זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת מצורע יד.ב').
פרשיות אלו עוסקות בסוגי צרעת הבאים בגופו של האדם, שאת, ספחת, בהרת, נגעי הראש והזקן, צרעת הבגד וצרעת הבית. ודרשו רבותינו במדרש תנחומא, על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע", ללמדך, שהמספר לשון הרע נגעים באים עליו.
ואמרו בעלי החכמה, כל עוד שהאדם לא הוציא את המילה מפיו, הרי שהוא שולט על המילה, אבל מרגע שהמילה יצאה מפיו של האדם, כבר אין לו שליטה על המילה והיא שולטת בו. שומה עלינו לגלות אחריות וזהירות בטרם נוציא כל מילה מפינו, ובפרט להיזהר שלא לדבר על אדם אחר, כיון שאין לנו שום מושג מה יהיו תוצאות והשלכות של דיבור זה.
וכתב ב"מעם לועז", עוון לשון הרע הוא אחד העוונות החמורים ביותר, ומביא את האדם לידי שלש העבירות החמורות, שהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכיום מצוי בעוונותינו הרבים עוון זה בין הבריות, וזה נגרם מפני שאינם יודעים עד כמה חמור עוון זה, שאם היו יודעים לא היו נכשלים בו.
וכל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר חלילה, ולא נחתם גזר דינם של דור המדבר אלא בעוון לשון הרע שדיברו המרגלים, ונגזר עליהם למות במדבר ושלא ליכנס לארץ ישראל. שאומרת השכינה "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת."
ויכולים אנו לראות גודל העוון הזה, שאין אבר בגוף שעשה לו הקדוש ברוך הוא שמירה כזאת שלא יחטא כמו ללשון, שהעמיד בפניו מחיצה של בשר שהם השפתיים, ובפנים ממנו מחיצה של עצמות שהם השיניים, כדי שלא יחטא. וזהו ביאור הכתוב (תהלים קכ. ג): "מה יתן לך ומה יוסף לך לשון רמיה".
אמר הקדוש ברוך הוא ללשון: איזו טובה אני יכול להוסיף לך עוד, שכל האברים בראתי כשהם עומדים, ואותך בראתי כשאת מושכבת, שכל האברים בראתי להיות בחוץ, ואותך בראתי להיות בפנים. ומלבד זה קבעתי לך שתי מחיצות, האחת של בשר והשניה של עצמות, שתלמדי מכל זה שלא תדברי לשון הרע. ובכל זאת אין את נזהרת מדיבור לשון הרע.
והסביר המהר"ל: תפקידם של כל האברים הם לקבל נתונים מבחוץ ולהעבירם פנימה לתוך הגוף, כדוגמת, הפה, האף, העינים, האזנים, וכו', מלבד הלשון שתפקידו להוציא את התוכן מבפנים אל החוץ, מן הנסתר אל הגלוי, ובעצם משמש הוא גם כחלון ראוה, שדרכו ניתן להשקיף פנימה, ולראות את תוכנו ופנימיותו של המדבר, והואיל ונברא הלשון לתפקיד ויעוד זה להוציא ולהשתפך החוצה, הרי שיש לו נטיה טבעית יותר לכך, ובנקל פולט ומוציא את הדיבור החוצה, אי לכך צריכה להיות שמירה גדולה יותר, לעצור ולבקר את הדיבור, ולחסום את פלטת הלשון.
וכן דרשו חז"ל במסכת עבודה זרה (י"ח) על הפסוק: "ואולם צדק תדברון, יכול ישים אדם את עצמו כאילם אפילו בדברי תורה, ת"ל צדק תדברון" וכן נאמר: "מרפא לשון עץ חיים". (משלי טו. ד') על ידי כוח הדיבור ניתן לחולל מהפכות בין לטוב ובין למוטב כמו שמובא בכמה מקומות, דוגמת: נוב עיר הכהנים נהרגו בה כהני ה', ונשפך דמם כמים בשל דיבור מיותר, שסיפר דואג לשאול עליהם שנתנו לדוד לאכול וכו', הנחש בכח דבורו, גרם מיתה לכל האנושות, וכמו שאומר דוד "הפכו לשונם כמו נחש". ומאידך מוצאים אנו באסתר המלכה, בשל מלה נוספת שאמרה "בשם מרדכי", הצילה את כל עמה בזכות כך, וע"ז דרשו: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". ולמדו זאת מאסתר דוקא.
ואמר החכם: 'סודך אסירך, ואם תגלהו תהיה אסירו" והראיה – משמשון ודלילה.
ומובא במדרש: "בר סירא אומר היה לפניו גחלת, נפח בה בערה, ירק בה כבתה. דהינו בדרך וביכולת הפה יש להגיע להבערת אש ולשריפה, ומאידך בכוחו גם לכבות כל אש, ולפזר כל ערפול וענן, הכל נעשה באמצעות הפה, אלא שפשוט כאן נופח, וכאן יורק, אך הכל דרך אותו פה. וכן בויקרא רבה (לג' א'): אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדו, קנה לי אותו חלק בשר המשובח שבבהמה, הלך והביא לו לשון מן השוק, ליום אחר אמר לו קנה לי חלק הפחות והגרוע מן הבהמה, קנה לו שוב לשון. אמר לו מאי האי? אמר לו הרי תדע שאם הוא טוב אין טוב ממנה; וכשהוא רע אין רע ממנה!
וכבר אמר שלמה המלך ע"ה. "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", וכתב הגר"א במכתב צוואתו, שכל אותם צרות ויסורין שבאים על האדם בעולם, אינו אלא בשל פרי עוון לשון הרע. וכן שנינו בפרקי אבות (ג'. משנה יז') "סייג לחכמה שתיקה", ואמר רבן גמליאל, כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה.
ומלבד התוכן הלשוני שצריך להיזהר בו, חייב כל אדם באשר הוא לחנך עצמוגם בצורה ובטון הלשוני, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה "לשון רכה תשבר גרם" כשידבר בנועם, ובמתק שפתים, דיבור נוח ומלטף, הרי בכך הוא ממיס את לב שומעו. פורץ הוא דרך ודבריו נשמעים ומתקבלים דרך ודבריו מתקבלים, אך אם ידבר אל השומע בצורת דיבור גס ופוגע, אף על פי שהדברים צודקים מצד עצמם, מתקומם שכנגדו ומפתח מערכת נוגדנים, ואף מתקיף ודוחה את הדברים בלי לטרוח אפי' לבודקם. וכדברי שלמה המלך ע"ה, במשלי (טו'. א') "מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף". כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, ודברים המעציבים שהם בהפך מענה הרך, הם מפתחים ומאיצים בו כעס וחמה, הרי שהדבור גדול ובעל פוטנציאל הן לטוב הן להפכו.
חז"ל מספרים שפעם רבי עשה סעודה לתלמידיו. ובישל להם לשונות מהן רכות, מהן קשות התחילו התלמידים בוררין את הרכין, אמר להם בני כך, יהיו לשונכם אלו עם אלו כלומר יבחר לדבר עם זולתו תמיד בלשון רכה בלבד.
ראיתי משל יפה שהביאו בזה, על האריה מלך החיות שהיה רעב, וכמה ימים לא מצא טרף להשקיט רעבונו, עד שריח רע כבר נדף מפיו, והחליט לעשות מעשה.
בדרכו ליער, פגש חמור שמן ובריא, והחליט לטרפו, אך לא יכול היה סתם לטרפו ללא סיבה, התחכם האריה ופנה לחמור, אמור לי איזה ריח יש לי בפה? הריח החמור את פיו של האריה נרתע לאחוריו וקרא, איזה ריח רע יש למלך בפה! כעס האריה מלך החיות ואמר הינך מורד במלכות, ומבזה את המלך, הריני גוזר את דינך למות! ומיד טרף את החמור והשביע בכך את רעבונו.
לאחר כמה ימים שוב היה רעב האריה, יצא אל היער, ופגש שם צבי נחמד למראה וטוב למאכל, עצר אותו האריה ופנה אליו בשאלה, אמור לי צבי, איזה ריח יש לי בפה? הצבי, שכבר שמע את קורותיו של החמור מלפני כמה ימים, פחד על נפשו וידע שאם יאמר לאריה את האמת הרי שהוא שם נפשו בכפו, לכן שיקר ואמר למלך איזה ריח טוב יש למלך בפיו, כעס המלך ואמר לצבי הינך משקר למלך, שהרי פי מדיף ריח רע לכל עבר, וכולם חשים בכך, והרי המשקר למלך אחת דינו למיתה, ומיד הוציא את פסק דינו למוות, טרף האריה את הצבי והשביע את רעבונו.
בחלוף יומיים ושוב היה האריה מלך החיות רעב, יצא אל היער למצוא טרף לנפשו, והנה השועל בא לקראתו, בוא הנה שועל קרא האריה, ובקש ממנו להריח את פיו ולדווח לו על התוצאות, השועל שהוא הפקח שבחיות, כבר שמע את מה שקרה לחמור ולצבי, וידע שכל מה שיאמר בין לטוב ובין לרע יהיה לו לרועץ, התחכם ואמר. אדוני המלך! כבר כמה ימים שיש לי שפעת, ואני מצונן מאוד, ואיני יכול להריח שום דבר, יסלח לי אדוני המלך על שאין ביכולתי לעשות את רצונו ואיני יכול להריח את פיו של המלך. שמע זאת המלך ועזבו לנפשו, וכך ניצל השועל הפקח ממלתעותיו של האריה הרעב.
והנמשל: אדם המדבר לחינם ללא צורך על חברו בין לטוב ובין לרע, הרי שבסופו של דבר לא ינוקה ויינזק ושום טובה לא תצמח לו מזה, ולכן ישתדל כל אדם כשבאים לדבר אתו על אחרים, להיות תמיד בבחינת "מצונן", לא לשמוע ולא לדבר על אחרים, בין לטוב ובין לרע, שהרי מוות וחיים ביד הלשון, והשומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
הקב"ה שברא את הבריאה כולה בשלמות, צייד גם את האדם במגן ומחסום כדי להיעזר במעט, וברא חומות ובריחים, דלתות ומחסומים לנצירת הלשון כי אולי בכך נצליח להכהות את חוד הלשון, ולרסנה במעט, וזה גם אולי החסד שעשה הקב"ה עם ברואיו שבראם עם פה אחד בלבד.
וכדברי הגר"א בפירוש הפסוק "ואת צנועים חכמה" – שעיקר החכמה היא ששותקים מלומר תורתם ודעתם, רק שומעים מרבותם, כי כאשר הוא יאמר דבריו לא יוסיף לו כלום, אבל כאשר ישמע מרבו יוסיף לו דברים, וזה שאמר החכם: תועלת הדבור הוא לא לו, אבל תועלת האזנים הוא לאין זולתו, ולכן העינים הן שתים, והאזנים הן שתים, לראות בתורה שבכתב, ולשמוע בתורה שבעל פה, אבל הפה הוא אחד. וזהו שאמרו במסכת מגילה (י"ח) "מלה בסלע ומשותקא בתרין", (דיבור השווה למטבע כסף, שתיקה יפה ושווה בשתיים). כי השתיקה תועלת כפולה מן הדבור, כי מה שידבר בפה אחד, ישמע בשתי אזנים, ויראה בשתי עינים".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
