{ד}א דאם לא כן מלת לפניו למה לי, והכי פירושו וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' (לעיל פ' ב'), [ועוד דברים רבים נאמרו בזה, עיין בג"א ובמהר"ן ובנח"י]:
{ה}ב דאם לא כן עם לבן אחרתי היה לו לומר: ג כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ"ז מ') היינו דוקא בוהיה כאשר תריד (שם), אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש רצה לומר לפי שקשה לו למה אמר לו בתחילה לא נעשיתי שר וכו', אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר אם כן אין הברכות מקויימות בך, בודאי לא קיימת מצות, ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו', לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו':
{ו}ד כלומר שהוייתן אינו מן הארץ, אף על פי שנזונין מן הארץ, דאם לא כן מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו הברכות, והדר אמר ויהי לי שור וחמור, ועל כרחך שפירושו כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור, דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד, ולפי ד"א דלעיל י"ל דהכי קאמר ליה אע"פ שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי, שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכות אבי שהוא משמני הארץ, ולכן אין אני ירא ממך וק"ל: ה דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי וכו', אם כן למצא חן בעיניך נמי קאי על זה, וזה אי אפשר דהא אין להגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו, לכן מפרש להודיע שאני בא אליך להשתעבד לך ובזאת אמצא גם כן חן בעיניך, ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י והלא אמר למעלה כה תאמרון, מהו דכתיב אחר כך להגיד וגו', אלא לומר שאני בא וכו', ובזה יהיה לי מציאות חן, לפי שדרך בני אדם כששולחים לפייס אין באים בעצמן, אבל אני בא גם כן בעצמי, וכל זה בעבור שאני שלם עמך:
{ז}ו דאם לא כן עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד, אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה, (רא"ם). ועוד יש לומר דקשה לרש"י היה לו לומר באנו אל עשו אחיך, ולא אל אחיך אל עשו, כמו דכתיב בתחילת הפרשה (פ' ד') אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פירש אל אל למה לי, ואין להקשות למה אמר לאדוני לעשו, י"ל הוא ציוה להם לעשות תואר ללשון, אבל כשהשיבו לו תשובה מה להם לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל:
{ח}ז וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ"ח ט"ו), כבר תירץ בגמרא (ברכות ד'., וסנהדרין צ"ח:) שמא יגרום החטא, ועוד י"ל דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י): ח יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין ע"ב.) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף (סנהדרין ע"ג.), מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כ"ז מ"א) ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י):
{ט}ט רצה לומר כי אלחם עמו אזי בודאי יהיה פנאי למחנה שנייה להמלט, ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה, משמע דבעל כרחו, וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לג' דברים. (נח"י), דאי אפשר לפרש אולי, דאם כן יותר היה מסתבר לקבץ הכל למחנה אחד ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם, בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפליטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות, כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אע"פ שהמחנה האחת תהיה יותר בסכנה, מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכולם, ומפרש שלשתן מן המקראות, ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה, אם כן שמע מינה דקאי על המלחמה, להכי מפרש אלחם עמו:
{י}י וכך אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי, אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך:
{יא}כ רצה לומר מכל החסדים היינו בשביל החסדים, ואת עבדך היינו שעשית עמי, ומפרש דאת פירש עם: ל דאי היה טעם בשביל מיעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא, דקיימא לן (שבת נ"ה.) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא, ואי היה הטעם של שמא יגרום החטא לחוד הוה אמינא דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו, לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מיעוט זכיות, ואם כן בשביל ב' טעמים הללו היה ירא: מ קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמת יתמעטו זכיותיו כדפרש"י לעיל גבי זכיותי וכו', וגם מה שפירש ששמרת לי, במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו הוא עשייתו: נ ולפי זה פירש ועתה וגו' כמו ועוד, פירוש שעשה לו שתי טובות, א' שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות, מה שאין כן לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד:
{יב}ס הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זימני מיד, שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה, (מהרש"ל):
{יג}ע ואע"פ דאמרינן (ברכות ל"א:) דיברה תורה כלשון בני אדם, הכא מוכח דלדרשה בא, דהיה לו לומר היטב תיטיב לנוכח, כמו הענק תעניק וכו' (דברים ט"ו י"ד), ולא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן, וא"ת הא לעיל (פ' י"א) פירש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותי, וי"ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו, לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל: פ מכאן נמי משמע דאת אשר דברתי לך (לעיל כ"ח ט"ו), קאי על אברהם כדפרש"י בפרשת ויצא (שם ד"ה דיברתי), דאי לאו הכי קשה והלא לא אמר ליעקב כן:
{יד}צ וקשה אם כן למה אמר בידו, לכך הביא ומ"א כו', ועל זה קשה דהיה לו לפרש כל אחד בשמו, לכך אמר ד"א מן החולין, אך עם כל זה קשה דחולין כבר הן בידו, לכן צריך לכל הפירושים, (מהרש"ל):
{טו}ק(נח"י), כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות (דף ס"ב.) דבפנאי תליא מילתא:
{טז}ר ר"ל גם בניהם היו ל', דאם לא כן הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים, ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן, אלא סרס המקרא כאילו כתיב גמלים מניקות שלשים וכו': ש אם כן אתי שפיר דכתיב שלשים אחר בניהם, להורות שבין הכל היו ל', והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפירוש ומספר הנקבות בפירוש, משום שצנועין בתשמיש וכו'. (מהרש"ל) ובניהם עמהם ר"ל גם בניהם ל', וקשה אם כן היה לו לומר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים, על כן הביא ומדרש אגדה שכולם היו שלשים, ואין להקשות אם כן למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים, לכן פירש ולפי וכו' והוה ליה ט"ו זכרים וט"ו נקבות:
{יז}א לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (פ' כ"ב) ותעבור וכו' והוא לן, ואי לא היו מיעקב אלא דרך מועט אז היו לנין כולן במלון אחד, וזה נמי אי אפשר שהיה יותר מדרך יום, דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן: ב מדיעקב ציוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו, אם כן ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם: ג רצה לומר עדר אחר עדר באורך, דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה, הא כולם ראשונים נקראו:
{יח}ד רצה לומר למי השני כפשוטו, כמו שפירש רש"י ואמרת לעבדך ליעקב, על ראשון ראשון וכו', ואי הוה הראשון גם כן כפשוטו היה לו לומר ואמרת לאדוני לעשו, שהוא היה תשובה על שאלתו:
{יט}ה מדכתיב גם את כל ההולכים אחרי כו', אם כן האחרון גם כן אמר כך והא אחריו לא היה כלום, אלא על כרחך צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כולם, והא דקאמר בקרא אח"כ ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה, והא כבר אמרו זה כל העדרים, ויש לומר דהכי קאמר להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרינו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי, אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו', כלומר שתזכירו לו העבדות:
{כב}ו(ג"א), מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו, ולא כתיב לפניו:
{כג}ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר, וי"ל מדכתיב בפרשת מקץ (לקמן מ"ג כ"ט) אלהים יחנך בני, פירש יוסף אמר כן לבנימין, ופירש"י שם (ד"ה אלוקים) דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו', ובנימין עדיין לא היה נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה, אם כן שמע מינה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא: ח כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו, דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה, אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל, ובזה יתורץ קושיא דלעיל: ט ואם תאמר והרי לקמן כתיב (ל"ה א') קום עלה בית אל, ופירש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו', ויש לומר דזה וזה גרמו וק"ל:
{כד}י דאם לא כן הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם אחת ויעבור שחזר אצל נשיו ואחר כך ויקחם וגו', עוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא היה לו לכתוב אלא ויעבירם, אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו':
{כה}כ(קצ"מ), לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבור את כל אשר לו, ולאו דוקא פכים אלא כלים שאין חשובים נקראים פכים, וכבר נאמרו בזה דברים רבים בג"א ובהר"ן, אבל רש"י פירש כן בב"ק (דף ט"ז.): ל כדמוכיח רש"י לקמן (ל"ג י') גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכתב מהרש"ל ואם תקשה למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלה ארמית ולא פירש כפירש מנחם, יש לומר לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו, לפיכך פירש פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא הכבוד כיון שהוא שרו של עשו עכ"ל:
{כז}מ ואם תאמר דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש, ויש לומר מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה, אלא ודאי הכי פירושו כדמפרש רש"י לא יאמר עליך וכו', אם כן שמע מינה שיעקב היה מבקש ממנו דבר זה שיודה לו על הברכות והוא היה משיבו שפיר, (רא"ם):
{כט}נ ר"ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמו, ואמר לו שאותו חילוף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו':
{ל}ס לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב:
{לב}ע דקשה לרש"י אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זה לו, וכי לו לבדו זרחה וכו': פ רצה לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע, אבל מיד אחר כך נתרפא:
וישלח פרק-לג
{ד}צ ר"ל מלת וישקהו נקוד, לבד השי"ן שבו אינה נקודה, והוי כאילו כתיב ויקה"ו לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו:
{ה}ק רצונו לתרץ דמי אלה משמע שלא ידע של מי היו, ואחר כך אמר לך, לכן פירש להיות שלך, כלומר מאיזה צד הם שלך אם הם בניך או עבדיך או שכיריך:
{ח}ר דהכא אי אפשר לפרש כמו גבי מי אלה לך, כלומר עבדיך או בניך, דהא היה יודע עשו שהם מוליכי המנחה ובודאי עבדיו הם, ועוד מה השיב לו למצוא חן בעיניך אלא וגו', כלומר למה טרחת לכל זה. ומהרש"ל כתב כי בודאי פירוש של מי לך פירושו של מי הם, ואין להקשות אם כן מה השיב לו למצוא חן בעיניך, היה לו להשיב תחילה שהם שלו, אין זה קושיא, כי כך שאל אותו עשו מי לך המחנה, כלומר למי הם כל המחנה שפגשתי שאני צריך לומר למה הוא לך, לכך השיב לו יעקב למצוא חן בעיניך, כי עיקר שאלתו היה על למה הוא לך וכו' עכ"ל: ש דאם לא כן מאי כל המחנה דהא מוליכי המחנה לא היו כי אם ה' עבדים, ומה שהשיב ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, וכי בשביל שהכו אותו המלאכים ימצא חן בעיניו, וי"ל דכיון כשאמרו אחיו של יעקב הוא היו משגיחין, א"כ ראה שיעקב היה חשוב בעיניהן של מלאכים, לכך וימצא חן בעיניו כלומר להודיע שיש לו הרבה אוהבים, ועל ידי זה גם הוא ישוב להיות אוהבו:
{ט}ת רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי:
{י}א שמלת אל תמיד לעולם דבוק עם אזהרה, לכך אמר אל נא תאמר לי כן, שפירושו בבקשה אל כו'. (מהרש"ל), שלא תאמר אל נא קאי על הודאתו שהודה לו על הברכות זה לא יתכן, אלא על האמירה שאמר לו יש לי רב ואינו רוצה לקבלה לחוד קאי: ב הוצרך לתוספת הזה מפני שפירש כי על כן הוא כי על אשר, אם כן היה די באחד מהם, או שיכתוב על אשר ראיתי פניך וגו', או כי ראיתי פניך, לפיכך הוצרך להוסיף תוספת זה כדי שתהיה מלת כי טעם על ולקחת מנחתי מידי שלמעלה הימנו כאילו אמר ולקחת את מנחתי מידי כי כדאי והגון לך שתקבלנו, ומלת על כן דבקה עם ראיתי פניך וכו', ועל דרך זה פירש בכל מקומות שכתוב כי על כן: ג לא שכראות כ"ף ההשואה, כלומר ראיתי פניך כמו שראיתי גם כן פני אלהים, שאין השואת הראיה שבה לנתינת המנחה, לכן פירש חשובים וכו': ד הודיענו בזה שהוי"ו של ותרצני הוא במקום ועוד, סיבה שנייה לקבלת המנחה, דאם לא כן איך נופל ותרצני על ראות פני אלהים:
{יא}ה פירוש מאחר שלא טרחת בה כמותי ראוי שתקבלנה, ופירוש עד שבאה לידך, עד הזמן הזה שכבר באה לידך:
{יב}ו כמו שמעה סלחה שהשי"ן היא מן היסוד והה"א היא נוספת, אף כאן הנו"ן היא מהיסוד והה"א נוסף, והוא מבנין הקל ולא מבנין נפעל ולא נו"ן האית"ן. (הרא"ם), דאי הוה נו"ן האיתן הוה ליה לכתוב ב' נונין חד נו"ן מן היסוד וחד נו"ן מן השימוש, והיה ראוי לכתוב ננסעה: ז רוצה לומר דהתרגום נמי מוכיח כך שמתרגם על נסעה טול, משמע שהוא ציווי כיון שלא מתרגם נטל, אבל נלכה קאי גם על עשו לכך תרגומו ונהך וק"ל:
{יד}ח כלומר לא שילך הוא לפניו והוא אחריו וק"ל: ט ולמ"ד לרגל הוא במקום כפי רגל, רוצה לומר כפי כח הליכת רגלי, לא כפי הצורך לרגל להיות רגל:
{טו}י דקשה לרש"י דפסוק ויאמר למה זה אמצא חן משמע שלא רצה למצוא חן, והוא שלח לו מנחה גדולה כדי למצוא חן בעיניו, ועל זה פירש למה זה תעשה וכו', ואמצא חן בעיניך מאמר בפני עצמו הוא:
{טז}כ ואם תאמר והלא אף על גב דכתיב עשו לחוד בקרא אנשיו נמי במשמע, כדכתיב בסמוך (פ' י"ז) ויעקב נסע סכתה הוא הדין נמי נשיו ובניו ועבדיו, אלא שנקט העיקר, הוא הדין הכי נמי, ויש לומר מפני שאמר עשו אציגה נא וגו', ונטעה לומר שנשארו גבי יעקב, משום הכי היה לו לכתוב בהדיא שהלכו עמו, (רא"ם). ועוד יש לומר כיון שכתוב מתחילה וירא והנה עשו בא ות' איש עמו, אם כן הוא טפל אצלם כיון שהזכירם, אם כן גבי וישב עשו היה לו גם כן להזכירם עמו מטעם זה, מה שאין כן ביעקב וק"ל:
{יז}ל והקשה רא"ם ולא ידעתי למה הביא רש"י ז"ל זה המדרש, והלא הבית והסכות שניהן היו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות לבהמות, כדכתיב בקרא, ורש"י בפירוש כתב ואני לא באתי לפרש אלא לפי פשוטו כו' ע"כ, ומהרש"ל פירש לפי שכתוב בקרא ב' פעמים סכות ופעם אחת בית, רוצה לומר סכות קיץ בית חורף וכו'. (קצ"מ), הביא זה המדרש כדי לכוין מספר הכ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כמו שכתב בפרשת וישב על פסוק ויתאבל על בנו (לקמן ל"ז ל"ד ד"ה ימים):
{יח}מ(מהרש"ל) מדכתיב שלם סתם משמע בכל שלמותיו, ומה כתיב בענין זה למעלה שהיה לו מקנה ולמטה ויקן את חלקת השדה, משמע שהיה לו ממון, ושלם בתורתו מדכתיב בקרא, בבאו מפדן ארם למה לי, אלא לומר לך שאפילו בבואו מפדן ארם שכולם עמי הארץ אף על פי כן לא שכח תלמודו:
{כ}נ כאילו אמר ויקרא אלהי ישראל ליעקב אל, והכי פירושו הקדוש ברוך הוא אל בעליונים ויעקב אל בתחתונים, רוצה לומר וכיון שהשכינה שרויה בשבילו על הארץ, אם כן הוא דומה כאילו הוא בעצמו אל:
וישלח פרק-לד
{ז}ס והעובר יהא נדון במיתה, כך קיבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה, וכן דייק הלשון היו גודרין וכו' עשו הגדר, לא שהוא צווי מפי השם ודו"ק, ואם תאמר הא פנויה אינה בכלל עריות, יש לומר כיון שגזל אותה ובא עליה הוה כמו ערוה וחייב עליה הריגה, (רא"ם). (נח"י), הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע"י גדר וסייג, ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב"ם, או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דרמב"ן, והא דהרב לא הזכיר אחד מאלו הב' טעמים, לפי שהרב לא ביקש למצוא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה, והוקשה לו קושיית הרא"ם, ועל זה תירץ שהאומות גדרו וכו', ועיין שם באריכות:
{טו}ע רוצה לפרש אל תפרשנו מלשון נוי או נוה ודירה, דאם כן קשה אך בזאת יאותו לנו, ינאו לנו מיבעי ליה שהוא לשון נוי: פ פירוש מבנין נפעל ואינו לשון לפעול מגזרת שוב מול (יהושע ה' ב'), דאם כן היה ראוי להיות הלמ"ד בקמ"ץ ומ"ם במלאפו"ם, ואם שרשו נמול, לנמול או למול בקמ"ץ וחולם מיבעי ליה:
{כג}צ רצונו לתרץ דבקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים אותם להניח לישב אתם, והא איפכא הוה:
{כה}ק דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל): ר דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים: ש רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף)[ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל):
{כט}ת ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה:
{ל}א פסוק הוא בפרשת (כי תשא)[משפטים], (שמות כ"ג ל') רוצה לומר לאחר שתפרה ותרבה ונחלת: ב אבל עכשיו יהיו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו:
{לא}ג דקשה לרש"י דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם, ואם כן למה כתיב הכזונה יעשה, והיאך יכול הוא לעשותה זונה, כיון שהיא אינה מפקרת עצמה, לכן מפרש הפקר ר"ל שעשה כאילו היתה הפקר: ד דקשה לרש"י דילמא הכי פירושו הכזונה שחסר בי"ת דהוי כאילו נכתב הכבזונה יעשה את אחותנו, ואת פירוש עם, והכי פירושו של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותנו, והוה פירוש זונה ממש, לכך מביא התרגום שמתרגם ית, שמע מינה שאין פירושו עם, ועל כרחך פירושו הכזונה הפקר, והמתרגם פירוש כן מדלא כתיב הכבזונה:
וישלח פרק-לה
{א}ה דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א):
{ד}ו רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. (נח"י), יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק:
{ז}ז כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת:
{ח}ח רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך (לעיל י"ד ו') איל פארן ועיין שם: ט דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו (לקמן פ' כ"ז), ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה: י ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש (ויקרא י"ט י"ד) וזה דוקא מחיים (ברש"י שם):
{י}כ לשון וארב וקם עליו (דברים י"ט י"א):
{יא}ל דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות: מ כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ד' ד"ה ונתתיך) בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בג"א פרשת ויחי שמשנה הגירסא: נ פירש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד:
{יג}ס(נח"י), אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב (שם) ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו:
{טז}ע שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ז' ד"ה ואקברה), ואף על פי שפירש שם (ד"ה כברת) דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי: פ רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מיניה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי: צ רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם:
{כב}ק רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת: ר לפי שהיתה שפחת רחל. (מהרש"ל), ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל:
{כג}ש רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון: ת כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי):
{כז}א והא דכתיב לעיל בפרשת לך (י"ג י"ח) וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י (שם) שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע: ב פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע (לעיל כ"ג ב') שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל:
וישלח פרק-לו
{ב}ג וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (כ"ו ל"ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה, ויש לומר שעשו קרא לה שם אחר שאינו של עבודת אלילים, אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים, לפי שכתוב לעיל אחר כך (כ"ז א') ותכהין עיניו מראות, ופירש רש"י (שם) בעשנן של אלו, ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות, לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת עיין שם וכו'. (מהרש"ל), ואף על פי שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי, יש לומר הוא ענה הוא בארי דשני שמות היה לו, והא דמייחס אותו פעם למשפחת החוי ופעם למשפחת החתי, אפשר דאביו היה ממשפחת החתי ואמו היתה ממשפחת החוי, לכן מייחסו פעם אחד למשפחת החתי ופעם לחוי. והרא"ם כתב אולי שבאו חתי וחוי על אשה אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דיהודית היא אהליבמה דילמא יהודית מתה ואהליבמה אשה אחרת היתה, תירץ הרא"ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים, שמע מינה הן הן נשיו האמורים למעלה:
{ה}ד כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דילמא תרי קרח היו, ויש לומר כיון דלא חשב אותו בבניו של אהליבמה ואחר כך חשב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה:
{ו}ה דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך:
{ז}ו כלומר ועוד טעם אחר:
{יב}ז(ממ"ש), דאם לא כן למה ליה ותמנע היתה פילגש וגו' היה לו לומר גם עמלק מבני אליפז בסתם, למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים, גם מאי נפקא מינה שהיתה פילגש או אשתו, לכן פירש להודיע וכו', עד הלואי ואהיה פילגש וכו', לכן פירש"י בסמוך (לקמן פ' כ"ד ד"ה את) דמשום הכי הוזקק לכתוב משפחת החורי וק"ל: ח כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דיש כאן ממזרות דילמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע. ומהרש"ל תירץ דאם כן היאך שייך לומר שהיתה בתו פילגשו בפרהסיא, בשלמא כשבא אליפז על אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז, ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתיב (לקמן פ' כ"ב) ואחות לוטן תמנע, התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרות שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהיה חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם, בא לאשמועינן גדולתו של אברהם, אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואחר כך נשאה אליפז לפילגש, כי בן נח מותר בבתו למאי נפקא מינה בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן, או להודיע גדולתו של אברהם וכו', והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל, שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו"ק נ"ל. והרא"ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן, אלא להודיע קלונם ופסולתם, משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן:
{טו}ט כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת, לא שמהם נולדו המשפחות:
{כד}י ואם תאמר מנא ליה דצבעון בא על אמו דהיא אשתו של שעיר, דילמא שעיר אביו של צבעון בא על אשת צבעון והוליד את ענה, והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה, אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון, ויש לומר דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל (ב"ב ק"ט:), ולעיל נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה, ואין סברא לומר דשני מקולקלין היו, וא"ת לעיל גופיה מנא ליה דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו, דילמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון, ויש לומר אם כן היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר, וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן, (הרא"ם), הקשה מהרש"ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון, ויש לומר שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהם אינם עושין מעשה כלל, אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל, אי נמי הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו, לפי שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נ"ג:): כ ר"ל דר' חנינא היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה:
{לא}ל רוצה לומר כיון דכתיב ולאום מלאום יאמץ (לעיל כ"ה כ"ג), משמע דלא ישוו בגדולה, ולכן כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל: מ דהוא היה האחרון ומיד בימיו התחיל מלכות של עשו, וכן בימי שאול שהיה המלך הראשון מיד בטלה מלכות של עשו:
{לג}נ(מו' מענדל), דקשה לרש"י למה לו לייחסו אחר אביו כיון שייחסו על שם מקומו, כמו שמלה ממשרקה וכו', ותירץ שלא היה איש ידוע וניכר על שם מקומו, ולזה הוצרך לייחסו על שם אביו ולא ייחסו על שם מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו':
{מ}ס(ממ"ש), רצה לומר זהו שאמר הכתוב למקומותם בשמותם, פירוש שנקראו שמותן על שם מקומותם, וזהו שאמר אחר כך והראשונים וכו' הם שמות תולדותם, שלא תיקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו, גם שם מנה אחרים, והא ראיה שאלו נקראים על שם מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במדרש רבה (פ' פ"ג ג') שנראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו' אפשר שהם נקראים על שם תולדותם, מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו גם כן, וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנע י"ל שמות תולדותם טפי, מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם, ואינך גם כן אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראיה ממגדיאל שהוא שם מקום, לכן יש לומר שכולם נקראו ע"ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה:
קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת וישלח שייך ל"תורת אמת".