שמע ישראל – הפסוק שמחבר כל יהודי

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

לאורך כל הדורות, שמע ישראל היה הפסוק שחיבר בשניות כל יהודי משורשו אל בורא העולם.
קריאת שמע ישראל נאמרת בשעת לידתו של אדם ועד ליומו האחרון, ומלווה אותו בעיתות משבר ושמחה.
מסורת שמע ישראל יונקת ממורשתו הגדולה של יעקב אבינו. לפני הפרדו מן העולם, קיבץ את שנים עשר בניו ואמר להם בזו הלשון: "היקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם", ודרשו חז"ל בבראשית רבה: "מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו. אמר להם: 'שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה?' אמרו לו: 'שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד', כלומר: שמע ישראל, אבינו, כשם שאין בליבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בליבנו מחלוקת, אלא ה' אלוקינו ה' אחד".

יעקב אבינו זכה להכרה הנעלה שהשם אחד, עוד בחייו. מידתו של יעקב אבינו היא מידת האמת, והכרת האמת שלו חדרה לעומק נשמתו, וממנה הוא הגיע להכרה ש'ה' אלוקינו ה' אחד'.

המבנה המיוחד של קריאת שמע

קריאת שמע ישראל נאמרת פעמיים ביום – בתפילת שחרית ותפילת ערבית. בנוסף, אומרים אותה בעת פתיחת ההיכל והוצאת ספר תורה בשבתות וימים טובים, בברית מילה, ובשעת הנעילה ביום הכיפורים.
הקריאה מורכבת משלוש פרשיות עיקריות: 

1. "שמע ישראל ה' אלקינו" – האזן עם ישראל! יש בורא לעולם, הוא מנהיג את עולמו בהווה ובפרט את עם ישראל.
2. "ה' אחד" – האמינו בייחודו. ה' הוא אחד, יחיד, ואין עוד כוח בעולם זולתו.
3. "ואהבת" – החיוב לאהוב את בוראנו, בכל לבבנו ובכל מאודנו, עד כדי מסירת הנפש על קידוש שמו.

מדוע מכסים את העיניים בזמן קריאת שמע?

אולי תופתעו לשמוע, אולם התנועה של כיסוי העיניים בזמן קריאת שמע היא כלל לא הלכה מחייבת, אלא מנהג שהתקבל בקרב עם ישראל. מדובר במנהג עתיק, ולדעת מספר פרשנים בגמרא, כבר לפני אלף ושמונה מאות שנה קיים אותו ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה.
נוהגים לכסות את העיניים דווקא ביד ימין, הרומזת על חסד הבורא. כיסוי העיניים מסייע בריכוז והתבוננות במשמעות המילים, אך מעבר לכך, קיימת סיבה עמוקה יותר והיא הרצון להתחבר לאחדות האלוקים, גם מעבר למה שאנו רואים בעיני הבשר.
כלומר, הבורא הוא המציאות האמיתית היחידה, למרות שבעיניים האנושיות לעיתים אנו רואים אחרת. אנו מרגישים את העולם בכל אחד מחמשת החושים שלנו, בעוד האלוקות היא מציאות מופשטת ורוחנית.
כשאנו אומרים בכוונה את הפסוק "שמע ישראל", אנו נוטעים בליבנו את ההכרה העמוקה והפנימית שהאמת היא לאו דווקא מה שאנו רואים בעיניים או חווים בתחושה האינטואיטיבית שלנו. גם דברים שנראים לנו שליליים או לא מובנים, הם בסופו של דבר התגלמות חסדו של הבורא.
בזמן הקריאה אנו מתעלים מהחומריות, להבנה גבוהה יותר של המושג "אחדות השם".

הפן הסימבולי של קריאת שמע ישראל

יהודים לאורך כל הדורות, בחרו לוותר על חייהם בעתות זעם ומלחמה, כשקריאת שמע ישראל בפיהם. בכך הם הדגישו שגם בעוזבם את העולם הזה, הם מאמינים באמונה שלמה שהחיים בעולם הזה הם זמניים, וקיימים חיי נצח. הם מאמינים בבורא עולם, הנמצא מעל מושגי הזמן והיקום, וממשיכים לבטוח בו. והוא כמובן הוא לא יטוש אותם, כך מובטח.
כיהודים אנו מאמינים שהעולם צועד לקראת גאולתו. אומנם הדרך ארוכה, ולעיתים אף מאתגרת וקשה, אולם עמנו איתן באמונתו לבורא עולם, מקור כל הכוחות כולם.

עד כמה חזק הכוח של אמירת שמע ישראל?

סיפור מרטיט מגולל כי בזמן השואה, הורים רבים הפקידו את ילדיהם במנזרים כדי להציל אותם מהצוררים. הפעוטות התחנכו כנוצרים גמורים ולא סיפרו להם דבר על יהדותם. כאן נכנס לסיפור הרב יוסף כהנמן זצ"ל, מייסד ישיבת פונוביז', כשהוא עובר בין המנזרים ומנסה לאתר ילדים יהודים. באחד המקרים, ראש המנזר טען שאבדו רישומי הילדים והוא אינו יודע מי יהודי. הרב מפונוביז' ביקש להיכנס לחצר המנזר למספר דקות בכדי לנסות לאתר את הילדים היהודים.

אבל איך יוכל? טביעת עין בלבד לא מספיקה. בהעדר ראיות אחרות, פסע הרב אל מרכז המגרש וזעק בקול את הפסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד! תוך רגעים ספורים התקבצו סביב הרב מספר ילדים ופנו אליו ביידיש: "מאמע! טאטע!". מסתבר שאותם ילדים זכרו את הוריהם, בעודם קטנים, לא מוותרים על קריאת שמע ישראל, ומשננים אותה בדבקות. זו הקריאה שליוותה את הורי הילדים בדרכם האחרונה, וזו הקריאה שהצליחה לשלוף את הילדים היהודים מציפורני הצורר. כמה גדול הכוח שלה!

קריאת שמע היא המייחדת כל אדם יהודי, בכך שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ומצהיר על אמונתו בייחוד השם: "ה' אחד".