וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה: (פרשת צו ו. ה' – ו').
ויש להבין מה מקורה של אש זו? האם היא רק מעצי המערכה שמביא הכהן?
משיבה הגמרא במסכת יומא (כא'). אש זו היא האש היורדת משמים, כאותה אש שירדה בהר הכרמל כאשר הוכיח אליהו הנביא מי האלוקים! כך מידי יום ביומו בבית המקדש הייתה יורדת אש משמים, אך עם זאת יש מצווה להוסיף על אש זו אש מההדיוט, מהאדם, ולכן היו מביאים עצים למערכה.
על פי זה נבין כי הפסוק האמור נחלק לשניים. והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, זו האש שירדה משמים. וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר זו האש שנתנו הכהנים על ידי עצי המערכה.
ותמוה הדבר, מדוע צריכים גם אש משמים וגם אש מההדיוט, מהכהן?
ויש לומר, כי התורה מלמדת לנו יסוד גדול ביותר בחיי היום יום בכלל של האדם, והוא – שילוב של איתערותא דלעילא באיתערותא דלתתא!
בפסוק בתהילים (מ. ה') נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" וכן נאמר: "ויבטחו בך יודעי שמך" (שם ט. יא') פסוקים אלו מלמדים לנו עד כמה צריך שיהיה ביטחון בקדוש ברוך הוא, אך לצד הביטחון ויהי גדול עד כמה שיהיה צריכים גם את ההשתדלות והעשייה של האדם. חייב האדם להוכיח בדפוס חייו רצון והשתדלות לעשייה ורק אז יוכל לצפות לישועת ה' שתשתלב יחד עם מאמציו שלו. ביטחון כן אך לא בצורה אפטית לא בצורת של חוסר מעש, לא יכול אדם לשבת בחיבוק ידיים ויאמר אם הקב"ה זן ברחמיו וברוב חסדיו ברחמים רבים אזי שיזון ויפרנס אותי. אדם חייב לעשות משהו לשם כך, וכך מפורש במקרא: למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה (דברים יד. כט'): אם תעשה תתברך אם לא תעשה על מה תשרה הברכה?
וכך אמר דוד המלך בתהילים (קמט. ו'): 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'. רוממות אל בגרונם, זו התפילה, הבקשה והתחינה מאת ה' יתברך. אבל בד בבד צריכים את 'חרב פיפיות בידם'.
וכך גם מצאנו בשמואל א' (פרק יז' פסוק מה'): "ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם יהוה צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת": עם ביטחון אבסלוטי של דוד בקדוש ברוך הוא, כי רק לה' הישועה, בכל זאת מחזיק הוא בידו 'אבן'! את אותה אבן מכוון דוד היישר אל מצחו של הפלישתי שהיה חשוף ולא משוריין ככל גופו. ללמדך שחייבים את ההשתדלות העצמית של האדם.
רבינו יוסף חיים זיע"א נשאל בספרו שו"ת תורה לשמה (סימן לא'). מדוע פותחים את הידיים כשאומרים "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון"? והאריך בנושא של אתערותא דלעילא שתלויה באתערותא דלתתא והביא ראיות מכל הנביאים, שאמרו לעשות פעולות אם בזריקת חצים ואם בזריקת ספר לים וכיוצא בזה, כי הכל תלוי בתחילת הפעולה.
וגם יעקב אבינו עליו השלום, כשרצה לחזר קפצה לו הדרך, אולם אם רק היה רוצה מבלי לעשות אפילו פעולה קטנה, היה מתרחש לו נס שכזה.
והדבר בא ללמדנו, שאין השם יתברך עושה נס אפילו הקטן ביותר, אם אין השתדלות, ואפילו מדובר באדם הגדול ביותר. וגם משה רבינו אם לא היה יוצא לראות בשלום אחיו, לא היה בורח ממצרים ולא היתה גאולה חס ושלום.
כך גם בים סוף כשצעק משה להקדוש ברוך הוא, אמר לו השם יתברך: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". ולכאורה להיכן יסעו? מצרים מאחור, ים מלפנים, מדבר מסוכן מהצדדים. אך כך גזרה חכמתו יתברך שצריכים ראשית לעשות פעולה מצדם. מיד קפץ נחשון בן עמינדב ואחריו כל בני ישראל, וכך כשהגיעו מים עד נפש, צעקו להקדוש ברוך הוא: עשינו את שלנו, עשה את שלך, ומיד נבקעו המים לשנים עשר חלקים ונעשו כל אותם נסים מפורסמים בכל העולם: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל יושבי כנען". והכל זכו בזכות ההתעוררות העצמית.
מסופר על בכפרי תמים שהלך לטייל ביער ומקלו בידו. והנה בדרכו ראה אריה גדול ומסוכן, ולא ידע כיצד להינצל ממנו. כיוון את מקלו כאילו הוא כלי נשק, ועשה עצמו מאיים על האריה. מיד נשמעה ירייה והאריה נפל פגר מת על הארץ. כשראה זאת הכפרי אחז במקלו והיה מחבקו ומנשקו, ואמר שלא ידע שמקלו מקל פלאים. וכך היה מרקד וקופץ ושמח על הנס הגדול. והנה לפתע שומע הוא קול צחוק גדול מלמעלה, הרים עיניו והנה על אחד העצים יושב לו צייד ורובה ציידים בידו, אז הבין שבעצם הוא רק עשה פעולה חיצונית, אך ההצלה הגיעה לו מהצייד שלמעלה, שהרג את האריה.
כך בדיוק הדברים אמורים כלפינו. כמה אנשים עולזים ושמחים שהם מצליחים בכל מיני עניינים, אם בלימודים, אם בעסקים, אם שהם מתעלים בתורתם. שמחה זו חשובה, אך עלינו לדעת כי הכל, הכל מאיתו יתברך, אין אנו שמים על לב שאיננו מבצעים, אנו רק עושים התעוררות והתאמצות ועיקר הסיוע וההצלחה באים מן השמים.
בגמרא סנהדרין (סה:) מצאנו כי המרעיב עצמו ולן בבית הקברות, גורם שתשרה עליו רוח טומאה, ומסייעתו בכשפים. בכה רבי עקיבא, ואמר: קל וחומר בטהרה, שהמכין עצמו מקבלה בשפע. האדם בוכה ומתפלל להקדוש ברוך הוא, אולם בכיה וצעקות יומם ולילה, ללא פעולות התעוררות לא יבשילו לכדי פירות, ולא יניבו תוצאות.
מעשה ידוע באדם שהלך לכותל מידי יום ביומו להתפלל, שיזכה "בכרטיס המזל" – ולא זכה. אחרי חודשים של תפילות ובכיות ותחנונים, אמרו מלאכי השרת להקדוש ברוך הוא: מדוע לא נותן לעני זה את מבוקשו? השיבם השם יתברך: "אני רוצה לתת לו, אבל מה נעשה שאת הכרטיס עדיין הוא לא קנה…" כך בדיוק נראה המצב בשמים, כאשר אנו מבקשים ולא מכשירים את עצמנו לקבל.
רבינו ה"חפץ חיים" זיע"א המשיל זאת לאדם שביקש הלוואה מעשיר אחד, אמר לו העשיר, בוא אלי אחר הצהריים ואתן לך. המתין העשיר בשעה הקבועה, אך האיש אינו מגיע, למחרת פגש שוב את העשיר וביקש שוב שילווה לו סכום של כסף, קבע לו העשיר זמן אחר הצהרים שיבוא לקבל את הכסף, אך שוב לא הגיע. ביום השלישי שוב פגש את העשיר וביקש הלוואה, אמר לו העשיר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי אם היית באמת נצרך לכסף זה היית בא בזמן שקבעתי לך!
וכך אומר רבינו ה"חפץ חיים": אותו עני הוא אנחנו, והעשיר כביכול זה הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד! אנו מבקשים בכל יום ויום, "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל", והקדוש ברוך הוא אומר, בבקשה, רק שב ותלמד ואתן לך בינה להבין, נו, האם באים אנו ללמוד??? מבקשים פרנסה, והקדוש ברוך הוא אומר, בבקשה. תעבוד ביושר ובנקיון כפיים. מקיימים אנו זאת?? מבקשים סלח לנו אבינו כי חטאנו, השם יתברך משיב, בבקשה רק תעשו תשובה, נו, עושים אנו תשובה??
הבקשה חייבת להיות משולבת עם ביצוע מצדנו, כיוון שלבקש לבד אין הדבר מועיל, אלא אם כן נעורר עצמינו ונעשה את המוטל עלינו בבחינת "פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואז, הקדוש ברוך הוא יפתח לנו פתח כפתחו של אולם, והבא להיטהר מסייעים בידו מן השמים, וכמאמרם ז"ל: "המקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשים אותו הרבה מלמעלה".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה
