איך לשפוט את העם

איך לשפוט את העם

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (שמות יח, יג).

על פסוק זה, מביא רש"י את דברי הגמרא במסכת שבת (דף י ע"א): וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו יושב ודן כל היום? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום כולו, ונעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

רבות נכתב על המושג "דין אמת לאמיתו", מדוע הכפילות? הרי מספיק לומר "דין אמת" ומהו אם כן "דין אמת לאמיתו"? וכי יש דין אמת שהוא לא לאמיתו?

בפירוש הדרישה על  הטור (חושן משפט א, אות ב) הסביר את הדברים, שכל דין תורה הוא אמת, אך יתכן, שלפי המקום והזמן, לא צריך לדון על פי דין תורה, אלא לפנים משורת הדין, ולפי חכמתו של הדיין על פי המקרה שבא לפניו. וזהו המושג "דין אמת לאמיתו", שבמקרים מסויימים הדין אמת הוא, לא רק דין התורה עצמו, אלא לעשות משפט צדק לפי ראות עיני הדיין, בהתאם לנתונים העומדים לפניו, להביא את הצדדים לקבל את הדין באהבה וחיבה.

מעשה על הגאון רבי אליהו חיים מייזל

מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, מביא בספרו "ענף עץ אבות", מעשה על הגאון רבי אליהו חיים מייזל, שהיה אב בית דין בעירו, והיה שופט את ישראל בחכמה ותבונה רבה. באחד הימים, באו לפניו שתי  נשים לדין תורה, ומעשה שהיה כך היה:

שתי הנשים כיבסו חולצות לבנות של משפחתן, ותלו את הבגדים על חבלים בחצר כדי שיתייבשו בשמש. עברו גנבים וגנבו את כל החלוצות הלבנות שהיו על חבל אחד, ונשארו הבגדים שהיו תלויים בחבל השני. האחת אומרת הבגדים שלך נגנבו ואלה שנשארו הם שלי, והשנייה טענה להיפך שלך נגנבו והנשארים שלי.

שמע הרב את טענותיהן וידע כי אחת אינה דוברת אמת, וחכך בדעתו איך להוציא את האמת לאור.

מיד, ציוה הרב על הנשים להביא לפניו את הבגדים הלבנים  שנשארו בחבל ולא נגנבו, וביקש משתי הנשים לצאת מהחדר, לאחר שיצאו, קרא הרב לאשתו הרבנית וביקש ממנה להביא כמה חולצות לבנות שלו שנמצאים בבית, וערבב אותם על החולצות שהביאו הנשים מהחבל שלא נגנב.

לאחר מיכן קרא לאחת מהנשים ושאל אותה, האם את מכירה בבירור בטביעת עין את הבגדים שלך? כן, ענתה אותה אשה, מכירה אני בבירור את הבגדים שלי! חזר הרב והזהיר אותה, התבונני היטב, שמא את תועה? אינני תועה! ענתה האישה, מכירה אני את בגדי הדק היטב! אם תציגו אותם בפני, מיד אבחין בהם. הציגו בפניה את הבגדים כולם, מיד לקחה את ערמת הבגדים, בהם מעורבים גם בגדי הרב, ואמרה זה שלי! זה שלי! אך זה לא שלי, וגם זה אינו שלי. כך ביררה היטב את בגדיה שלה, ואת בגדי הרב הפרידה מבגדיה.

אמר לה הרב, המתיני בחוץ. קרא לאשה השנייה, גם אותה שאל הרב, האם את מכירה את הבגדים שלך בבירור וטביעת עין? כן, ענתה האשה השנייה, מכירה אני היטב את בגדי, ומיד החלה לברור את הבגדים שבפניה ואמרה זה שלי, זה שלי, אף זה שלי, כך שעל כל הבגדים שבפניה כולל בגדי הרב הפרטיים טענה כי הם שלה. נזף בה הרב ואמר, אינך דוברת אמת! איך יתכן שגם בגדי שלי הם שלך, וכך הוציא הרב את האמת לאור כששני הנשים שבאו לדין תורה ראו בחוש מי דוברת אמת ומי לא.

זהו דיין שיודע לדון דין אמת לאמיתו

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו: (שמות יח. טז)

כאשר ראה יתרו את אופן ניהולו של משה את העם שאל אותו: "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בקר עד ערב". ומשה ענה לו תשובה מורכבת: "ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו".

יתרו הבין כי משה מציג בפניו שני כובעים שהוא משמש בהם:

הראשון: "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו" – כובע של שופט הדן בסכסוכים בין אנשים.

השני: "והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו" – כובע של מורה צדק המלמד את העם את מצוות התורה.

ועל פי זה יעץ לו להקל על עצמו על ידי שתי פעולות:

  • "והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" – דרוש בציבור את התורה והמצוות. כלומר, כתוב "שולחן ערוך" לפרסם את המצוות בעם ואל תחכה שיבואו אליך יחידים לשאול אותך בפרטיות.
  • "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך" – הקם מערכת משפט שתטפל בסכסוכים.

מי יבחר את השופטים?

מלשון הפסוק "וְאַתָּה תֶחֱזֶה" משתמע שמשה רבנו יהיה זה שיבחר את השופטים החדשים . דעה אחרת אומרת: על השופטים להיבחר על ידי האזרחים ולא באמצעות מינוי מלמעלה. הליך הבחירה התבצע כך שקודם כל נבחרו עשרות אלפי השרים הפשוטים יותר, ומתוכם נבחרו שרי חמישים, מתוכם שרי מאות ולאחר-מכן שרי אלפים.

כיצד באמת בוחרים שופט טוב? יתרו הציב את התנאים הבאים לקבלת אדם כשופט: עליו להיות איש חיל, ירא אלוקים, איש אמת ושונא בצע. ובסוף חייו של משה רבנו בספר דברים מאשר משה רבנו בחירות של העם: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם." (דברים א).

תבונתו המעשית של יתרו מתגלה בשעה שהוא צופה בדרך ניהול המשפט על ידי משה חתנו: "וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב". נראים הדברים ששאלתו של יתרו היא שאלה רטורית, שניתן אף לעטרה בסימן תמיהה: "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם?!" ובתמיהה זו מקופלת תוכחה – המודגשת במילה "לְבַדֶּךָ", לאמור: מדוע אינך משתף אחרים עמך?

ובאמת שאלתו של יתרו היא כה פשוטה ומובנת מאליה עד שאנו תמהים: האם היה משה זקוק ליתרו כדי להכיר במשימה הבלתי אפשרית שנטל על עצמו? דומה שהתשובה לכך נעוצה בדברי משה עצמו. משה עונה ליתרו ואומר "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (טו-טז).

משה אומר כביכול לחתנו: המשפט שאתה רואה אינו דומה למערכת המשפט המוכרת לך, שכל תכליתה העמדת הסדר החברתי על כנו. משימתי שלי היא בראש ובראשונה ללמד את העם מהו רצון ה' "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו", ולאור יעד זה אני נדרש לשפוט בין איש ובין רעהו.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ (שם יח. טז)

והשאלה מדוע פתח הפסוק בלשון רבים כי יהיה להם וסיים בלשון יחיד בא אלי?

אומר הזוהר הקדוש: דע לך שחשוב מאוד לקב"ה שעם ישראל ידונו על פי דין תורה ולא בחוקות הגויים. אומר משה רבנו ליתרו, כי יהיה להם לישראל דבר, דין ודברים אזי הקב"ה בא אלי! כאשר ישראל דנים דין של אמת על פי התורה הקדושה אזי הקב"ה איתם, "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט".

וכדברי התלמוד: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט", וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר: "משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו':" (סנהדרין ז ע"א)

הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא "בתוך הדיינים השופטים לראות אם עושים משפט אמת" (מצודת דוד); ואין זה ביקור נימוסין גרידא: "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, וגיהינום פתוחה לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להיפרע ממנו אם נטה מקו האמת, שנאמר 'אלהים נצב בעדת אל', ואומר 'ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה"" (רמב"ם, סנהדרין כג, ח).

פסיקה מוטעית מקלקלת את השורה. "המשפט לאלוקים הוא" (דברים א, יז) – כי באמצעות המשפט ניתן לתקן עולם, או חלילה להביא לחורבן: "כמו שהיה צריך פועל א-לוקים ומעשהו לבריאת האדם והעולם, כן צריך משפט ושופטים להעמדת האדם והעולם וקיומם, כי אחר שהאדם מדיני בטבע אי אפשר שלא יקרה ביניהם ריבים ודינים עושק וחמס אשר יבטל הקיבוץ וישוב העולם בכלל אם לא ימצא ביניהם נימוס ומשפט ושופטים, ומצד זה ידמה אותם כאילו הם א-לוקים יוצרי העולם, כי הם שותפים עמו בזה, שהוא ברא את העולם והם המקיימים אותו, וכמו שנאמר: כל דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (מלבי"ם).

אלא שלא תמיד נמצאו אנשים בעלי כל התכונות הדרושות. יתרו הציע למשה לבחור "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות טו, כא), אך מסתבר שנמצאו "אַנְשֵׁי חַיִל" (שם, כה) בלבד. היתה תקופה שבה שופטים לא היו כליל השלמות – שפטו עוול, נשאו פנים, "לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו" – והתוצאה – "יִמוֹטו כל מוסדֵי ארץ": "כי על הדינין העולם עומד, ונתקלקל היסוד, נופל גם הבנין שעליו" (כלי יקר).

משנה אחת במסכת אומרת: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות – חסדים" (אבות א, ב); ומשנה שניה אומרת: "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין, על האמת, ועל השלום" (שם, יח). האין שני הכתובים מכחישים זה את זה? לא! בשביל שלושת הראשונים נברא העולם; ומשנברא, הריהו מתקיים בהתבסס על שלושת האחרונים (ר' יונה).

"וזוהי כוונת רבותינו ז"ל באמרם כל הדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם… נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שבראו להיות קיים" (טור, חושן משפט, הלכות דיינים, א).

במשפט היהודי ישנם מצבים שאף על פי שהדין מזכה את הזכאי למרות זאת, אין רוח חכמים נוחה הימנו.

בבית דינו של הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל התדיינו שני בעלי דין, ופסק הדין היה שהנתבע צריך לשלם לתובע מליון שקלים אך למרות זאת אמר הרב לתובע, דע לך למרות שהדין איתך, אין רוח חכמים נוחה בזה שתיקח ממנו את הסכום הנ"ל.

ואז פנה הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל לתובע ואמר: הבט וראה כמה אנשים נוהרים לזכות לקבל ברכה מחכם, והנה נקרתה לפניך הזדמנות חייך לקבל ברכה לא מחכם אחד, אלא מכל החכמים כולם וגם מהתורה הקדושה אם תוותר לנתבע בטוחני שלא תפסיד

התובע שאמונת חכמים הייתה טבועה בו הסכים לוותר כדברי הרב. וראה פלא פלאים, התובע רכש כרטיס הגרלת לוטו וזכה בעשרה מיליון שקלים! וויתר על מיליון והקב"ה גמל לו פי עשר.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »