וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה: (פרשת שמיני ט, ו).
נראה להסביר את הפסוק, כי הנה יש אנשים פתאים שאומרים שמכיוון הקדוש ברוך הוא רוצה את לבו של האדם, ומחשבה טובה מצטרפת למעשה, לכן אין צורך לטרוח ולעשות את המצוות בפועל, אלא די בכוונת הלב, ומה צורך ללבוש ציצית ותפילין ולתקוע בשופר ולישב בסוכה וליטול לולב וכיוצא? די לקיים כל אלו המצוות בכוונת הלב, כי השם יתברך רוצה בעיקר את הלב.
ואלו דברי שטות הם, כיון שכוונת הלב רצויה לפני השם יתברך, בתנאי שתהיה עם המעשה, ולא שתהיה לבד בלי מעשה.
והעניין יובן על פי משל:
אדם אחד נשא אשה ואמר לה: בשלי לי תרנגולת שתהיה ממולאת בבשר ואורז. ואכן עשתה כדבריו ובישלה לו ואכל. לאחר שסיים אמר לה שלא היה ערב לו כל כך מילוי התרנגולת כיון שלא היו בה די מתבלין הנקרא הי"ל. אמרה לו אשתו: מחר אעשה כאשר דיברת.
אשתו שהיתה תמימה חשבה בלבה כיון שבעלה אוהב את התבלין הזה, לכן היא תמלא את התרנגולת מהתבלין ולא תניח בתוכה בשר ואורז, וכן עשתה והביאה לפניו. וכשבא לפתוח את המילוי של התרנגולת מצא שכל המילוי היה רק מהתבלין לבדו… והוא אינו ראוי לאכילה כיון שהוא חד וחריף מאד. אמר לאשתו: מה זאת עשית? השיבה לו אשתו: ראיתי שאהבת את התבלין, לכן עשיתי לך את כל המילוי מהתבלין. אמר לה: שוטה! התבלין הזה טעים אם יהיה מעורב עם בשר ואורז, אך לבדו אינו ניתן למאכל כלל.
והנמשל
כוונת הלב רצויה וערבה לפני הקדוש ברוך הוא אם תהיה מעורבת במעשה, אבל להיות היא לבדה במקום מעשה אינה רצויה, ורק אם האדם אינו יכול לקיים המצוה כי אנוס הוא, אזי השם יתברך עושה עמו חסד גדול שיחשיב לו את כוונת הלב כאילו עשה מעשה עמה, לכן אמרו חכמינו ז"ל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, שנחשב לו כאילו עשה מעשה ונתערבה מחשבה זו עם המעשה.
והנה נודע כי במעשה המצוה שיעשה האדם, אינו ניכר כבוד ה' כל כך, כי יתכן שמקיים המצוה מחמת בושה, שמתבייש הוא שלא להניח תפילין או שלא ליטול לולב וכיוצא בזה, אבל אם חסר לאדם כוונת הלב בדברים של קדושה, אין העולם יודעים זאת, ורק השם יתברך שהוא בוחן לבות וכליות יודע את מחשבות האדם וכוונתו, ולכן הנזהר לקדש ולטהר לבו בכוונה ובמחשבה, הרי זה מכבד את ה' באמת. ולכן "כבוד" בגימטריה "לב" (שלושים ושתים), כי על ידי שלימות הלב יהיה כבוד ה'.
וכבר נתבאר, שאם האדם אינו עושה המצוה בפועל אלא רק בכוונת הלב בלבד, אין זה נחשב לכלום, כיון שאין כוונת הלב רצויה אלא אם כן מעורבת היא עם המעשה, ולכן כאן הביאו הקרבנות לכפר, שהבאת קרבנות היא מעשה בפועל וצריך לה כוונת הלב שיכוין בקרבן לשמו, וגם שיחשוב שהוא עצמו נשחט ונקרב עמו, אבל אם לא יביא קרבנות בפועל אלא רק יחשוב ויכוון בלבו אין זה כלום.
זהו שאמר הכתוב: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", כלומר שתעשו בפועל, שאף על פי שאני מזהיר אתכם בכוונת הלב, לא תספיק לכם כוונת הלב לבדה בלי צירוף המעשה, אלא זה הדבר אשר צוה ה' תעשו בפועל, ואז "וירא אליכם כבוד ה"' – מכח כוונת הלב, שמנין "לב" עולה כמנין "כבוד" וכפי שנתבאר לעיל, שבו ניכר כבוד ה' (בן איש חי דרשות).
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
