בספר בראשית, מובא כי הקב"ה הצמיח כל מיני עצים בגן עדן, וציווה את אדם הראשון לא לאכול מהם. בחז"ל מובא כי הקב"ה הצמיח שני אילנות בתך גן עדן: עץ הדעת ועץ החיים. וכך ציווה את אדם הראשון:
"מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,ד).
כידוע, הנחש בערמומיותו הסית את חוה לאכול ממנו, וכתוצאה מכך חוה שמעה לאדם, אכלה מפרי עץ הדעת ונתנה גם לאדם שיאכל.
לאחר מכן, נכתב: "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות".
הקב"ה הודיע להם שיענשו בעקבות העבירה שעשו, וכך מציין הפסוק:
"הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ויגרשהו ה' מגן עדן" (שם ג).
לקריאת ספר עץ החיים של רבי חיים ויטל לחצו כאן
שאלו חז"ל: מה היה אותו אילן שאכל ממנו אדם וחוה?
ר"מ אומר חטים היה, כד לא הוה בבר נש דעה, אינון אמרין לא אכל ההוא אינשא פיתא דחיטי מן יומוי.
ר' יהודה בר אילעאי אומר ענבים היה.
ר' אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.
ר' יוסי אומר תאנים היה. תאנים, שאכל מפרותיה פתחה דלתיה וקבלתו, הה"ד ויתפרו עלה תאנה (ב"ר פט"ו ח).
אדם וחוה חטאו ואכלו מפרי עץ הדעת, אך אילו היו נמנעים מהחטא, היו זוכים לאכול מפרי עץ החיים היו חיים לעולם.
פירוש הרמב"ן על משמעות עץ החיים
הרמב"ן מפרש את המילים "עץ החיים" באופן כזה:
"ועץ החיים, אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים. ועץ הדעת טוב ורע, היה פריו מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר, או בהפכו לטוב או לרע, כמו אלוהים שהכה בידו לעשות כחפצו. אבל בתחילת בריאת האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, כמו תולדות השמים והארץ וכל צבאם שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם.
ואמר "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", בעת שתאכל ממנו תהיה בן מוות.
וכמוהו "ביום צאתך ועברת… ידוע תדע כי מות תמות" (מ"א ב' ל"ז), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, והכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה (רמב"ן)
וכן נוכל לומר על עץ החיים כי פירותיו היו נותנים לאדם חיים ארוכים מאוד "ואכל וחי לעולם" לימים ארוכים, כמו יחי אדוני המלך דוד לעולם (מ"א א' ל"א).
פירוש האברבנאל על המושג עץ החיים
על פי דעת האברבנאל, הקב"ה אסר על האדם לאכול רק מעץ הדעת, ואילו עץ החיים היה מהעצים שלכתחילה היה מותר לאדם לאכול את פרים. פרי עץ החיים מנע, לדעת האברבנאל, את הזדקנות האדם ואת מותו. לדעתו, לולי חטאו היה האדם חי לעולם, כיוון שהוא חי בתנאים אידיאליים ואופטימליים מבחינת מזון, אויר, מים, השגחה ושמירה א-להית וכו'. תנאים אלה היו מונעים כל מחלה וכל סיבה אחרת למוות, וההזדקנות הטבעית הייתה נמנעת בעזרת הרפואה שיש בפרי עץ החיים. רק הרחקתו של האדם מגן עדן ומעץ החיים הן שגרמו לכך שהוא ימות בסופו של דבר – הוא התרחק מהתנאים האופטימליים הללו ונאלץ להוציא אנרגיה רבה, גופנית (בזעת אפיך) ונפשית (בעצבון), למלחמה באדמה המוציאה לו קוץ ודרדר, וזה מה שהביא לכך שבסופו של דבר הוא ישוב אל האדמה שממנה לוקח וימות.
שני המפרשים מסכימים, כי האיסור על אכילת פרי עץ הדעת, היה איסור זמני שניתן כניסיון לאדם הראשון, כאשר הקב"ה לא התכוון שהאדם ישאר לנצח כמי שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. אילו האדם הראשון היה זוכה להישאר בגן העדן, היה זוכה לאכול גם מפרי עץ החיים ולחיות לנצח.
