הסיפור של רבנו הקדוש עם העגל.
סבלו של הרב הנערץ
רבי יהודה הנשיא: חותם המשנה, אחד מגדולי החכמים שהעמידה ההיסטוריה היהודית. בימי חייו אמרו עליו "מימות משה רבנו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד". הרמב"ם, אמר עליו: "איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות". "והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש, עד שהחכמים, עליהם השלום, היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא, מדברי עבדיו ומשרתיו".
רבי יהודה הנשיא, ידוע כבעל מעמד רם כאיש תורה, וכמנהיג נכבד ואמיד. הוא ידוע בכינויו "רבנו הקדוש", או פשוט "רבי".
במקומות שונים מסופר שידע מכאובים רבים, ושעברו עליו שלוש עשרה שנים קשות, שבהן התייסר מכאבי שיניים טורדניים. מדוע נגזרו עליו ייסורים קשים כאלה? כיצד נגאל מהם? על כך מסופר, בשינויים קלים, בכמה מקורות: התלמוד הבבלי (בבא מציעא פה, ע"א) התלמוד הירושלמי (כלאים, פרק ט, דף לב ע"ב), מדרש בראשית רבה (לג, ג) וילקוט שמעוני (תהלים, רמז תתפח).
ייסורים של רבי על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם – שיבואו עליו ייסורים.
ועל ידי מעשה [אחר] הלכו [ייסוריו] – יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה [גורים של חולדה] והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, [הרי] כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תה' קמה,). אמרו [משמים]: הואיל ומרחם – נרחם עליו. (בבלי בבא מציעא פ"ה, ע"א)
חסה התורה על בעלי החיים
אין כמו היהדות שמרחמת על בעלי חיים, יש סדרה של הלכות בנוגע לצער בעלי חיים – בעל חי הוא יצור חי עם נפש, בעל חי הוא יצור שהקב"ה יצר אותו. יש לו חיות, יש לו משפחה והתורה חסה עליו מאוד שכך כתוב "ורחמיו על כל מעשיו".
ישנה הלכה שאומרת: אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבעל חי שלו שתלוי בו. אם יש לך בבית או בחצר שלך בעל חי שתלוי בך אסור לך לאכול לפני שתיתן לו לאכול. מדוע?- כי אם אתה תאכל ותשבע כבר לא תרגיש את האחר שרעב.
היכן כתבה זאת התורה? מעניין מאוד – בקריאת שמע בפרשת והי' אם שמע – "ונתת עשב בשדך לבהמתך ורק לאחר מכן ואכלת ושבעת" בפרשה הכי חשובה בתורה מלמדת אותנו התורה איך עלינו להתייחס לבעלי חיים!
הלכה נוספת ברמ"א: לא אומרים תתחדש לאדם שלובש מעיל עור – או נעליים מעור משום ורחמיו על כל מעשיו. כמה בעלי חיים נצודו ונהרגו בשביל לעשות את המעיל או את הנעלים הללו לכן לא אומרים לו תתחדש ואפילו אם זה נעשה מעור בהמה טמאה אומר המגן אברהם.
האם מותר לצייד לסכן את חייו?
הנודע ביהודה רבה של פראג רבי יחזקאל לנדאו – נשאל שאלה, יש תחביב שנקרא ציד, האם מותר לצייד לסכן את חייו בתחביב הזה, שהרי חלילה הצייד יכול להינזק על ידי החיות שנמצאות ביער
ענה הנודע ביהודה: מהיכן למדת זאת לצוד בעלי חיים – יודע אני שיש שני ציידים בלבד במקרא והם, נמרוד ועשיו. וכי בגלל שאתה חזק ויש לך חץ וקשת לכן אתה מרשה לעצמך לצוד וליטול את נפשם של החיות?
כשהתורה רוצה להביע את הניגוד, את הנגטיב של יעקב אבינו שהיה איש תם, יושב אוהלים היא מעמידה מולו את עשיו שזה ההיפך הגמור מיעקב. יעקב תלמיד חכם ואילו עשיו צייד! אדם ללא חמלה, ללא רחמים.
לא מצינו במקרא אלא שניים שהם אנשי ציד – נמרוד ועשיו. ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים ללא צורך זועק הנודע ביהודה
ולכאורה מה ההיתממות הזו? מה זה כל חומש ויקרא, זה לא ליטול נפשות של בעלי חיים? מדוע הקפידו משמים על רבי הקדוש כשאמר לעגל לך כי לכך נוצרת?
שאלה נוספת, אם התורה מגלה אמפטיה לבעלי חיים ודורשת מאיתנו לרחם עליהם ורחמיו על כל מעשיו, מדוע אם כן הקב"ה ברא את הבריאה בצורה שכזו לצוד בעלי חיים?
בן אדם שחטא ורוצה כפרה לחטאו במקום לתת צדקה או להתענות הוא מביא קרבן, בהמה מקריב אותה על המזבח ובכך מכפר את חטאיו, מה קשורה הבהמה לחטא האדם, מה אשמה הבהמה במעשיו של האדם – אם זה כ"כ רע איך זה נהי' כ"כ טוב?
ספר ויקרא כל כולו הלכות ודינים
מתוך 613 מצוות שיש בתורה יש בחומש ויקרא שיש בו רק עשר פרשיות 247 מצוות 40% שזה כפול מהממוצע. בעלי התוספות אומרים שחומש ויקרא הוא החומש הקשה והחמור מכולם – אין בו סיפורים כולו רק קרבנות, מצוות, הלכות ודינים…
חומש ויקרא נמצא בתווך, בראשית ושמות מצד, במדבר ודברים מצד ובתווך ויקרא. כי ויקרא זה ספר המצוות! אין בו סיפורים והנושא המרכזי בו הוא הקרבנות.
מה זה קרבן? קרבן זה הדרך לתקשר עם הקב"ה. אם יש לך רצון לדבר עם הקב"ה אתה עושה זאת על ידי הקרבת קרבן.
יהודי ביטל מצות עשה – לא הניח תפילין – הוא לא חייב להביא קרבן אבל אם הוא רוצה לרצות את הקב"ה הוא מביא בהמה לביהמ"ק קרבן עולה.
יהודי רוצה סתם לומר תודה לה' על הילד החמוד שלו – על הבית, הרכב, הוא מביא בהמה – קרבן שלמים – נדבה – כך דיברו לקב"ה.
והקרבן המפורסם והמרכזי שהוא קרבן חובה הלא הוא קרבן חטאת – אדם שחטא בשוגג – הדליק האור באמצע הלילה בליל שבת ורע לו עם זה! נו אולי ילך לביהכנ"ס לקרוא תהילים, לקבל מי שברך-? לא! הוא מביא בהמה – קרבן ומתכפר לו. אלו קרבנות אישיים.
יש גם קרבנות ציבור – איך הציבור מדבר עם הקב"ה – עם קרבנות, בכל יום פותחים ומסיימים את היום עם כבש. קרבן תמיד של בוקר וקרבן תמיד של בין הערביים
בשבת – שני כבשים
בחגים – שוב קרבן פסח וקרבן חגיגה
בסוכות שבעים פרים – "אמר ר' אלעזר: הני (=אלו) שבעים פרים (שמקריבים בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות.
ובשמיני עצרת קרבן אחד פר יחידי (בשמיני עצרת מקריבים פר אחד) למה? כנגד אומה יחידה; משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה; ליום אחרון אמר לאוהבו: עשו לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך". (סוכה נ"ה, ב)
כל הקשר עם הקב"ה הוא בקרבנות!
הי' יהודי בגליל שאף פעם לא הי' בבית המקדש והוא התבגר והחליט לפני שיעזוב את העולם לבא לביהמ"ק – כל הדרך הוא מדמיין את בית המקדש את הקדושה שם, איזו התרגשות! כשהגיע לבית המקדש מה הוא רואה? הוא רואה בית מטבחיים לכל דבר! אמר לעצמו, בשביל זה באתי עד כאן? גם בגליל יש משחטות, יש בית מטבחיים
וזה מדהים כל כך ולא מובן, יש בתורה ביטויים על הקרבנות שאין על שום מצוה ממצוות התורה, לא על שבת ולא על תפילין כמו שנאמר על הקרבנות – "ריח ניחוח"
כל העולם קיים בזכות הקרבנות – נח כשיצא מהתיבה ראה את החורבן שהיה בעולם את התוהו ובוהו מיד הקריב קרבן. מה היתה התגובה של הקב"ה – וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה!
(שלשה בעלי מקצוע התווכחו ביניהם מי הי' בעל מקצוע הראשון בעולם? המנתח אמר שהוא, כי ה' נתח את האדם, חתך הצלע מהאדם. אמר המרדים שהם היו ראשונים – כי ה' הרדים אותו לפני. הפוליטיקאי אמר שהם ראשונים כי לפני מה היה תוהו ובוהו – מי עשה זאת?).
הגמרא בתענית מספרת שהרומאים צרו על ירושלים במשך שלש שנים ולא הצליחו להבקיע את החומה. הם הבינו שיש משהו רוחני שמגן על עם ישראל, בדקו וגילו על ידי איזה זקן שאמר להם, כל זמן שהם מקריבים קרבן תמיד לא תוכלו להם.
שאל שר הצבא מהיכן יש להם כבשים? ביררו ומצאו שמדי יום שלשלו אנשי ירושלים דלי מלא מטבעות זהב אל מעבר לחומה, ובתמורה קשרו המשתפי"ם הלוחמים שמחוץ לעיר כבשים לקרבן תמיד בקצה התחתון של החבל.
ביום שבעה עשר בתמוז הפסיקו הצרים על העיר לספק את הכבשים לתמיד, ובמקום זאת קשרו חזיר בקצה התחתון של החבל. חז"ל מספרים שכשהחלו להעלות את החזיר הוא נעץ את טלפיו בחומת ירושלים, "ונזדעזעה ארץ ישראל חמש מאות פרסה על חמש מאות פרסה". וכך הצליחו לבקוע את חומת העיר
מה שהציל את ירושלים זה קרבן תמיד! הפסקת הקרבתו של קרבן התמיד, נחשבה לאסון חמור מאוד, ועם ישראל התאבל על כך שנים רבות לאחר מכן, עד עצם היום הזה.
את קרבני לחמי לאישי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו..
אומר הקב"ה. הקב"ה כביכול נהנה מריח הניחוח של הקרבנות
מה יש מיוחד בקרבנות עד כדי שהצילו את ירושלים מחורבן – ריח ניחוח, איזה ריח יש בבהמה שנשרפת כולה?
יש לדעת שקרבן חטאת ובכלל קרבנות מביאים על מעשה שנעשה בשגגה לא על מעשה במזיד, מלבד עבירות מסוימות כגון אדם שגנב ונשבע לשקר. התורה מחמירה בשוגג.
בחיים מבחינה חוקית אדם שעשה מעשה בשגגה, שלא בכוונת זדון זה נמחק ונשכח לו. ביהדות זה לא ככה – גם בשוגג צריך להביא קרבן. אדם התעורר באמצע הלילה בליל שבת עדיין חצי רדום ושכח שהיום שבת והדליק את האור עליו להביא קרבן חטאת.
דבר נוסף, כל הדין של ערי מקלט, מה הסיפור שם? אדם הרג בשוגג, בכדי להציל את חייו עליו לברוח לעיר מקלט ולהסתתר שם עד אשר ימות הכהן הגדול, ואם הוא נפל בזמן של כהן גדול שלא כל כך מתחשק לו למות, הוא יכול להיתקע בעיר מקלט גם שמונים שנה!
מדוע אם כן התורה מחמירה בשוגג?
הרמב"ן אומר כל עבירה מותירה שריטה בנפש! ולכן יש לכפר על זה.
אדם ששומר שבת יחשוש לחלל את השבת, אך אם חילל פעם אחת כבר יהיה לו קל לחלל פעם נוספת, מדוע?
אמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא: נעשית לו כהיתר (קידושין מ.)
קובעת הגמרא כי אדם העובר אותה עבירה יותר מפעם אחת, נהפך הדבר להיות אצלו "היתר", כך שהוא מרשה לעצמו להמשיך ולעבור עוד ועוד על אותה עבירה.
אדם שעבר עבירה הוא לא אותו אדם שהיה לפני העבירה, אומר הרמב"ן בעצם עשיית העבירה נשרטה שריטה בנפשו של החוטא ולכן צריך הוא כפרה.
נשים לב – שלכל שוגג קדם מזיד. זה שאדם מסוגל לשכוח שהיום יום כיפור ואכל זה לא בא לו ככה. כנראה שלפני כמה זמן עמעם את ערך יום הכיפורים – או השבת ולכן הוא שכח, הרי שהיה בזה קצת מזיד!
אנו אומרים: על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון – על אונס מה יש לבקש? אלא שבכל אונס יש קצת רצון. קדם לזה קצת רצון.
מה זה טעות פרויינדיאנית –
שלש דרכים יש לגלות את התת מודע. שכרות, קללה – פליטת פה וחלומות –
אצל צדיקים זה לא קורה – כי יום שבת זה יום מיוחד וקדוש שאין אפשרות שישכח שהיום שבת
נמצא שהקרבן הוא בא על המזיד שבשוגג.
בכל אופן איך הקרבנות מכפרים??
הבעש"ט כשהי' רוצה להראות חזיונות לתלמידיו… ראו החסידים שור עוטה על גופו קפוטא, מעיל ושטריימל על הראש התפלאו לעצמם ושאלו מה זה ההכלאה הזו, זה שור או חסיד?
אומר להם הבעש"ט מה שראיתם זה יהודי שאוכל את הבשר בחשק ובתאוה גדולה למלא את תאוותו והרי הוא בבחינת שור, זה לא אדם שאוכל שור אלא זה שור שאוכל שור רק שהוא לבוש כמו חסיד, אבל הוא והבשר הם באותה מדרגה, שניהם בהמה.
אומרת התורה אדם שחוטא עליו להביא קרבן בהמה כדי שהבהמה תזכיר לו בדיוק איך הוא נראה, ולמעשה הבהמה היא ההמחשה להמחיש לאדם לאיזו מדרגה הוא הגיע עם עשיית החטא, הבהמה היא לא המטרה, הבהמה היא הכלי לזעזע את האדם ולהראות לו איך הוא נראה, אם אדם חטא אפילו בשוגג זה מראה היכן הראש שלו נמצא, כי אם הראש שלו היה עסוק רק בדברים שבקדושה ודאי שלא היה חוטא אפילו בשוגג
אדם שאוכל כמו בהמה – למלא את תאוותו, אומרים לו לך לרפת קח בהמה ומצא את ההבדלים!
לכן אומרת התורה: אדם כי יקריב מכם. הקרבן צריך להיות מכם מתוככם, מתוך לבכם, רחמנא לבא בעי!
המדרש מספר: אגריפס המלך ביקש להקריב בבית המקדש אלף עולות ביום אחד. שלח לכהן הגדול ואמר: "היום אל תאפשר לאף אדם להעלות קורבנות חוץ ממני!"
בא עני אחד ובידו שתי תורים וביקש מהכהן להעלות אותם על המזבח. "המלך ביקש ממני שלא לאפשר אחד להקריב חוץ ממנו" התנצל הכהן.
"אדוני כהן גדול", השיב העני, "אני צד ארבע תורים בכל יום. אני מקריב שתים, ואוכל את השתים הנותרות. אם לא תקריב אותם, תחתוך את פרנסתי!" נעתר לו הכהן והקריב את קורבן העני.
בלילה נאמר לאגריפס בחלום כי קורבנו של העני היה חשוב לפני בורא העולם יותר מאלף העולות שלו. שלח ואמר לכהן הגדול "הלא ציויתי עליך שלא יקריב אף אדם חוץ ממני?"
"אדוני המלך" השיב הכהן, "בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמרתי לו שהמלך ציווה עלי שאיש לא יקריב חוץ ממנו, אבל הוא סיפר שבכל יום הוא צד ארבע תורים: מקריב שתיים ואוכל שתיים. אם לא אקריב, אחתוך את פרנסתו.
"מה היה עליי לעשות? האם היה עליי לדחות את קורבנו של העני המסכן?"
"יפה עשית" השיב אגריפס שלמד את הלקח: רחמנא ליבא בעי, בורא העולם העדיף את ליבו הטהור של העני מאשר את מאות עולותיו. (על-פי מדרש רבה ויקרא, ג)
הקב"ה לא מחפש בהמות, מחפש את האדם, אדם כי יקריב מכם!
בכל אופן השאלה חוזרת – מה אשמה הבהמה אדם חטא למה הבהמה תשלם בחייה?
יש סיפור על הבעש"ט שהי' מאריך בתפילה ותלמידיו היו ממתינים לו שיסיים. יום אחד האריך יותר מהרגיל, פקעה סבלנותם של התלמידים כיוון שהיו רעבים. הציצו לסידורו של הבעש"ט וראו שעדיין אוחז הוא בתחילת תפילת שמונה עשרה. שיערו בדעתם שיספיקו לרדת לחדר האוכל לאכול ולחזור והבעש"ט עדיין לא יסיים תפילתו. וכך עשו ירדו, אכלו וחזרו ומה נדהמו לראות את הבעש"ט יושב וממתין להם
פתח הבעש"ט וסיפר להם משל
משל לחבורת אנשים שיצאו ליער והנה ראו ציפור מיוחדת שעין לא ראתה אך היא נמצאת בגובה העץ. סולם לא היה להם ולכן החליטו לעשות סולם גנבים, יטפסו אחד על חברו עד שיגיעו לציפור.
נתאר לנו אומר הבעש"ט שהאדם השלישי מלמטה החליט פתאום שהוא צריך ללכת והוא שומט את עצמו מהסולם, מה יקרה? כולם יפלו למטה!
אמר הבעש"ט אתם חושבים שאני בתפילתי עולה לעולמות עליונים מכוחי בלבד? ודאי שלא. בעצם הימצאותכם כאן איתי תפילותיכם מהווים עבורי סולם שעליו אני מטפס, ברגע שיצאתם שמטתם מתחתי את הסולם ושוב לא יכולתי להמשיך להתפלל
יש בטבע תופעה מדהימה שאי אפשר להתכחש אליה, כל דבר אוכל מה שמתחתיו, כך ברא הקב"ה את העולם כפירמידה, כל אחד מכלה את זה שתחתיו אדם, בהמה, עשב, מים.
האדם אוכל את הבהמה, הבהמה אוכלת את העשב, העשב שותה את המים ובכך אנחנו מרימים ומגביהים את מה שמתחתנו למדרגה גבוהה יותר
לכן אומרת הגמרא עם הארץ אסור לו לאכול בשר. כיון שעם הארץ שאוכל בשר לשם תאווה הרי שזה כאילו בהמה שאוכלת בהמה ובאכילתו הוא לא מגביה את הבשר למדרגה גבוהה יותר
תכלית הבריאה בעולם היא – לפרוץ את המסגרת ואת הגבולות שלה ולעלות רמה אחת.
כעת נבין מה המיוחד בקרבן שעליו נאמר ריח ניחוח אישה לה'. בקרבן היתה מעורבות של כל חלקי הבריאה, היתה נציגות מכל הרבדים.
היה ה-אדם המקריב שהוא מדבר, היתה הבהמה שהיא ה – חי ועם הקרבן הביאו מנחת סולת שהיתה מן הצומח וכן מלח 'על כל קרבנך תקריב מלח' שהיה מהדומם.
והרעיון היה לשדרג את כל הבריאה. בקרבן היתה נציגות מכל הבריאה, מהדומם, מהצומח, מהחי ומהמדבר, אדם – מדבר, בהמה – חי, סולת – הצומח, מלח – דומם
כשהקריבו קרבן לה' כל הבריאה התמזגה והתאחדה, היתה נציגות של כל הטבע שעולה יחד בשעת ההקרבה, בקרבן כולם יחד מתקרבים לקב"ה, קרבן – קירוב.
זה הענין של ריח ניחוחי, הקב"ה אוהב את הקרבנות כי כל הבריאה מתאחדת ומתקרבת אליו כאחד, ולכן יש כדאיות לעולם ולקיומו.
