וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (פרשת שמיני י, ג').
אמר משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ פרשתא א, כג. ויקרא רבה יב, ב.): (רש"י).
בספר "אור יהל" כתב ליישב, כיצד מתיישבים דברים אלה של משה עם מה שנאמר עליו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"? והרי אם מלך בשר ודם יכריז שברצונו לעשות יקר וגדולה לאחד משריו הגדולים והחשובים ביותר, ושר אחד יביע בקול רם שכנראה אליו נתכוון המלך, בודאי שייחשב הוא בקרב חבריו לבעל גאווה. ואם כן איך אמר משה: "הייתי סבור או בי או בך"?
אלא העניין הוא, שעניו אינו נקרא מי שאינו יודע את מהותו וכוחות נפשו, אלא עניו הוא מי שמכיר בהכרה מלאה שכל מה שיש לו אינו שלו, אלא מתנת ה' היא. ויותר מכך, ככל שגדלה הכרת האדם שמעלותיו ניתנו לו בחסדי שמים, כן גדולה יותר מעלת ענוותנותו. וזה שאמרו רבותינו בתלמוד (סוטה כא ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר "והחכמה מאין תמצא". פירוש: שהוא עצמו אינו.
בזה נבין היטב את שאמרו חכמים בתלמוד; משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לו רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה דאיכא אנא. (סוף סוטה). ותמהו רבים, כיצד יכול אדם להכתיר את עצמו בכתר הענווה, והרי לכאורה זה עצמו גאווה?
אלא כיון שגדר הענוה הוא הסתכלות כאילו כל מעלותיו אינן שייכות לו, יכול אדם להכריז על כך. שכן אם עניו אמיתי הוא, הרי זה כאילו דיבר על מעלותיו של חברו, כי כל השבח הזה אינו שייך לו כלל. והרי דומה זה לסבל שנושא משאות על גבו הכפוף, ברור מאד שהסבל לא מעלה על דעתו, שכל המשא שנושא או אפילו חלקו הקטן שייך לו. וכן הוא במידת הענווה, שהעניו חש ומרגיש שמעלותיו אינן שייכות לו אלא מתנת ה' היא (לקח טוב).
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
