הברכה הראשונה בברכות קריאת שמע – 'יוצר המאורות', פותחת במילים 'יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל'. ברכת יוצר אור ניתנה על עצם מציאות האור בחיינו, כאשר אין הכוונה דווקא לאור גשמי (למרות שגם הוא חיוני וחשוב עד מאוד), אלא לאור הגנוז שנברא בששת ימי בראשית. בהמשך הברכה נאמר כי הקב"ה "מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים", ונשאלת השאלה מהי משמעות ההארה לארץ ולתושביה ברחמים?
האם יצא לכם לעבור מחשיכה מוחלטת לאור חזק?
האם אתם נזכרים במקרה בו עברתם מחשיכה מוחלטת לאור חזק? איך הרגשתם? המעבר החד יכול לסנוור ולהציק מאוד לעיניים, אולם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, מאיר לנו את השמש לאט לאט בבוקר, כדי לא לסנוור את עינינו באופן פתאומי. כמו כן, השמש שוקעת לאיטה, כדי לא להרתיע אותנו בחושך מוחלט.
הפשט בפסוק הוא שהאור של השמש המאיר על הארץ ברצונו של ה' נמשך ברחמים, לא חזק מידי שהבריות לא יכולו לקבלו, ולא חלש מידי שהבריות לא יהנו ממנו, אלא במידה ממוצעת ומאוזנת – מתוך רחמיו של הקב"ה על הבריות.
ברובד העמוק יותר: לא לחיות בחושך
מעבר לפשט הפשוט, שהקב"ה מחדש את השמש מדי יום בהדרגה וברחמים מרובים, הבה נתבונן ברובד נוסף של ברכת יוצר אור.
אדם שחי ללא הארה פנימית, ללא אור רוחני שמחיה את פעולותיו, חי חיים ריקים. עם אור באפשרות האדם לראות את כל העומק והפנימיות של העולם. העניין יובן יותר על פי משל:
שלושה מסתכלים לכיוון השמיים: תינוק, מבוגר ואדם מלומד. התינוק רואה נקודה לבנה זזה, המבוגר רואה אווירון ואילו המלומד יודע לספר פרטים רבים על האווירון שטס בשמיים: מאיזה סוג הוא ומהי מהירות התעופה שלו. כלומר, בדיוק אותה מציאות שהתינוק והמבוגר רואים, המלומד יודע לחשוף בה עומק נוסף.
זה עניינו של האור שנברא בששת ימי בראשית
לפני חטא אדם הראשון, האור האיר באופן כזה שהתגלה לעיני הרואה כל מה שיש בדבר: גם הרובד הגשמי וגם הרובד הרוחני. דרך האור היה ניתן לראות את המציאות האמיתית של כל דבר. כך גם בעניין הבריאה, דוגמת השמש הזורחת בשמיים. אדם רגיל רואה צביר גזים זורח בשמיים, אבל מי שהוא בר דעת וזכה להתקרב לה' וללמוד תורה, רואה כאן אלוקות! רואה את מציאות ה' יתברך.
אדם מהלך בעולם שברא הקב"ה, אומר הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל, ולא שם לב לנעשה סביבו. "אבן מקיר תזעק", כלומר, כל אבק צועקת, כל פרח מעיד, כל ציפור שרה – קדוש קדוש קדוש! יש בורא שברא כל אלו. בברכת יוצר אור אנחנו מברכים על עצם השייכות הרוחנית למציאות, על עצם תפיסת העולם שהוא מלא באור.
ומהו האדם ללא מציאות האור? הוא בדיוק כמו בהמה, חיה.
מסתבר שגם חיה רואה את השמים, נהנית מהאור, אבל אין לה דעת- היא אינה מבחינה שהשמיים כחולים, היא לא תופסת את המהות של השמיים. ביחס למה שאנחנו רואים, הבהמה חיה בחושך!
בימות המשיח, לעתיד לבוא, המציאות צפויה להיות "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה, י"א, ט'). כולם יראו את האור הפנימי שנמצא במציאות, את האמת לאמיתה. לכן אנו מסיימים את הברכה בבקשה: "אור חדש על ציון תאיר", אנו מבקשים מהקב"ה להזריח עלינו אור חדש, אור שתכלית כל בריאתו הוא כדי לחשוף את האלוקות הטמונה בתוכו.
