אל תגעו במשיחי | פרשת יהדות

אל תגעו במשיחי

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (פרשת בהעלותך יב. ח’)

בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה, במשה, אפילו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה (ספרי קג. תנחומא צו יג): (רש”י)

מרים ואהרן דיברו במשה רבינו עליו השלום, אחיהם, והשמיעו דברי ביקורת כנגדו מדוע פירש מאשתו, מדוע נוהג הוא בפרישות? אם משום נבואתו, הלא גם הם נביאים, ועם זאת חיים חיי משפחה תקינים. כתוצאה מביקורת זו, חרה אף ה’ במרים ובא עליה נגע צרעת, והושמה בהסגר לשבעה ימים.

הגה”צ רבי ירוחם הלוי ממיר זצ”ל תמה: מה היה חטאה של מרים? הן בדין תמהה. ראתה הנהגה שאינה כהלכה, לדעתה – שהרי גם היא נביאה, ואהרן נביא, והנבואה אינה מכריחה – וממילא אינה מצדיקה – הנהגה של פרישות. אם כן, היה זה כוויכוח הלכתי, הבעת דעה עניינית. ועל מה חרון האף, על מה יצא הקצף? מדוע נענשה בחומרה?
והשיב: אמת, היה זה כוויכוח הלכתי, מרים לא הבינה את הנהגת משה. הכעס היה על כך, שלאנשים מן השורה – גם אם גדולים הם, וצדיקים הם, ונביאים הם – אסור להביע דעה על מעשיו של משה רבינו, של גדול הדור גם אם מעשיו אינם מובנים, גם אם עוררו תמיהה, יש לנו לדעת שהם למעלה ממושגינו. להכיר בכך ששיקוליו הם מעל לביקורת, כי הם מעבר לתפיסתנו!

מעשה נפלא ברבי משה מקוריץ

“והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה” (פרקי אבות ב. טו’). מעשה ברבי משה בנו של רבי פינחס מקוריץ, ובניו רבי שמואל אבא, ורבי פינחס, שהתאמנו והתמחו במלאכת הדפוס, ויעצו אותם לייסד בעיר סלאוויטה בית דפוס, ולהדפיס שם את כל ספרי התלמוד כולם, בהוד והדר.
טרם ניגשו רבי משה ובניו לעבודת קודש זו, פנו לגדולי הדור ממזרח וממערב לכתוב להם הסכמה שבמשך עשר שנים מיום סיום הדפסת התלמוד בדפוס סלאוויטה, לא יוכל שום אדם להדפיס את הש”ס, כי יהיה בזה משום השגת גבול. ואכן הסכימו גדולי הרבנים, ובתוכם, החתם סופר, והגאון רבי עקיבא איגר, ועוד רבנים, ואז זכו רבי משה ובניו והדפיסו את כל התלמוד בהידור רב, במשך כחמש שנים. ורבו הקופצים הקונים את הש”ס ובמשך שנים אחדות נמכרו כמעט כל העותקים.
רבי משה ובניו שהיו שותפים למפעל ההדפסה, חשבו לחזור ולהדפיס את התלמוד בדפוס שלהם, אך נודע להם כי רבי מנחם מן, מעיר וילנא, אבי משפחת ראם, ניגש גם הוא להדפיס את התלמוד בוילנא, אף שעדיין לא מלאו עשר שנים מיום גמר הדפסת התלמוד בסלאוויטא. מדפיסי סלאוויטא פנו אל גדולי הרבנים, ובתוכם גם להגאון רבי עקיבא איגר, בדרישה שיכריזו איסור על הסכמתם על דפוס ווילנא.
הגאון רבי עקיבא איגר, אשר למוצא פיו היו מייחלים כל בני הגולה, ודבריו נשמעים כדברי האורים, אחר ששמע טענת שני הצדדים, פסק הלכה למעשה, כי מאחר שמדפיסי סלאוויטא מכרו כמעט את כל העותקים של התלמוד שהדפיסו, ואחר שהמדפיס של ווילנא הביע את נכונותו לקנות את כל העותקים הנשארים בדפוס סלאוויטא, במחיר אשר יושת עליו, אין מדפיסי סלאוויטא יכולים לעכב את ההדפסה בווילנא, והרשות בידי משפחת ראם להדפיס מחדש את כל התלמוד בווילנא, להגדיל תורה ולהאדירה. אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטא, אבל דברי הגאון רבי עקיבא איגר הכריעו את הכף לטובת מדפיסי ווילנא.
רבי משה ובניו, בראותם שיש רבנים שעמדו לימינם, שגו ושמעו לעצת אנשים בלתי מהוגנים, ופרסמו ברבים, שאין לסמוך על ההיתר של רבי עקיבא איגר למדפיסי ווילנא, כי הוא כבר זקן בא בימים, אז היה הגאון רבי עקיבא איגר בגיל למעלה משבעים שנה, וכל מעשיו על פי רצון בנו הגאון רבי שלמה איגר, דברים אלו הכעיסו מאד את הגאון רבי עקיבא איגר והוציאוהו מגדר ענותנותו, והביע דעתו הברורה במכתב מיום ד’ טבת תקצ”ו וז”ל:

מאד הומה לבי, על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר”ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין, ובאמת שבכל ההסכמות ששלחו אלי מדפיסי סלאוויטא, לא מצאתי בהם שום ממש לזכותם, אפילו על אחד מאלף, ומה הם רוצים ללכת בחזקה? אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול. הק’ עקיבא בהרב משה גינז ז”ל. ואז עמד מול היכל הקודש, ואמר מתוך צער ועגמת נפש, רבונו של עולם, תורתך אני לומד, ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אם אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחול! והוי כשגגה שיוצאת מלפני השליט.
בימים ההם אירע דבר נורא ואיום, ומעשה שהיה כך היה: פועל אחד שהיה כורך ספרים במקצועו, והיה עוסק בכריכת ספרי התלמוד של סלאוויטא, מתוך שכרותו וקלות דעתו, תלה את עצמו בבית הדפוס, ומת, המשכילים שהיה דפוס סלאוויטא לסיכים בעיניהם, כי שם נדפסו כל מיני ספרי קודש, השתמשו במקרה זה במלשינות, ואכלו קורצא בי מלכא, שהפועל התלוי הוא באשמת האחים בעלי הדפוס, שלטונות רוסיה ראו את המציאה ונפלו עליה מרוב שנאת ישראל שלהם, ואסרו באזיקים את האחים לחקירה מסועפת יום יום, במשך שלוש שנים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ובעינויים קשים ומרים, את האב רבי משה לא אסרו מפני זקנותו המופלגת, ולבסוף ניתן פסק דין אכזרי מבית המשפט של רוסיה, שהאחים יעברו בין שתי שורות של חיילים רוסים שכל אחד שוט בידו, ועל האחים לקבל מיד החיילים אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם ישארו בחיים יוגלו לסיביר לכל ימי חייהם.

בערב ראש חודש אלול תקצ”ט בוצע פסק הדין האכזרי.

על כיכר הרחבה עמדו שתי שורות של חיילים, שורה מול שורה, וכל שורה בת מאתים וחמישים חיילים, ובידם מאתים וחמישים שוטים, ובתוך המעבר הצר שבין השורות צריך היה כל אחד מהאחים לעבור שלש פעמים, ולספוג את ההצלפות, השוטרים ניגשו אל אחד האחים ופשטו את מלבושיו, ואף את כותנתו לעורו, רק כיפתו הלבנה נשארה על ראשו, זאת היתה בקשתו היחידה אשר מילאה הרשות הרוסית, ובלחש הפקיד את רוחו בידי אלהיו, ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גוו נתן למכים.
השוטים הורמו והורדו והוצלפו על גוו הערום. ופתאום עמד מלכת והשבטים מוסיפים להצליף על גבו, כיפתו הלבנה צנחה מעל ראשו, וידיו כבולות באזיקים ואינו יכול להרימה, ובגילוי ראש אסור ללכת, שבטו של אחד החיילים פגע בעינו הימנית, ונשאר תבלול על עינו הימנית כל ימי חייו. הרגיש אחד מן החיילים בדבר, הרים לו את כיפתו וחבשה לראשו המוכה, ואז הלך הלאה, שלש פעמים עבר דרך שורות החיילים, ונשאר בחיים. ואחר שלקחוהו לבית החולים, העבירו את האח השני, אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מכות בשוטים.
גזירה זו על האחים החישה את קיצו של אביהם, ובשנת ת”ר הלך לעולמו. ואחרי השתדלויות רבות ושוחד רב מצד חסידי קוריץ וסלאוויטא, קיבלו האחים חנינה מאת ניקולאי העריץ שם רשעים ירקב. וגלות סיביר הוחלפה במאסר עולם במוסקבה, ורק אחר מותו של ניקולאי כשעלה אלכסנדר השני על כסא מלכות רוסיה בשנת תרט”ז קרא לאחים דרור.
האחים הללו הצדיקו עליהם את הדין, שקבלו את העונש על שפגעו בכבודו של הגאון רבי עקיבא איגר, והיו חוזרים ומשננים את דברי המשנה: “והוי מתחמם כנגד אורם של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה, שנשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, ולחישתם לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש”.
“וכל דבריהם כגחלי אש”. בזמן גירוש יהודי ספרד, חלק מהם שמו פניהם לטורקיה על מנת להשתקע שם, השלטונות של טורקיה היה להם אינטרס לקבל את היהודים בזרועות פתוחות כדי לפתח את ארצם במסחר ובכל מקנה וקנין, אשר היהודים היתה ידם רב להם בעוז ותושיה ובחכמה ובינה יתירה בימים ההם. וגדולי הרבנים של אז כרתו ברית עם השלטונות שיהיו קובעים דירתם בטורקיה בתנאי שהממשלה לא תכפה עליהם שום ענק העלול לפגוע בדת היהודית,
ושיהיו פטורים מלשרת בצבא, בגלל חילולי שבת מאכלות אסורות שבצבא. וניתן על זה מסמך רשמי (פירמאן), ליד ראש הרבנים בזמנו. והנה כשהסולטאן עבד אל חמיד ישב על כסאו הוציא מאמר מלכות (פירמאן), המחייב להתגייס לצבא העותומני, אף למי שאינו בן הדת המוסלמית, וחברי המג’לס היהודים ברצותם למצוא חן בעיני הסולטן, ולהראות את נאמנותם אליו, פנו בקריאה לכל יהודי המדינה למלא את חובתם למלכות ולהתגייס לצבא, לקריאה זו הצטרפו כל חברי המועצה הרוחנית, חוץ מהרב הגדול רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, ועוד רבנים שהתנגדו לגיוס, בגלל החשש לחילולי שבת והתגאלות במאכלות אסורות.
אחד מעשירי הקהילה בקושטא המקורב למלכות תבע מאת החכם באשי הרה”ג רבי משה הלוי, אשר בתוקף תפקדו היה בידו המסמך הרשמי לפטור את בחורי ישראל מן הצבא, להשיב את המסמך ההיסטורי לידי הסולטאן, כדי שיוכל לבטלו, רבי משה הלוי קרא אליו להתייעצות את כל הרבנים ראשי הגולה לדון בדבר.
הגאון הרב אלפנדרי התריע בפני כל ראשי הקהילה, לבל יהינו להיענות למזימה זו, אשר תגרום בודאי חילולי שבת לבחורי ישראל, ולהתגאל במאכלות אסורות.
כשנודע הדבר לסולטאן עבד אל חמיד, חמתו בערה בו, וביקש לעשות שפטים בחכם אלפנדרי, ושלח לקרוא אותו אליו, אכן ברגע שראה את הרב, נתמלא חרדה מפניו, עד שלא הרהיב עוז לפגוע בו. אולם אותו עשיר מראשי הקהילה, שהיה מקורב למלכות, התעקש לארגן אח גיוס בחורי ישראל לצבא. הגאון הרב אלפנדרי הלך אליו וניסה להשפיע עליו שיחזור בו, העשיר התחצף ולא אבה שמוע לרב, הגאון התרה בו כי מרה תהיה אחריתו, אם לא יחזור בו, אך הלה סירב בתוקף, ונתן כתף סוררת לדברי הרב. הרב נפרד ממנו בצער, ואמר כי השם לא יסלח לו לאיש אשר יעשנה.
כשרצה האיש ללכת אל הסולטאן כדי לטפל בענין, ולהוציאו מן הכח אל הפועל, ביורדו ממדרגות ביתו לפתע קיבל שבץ לב, ונפח את נשמתו.
בעת ההלוויה הכריז הגאון הרב אלפנדרי שאסור לשום אדם להספידו ברבים. בניו של הנפטר, באו אל הרב בתחנונים להתיר להספידו.
והציעו לו ארנק מלא זהובים שיעשה בו כרצונו. הרב סירב לקבל מהם דבר, ועמד על משמרתו. ולמרות שגם נציגי השלטונות העתירו על הרב דברים להתחשב במעמדו הרם של הנפטר אצל המלכות, ויורה להתיר להספידו, הגאון הרב אלפנדרי סירב לבקשתם, ואמר: אני עבד למלכו של עולם, ואת כבודו אני דורש, ולא אסור ימין ושמאל.

אחר הדברים האלה נתמנה הגאון הרב אלפנדרי לחכם באשי בדמשק, והסולטן, שהספיק להכיר בינתיים את מעלת גדולתו של הרב, (דמשק היתה אז תחת חסותו של הסולטאן), העניק לו בחפץ לב פירמאן רשמי (מאמר מלכות), שעל פיו נתמנה למשרת “חכם באשי” בדמשק, עם כל הסמכויות השיפוטיות, ואשר בכחו להנהיג את העדה היהודית כפי ראות עיניו, וכל מי שימרה את פיו יהיה צפוי לעונש.

שיקוליו ומעשיו של גדול הדור אינם נושא לביקורת, אף לא של גדולים וטובים!

אמר רב יהודה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: “ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנבאיו עד עלות חמת יהוה בעמו עד לאין מרפא”: (דברי הימים ב. לו’ טז’). מאי “עד לאין מרפא”? כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. (שבת קיט ע”ב)
הגמרא בברכות (יט ע”א) מספרת על אדם שדיבר בגנותו של מר שמואל. נפלה קורה מהגג ופצעה מוחו ומת. ולא משום ששמואל הקפיד, אלא משום שהקדוש ברוך הוא תבע את עלבונו.
וכן בתהילים (צב יג’) נאמר: “צדיק כתמר יפרח”, מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה קוצים, וכל מי שמבקש לגנוב התמרים – הקוצים שבה שולטים בו, כך הצדיקים והחכמים בני תורה, כל מי שאינו משמר עצמו מהם נופל בגיהנם ולוקה בעולם הזה. למה, שנשיכתן נשיכת שועל. (מדרש תנחומא במדבר).
שכן אמרו: “הוי זהיר בגחלתן של חכמים, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש”. (אבות פ”ב מ”י)
שכן אמרו על השועל שאין לך בחיות הרעות מי שהוא מעמיק בנשיכה כשועל, עד שאינו נושך לחצאין, רק הוא נושך ומעמיק עד שהוא גומר כל האבר בנשיכה. וכן הקפדתו של תלמיד חכם פועלת באדם, ואין הפעולה לחצאין, רק שההקפדה הזאת מכלה את האדם לגמרי.

ואם אינו מקפיד מאד, רק שיש דבר מה בלבו, שנגע בכבודו של התלמיד חכם, הדבר הזה לא נחשב אלא “עקיצה” בלבד, ולא נחשב “נשיכה” – כנגד זה אמר כי “עקיצתן עקיצת עקרב”, שהיא סכנה גדולה מאד.
“ולחישתן”, פירושו אף אם אין לתלמיד חכם עליך אלא רק כעס בלבד, כעסו הוא כעס שרף, שיש לחוש מאד שלא יבוא לידי נשיכה ויסתכן. וכן בכעס של תלמיד חכם יש לחוש לסכנה.
ואמר “שנשיכתם נשיכת שועל”, כלומר אף על פי שלא ירגיש בעונש מיד יגיעהו עונש חזק יותר מכל עונשי בני אדם. כנשיכת השועל ששיניו דקות ועקומות כלפי פנים, ובשעה שהשיניים נכנסות בבשר אינו מרגיש בנשיכה מרוב דקות השן וחלקלקותה מצד כפיפותה, אבל כשבא לנתק עצמו נאחז הבשר בשיניים הכפופות ונקרע, ומרגיש כאב גדול יותר מנשיכת שאר בעלי חיים. אף העקרב והשרף מטילים ארסם ואין האדם מרגיש בו מיד, אלא שאחר כך יורד ומתפשט ומכאיב כאב חזק מתמיד ומסוכן.
“השמרו לכם עלות בהר, אלו תלמידי חכמים, ונגע בקצהו כל הנגע בהר – בכבודם של תלמידי חכמים מות יומת”:

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.

פוסטים נוספים באתר

ותדבר מרים ואהרן במשה | פרשת יהדות
ותדבר מרים ואהרן במשה

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (במדבר יב. א’)בילקוט “מעם לועז” כתב וז”ל: על זה אמר שלמה

קרא עוד »
קוה אל ה' | פרשת יהדות
קוה אל ה’

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (פרשת בהעלותך יב. יג’) גאון עוזנו מרן החיד”א זצ”ל פירש בשם הקדמונים, ששתי הפעמים הן לשון בקשה ותחנונים, ועל דרך

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
אבלות בין המצרים | פרשת יהדות
אבלות בין המצרים

ימים אלו ימי בין המצרים, אבלים אנו כל בית ישראל די בכל אתר ואתר, על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, על אשר ניטלה עטרת ראשנו, על

בין המצרים | פרשת יהדות
בין המצרים

בין המצרים הכל על תקופת בין המצרים אלו תאריכים נקראים בין המצרים? הימים שבין צום יז’ בתמוז ועד צום תשעה באב, נקראים “בין המצרים”.  ע”פ

פרשת דברים | פרשת יהדות
פרשת דברים

פרשת דברים פרשת דברים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק א’ ראשון א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל

פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות