וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (כי תבוא כו. ג)
ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה: (רש"י)
אחד מהדברים היכולים להטעות את האדם בעבודתו הוא, בהיותו עובד בשדה ובכרם. שבכוחו הפיזי הוא עובד את אדמתו, שלב אחר שלב, ורואה את התוצאות של מעשי ידיו בראותו איך שהשדה נותנת את תבואתה ועץ השדה נותן פריו. ובשעה זו, יש מקום לאדם להכניס בעצמו את האמונה בכוחו הטבעי ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ח"ו. וכאילו חוכמתו ותבונתו הם שעמדו לו לנטוע את הדבר המועיל והמשתלם, ולעבוד על פי השכל הבריא. ובכלל, עלול הוא להתייחס לכל הסובב אותו בצורה טבעית. ויש חשש כי עלול הוא לשכוח את מי שנותן לו את הכח ואת התבונה, לעשות את כל החיל אשר הוא עושה.
כמו כן צריך האדם לחוש ולהרגיש את יד ה' גם בטבע האדמה שמצמיחה ונותנת את פריה שהכל מידו יתברך ועל פי מאמרו. וכן באדם עצמו שכל כוחו, חכמתו ותבונתו הם מאיתו יתברך.
וכדי לסלק מאיתנו מחשבה זרה זו של "כוחי ועוצם ידי" מקיימים אנו מצוה זו של הבאת הביכורים בפועל, ונתינתם לכהנים עובדי ה' וזאת כביטוי להכרת טובתנו כלפי מי שאמר לעץ ויגדל, ולמי שאמר לשדה לתת את פריה, ולמי שאמר והיה העולם.
הכרת הטוב הינה אחת המידות הטובות והנעלות שצריך האדם לאמץ לעצמו, כי בזה יש יסודות רבים בחיי היהדות. להכיר בתכלית ההכרה, כי כל מה שזכינו לו הוא כטובה, כחסד ומתנת חינם שהבורא יתברך מרעיף עלינו. ולכן מצוות הדורשות מהאדם לתת מעמלו לאחרים, מביאות את האדם להכיר בעובדה, כי הוא צינור להעברה ממה שחנן אותו ה', ובזה הוא מכיר טובה, לה' שהִרבה את נכסיו או את חכמתו ונתן לו מברכתו. כי אף שהאדם יוכל לתלות זאת במעשיו ובחוכמתו ובהשקעתו, אין הוא תולה זאת אלה במה שזה רצון ה' מחסדו הגדול, ובזה הוא מראה על הכרת טובה מושלמת.
כמו כן יראה האדם להכיר טובה גם לזולת, לחברו שגמלו טוב. הנה מצינו כי רבותינו דרשו "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר, טרם יתחיל האדם לעמול בתורה צריך הוא לדעת לנהוג על פי כללים מסוימים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו המכונים ביהדות "דרך ארץ". ולדברי רבותינו יש משמעויות עמוקות לכך. לימדונו חז"ל כי אדם שאין לו דרך ארץ, לא שייך בכלל שיתחיל ללמוד תורה! ללמדך כי דרך ארץ היא תנאי מוקדם ויסודי ללימוד תורה. דומה הדבר לכלי שצריך שתהיה לו צורת כלי ושיהיה בעל יכולת קבול כדי שיהיה ניתן לצקת לתוכו. כך האדם טרם תחילת לימוד תורה חייב הוא להיות בעל קיבולת. אשר על כן, אם נעדר האדם דרך ארץ הרי שאין שום ערך ללימוד התורה שלו. וכך קבעו חז"ל כאשר ביקשו ליצור זיקה בין הנהגת האדם לחברו לבין בוראו ואמרו:
"הכופר בטובת חברו סופו לכפור בטובתו של מקום". כפיות טובה גובלת עם שחיתות וגסות רוח, משום שמראה במעשיו שהכל שלו, וכֻלם חייבים לו. וכבר אמר שלמה המלך במשלי (י"ז י"ג): "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". וכל זה רק מחמת שאינו מכיר טובה לאנשים, וסופו שלא יכיר בטובת השם יתברך, ויגיע לידי לכפירה.
ההיסטוריה הוכיחה כי כפיות טובה ואי הכרת טובה בין בני אדם הובילו לאי הכרת הטובה של הקב"ה. כך מצינו בפרעה, שאמרה עליו תורה (שמות א' ח'): "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". ומה כתיב ביה בסוף (שמות ה' ב'): "מי ה' אשר אשמע בקולו וכו', לא ידעתי את ה"'. פרעה הרשע כפר בטובתו של יוסף, סופו שכפר בטובתו של השם יתברך.
בגמרא במסכת כתובות (סב.): מצינו, שרחל בתו של כלבא שבוע ראתה את רבי עקיבא, שהיה אדם צנוע ובעל מדות טובות, שאלה אותו: "אם אני מתחתנת אתך, אתה עוסק בתורה?" השיבה: שאכן הוא מסכים לזה. עמדה והתקדשה לו במסירות נפש.
אביה שהיה העשיר הגדול סלקה מביתו והדירה מכל נכסיו, והם גרו בבית התבן, שם ישנו ועליו אכלו, וחיי צער חיו. רבי עקיבא הלך ונתגדל עד שבא עם עשרים וארבע אלף תלמידים, וכשהגיע רבי עקיבא לעיר, יצאה אשתו רחל לקראתו, נדחפה בין ההמון ורצתה לפֹל לרגליו של בעלה – גדול הדור. באו התלמידים ובקשו לדחפה אחורנית. אך מיד כשראה זאת רבי עקיבא אמר: הניחוה, שלי ושלכם – שלה הוא. מעשה נפלא של הכרת הטוב. רבי עקיבא מלמד את התלמידים, לא להסתחרר מכבוד או ממעמד, דע וזכור מאין באת, בזכות מי הגעת לאן שהגעת, זכֹר ותן תודה ותכיר טובה למי שעשה עמך טוב.
דוגמא נוספת מצינו בתורה צווי מפרש (שמות נ"ב ל'): "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו". ובמה זכה הכלב שישליכו לו
בשר טרפה? מפני שכאשר יצאו ישראל ממצרים לא חרץ כלב לשונו. ורבותינו מביאים מדוע נצטוו ישראל בכסוי הדם דוקא בעופות? מפני שכאשר הרג קין את הבל באו הצפורים והעופות וכסו את דמו. וכן כאשר באה רבקה אמנו על הגמל וראתה את יצחק, נפלה מעל הגמל ונשרו בתוליה. באו העופות וכסו את דמה, אמר הקדוש ברוך הוא: "אתם חסים על דמם של הבריות שלא יתבזה. חייכם שאני גוזר בתורתי לכסות את דמכם". הכרת טובה לחיות ועופות היא רק מושג עד היכן הדברים מגיעים, ואם כך הם פני הדברים כמה עלינו להזהר להכיר טובה לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה לאבינו בוראנו.
מספרים על הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שפעם אחת, ישב עם תלמידיו בחצר הישיבה, ושוחחו בענייני עבודת ה'. וכשקמו נטל הרב מטלית והחל מנגב את האבן שישב עליה. לפליאת תלמידיו הסביר הרב, שהוא מרגיל את עצמו להכיר טובה לכל דבר שיש לו ממנו תועלת, וסיים דבריו ואמר: שאם לא יכיר טובה לאבן, בהמשך ירגיל עצמו שלא להכיר טובה לבן אדם. ואם לא יכיר טובה לבן אדם, משם הדרך קצרה גם לא להכיר טובה למי שאמר והיה העולם…
על כן ישים לבו אדם שתהא מידה זו של הכרת הטוב נטועה בו עד שתהא כטבע המולד בקרבו. נדע להוכיר טובה לסובבים אותנו, להורינו מולידנו ומגדלנו, לרעייתנו המסייעת בידנו בחיי היום יום, ולכל מי שגמל איתנו חסד.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
