין הפעם הראשונה לשניה פשוט ביותר! בפעם הראשונה שבאת אליהם קנאת ה’ דיברה מתוך גרונך. המעשה היה אמת לאמיתו, מתוך כאב גדול ומעומק הלב, ללא שום נגיעה אישית, שלא על מנת לקבל פרס, ולכן דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אולם בפעם השניה שבאת מתוך נגיעה אישית, לספק תאוותך ולא להוכיח אותם באמת על מעשיהם, לכן דבריך שלא יצאו מהלב לא נכנסו ללב, ולא עשו שום רושם כלל ועיקר, ולכן הגיבו כפי שהגיבו.

“בתוכחה לא מספיקות המילים, צריך גם עומק, אמיתיות ופנימיות!”

מסופר על ה”חפץ חיים”, שבתקופה שהיה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניה שבוילנא יהודי חסון ומגושם שנכנס והתיישב ליד שולחן, ומצווה על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. בלי ברכה חטף הוא בתאוותנות את נתח הבשר, מקנח במשקה, ומתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת.
ה”חפץ חיים” עמד בפינה אחרת של הבית כשהוא נדהם מן המחזה, ועמד לעשות ניסיון לגשת אל היהודי כדי להעיר לו על קלות דעתו.
ברם, בעל האכסניה התקרב חרש אל ה”חפץ חיים” כדי למונעו מצעד זה. “אנא, רבי, הנח לו, אין עם מי לדבר, הריהו מגושם למאוד, בור ממש, לא למד אחרת, משהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים, קנטוניסטים, ונסחב לסיביר, עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר כך עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנים. מוטב, רבי, שלא תתחיל לדבר איתו, כבודך יקר מדי בעיני.”
“כך, יהודי שכזה? אל תחשוש, “- ענה לעומתו ה”חפץ חיים” – “כבר אדע איך לשוחח עמו, ומקווה אני שתצמח מכך טובה.”
ה”חפץ חיים” ניגש אליו, הושיט לו “שלום עליכם”, ובנעימה לבבית וידידותית פתח ואמר לו:
“האמת הדבר ששמעתי עליך שבתור ילד קטן נחטפת, ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גויים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגיהינום בעולם הזה, הרשעים אמרו לא פעם אחת להעבירך על דתך, אילצוך לאכול חזיר, נבילות וטריפות, ואף על פי כן נשארת יהודי, לא השתמדת! מאושר הייתי אילו היו לי -זכויות כשלך והייתי בן העולם הבא כמותך, מקומך בעולם האמת יהיה בין צדיקים וגאוני עולם, וכי דבר קטן הוא מסירות נפש שכזו, לסבול ייסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלושים וכמה שנים רצופות? הרי זה ניסיון גדול יותר משל חנניה, מישאל ועזריה!”
דמעות נקוו בעיניו האפורות של החייל הניקוליאני לשעבר, הוא נזדעזע מהמילים הרציניות הלבביות והחמות שזרמו ממעיין טהור חי, שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת. משנודע לו מיהו העומד לפניו, פרץ בבכי עז והחל לנשק את ה”חפץ חיים”.
וה”חפץ חיים” מוסיף לדבר אליו: “אדם שכמותך, שזכה להיחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קדושת ה’, אילו קיבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא היה מאושר כמוך בארץ!”
היהודי שוב לא עזב את ה”חפץ חיים”, עד שנעשה בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור.
וכל זה מהיכן בא? מתוכחה בזמנה ותוכחה בחוכמה, באהבה וברגש, גם לב אבן יוכל להיבקע וגם הקשה שבאדם ירצה לשנות ולהשתנות.

סח רבי שמחה זיסל מקלם זצ”ל, אם באת להוכיח, אל תטיף את כל מוסרך בבת אחת, אל תשפוך את כל התוכחה בפעם אחת, אלא קמעא קמעא תצביע לעמיתך על שגיאותיו וחטאיו, שהרי כך אמרו חכמינו ז”ל: “הוכח תוכיח – אפילו מאה פעמים”. פירוש: למאה פעמים תחלק את מנת המוסר שלך, כדי שייטיב לעכלו…
מסופר על ה”חפץ חיים”, זכותו יגן עלינו אמן, שפעם נכנסו אליו תלמידים וביקשו ממנו שיוכיחם, ויגיד לפניהם מוסר ודברי כיבושיו.
נאנח ה”חפץ חיים” ואמר: “אני אטיף לכם מוסר? איך אני יכול להוכיח אחרים, בשעה שאני עצמי חוטא, איני ירא שמים ולא עוסק בתורה כפי שצריך.”
נזדעזעו התלמידים מדבריו. המילים הפשוטות שיצאו מפיו של אותו צדיק חדרו עמוק ללב, נשא כל אחד קל-וחומר בעצמו מה”חפץ חיים”, והייתה זו הטובה שבתוכחות.


והנה עוד ממעשיו המופלאים של ר’ אריה לוין, זכר צדיק לברכה, כיצד קירב הרחוקים ועוררם לתשובה (מובאים ב”איש ורעהו” וב”איש צדיק היה”):
באחת השבתות ניגש אחד האסירים לרב והודיעו כי נשבע שמכאן ואילך לא יעשן סיגריות בשבת. שאלו הרב לפשר הדבר והאסיר סיפר לו כי באותו בוקר, עת ניגש אליו הרב, בירכו בברכת “שבת שלום” וליטף כדרכו
אור דברים דוד

את ידו האחת הייתה ידו האחרת מחזיקה בסיגריה, וכך אמר האסיר: “אותה שבת שביקרתני וברכתני בברכת ‘שבת שלום’ כשחיוך נלבב על שפתיך וליטפת את ידי בעדנה כזאת, אותה שעה החזקתי בידי השניה מאחורי גווי סיגריה דולקת, ומה אומר לך, רבי? באותה שעה הרגשתי כאילו הסיגריה צורבת את כל בשרי, כלום יתכן אמרתי בליבי, שהרב ילטפני בידי ומחייה את נשמתי, בעוד ידי האחרת מחזקת בסיגריה דולקת בעצם יום השבת? אותו רגע נשבעתי שלא אהיה מעשן בשבת לעולם.”


באחד מערבי השבת, לאחר הדלקת הנרות, פסע רבי אריה בניחותא, בדרכו לבית-הכנסת.
ניגש אליו יהודי כשבפיו סיגריה דולקת ושואלו: “אולי יודע אתה היכן מצוי מלון פלוני?”
היסס ר’ אריה לוין הכיצד יהלך בשווקיה של ירושלים כשלצידו יהודי המעשן בפרהסיה ערב שבת בין השמשות? מאידך גיסא, הן יהודי זה, זר הוא בירושלים ומתחבט במציאת קורת גג, הכיצד יניחו לנפשו?
החליט ר’ אריה ללכת עמו כברת דרך ולהביאו לפתח מלונו, הלכו שניהם יחדיו, זה לצד זה, אחד שקומתו מצומצמת וזקנו לבן ולבושו שבת, ואחד גבוה ותקיף, כולו חולין. אין ר’ אריה מעיר לו בדבר עישון סיגריה, אלא שואל הוא לשלומו ולהרגשתו ומדגיש בפניו כי מקווה הוא שיהנה מביקורו כאורח בעיר הקודש.

האורח שהילך עם הרב הרגיש במצבו המגוחך, וכשהגיע למלונו הסתכלו זה בפני זה, השליך האיש את הסיגריה שהחזיק בידו ופנה לר’ אריה בהתרגשות ואמר: “רבי! איני דתי, אך עקשן אנוכי, מעודי לא נכנעתי לאדם, אולם אתה שברת אותי. בפניך, רבי, יש לי דרך ארץ, זה עתה השלכתי את הסיגריה מפי, וקיבלתי על עצמי לא לעשן בשבת קודש!”


בערבי שבתות נוהג היה ר’ אריה להקדים לכתו לבית-הכנסת, כדי שיהא סיפק בידו לעבור על פני החנויות ולזרז את החנוונים לנעול את חנויותיהם לפני כניסת השבת.
באחד מערבי השבתות, בימי הקיץ הלוהטים, ראה הרב כי ליד חנות לממכר גלידה, מזדנב תור ארוך של אנשים, ובעל החנות הטרוד במלאכתו אינו מתכונן כלל לנעול את חנותו.
עמד ר’ אריה, חכך בדעתו ודן בנפשו: ‘אילו הייתי בעל החנות ובחנותי קונים כה רבים, כלום הייתי עומד בניסיון?’ מאידך חשב הרב: ‘השבת קרובה ויש לזרו את האיש לסיים מלאכתו!’
נכנס הרב לחנות, הניח את כובע השטריימל שלו על הכסא והתיישב בניחותא ליד השולחן, הבחין בו בעל החנות, הסתכל מופתע וניגש אליו. פנה ר’ אריה לבעל החנות ואמר לו: “מה אומר לך? עומד הנך בפני ניסיון גדול, אולם שבת זו שבת!” ולא יסף. קם מכסאו, חבש את השטריימל לראשו ויצא מהחנות. לאחר שהתרחק קמעא, פנה לאחוריו וראה

שהתור מתפזר והאנשים מסתלקים והולכים לדרכם, ובעל החנות מגיף את התריסים ונועל את חנותו.
לימים פגשו בעל החנות ואמר לו: “דבריך המעטים המה חדרו לעמקי לבי. מתוך דבריך הכרתי שאתה חש את המתרחש בנפשי, אלא שכואב אתה את כאבה של השבת, ואמרתי בלבי: יהודי שכמותך אין לצערו – ועמדתי בניסיון.”
השיבו ר’ אריה: “גדול אתה ממני. לו הייתי במצבך מי יודע אם הייתי עומד בניסיון – אשריך!”
זוהי החוכמה שבתוכחה, הנעימות ומעל הכל אופן העברת המסר, החיזוק והעידוד, הארת הפנים והשלווה, הסבלנות והסובלנות והצפייה קדימה.


בעל “פלא יועץ” זצ”ל, מסביר זאת באופן מופלא בזו הלשון: וצריך זהירות באופן התוכחה שלא ישא עליו חטא, דהיינו שלא ילבין פני חברו, ולא ידבר אליו קשות באופן שיביא לידי מחלוקת וקטטה ושנאה ותחרות, אלא “לשון רכה תשבר גרם”, בסתר. ומה מאוד צריכים ליזהר הדרשנים שלא לנגוע בכבוד הבריות, ושלא להזכיר חטא שעשה איזה פרטי בתוך דרושם, כי דם ייחשב לדרשן ההוא, דם שפך, אלא גם כשיוכיח על עבירות שדשו בהם רבים, יכלול עצמו עימהם, ויאמר: נחנו פשענו ומרינו וכדומה. וכשיוכיח לאדם פרטי, יכבדהו וינשאהו תחילה כדי שיקבל התוכחה, וזה פירשו המפרשים פירוש הכתוב (משלי ט, ח): “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך”, שאל יוכח בלשון “לץ” לומר לו, אתה לץ רשע למה תעשה כך וכך, אלא יאמר, אתה חכם, איש טוב, משובח ומפואר, ולא נאה לך מעשים כאלה, חזור בך כדי שתהיה שלם בכל ויהללו בשערים מעשיך. ואם לא יקבל ברכות ולא ישוב מדרכו הרעה, ידבר קשות ויוסיף, עד להכותו, אם יש בידו למחות. והיותר טוב למי שהוא דרשן, שכשרואה שיש בני אדם פרוצים באיזה דבר, יבקש לדרוש בספר על אותו עניין, או בעומדו בקהל אנשים יגלגל הדברים להודיע האיסור שיש בדבר ההוא וחומר שבו, השומע ישמע והחדל יחדל: ע”כ.


מסופר על מלך

מסופר על מלך אחד שגזר על גנב לתלותו על עץ. הגנב אמר שהוא מקבל גזירת המלך, אך ביקש שימתינו לו עד שיעשה חוכמה נפלאה לפני המלך, כיוון שרק הוא יודע אותה וכשימות גם היא תמות עמו, ולכן ברצונו שהיא תישאר בעולם ולא תאבד.
שאל אותו המלך: “מה החוכמה שאתה רוצה לעשות?”
השיב הגנב, שהוא לוקח גרעין אחד של תפוח או פרי אחר, ומתקן אותו בסממנים ידועים לו ותוחב את הגרעין בקרקע, ולאחר חצי שעה יהיה אילן מלא פירות.
התפלא המלך על זאת ויצא לבוסתן יחד עם המשנה למלך, וכן שר האוצר לראות את הפלא. נתנו לגנב גרעין שבקש.

נטל הגנב את הגרעין ושרה אותו בתוך סממנים שונים, ולאחר כמחצית השעה אמר הגנב שהגרעין מוכן וכעת צריך לתוחבו בקרקע, אולם להצלחת סגולת גרעין זה שיצמח במהרה צריך שיהיו ידיו של התוחב נקיות מכל גניבה וגזל, ולכן הוא עצמו לא יוכל לתוחבו כי הוא גנב כל ימיו, לכן כיבד את המשנה למלך שיתחוב את הגרעין.
התנועע המשנה באי נוחות ואמר: שלצערו בקטנותו היה מטפל בהוצאות הבית של אביו, וחושש שהוציא יותר מדי הוצאות שלא לצורך, ולכן חושש הוא שלא יצליח.
שמע הגנב ופנה לשר האוצר, אדוני שר האוצר, כבודו ודאי ידיו נקיות שהרי כל ענייני כלכלת הממלכה בידיך בכבוד יתחב כבודו את הגרעין באדמה.
השפיל את מבטו לקרקע ואמר: “שגיאות מי יבין”? בתפקידו כשר האוצר יתכן שטעה פה ושם בחשבונות האוצר, על כן אינו רואה עצמו ראוי לתחוב הגרעין באדמה.
או אז פנה הגנב אל המלך בכבודו ובעצמו שהוא יתחוב הגרעין.
הצטדק המלך ואמר: את חטאי אני מזכיר היום, בהיותי ילד קטן גנב מאביו שרשרת מרגליות ולכן אין ידיו נקיות ואינו ראוי אף הוא לתחוב הגרעין בקרקע.
כששמע הגנב את דברי המלך, היכה את עצמו, נפל לרגלי המלך וזעק זעקה גדולה ומרה, “אדוני המלך, אתם לא חסרתם דבר ובכל זאת שר האוצר טען שאין ידיו נקיות, וגם המשנה טען כך, וגם אתה, אדוני המלך, אמרת שגנבת מאביך. ואם כן למה תהרגני על שגנבתי? והלא עשיתי זאת אך ורק כדי להחיות את נפשי כי הייתי רעב ללחם ולכן גנבתי.”

הבין המלך כי בחוכמה עשה הגנב כן, ופטר אותו לשלום. (בן איש חי)
המסר הועבר והגנב שוחרר, המטרה הושגה. נדמה לעצמנו אם היה הגנב פונה למלך בלשון בוטה וקשה ומוכיחו מול שריו ואומר לו שאף הוא גנב ואף הוא חטא בדבר כמו שריו ועבדיו. הייתה התוצאה הפוכה! היה נעלב המלך וכועס ואת הגנב היו תולים. ומאידך, בדרך שבחר הגנב לנהוג גם ניצל וגם גרם למלך ולשרים לעשות חשבון נפש.
מכאן נתבונן ונשכיל עד כמה הזהירות והחוכמה צריכות להיות אבן יסוד בעניין התוכחה, הזהירות באוזני מי להשמיע, איך להשמיע, ומתי להשמיע. והחכם עיניו בראשו.

מאת: הרב דוד הכהן – אור דוד על התורה.

פוסטים נוספים באתר

היזהרו בכבוד חברכם | פרשת יהדות
היזהרו בכבוד חברכם

“אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:” (פרשת דברים א.

קרא עוד »
אלה הדברים | פרשת יהדות
אלה הדברים

“אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” (פרשת דברים א. א’)אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן,

קרא עוד »
זהירות בכבוד האדם | פרשת יהדות
זהירות בכבוד האדם

“אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל” (פרשת דברים א. א’)אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן,

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת וישלח | פרשת יהדות
פרשת וישלח

פרשת וישלח פרשת וישלח – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לב’ ראשון ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו,

הלכות שבת הגדול | פרשת יהדות
הלכות שבת הגדול

הלכות שבת הגדול שבת הגדול היא שבת שלפני פסח שקוראים אותו שבת הגדול בפני הנס שנעשה בו. התוספות בשבת דף פז‘ מביא בשם ספר שמות

הלכות עונג שבת | פרשת יהדות
הלכות עונג שבת

הלכות עונג שבת הדין שנקרא עונג שבת הוא דין לכבד את השבת בכל דבר שעל ידי זה השבת תהיה מפוארת ומכובדת, כגון לענג את השבת

פרשת ויצא | פרשת יהדות
פרשת ויצא

פרשת ויצא פרשת ויצא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כח’ ראשון י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. יא

פרשת תולדות | פרשת יהדות
פרשת תולדות

פרשת תולדות פרשת תולדות – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כה’ ראשון יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות