שני חברים נולדו וגדלו יחד ברוסיה וחיו באהבה רבה עד שהגיעו לגיל עשרים. אחד מהם החליט לעזוב את רוסיה ולעבור לארצות הברית. הוא נפרד מחברו הטוב ונסע לארה"ב. שם פתח עסק של טקסטיל, המזל האיר לו פנים והצליח בגדול. בנה לו אחוזה גדולה וחי חיי פאר והגשים את חלום חייו.
חברו מאידך נשאר ברוסיה עם הפרה והעיזים וחי חיי עוני ומחסור.
כשגדלו בנותיו והגיעו לפרקן לא היתה בידו פרוטה כדי להשיאן. נזכר הוא בחברו שחי באמריקה שהצליח מאוד בעסקיו ואמר לעצמו אולי משם תבוא הישועה? אמר ועשה. רכש כרטיס והפליג באניה במשך כמה שבועות עד שהגיע לאמריקה הגדולה.
חיפש וחיפש עד שמצא את ביתו של חברו. דפק בדלת וכשפתחו אמרו לו בעל הבית לא נמצא יגיע בערב. בערב חזר והנה הוא רואה שחברו הטוב מתעלם ממנו. נהיה עשיר וחזיר, גס רוח, עם גאוה סרוחה שלא היה מכבודו לדבר עם אנשים מפשוטי העם. כמה שניסה לדבר על לבו, להזכיר לו את ימי נעוריהם ואת חברותם ולבקש את עזרתו, שום דבר לא הועיל לו, הבן אדם אטום, חתום ונעול.
במשך שבועיים בכל יום הוא בא מדבר עם חברו ושום דבר, הבנאדם מתעלם ממנו לחלוטין. ביום האחרון לשהותו באמריקה לפני שהוא חוזר בידיים ריקות לרוסיה הוא פונה לחברו ואומר לו תשמע ידידי, אני חוזר היום לרוסיה אבל רציתי רק לומר לך שתדע שמחר זה היום האחרון שלך בעולם, מחר אתה מת!
החבר שמע ונבהל, איך אתה מדבר אלי? אמר לו, תאמין לי, אני יודע מה שאני אומר לך, תיפרד מהאישה והילדים.
העשיר שאהב את החיים מאוד נבהל ושאל למה אתה אומר לי כך? אמר לו חברו, אני לא רוצה להרחיב מעבר למה שאמרתי לך, אמרתי מה שאמרתי ואני יודע מה שאני מדבר וזהו.
אמר לו העשיר כמה כסף אתה צריך? אני אתן לך לחתן לא רק את הבת הזו את כל בנותיך אחתן רק תסביר לי מה אתה מתכוון?
אמר לו חברו, אסביר לך. כשהפלגתי באניה מרוסיה לארצות הברית חליתי מאוד, איבדתי את ההכרה, היו לי הזיות, חשבתי שאני מת. ואז הרופא אמר לי, אתה יודע מתי זה יהיה הסוף שלך, אם תגיע למצב שאתה לא מזהה את האנשים הקרובים אליך. ידידי, אנחנו היינו חברים טובים וקרובים במשך עשרים שנה, יותר מאחים היינו, וכשאני עומד לידך כעת ואתה מתעלם ממני ולא מכיר אותי, לא מזהה אותי כנראה שזה הסוף שלך.
פרשת ויקהל היא הפרשה אולי הכי יפה בתורה. חכמת הלב, הנדיבות, רגע השיא של עם ישראל שמפזרים המון כסף לבית ה', וכמו תמיד יש את החברה שמתחמקים מלתת ואם נותנים אז רק בסוף.
זה שהתורה רומזת והנשאים הביאו – הם אמרו נמתין עד שיתנו ומה שיחסר נשלים. כך מתנהגים הנשיאים? ראשי העם?
ולבסוף שהעם הרבו להביא לא נותר להם מה לתת. ומה הביאו את אבני השהם, והתורה רומזת על זה לדורות בכך שכתבה והנשאים בלי י'!
הי' של המסירות של הנתינה, הנקודה הזו היתה חסרה בהם. כשכולם נותנים גם אתה תן מה אתה עושה חשבונות, יש חגיגה של נתינה מדוע אתה יוצא מהכלל?
והשאלה: איך זה קורה? כל עם ישראל פשוטי העם נותנים בשמחה לקב"ה ואילו הנשאים דוקא מעכבים ומתחמקים? רש"י אומר שהיו עצלנים!! הייתכן?
שאלה שניה – גם אם זה קרה מדוע התורה מנציחה את גנותם לדורי דורות ומספרת זאת?
עלינו לדעת ולהכיר כי זו היתה הטקטיקה של יצר הרע שהפעיל נגד נשיאי ישראל ושטקטיקה זו מביאה אותו להישגים גדולים ואילו אותנו לנפילה גדולה.
פרשתנו היא פרשת אהבה שלאחר המשבר הגדול.
בפרשה הקודמת קראנו על הנפילה הגדולה בחטא העגל. עם ישראל מרד ובגד בקב"ה. והקב"ה רצה להתנתק מעם ישראל, להשמיד אותם. אילולי משה רבנו שעלה למרום והתחנן על העם עד שהקב"ה הסכים, ואמר סלחתי כדבריך ואז הקב"ה מבקש שיבנו לו בית – התורה מספרת באיזו שמחה ואהבה עם ישראל שעטו לקיים את המצוה הזו לבנות בית לה'. איזה כח נתינה עצום היה בבני ישראל – ערבים העם להביא נתנו בכל לב – נראה כמה פעמים מוזכרת המילה לב בפרשה, אין עוד מקום כזה בתורה שמוזכרת המילה לב כמו בפרשה זו. התורה לא מדברת על הנתינה הפיזית הממונית שעם ישראל תרם, אלא על הרוח שפעמה בעם לתרום לבית ה'.
בדרך כלל אדם נותן תרומה – כמה נותן? מעשר? הלואי!! קשה לתת!
נראה איך נותנים מעשר בהמה?
מעשר בהמה היא מצווה מן התורה להפריש אחת מכל עשר בהמות טהורות שנולדו לאדם בכל שנה, להקריבה בבית המקדש ולאכול את בשרה בתוך ירושלים.
יש להעביר את הבקר והצאן תחת מקל ("שבט") וכל עשירי ממנו יהיה קודש, לכאורה למה צריך לספור אחד אחד אדם הרי יודע כמה ראשי בקר יש לו שיקח עשרה אחוז מהכמות שיש לו ויתן? יש לו אלף ראשי בקר שיתן מאה וזהו?
התורה עמדה על נפש האדם שקשה לו לאדם לתת כמות גדולה בבת אחת ולכן אמרה התורה תספור אחד אחד וכל עשירי יהיה קודש וכך אדם סופר אחד שלי, שנים שלי, שלש שלי, … תשע שלי. העשירי הקב"ה רוצה אותו, בבקשה ניתן לו.
כאן בתרומה לבית ה' זה היה הפוך, אנשים נתנו בהרחבה ובלב שמח.
דבר נוסף זה איך הם נתנו? הם באו מעצמם – והם הביאו את הנדבה בבוקר בבוקר. דרך כלל בבוקר עושים דברים שאנחנו אוהבים וחשובים – ובערב עושים מה שאי אפשר כבר לדחות!
אם אתה מבקש הלואה ממישהו – אם הוא אומר לך תבא בבוקר סימן שהוא מעונין לתת – אבל אם הוא אומר תתקשר אלי מחר, או תבא בערב מחר סימן שהוא מקוה שתסתדר לבד!
זאת אומרת שלא חשוב כמה אתה נותן השאלה היא איך אתה נותן?
וכאן – ויבאו האנשים על הנשים – איזה דחיפות על הבוקר, לא בשביל לקבל כסף אלא לתת, אנדרלמוסיה, ומה נתנו? הכל – חח, ונזם, טבעות, עגיל וכומז וכו'… עד שמגיע מצב שאמרו למשה, מרבים העם להביא… ומשה נאלץ להכריז די!! לא להביא יותר.
אומר האור החיים הקדוש – יש ארבע רמות של ערך בחפצי האדם:
ראשון: תכשיטי האשה שני – זהב שלישי – אוצרות אישיים רביעי: שאר חפצים.
זה שהתורה רומזת – הם נתנו לא את הדבר הכי פָּחוּת אלא את הכי טוב וגם את השאר…
א. כל נדיב לב הביאו – חח ונם וטבעת וכומז. ב. כל איש אשר הניף – זהב. ג. תכלת ארגמן. ד. נחושת את הכל הביאו ובאהבה. הנתינה החשובה ביותר היא זו הנעשית מהלב! צורת הנתינה חשובה יותר מהכמות שאתה נותן. האיך חשוב יותר מכמה!
ולכן על הכיור אמר הקב"ה "חביבין אלו עלי יותר מכולן". הכיור נעשה מנחושת שהייתה תרומתן של הנשים. הנשים השתמשו במראות שהיו עשויות נחושת מבריקה, והיו רואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן ומסרו אותן בעבור המקדש. בתחילה לא רצה משה לקבלן, "מפני שעשויים ליצר הרע", אולם הקב"ה אמר לו: "קבל, כי אלו חביבין עליי מן הכול"
לאחר שעם ישראל הביאו את תרומתם אומרת התורה: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: התורה לכאורה משבחת את הנשיאים שהביאו את התרומה הכי חשובה והכי יקרה. אבל למעשה טמון כאן עוקץ נגד הנשיאים.
א. למה התורה הזכירה את הנשיאים רק בסוף לאחר שהתורה מספרת שכולם הביאו האנשים והנשים, ורק כעת התורה מזכירה את הנשיאים?
ב. התורה כבר כתבה שכולם הביאו – כלום הנשיאים הם לא בכלל כולם??
בדרך כלל כשמזכירים מישהו מהציבור ומפרגנים לו כנראה שיש איזו בעיה שצריכים לרצות אותו.
מה קרה באמת עם הנשיאים? מדוע התורה מזכירה ומשבחת אותם? אם התורה מזכירה אותם בסוף לאחר שכל עם ישראל תרמו ומשה רבנו מצא לנכון לומר לעם להפסיק להביא תרומות כי יש יותר מדי סימן שיש כאן איזו בעיה נסתרת עם הנשיאים!
הגמ' ביומא (עה ע"א) אומרת: והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר מאי בבוקר בבוקר א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מדבר שירד להם בבוקר בבוקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן {שמות לה-כז} והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר {משלי כה-יד} "נשיאים ורוח וגשם אין". משמע שהנשיאים זה העננים. שלמה המלך מדבר על אותם אנשים שמדברים הרבה בלי כיסוי לדבריהם. "נשיאים ורוח וגשם אין" יש עננים ורוח אבל גשם אין! הבטחות בלי לקיים, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.
התורה רוצה לומר לנו שקרה כאן נס והעננים הם אלו שהביאו את אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן.
ומה באמת העניין שהתורה תספר לנו על נס זה כאן בפרשה כאשר הפרשה הזו עוסקת כולה בנדיבות לב, בנתינה יוצאת דופן של עם ישראל?
רש"י מסביר כי בפרשת נשא ראינו שהנשיאים היו הראשונים להתנדב בחנוכת המזבח, והתורה ייחדה להם חצי מפרשת נשא שהיא הכי ארוכה בתורה. ואילו כאן כתבה אותם התורה בסוף, מדוע?
אלא שהנשיאים אמרו, נמתין לסוף. שעם ישראל יתרמו קודם ומה שייחסר אנחנו ניתן. לאחר שעם ישראל תרמו, כבר לא נשאר לנשיאים מה לתרום כי מרבים העם להביא, העם הביאו יותר מדי תרומות עד שמשה נאלץ לומר להם די, אל תביאו יותר. ראו כך הנשיאים והתביישו, הלכו והביאו את אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן.
ובכל זאת סוף סוף הביאו משהו חשוב – אבל זה לא בדיוק כיון שהיה מספיק כסף במה להביא גם את אבני השהם כך שלא היו צריכים שהנשאים יביאו. אבל משה רבנו רצה שבכל זאת הם גם יהיו שותפים בעשיית המשכן לכן אמר להם, טוב, תביאו את אבני השהם אתם. ולכן בחנוכת המזבח הזדרזו הנשיאים והביאו ראשונים כדי לתקן את מה שקלקלו בתחילה.
אומר רש"י לפי שנתעצלו חסרה מהם התורה את האות י' – לדורות!! וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: האות י' קטנה – מראה על התבטלות – הנשיאים לא התבטלו ויחסו לעצמם מעמד ולכן החסירה התורה את האות י' משמם.
השאלה היא איך זה קרה לנשיאים לנהוג כך, עם ישראל כולו הרים את תרומתו לבית ה' גברים ונשים כאחד ודוקא הנשיאים נמנעו מלתת?
זו בדיוק הטקטיקה של יצר הרע – פעמים שיצר הרע בא לאדם כמו יצר הרע ופעמים יצר הרע בא כצדיק, כיצר הטוב.
אדם בא מהעבודה רוצה לאכול ארוחת ערב – מסתכל בשעון, אוי עוד עשרים דקות יש שיעור אם ישב לאכול יפסיד את השיעור – אומר לו יצר הרע – רד למטה יש בסטה מוכרים שם המבורגר מוכן – תאכל זריז ותרוויח את השיעור – חבל!! ומי יודע מה רמת הכשרות שם? וזו הבעיה שלנו, שקשה לנו לזהות אותו כי הוא מדבר כמו יצר הטוב.
אומר הבעש"ט על הגמרא במסכת שבת שאומרת 'שוחט בשבת מדוע הוא חייב'? הרי לא היתה מלאכה כזו במשכן? אומרת הגמרא משום צובע! פעולת השפרצת הדם דומה לצובע.
אמר הבעש"ט – 'שוחט בשבת', מיהו השוחט האמיתי? יצר הרע! יצר הרע מכשיל את האדם ולבסוף שוחט אותו. מביא אותו לגיהנם. משום מה הוא חייב, מדוע הקב"ה לעתיד יעניש את יצר הרע הרי לשם כך הוא נוצר. התשובה: משום צובע! הוא מתנהג כלפי האדם כצבוע, הוא צובע את עצמו בצבע של יצר הטוב ומכשיל את האדם ועל כך הוא ייענש.
זה מה שעשה יצר הרע לנשיאים – אמר להם תמתינו עד שיתנו כולם ואז תשלימו את כל החסר! הקב"ה ביקש שיתרמו וכולם תורמים, מה יאמר להם היצר לנשיאים לא לתת? לא שייך! אז מה עושה היצר תתנו אבל לא היום מחר! הדחיה זה אבן הנגף – איך נאמר לעם ישראל – אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם!
