בפרשת השבוע, התורה הקדושה מלמדת אותנו על "מחלה מסתורית" ושמה צרעת. אבל רגע לפני כן, התורה מדברת על עניין קרבן יולדת. האלשיך הקדוש מעיר את תשומת ליבנו ושואל, מדוע התורה סמכה את הפרשיות הללו, של יולדת ושל מצורע. כמו כן ראוי לשים לב מדוע נאמר כאן שוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" אחרי שכבר נאמר במקומו.
ולגבי הצרעת, קשה כמה דברים. ראשית, הרי אם אנחנו מסתכלים על צרעת, זה נראה כמו עיפוש של הגוף, והתרופה הכי טובה לזה – לצאת ולהתאוורר, להיחשף לאור השמש. והנה התורה אומרת את ההיפך – שקודם יסגירו את האיש במשך שבעה ימים. מה הסיכוי בכלל שהאיש יתרפא מצרעתו בצורה כזו?
זאת ועוד, מדוע התורה מקשרת כאן בין חולי ורפואה, לטומאה וטהרה, ומדוע סימני חולי "שאת או ספחת או בהרת" הופכים פתאום להיות סימני טומאה?
החטא משפיע על האדם
מקדים האלשיך הקדוש ומבאר: כאשר אדם חוטא ח"ו, החטא עצמו משפיע כח טומאה על האדם, ואותו כח טמא הוא זה שמביא על האדם מחלות, כאבים וצרות.
והסיבה שזה קורה, לא כעונש, אלא כמציאות, כמו בן מלך שמורגל בכך שהכל סביבו נקי ומצוחצח, ופתאום ניגב את פניו במשהו לא נקי, מיד תעלה על פניו פריחה, ואילו אדם כפרי שמתקלח פעם בשבוע, זה "לא יזיז לו".
ולכן כתוב דווקא "אדם" כי יהיה בעור בשרו, שהרי יש עוד שמות כמו "איש" או "גבר", אבל התורה נקטה דווקא בלשון אדם – המובחר במין האנושי- כדי לומר שאדרבה דווקא לאחד שהוא בדרגת אדם תהיה צרעת, ואילו אחד בדרגה נמוכה לא.
ובל נטעה לחשוב שחולי הבא על האדם הוא בדרך הטבע, הקב"ה מלמדנו שהכל בא אך ורק ממנו, והדוגמה לכך היא דווקא במחלת הצרעת, אשר חכמי האומות אמרו שאין לה מרפא, והיא באה לאחת מ-3 סיבות: או בעילת נידה, או ערלה, או עיפוש הדם.
אומרת לנו התורה הקדושה: עם ישראל לא שייך אצלם בעילת נידה (ולכן מוזכר "כימי נדת דוותה תטמא"), וכן לא שייך אצלם ערלה (ולכן מוזכר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"). ושמא תאמר שצרעת באה בגלל עיפוש הדם, לזה אומרת התורה "והיה בעור בשרו", בעור דייקא, דהיינו שאין המחלה הזו מבפנים החוצה אלא רק חיצונית בלבד.
והראיה השניה היא שכאשר יחלה האדם בצרעת, אם זאת הייתה סתם מחלה, באמת היה צריך לאוורר אותו ושיצא לכרמים ולשדות. אבל כאן דווקא ההיפך – יסתגר האדם בתוך ביתו שבעת ימים, וישב בדד, ויעשה תשובה וכך הצרעת תסור ממנו עד גמירא.
והנה הצרעת באה על לשון הרע. אומר האלשיך הקדוש: יש 3 סיבות למה האדם נכשל בלשון הרע:
האחת – גאוותו, שחושב שהוא יותר טוב מכולם ומתנשא לאמר אני אמלוך, ומדבר על כולם לשון הרע. וזה בבחינת "שאת".
השנייה – יושבים כמה אנשים ריקים ומדברים לשון הרע והוא מצטרף אליהם, וזה בבחינת "ספחת" (מלשון להסתפח).
והשלישית – אדם שיש לו עשירות וכל טוב וחייו בהירים וטובים, מדמה לחשוב שכל העושר שבא אליו זה בזכותו וממילא כל העולם בעיניו לכלום, ומבזה את כולם, וזה בבחינת "בהרת".
והקב"ה ברוב רחמיו נותן לאדם לא סתם צרעת אלא בדיוק לפי הסוג שגרם לו להיכשל בלשה"ר, ולכן נאמר "והיה בעור בשרו" – אין והיה אלא לשון שמחה, שאנחנו שמחים שהקב"ה מלמד אותנו לשוב אליו ברוב רחמיו.
שבת שלום ומבורך!
לתגובות: alsheich.toratmoshe@gmail.com
לשמיעת השיעור בקול הלשון: מספר שיעור 38359207
השיעור מוקדש לעילוי נשמת יעקב בן אביגיל ואסתר בת רחל ז"ל
