שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת ראה

{כו}א רצל”ת והלא הקללות נאמרו לעיל בפרשת בחקותי ולקמן בפרשת כי תבא ומתרץ האמורות בהר גריזים וכו’ ופירוש נותן מסדר לפניכם היום:
{כז}ב רצונו לתרץ הוה ליה למימר אם תשמעו כמו שכתוב אחריו והקללה אם לא תשמעו דמלת אשר משמע שישמרו בודאי וזה אינו דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושמא לא ישמרו ומתרץ אשר תשמעו על מנת כו’ ובזה יתורץ מה שלא פירש מלת אשר במקום אם כמו שפירש רש”י גבי ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד מדלא כתיב אם כמו דכתיב והקללה אם לא תשמעו והיה לו לכתוב גם כן אם כיון דחד ענינא הוא ומדשינה הכתוב וכתב גבי קללה אם וגבי ברכה לשון אשר אף על גב דתרווייהו לשון אם הם על כרחך צריכים אנו לפרש דהאי אשר על מנת אשר תשמעו ודו”ק ובזה יתורץ קושיית הרא”ם שהקשה למה לא פירש רש”י אשר שהוא כמו אם ולמה פירש שהוא כמו על מנת אשר וכו’ כיון שמצינו אם במקום אשר:
{כח}ג מפני שלשון הסרה הוא בכל מקום הסרת דבר מכל הדבר כמו וישלחהו ה’ מגן עדן אף על פי שמלת מן מורה על מקצת: ד פירוש מאחר שהדרך הנאמר פה מורה על כל התורה בכללה ואמר אחר זה ללכת לעבוד אלהים אחרים למדנו שהעובד עבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה:
{כט}ה כלומר הלוים המברכים לישראל דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתתה והרי אין בה ממשות אלא קאי על הלוים כלומר ונתת את המברכים לישראל וזהו הלוים ועוד יש לומר דאי קאי על הברכה ממש אם כן יהיו כל ישראל הנותנים הברכה ואינו כן שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם אלא הציווי הוא לכל ישראל שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה כי מצינו ונתן על ראש השעיר שפירושו גם כן בפה הרא”ם: ו דכתיב בפרשת כי תבא ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה שבטים בהר עיבל אם כן שמע מינה שישראל היו עומדים על הר גריזים והלוים עמדו בין ההרים והפכו פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש וגו’ אף על פי שלא מפורש בפרשת כי תבא בקרא רק ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו’ אבל לא נאמר ברוך האיש וגו’ מכל מקום כיון דכתיב הכא את הברכה שמע מינה שהיה שם ברכה ומסתברא היא שפתחו תחלה בברכה:
{ל}ז ר”ל דהא כל מקום שכתוב הלא משמע שהוא סותר דבר כמו שכתוב גבי אברהם ושרה הלא הוא אמר לי אחותי היא אבל כאן אין לפרש שהוא סותר שום דבר וגם אין פירושו כהלא הוא ברבת בני עמון שפירושו להחזיק ולאמת דבר שאין שייך כאן לאמת דבריו דהא קאי על נתינת ברכה והקללה ומתרץ נתן להם סימן בהם לכך כתיב הלא: ח פירוש מלת אחרי דבקה עם מלת הירדן לא עם דרך מבוא השמש הבא אחריה ואמר הראיה על זה מטעם המקרא המוכיח על זה שהם שני דברים שננקדו בב’ טעמים וכו’: ט פירוש מלת אחרי ביו”ד פירוש מופלג כמו שפירש הרבה פעמים דכל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג פעם זמניי כמו גבי אברהם אחרי הדברים האלה ופעם מקומיי כמו הכא: י פירוש והוא דבור בפני עצמו כאלו אמר הלא המה בעבר הירדן הרבה והלאה למרחוק לצד מבוא השמש שהוא בצד מערבי: כ פשטא הוא אחד מהטעמים המבטלים הנקראים מלכים ומפסיק התיבה שלאחריה: ל במשפל הוא שנקרא בלשוננו יתיב: מ שופר הפוך הוא הנקרא בלשוננו מהפך שהוא כמו שופר ונקרא משרת פירוש שהוא מושך התיבה לתיבה שלאחריו משום הכי נקרא משרת כלומר שהוא משרת לביתה אחרת: נ ר”ל דכל היכא שכתוב מול משמע נוכח שהיא כנגדו אבל פעמים הוא קרוב ופעמים הוא רחוק והואיל ונתן עוד סימן וכתב אצל אלוני מורה שפירושו כמו לאלוני מורה ידענו שהנוכח האמור פה הוא רחוק שאלו היה קרוב הל”ל אצל הגלגל ואלוני מורה: ס ר”ל היכן מצינו מקום ששמו אלון מורה. ומתרץ הוא שכם כו’ ואף על גב דהתם משמע דשכם ואלון מורה שני מקומות הן כו’ מכל מקום צריך לומר הואיל ונאמר ביאה אחת לשניהם משמע דמקום אחד הוא דאי ב’ מקומות היו אם בא לשכם לא בא לאלון מורה אלא שהוא מקום אחד והכי פירושו ויבא עד שכם דהיינו עד אלון מורה וע”ש בפירוש רש”י:
{לא}ע דאם לא כן הל”ל כי אתם באים אל הארץ וגו’ וירשתם אותה ושמרתם לעשות וגו’ ועוד דהא כבר כתיב והיה כי יביאך וגו’ ואם כן כי אתם עובדים למה לי אלא נסים כו’:


ראה פרק-יב

{ב}פ ר”ל למה כתיב אבד תאבדון שהוא כפל לשון ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם הני מילי היכא דמוכחי קראי נגד הדרש, והיכא דלא מוכחי דרשינן: צ ר”ל למה כתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם והרי אין מחובר נעשה עבודת אלילים (עבודה זרה דף מה) אלא ודאי את כל המקומות כמו מן המקומות ומה תאבדון מהם את אלהיהם וכו’ פירוש את אלהיהם דבק עם אבד תאבדון ולא עם אשר עבדו שם הסמוך וזהו שפירש ומה תאבדון וכו’ ובא נמי להוציא במקום שאי אפשר לאבד כמו העובד לצבא השמים:
{ג}ק ואף על פי שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי שאני הכא דאית ביה תפיסת יד מתחלה כשנטע גרעין אי נמי כאן שנטעו לשם עבודת אלילים דאליבא דכולי עלמא כולו אסור כיון דמתחלה נטעו לשם עבודת אלילים : ר פירש”י בית גליא לשון גבוה בית כליא לשון כליון לשונא אחרינא בית כריא בית הכסא לשון כורה שוחה ועיין בערוך:
{ד}ש פירוש שאזהרה הזאת היא דבקה עם אשר עבדו שם הגוים וגו’ וכאלו אמר לא תעשון כן לה’ אלהיכם להקטיר על ההרים הרמים וגו’ כאשר עבדו שם הגוים וגו’ כי אם אל המקום וגו’: ת פירוש דוקא בעבודת אלילים צויתי אתכם ונתצתם וגו’ אבל לא תעשון כן לה’ אלהיכם ופירוש כי אם אל המקום שלא תעשון כן לה’ אלהיכם לנתוץ ולהרוס אלא שיהא מכובד בעיניכם עד שתהיו דורשים תמיד את המקום אשר יבחר וגו’ להביא שמה עולותיכם וגו’ ולטעם ראשון קשה דהיה לו לסמוך קרא דלא תעשון כן וגו’ לקרא דלעיל אלהיהם על ההרים וגו’ ולטעם אחרון קשה דבקות כי אם וגו’ לשלמעלה כי הפירוש שצריך לפרש בו הוא רחוק קצת מפשוטו לכן צריך גם לטעם ראשון: א כתב הרא”ם נראה לי דרבי ישמעאל מודה שהוא אזהרה למוחק משום דמצינו למימר שלא כיון למחוק דרך השחתה רק שנכתב השם במקום שאינו לפי כבודו או שנכתב שלא במקומו משום הכי הוא מוחק את השם וכוונתו הוא לשם שמים משום הכי צריך להזהיר אבל הנותץ אבן מן המזבח דאינו חייב אלא כשנותץ אותו דרך השחתה אין שייך כאן אזהרה משום וכי תעלה על דעתך וכו’ ור”י פליג אתנא קמא בחדא ומודה לו בחדא:
{ה}ב(נחלת יעקב) ר”ל ולא בכל מקום לפי שהבמות אסורות ונראה דדייק דתיבת לשכנו מיותרת דהא די באמרו כי אם אל המקום וגו’ אלא דמיירי בב’ מקומות בירושלים ובשילה ודברי הרא”ם מגומגמים:
{ו}ג(נחלת יעקב) פירוש אפילו של חובה וכל שכן שלמי רשות לאפוקי בבמה אינו מקריב אלא דבר שנידר ונידב והכי אמרינן במגילה (דף י) ובזבחים (דף קיט)ד כלומר בשלמא מעשר בהמה מביא לירושלים כדי להקריב שם אבל מעשר שני למה מביא לשם שהרי אינו מקריבו ומתרץ כדי לאכול וכו’: ה ר”ל דבכורות בקרכם משמע שהישראל מוזהר על הבכורים להקריבם וזה אינו שהרי הישראל צריך ליתן הבכור לכהן ומתרץ הישראל מביא וכו’:
{ז}ו פירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא מוסב על נדריכם ונדבותיכם שיש בידו להוסיף לפי הברכה אבל הבאים חובה אין בידו להוסיף עליהם והוצרך לדרוש כן דאם לא כן משמע דדוקא מי שיתברך יביא וזה אינו דהא בכל ישראל איירי (גור אריה):
{ח}ז פירוש האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה וגו’ דסמיך ליה קאי דמיירי בשילה דאם כן יהיה פירוש לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה במדבר ואי אפשר לפרש כן דהא כמו שאנו היינו מקריבים כל מיני קרבנות במדבר כך היו מקריבים בשילה הלכך על כרחך צריך לומר דהאי קרא דלא תעשון מוסב אשלמעלה אכי אתם עוברים וגו’ ומכאן נמי מוכיח רש”י מה שפירש לעיל זבחיכם שלמיכם של חובה ובבמה גם כן מותר להקריב שלמים של חובה אם כן מקריבין אנו בבמה מה שמקריבין במשכן ובקרא כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגומר:
{ט}ח ר”ל וכי בשביל שהם לא באו עד עתה אל המנוחה לא יקריבו כל הקרבנות באותו זמן כשיבואו לעבור את הירדן. ומתרץ כי לא באתם משמע כל אותן י”ד שנה של כיבוש וחילוק לא תוכלו להקריב כאן קרבנות חובה כמו שאתם עתידים להקריב: ט פירוש לא עד עכשיו שאם כן יחוייב שיהיה פירושו עד היום הזה שאנו עומדים פה במדבר ואי אפשר זה דאם כן יהיה הפירוש שלא היו מקריבים קרבנות חובה במדבר ואין זה אמת שהרי במדבר היו מקריבין כל מיני קרבנות אבל מלת עדיין נופלת על הזמן העתיד שהם הי”ד שנה של כיבוש וחילוק כלומר כל אותן י”ד שנה עדיין לא באתם אל המנוחה וגו’ לכך לא תקריבו קרבנות חובה:
{י}י שהוא אחר י”ד שנה שכבשו וחלקו דקודם לכן לא מקרי ישיבה כיון שלא הכיר כל אחד מקום ישיבתו שישאר בה להשתקע והכי אמרינן בפרשת כי תבא וירשתם וישבתם בה שלא נתחייבו בביכורים עד אחר שכבשוה וחלקוה ועוד מדכתיב מנחיל אתכם ולא כתיב נותן שמע מינה לאחר ירושה מיירי:
{יא}כ ר”ל והרי כתיב לעיל והבאתם שמה וגומר ומתרץ למעלה כו’: ל דקודם שבאו לנוב היו הבמות מותרות וכשבאו לנוב חזרו לאיסורם לפי שהמשכן הוקם בנוב לכך אסורות: [ובמשכיל לדוד כתב דממשנה משמע דכשהיו בנוב וגבעון הותרו הבמות עד שבאו לבית עולמים]:
{יג}מ ר”ל והרי לעיל כתיב שמה תביאו משמע דוקא שמה ולא במקום אחר ולמה ליה עוד השמר לך ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר: נ ר”ל למה כתיב אשר תראה לא הל”ל רק בכל מקום ומתרץ ללמדך דדוקא במקום אשר תראה לא תקריב אבל מקריב אתה על פי נביא וכו’:
{יד}ס כתב הרא”ם היינו למאן דאמר שירושלים נתחלקה לשבטים ונפלה בחלקו של בנימין אבל למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים צריך לומר באחד שבטיך קאי על שילה עד כאן לשונו ולי נראה אפילו למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים מקום בית המקדש היה בחלקו של בנימין אף שהעיר ירושלים לא נתחלקה וכמו דכתיב בין כתפיו שכן: ע דעל כרחך קרא דלעיל מיירי נמי בבית עולמים מדכתיב כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיכם מיירי בבית עולמים דהא לא מצינו שבחר ה’ בשום מקום כי אם בירושלים ושאר מקומות כגון גלגל וגבעון ונוב ושילה ישראל מעצמם בחרו להם אלא על כרחך צריך לומר דקרא כי אם אל המקום מיירי בשילה ובבית עולמים ופירוש לשכנו דכתיב כמו ולשכנו והוא דבור בפני עצמו ואינו פירוש אדלעיל ואשר יבחר דלעיל מיירי בבית עולמים ואם כן מקשה רש”י שפיר:
{טו}פ פירוש אפילו אם נפל בו מום דודאי יבריא יפדה אותו מיד כשיפול בו המום אף על פי שסופו להתרפאות ויאכל במקום זה תלמוד לומר רק דכל אכין ורקין מיעוטין הן והכא בא למעוטי מום עובר: צ פירוש דהל”ל בכל אות נפשך תאכל בשר ומסתמא אינו אלא בזביחה שהרי הקדשים והחולין שוין בזביחה ודרשו מכאן שאין להם היתר הנאה בקדשים הנפסלין אלא הנאה הבאה על ידי זביחה לאפוקי גיזה וחלב שאין הנאתן באה על ידי זביחה: ק פירוש אף על פי שהבשר ההוא שאכל אותו הטהור בהכרח נגע בו הטמא שהרי גם הוא אוכל עמו בקערה אחת כדילפי רבותינו זכרונם לברכה מקרא דכתיב בפרשה שלאחריה כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו דמיירי בפסולי המוקדשים כדאיתא בפרק השוחט. כתב הרא”ם אבל יש לתמוה על רש”י זכרונו לברכה שהביא הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וגו’ ללמוד מזה על הטהור שיאכל בשר פסולי המוקדשים אף כשהטמא נגע בו והיה לו להביא הקרא בכל קודש לא תגע אזהרה שלא יאכל טמא קדשים ולפיכך הוצרך הקרא לומר שהטמא יאכלנו וכו’ ומתרץ משום דקרא בכל קדש לא תגע לא משתמע בהדיא שלא יאכל טמא קדשים אלא ממדרש רבותינו זכרונם לברכה לכן הביא רש”י הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וללמוד על טהור שיוכל לאכול בשר טמא של פסולי המוקדשים ולי נראה דהוכחה רש”י הוא דעיקר קרא הוא בא להתיר לטהור שיאכל בשר טמא דאם לא כן לשתוק קרא שטהור יוכל לאכול דהא קל וחומר הוא אם טמא יכול לאכול כל שכן טהור אלא על כרחך עיקר קרא בא ללמוד על הטהור שיאכל בשר טמא כדפרישית: ר פירוש ומשום הכי פטור מן המתנות כצבי וכאיל שהן פטורין כיון שאין בא מהם קרבן כמו שפירש אחר זה:
{טז}ש פירוש והיה עולה על הדעת שלא נאסר הדם אלא כדי שיהא נזרק על גבי המזבח קא משמע לן ויש לתמוה למה לי להאי קרא תיפוק ליה מפרשת אחרי מות דכתיב אשר יאכל כל דם וגו’ שבא ללמד אפילו דם חולין וכפירש”י שם ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו’ כן כתב הרא”ם וכן תירץ לעיל בפרשת אחרי מות ונראה לי דאי מהתם הוה אמינא כיון שהיו תמימים והיה דמם ראוי לגבי מזבח בשעת שחיטה אף שהם חולין משום הכי אסרה רחמנא מה שאין כן בפסולי המוקדשים משום הכי איצטריך קרא לאוסרו ועיין לעיל בפרשת אחרי מות מה שכתבתי: ת לפי שמדמה אותו לצבי ואיל הוה אמינא מה צבי ואיל צריכין כסוי אף בהמה זו צריכה כסוי לכך צריך למכתב תשפכנו כמים כלומר שאין צריך כסוי. הרא”ם. עוד יש לומר דהוה אמינא דכל בהמה דמה חייב בכסוי דהא בהמה בכלל חיה היא ודם חיה צריך כסוי הוא הדין בהמה קא משמע לן על הארץ תשפכנו כמים מה מים אין צריך כסוי אף דם פסולי המוקדשים ומינה ילפינן לכל בהמה שאין דמה צריך כסוי וכן הוא בהדיא בפרק כסוי הדם (דף עד) עיין שם: א דלטעם ראשון קשה מים למה לי לא לכתוב אלא על הארץ תשפכנו ותו לא וממילא ידענו דלא בעי כסוי*) משום הכי צריך טעם אחר ואי לטעם אחרון לחודיה התם גבי הכשר זרעים היה לו לכתוב משום הכי צריכין אנו גם לטעם ראשון:
{יז}ב כתב הרא”ם מפני שלא אמר דהוה לא תעשה אבל האריך לומר בא הכתוב וכו’ הוכרחתי לומר שהוא על דרך רמז בלבד אבל עיקר הלאו הזה ופירושו הוא אינו אלא שלא לאכלו חוץ לחומה אי נמי הכי פירושו שאף על פי שכתוב למעלה והבאתם שמה עולותיכם וגו’ ולא חוץ לחומה ג פירוש השבועה שנשבעו אברהם ויצחק לאבימלך והצלמים העורים הם כנגד יצחק והפסחים הם כנגד יעקב דכתיב ביה והוא צולע על ירכו: ד רצ”ל למה כתיב ובכורות בקרכם והרי הכהן מצווה על הבכורות: ה פירוש אזהרה לאוכל חוץ לחומה לחייב עליו מלקות:
{יח}ו ולא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר שהרי כל הנזכרים לעיל אין שום אחד מהם נאכל בעזרה דאין נאכלים בתוך העזרה אלא קדשי קדשים ולא קדשים קלים:
{יט}ז כמו דפרישית למעלה דכל מקום שנאמר השמר וגו’ דק”ל למה לי השמר לך והרי למעלה כתיב והלוי אשר בשעריך ואם כן למה ליה למכתב בו שני פעמים ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר ר”ל על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו’ וזהו שנקט על הדבר: ח והטעם לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה:
{כ}ט ואם תאמר והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ ולמה הוציאו רש”י מפשוטו ויש לומר משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום וגו’ הרי מרחק גבולו אמור הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו’ בהרחבת ידים ועושר ופירוש גבולך בשדות וכרמים הוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה: י ופירוש בכל אות נפשך בכל מין שתאוה נפשך בין שתקריבנה שלמים בין שלא תקריבנה שלמים והיינו אליבא דרבי ישמעאל דדריש קרא דכי ירחיב בהרחבת גבולים דהיינו לאחר שבאו אל הארץ אבל לרבי אלעזר דדריש להרחבת ידים ועושר לא שייך למימר אבל במדבר נאסר להם וכו’ דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם לארץ וזה דבר תימה לרש”י דמתחלה פירש כי ירחיב בהרחבת ידים ועושר ואיך חזר ופירש בהרחבת גבולים ועוד מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש הרחבה בהרחבת גבולין איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחבת גבולין עד כאן לשון הרא”ם. ונראה לי דרבי אלעזר לא פליג ארב ישמעאל בזה דפירש הקרא בכל אות נפשך דלא הותר להם בשר תאוה במדבר מדכתיב בתריה כי ירחק ממך וגו’ וזבחת מבקרך ומצאנך ומפרש קרא דכי ירחק בהרחבת מקום ולא כרבי ישמעאל דדריש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום שאין שוחטין חולין בעזרה וקרא דכי ירחיב דרש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר וסבירא ליה כרבי ישמעאל בחדא ופליג עליה בחדא עיין שם בגמרא פרק קמא דחולין (דף טז ודף פד):
{כב}כ אף על פי שהחולין שהם בשר התאוה הם ממין הנקרבין והיה לנו לאוכלן בטהרה כמו המוקדשין דומיא דחלב חולין שאנו מוזהרין בחלבן מפני שהם ממין הנקרבין קא משמע לן: ל פירוש כיון שאינן בני הקרבה אף חולין שאינן נקרבין לגבי מזבח יהא חלבן נמי מותר תלמוד לומר אך פירוש אכין ורקין מיעוטין הן וכל זה שפירש”י קרא דאך כאשר יאכל לטומאה וטהרה של חולין הוא על פי פשוטו אבל מדרש רבותינו זכרונם לברכה בא ללמד על צבי ואיל שטעון שחיטה כדאיתא בפרק שני דחולין (דף כח):
{כג}מ פירוש לפי שיצר הרע של אדם מסיתו תמיד להעבירו על דעת קונו הלכך אפילו מצות קלות צריכין חיזוק קל וחומר לשאר מצות שאדם מתאוה להם מהרא”י: נ פירוש לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עם הבשר:
{כד}ס ופירוש דם התמצית הוא דם השותת בשעת שחיטה וג’ גווני דמים יורדין בשעת שחיטה הראשון שחור והשני אדום ואחר כך הוא מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם חוזר ושותת ושלשתן נקראו דם התמצית ודם האיברים היינו כשפירש ממקום למקום אפילו שהוא עדיין בלוע בתוך האבר ולא יצא לחוץ הוא אסור אבל אם לא פירש אינו באזהרה דלא תאכלנו כך מפורש בגמרא פרק קמא דחולין (דף טו):
{כה}ע וקשה דהא בפרק כל הבשר (דף קטו) מוקמינן ליה לקרא דלא תאכלנו אזהרה לבשר בחלב ורש”י בעצמו הביא בפרק קמא דכריתות וכמו שהקשה הרא”ם על גירסא זו מההיא דכריתות (דף ד) ונראה לי דרש”י פירש הכי אליבא דשאר תנאים ואמוראים דפרק כל הבשר דילפי אזהרת אכילת בשר בחלב משאר מקראות ע”ש וחד תנא יליף לה מדכתיב ג’ פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו וחד מהם לאיסור אכילה אתא עיין ברש”י לעיל בפרשת משפטים ומה שפירש”י בגמרא דכריתות הוא אליבא דרבי דדריש האי לא תאכלנו לאזהרת אכילת בשר בחלב:
{כז}פ ר”ל למה ליה למכתב עוד פסוק זה והרי כבר כתיב רק קדשיך וגו’ תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה’ וכלל שם כל מיני קרבנות ועוד קשה והרי ברישא דקרא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה’ ואחר כך כתיב והבשר תאכל ואם כן קשיא אהדדי. ומתרץ דפסוק זה הוא הפירוש של קרא ראשון והכי פירושו אם עולות הן תן הבשר והדם על המזבח ואם זבחי שלמים הם כו’ והא דנקט גבי עולה על גבי המזבח וגבי שלמים נקט על המזבח מפני שנתינת הבשר והדם דעולות הוא על גגו של מזבח לא על גוף המזבח ואילו דם השלמים הוא על גוף המזבח לא על גגו: צ כלומר אם הקדיש בהמה לקרבן והוא בחוץ לארץ חייב לטפל בהבאתה עד שיביאנה לבית הבחירה:
{כח}ק שאם לא למד היאך יעשה: ר דאם לא כן כל למה לי לכתוב סתם הדברים האלה אשר אנכי מצוך וכולם במשמע: ש פירוש כגון דיני דבר מצרא שאינו אלא משום ועשית הישר והטוב:
{ל}ת דקשה לרש”י דמפשוטו של קרא משמע דוקא שאחר השמדם אתה מוזהר שלא תנקש וקודם השמדם לא לפיכך פירוש אחר שתראה וכו’: א פי’ שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי זו היא עבודתו:
{לא}ב ר”ל העבודת אלילים. ואכלו ר”ל שרפו באש ובזה יש ראיה לפירש”י:


ראה פרק-יג

{א}ג עיין לעיל פרשת ואתחנן ושם פירשתי והא דפירוש ה’ מינים שבלולב היינו אם אגדן באגודה אחת דאז הוא עובר דאם לא אגדן באגודה אחת אינו עובר ואפילו למאן דאמר לולב אין צריך אגד מכל מקום שמעינן מיניה דאם אגדן אית ביה משום בל תוסיף:
{ב}ד פירוש דקשה לרש”י דהא כל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה והכא מאי נתינת טעם הוא לכן פירש ואם תאמר וכו’ והוי שפיר נתינת טעם:
{ה}ה פירוש משום דמצותיו תשמרו תורת משה כולה במשמע שכל המצות נכללין בה אם כן מאי ובקולו תשמעו אלא לרבות קול הנביאים: ו דעבודה זו מיירי בקרבנות שהוא במקדש דאי בעבודת מצות הרי כבר אמור: ז והא דלא פירש רש”י לעיל בפרשת עקב דכתיב נמי ובו תדבק ויש לומר משום דפשוטו של מקרא ובו תדבק פירושו הוא הדבק בדרכיו גמול חסדים וכו’ אבל הכא משום דלא נטעה לומר ולפרש הקרא אחרי ה’ תלכו וגו’ ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בו תדבקון להיות כל השגחתו עליכם לכך הוצרך לפרש הדבק בדרכיו וכו’:
{ו}ח דאם לא כן הפודך מבית עבדים למה לי הרי כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וכיון שהוציאם כבר יצאו לחירות:
{ז}ט ואם תאמר מתחלה פירש אין הסתה אלא לשון גירוי ואחר כך כתב שהוא משיאו וכו’ שלשון זה משמע שהוא לשון הטעאה כבר תירץ הרא”ם בפרשת בראשית בפסוק הנחש השיאני וכתב אף על פי שסתם לשון הסתה הוא מלשון הטעאה מכל מקום מה שפירש רש”י כאן אין הסתה אלא לשון גירוי שמשיאו וכו’ הוא מפני שהגירוי עצמו הוא אינו בא אלא מדברי המטעים. ופירוש שמשיאו לעשות כן מטעהו לעשות כן: י ויחסר וי”ו ובן אמך כי לא יתכן לומר רק אחיך מן האב ומן האם דהא כבר מצאנו דנקרא אחיך אפילו מן האב כמו שנים עשר אחים אנחנו וכמו כי ישבו אחים יחדו אלא על כרחך או נקט קרא כי אחיו מן האב יותר חביב לו מאח מן האם: כ ויחסר מלת או כי אין האב נקרא ריע בשום מקום:
{ח}ל דאם לא כן לא היה לו לכתוב אלא הרחוקים ממך עד קצה הארץ:
{ט}מ דאי אפשר כמשמעו שלא תרצה לדבריו ושלא לקבל דברי המסית אותך דאם כן מאי לא תחוס עינך עליו וגו’ כי הרוג תהרגנו וגו’ הוא עומד להרוג וקא מזהיר שלא להתרצות לדבריו ולא לקבל דבריו לעבוד אלהים אחרים: נ ותרגם אונקלוס משבק תשבק מה דבלבך עלוהי היינו השנאה דבלבך ותמחול לו והא דפירש רש”י לעיל לעזור לו וכאן פירש שהוא לשון מחילה. יש לומר דלעיל פירש לפי פשוטו וכן פירש מהרא”י:
{י}ס ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם כתב הרא”ם הני מילי היכא דליכא למדרש ליה אבל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ונראה לי דקשה ליה לרש”י דהרוג תהרגנו יתירא היא דהא כתיב אחר זה ידך תהיה בו בראשונה להמיתו אלא וכו’:
{יג}ע פירוש לאדם אחד אלא לכל ישראל מי שרוצה לדור בתוכה הרשות בידו כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים: פ כלומר אין פירושו כמו לאמר בכל מקום שפירושו שיחזור ויאמר או אמור להם דברי כבושים. אבל לאמר האמור פה הוא דבוק עם יצאו אנשים שלאחריו:
{יד}צ דאם לא כן אנשים למה לי הא כתיב בני בליעל ולכך הפך רש”י לפרש בליעל קודם לאנשים:
{טו}ק וכאלו כלם כתובים במקום אחד ודרשת וחקרת היטב ודרשו השופטים היטב ודרשת היטב הרי שבע:


ראה פרק-יד

{א}ר פירוש משום דאזהרה לא תפול אלא על הפועל שבידו לפעול הדבר ולא על הפעול כלומר שנעשה בו המעשה ומפני שמלת לא תתגודדו מורה על הרוב על הפעול משום הכי פירש לא תתנו גדידה בבשרכם. ונקט גדידה ושרט להודיע שגדידה מענין שרט והם שמות נרדפים. וכבר פירשתי בפרשת אמור עיין שם כי שם הכל מפורש:
{ב}ש פירוש קדושתך אינה משלך אלא מאבותך דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר ה’ שפיר’ ועוד שבחר בך הרי כאן שתים והלא מקדושת עצמם מחוייב שיבחר בם ה’:
{ג}ת ואם תאמר היאך אנו אוכלים תרנגולים ובהמות מסורסים דהא תעבתי לך שאסור לסרסן ויש לומר מדאיצטריך קרא גבי סירוס למיסר לגבוה לא תקרב הא להדיוט שרי:
{ו}א לא שמפרסת מגזרת פרסה שאלו היה מפרסת מגזירת פרסה היה הגמל הכתוב בו ופרסה איננו מפריס שאין לו פרסה שידרוך על הארץ וזה אינו לכך פירש מפרסת לשון סדק כלומר שהפרסה סדוקה: ב פירוש מדכתיב ברישא דקרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו’ מה תלמוד לומר בבהמה אותה תאכלו שדי בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפא דקרא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו והם דנקט רש”י לשון שליל דבא לאפוקי וכו’:
{יא}ג פירוש כל ריבוי הוא לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו לאסור השחוטה נראה דדריש כן דוזה אשר לא תאכלו יתור הוא דהא כתיב בסופו וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אלא לאסור השחוטה דמצורע ובגמרא פריך ואיפוך אנא דמשולחת לאיסור והשחוטה להיתר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון כשיקחנה ויאכלנה. והקשה הרא”ם ואם תאמר אי הכי למה לי רבויא דכל צפור לרבות המשולחת ויש לומר אסמכתא בעלמא הוא וכן כתב רש”י שם בהדיא קידושין (דף נו):
{יג}ד והוכחת רש”י הוא מכדי משנה תורה לאסופי הוא דאתא אמה שכתב למעלה בתורת כהנים ואם כן למה לא כתיב הכא ואת הדאה ואת הראה ולהורות דלהוסיף בא כמו שאמרו למה נשנית בבהמה משום השסועה שלא נאמרה בויקרא אם כן מא שנא התם דכתיב דאה ומא שנא הכא דכתיב ראה ולא דאה אלא שמע מינה ראה ודאה אחת היא ומשום הכי לא כתב הכא דאה דאם כן הוה אמינא דאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי משום הכי לא נקט קרא כאן אלא ראה ולהורות שדאה וראה אחת היא ותו ק”ל אי הכי הל”ל ואת הראה למינה כדי לכלול גם הדאה שבויקרא ועל זה פירש היא ראה היא איה היא דיה שהכל אחד הוא לכן כתב למינה לבסוף כדי לכלול אותם בכלל אחד ללמד שהכל אחד הוא. ותו ק”ל אם כן שהכל אחד הוא למה נקט קרא והראה ואת האיה והדיה למינה ואת דמפסיק בין הראה והאיה למה לי ותירץ למה נקרא שמה ראה וכו’ כלומר משום הכי הפסיק קרא לומר שמשונם שם זה משאר שמות שיש לו דמשום הכי נקרא בשם ראה שרואה ביותר כדתניא עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל. ודברי הרא”ם קשה להולמם עיין בגמרא פרק אלו טריפות (דף סג)ה דק”ל לפי שפירש דמשום הכי הזהירן בכל השמות וכו’ כדי שלא יבא להתיר קשה למה יתיר דשמא הוא מן העופות הטמאים ולא פרט אותו כמו שלא פרט עופות טהורין ומתרץ ופרט לך עופות הטמאים וכו’ וכיון שלא פרט לך זה ודאי מן הטהורים הוא לכן הזהירך בכל השמות. אי נמי כיון דעופות טהורים מרובים מן הטמאים נלך אחר הרוב שהן טהורים ונטהר אותן משום הכי פרט לך כל השמות: ו מה שאין כן בבהמה וחיה שפרט לך הטהורים:
{כא}ז כתב הרא”ם מפני שאזהרה זו היא לא לנוי ויופי כמו לא תתגודדו שאזהרה זו אינה אלא לנוי כמו שפירש”י שם אלא אזהרה זו הכרחי לנפש ולא יפול עליה כי עם קדוש אתה וגו’ לכן אמרו מפני שעם קדוש אתה ראוי לך לקדש עצמך אפילו במותר לך וכו’: ולי נראה דק”ל מה ששינה הכתוב פה ממה דכתיב בסוף פרשת שמיני והל”ל לא תאכלו כל נבלה ואל תשקצו את נפשותיכם וגו’. אלא להכי כתיב כי עם קדוש אתה לה’ וגו’ למדרש קדש עצמך וכו’: ח דמה שפירש לעיל בפרשת משפטים שבא לאיסור אכילה ובישול והנאה ר”ל זה מוכח מדכתיב ג’ פעמים לא תבשל ומה שפירש כאן פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה זה מוכח מדכתיב ג”פ גדי:
{כב}ט ואף על גב שרש”י אינו דורש סמוכים כמו שפירש”י לקמן בפרשת כי תצא בפסוק ולקחת לך לאשה וגו’: י ר”ל לא תגרמו לי לכלות גדיים של תבואה. ר”ל שעדיין התבואה בתוך קשיה והיא קרובה להתבשל: כ ר”ל אם לא תביאו ביכורים גם כן מכלים פירותיכם כלומר שכך דרשינן גם כן הסמיכות דביכורים לקרא לא תבשל גדי וכו’ דפרשת משפטים ודפרשת כי תשא ולכן קאמר וכן כלומר אף על פי שאין דרכו לדרוש סמיכות מכל מקום כיון שדורשין פה יש לדרוש נמי התם: ל וכל שכן איפכא אלא רבותא קא משמע לן דאפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה אסור:
{כד}מ ויהיה כי יברכך דבוק עם כי לא תוכל שאתו כי לא תפול הברכה רק על רבוי התבואה אבל לא יפול כי יברכך על כי ירחק שירחיב גבול לכבוש ארצות עד שירחק ממך המקום שלא תפול הברכה על רבוי ארצות:
{כו}נ פירוש כגון גפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות וגידולי קרקע למעוטי דגים:
{כז}ס לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לך מעשר ראשון ולא מעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני ה’ אלהיך תאכלנו וגו’ אתה ובנך וגו’ כי שם מדבר בענין אכילה כדכתיב לפני ה’ אלהיך תאכלנו וגו’ אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתיב ואכלת לפני ה’ וגו’ ושמחת אתה וביתך וגו’ ואחר כך הפסיק הענין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו מלתת לו חלקו במעשר ראשון: ע ר”ל ולמה יש ללוי חלק בהם, לפי שאינם חייבים במעשר (ר”ל דלקט שכחה ופאה והפקר אינם חייבים במעשר וא”ת והלא מצינו גבי לוי בפרשת קרח מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה’ ויש לומר דכל שניתן להם במתנה ממנו יפרישו מעשר אבל אלו לא ניתן להם במתנה אלא הפקר לכל מה גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ, שהכל נתן לשאר השבטים, וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו. למדנו מכאן שהלקט והשכחה ופאה שהוא זוכה בם כשאר שבטים. אינם חייבים לתת מהם מעשר *). רא”ם):
{כט}פ והרי זה מקרא קצר כי בלתי תוספת הזאת היה נראה שהלוי והגר והיתום ואלמנה משפט אחד להם והוא שתתן להם מאכל שיאכלו וישבעו: צ פירוש במעשר שני של שנה ראשונה ושניה כדי שתאכלנה בירושלים ומתודה בערתי הקודש מן הבית בשנה ראשונה ושניה של שמיטה מוציא בכל אחת מהן מעשר ראשון ושני וכן ברביעית וחמישית ובשנה שלישית וששית מוציא מעשר ראשון ומעשר עני. מעשר עני ומעשר ראשון נאכלין בכל מקום ומעשר שני נאכל בירושלים כמו שמפורש במקום אחר:


ראה פרק-טו

{ב}ק פירוש המקרא הזה מסורס שהשמטה אינה נופלת אלא על ידו של בעל משה שלא יהיה לו יד לבקש חובו והוסיף מלת של מפני שאמר מלת ידו בוי”ו צריך לומר ידו של מי ואומר של בעל משה גם הוסיף מלת את להורות שידו הוא הפעול כי בזולת את היה ידו הפועל כמו והשיגה ידו:
{ה}ר פירוש שמלת רק דבקה עם אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר זה שהבטיחך שלא יהיה בך אביון אינו רק אם שמוע תשמע: ש דק”ל מאי זה רק דכתיב בקרא דהא כל אכין ורקין מיעוטין הן ומפרש דמיעוט הוא אשמיעה ועל כרחך לדרשא אתי אם שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:
{ז}ת פירוש היותר אביון מהם כלומר שצריך לאותו דבר תן לו קודם כיון שהוא תאב יותר: א דאם לא כן מאחד למה לי. ומפרש מאחד מיוחד שבאחיך דהיינו אחיך מן האב דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדו:
{ט}ג בפרשת כי תצא כתיב האי קרא ואף על פי שהמקרא ההוא בשכיר יום קמיירי והמקרא הזה בהלוואת עני מיירי מכל מקום תרווייהו בעני קמיירי כתיב הכא באחיך האביון וגו’ וכתיב התם כי עני הוא וגו’:
{י}ד מדכתיב הדבר דרשו לשון דבור כמו שדרשו על דבר שרה על פי דבורה של שרה וכו’ דאם לא כן הדבר למה לי הוה ליה למכתב כי בגלל זה יברכך ה’:
{יא}ה פירוש ולא לשון הואיל כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה כי שם מחובר עם מלת כי וכל כי על כן שבמקרא לשון הואיל הוא כמו שכתב רש”י בפרשת וירא אבל כאן שהוא בלתי מלת כי פירושו מפני כן: ו דאם לא כן לאמר למה לי הא אין דיבור קודם ממנו שיבא אחריו מלת לאמר:
{יב}ז ואם תאמר מנא ליה דלמא כי ימכר על ידי עצמו דומיא דונמכר לך דמיירי במוכר עצמו דאין לומר מיתורא דקרא מפיק ליה דאי במוכר עצמו הרי כבר נאמר ונמכר לך אם כן במכור על ידי אחרים נמי הרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי דמיירי במכרוהו בית דין ותירץ הרא”ם ושמא יש לומר דכתיב כי ימכר על ידי אחרים משמע דסתם בנין נפעל על ידי אחרים משמע לבד גבי ונמכר לך דכתיב ביה כי ימוך אחיך ופירש ואמר ונמכר לך על כרחך ליכא למימר שהוא על ידי עצמו ונראה לי דילפינן עברי עברי מהדדי כתיב הכא אחיך העברי וכתיב התם עבד עברי מה התם שנמכר על ידי אחרים אף הכי נמי כשנמכר על ידי אחרים: ח ואם תאמר ולמה לא אמר עוד חדוש כאן שהעברי אינו יוצא בראשי איברים מדהקיש עברי לעבריה כמו שכתוב בפרשת משפטים ושמא יש לומר שלא אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בעבור דבר שנתחדש אלא בחדוש המבואר בקרא בלבד לא כמו זה שיוצא מן ההיקש. הרא”ם. ולי נראה דאפילו אי לאו היקשא דהכא לא הוה מצי למילף עבד עברי שיוצא בראשי איברים דהוה אמינא אמה עבריה תוכיח שיוצאת בשש ואינה יוצאת בראשי איברים אף עבד עברי כן ואין לומר היא גופה נילף בקל וחומר מעבד כנעני שתצא בראשי איברים דהא בהדיא כתיב בה לא תצא כצאת העבדים ודו”ק נראה לי:
{יד}ט ר”ל יקשט הרב את עבדו בגיאות בכמה מיני קשוטים ויהיה ניכר לעבד שנתן לו רבו כל הטובות הללו: י צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע לאפוקי פרידה אינה פרה ורבה: כ ר”ל נאמר כאן לא תשלחנו ריקם ולהלן בפרשת כי תשא גבי בכור אדם נאמר ולא יראו פני ריקם מה להלן גבי בכור עשרים כסף אף כאן עשרים כסף. והתם גופיה מנלן שהרי יוסף בכור רחל נמכר למצרים בעשרים כסף:
{יז}ל ולא תימא דילמא האי קרא במכרוהו בית דין קמיירי שתים ושלש שנים קודם היובל שהיובל מוציאו אבל הנרצע יעבוד לעולם כמשמעו יש לומר דבמכרוהו בית דין מושב אל משפחתו נפקא הא מה אני מקיים ואיש אל משפחתו וגו’ בנרצע שיוצא ביובל ועיין בפרשת משפטים ובפרשת בהר:
{יח}מ פירוש אפילו בעל כרחו של עבד. דאם לא כן הא כבר כתיב אם אדוניו יתן לו אשה וגו’:
{יט}נ דאם לא כן תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא: ס דלפי טעם ראשון קשה מה המצוה הזאת שיאמר קדוש אתה כיון שהוא קדוש ועומד לכן אמר דבר אחר וכו’ ולטעם האחרון קשה דלשון תקדיש משמע שגופו מקדיש ולא הקדש עלוי לכן פירש גם לישנא קמא ובזה ניחא מה שמקשים דהאי דבר אחר הוא דברי רבי ישמעאל וטעם הראשון הוא דברי רבנן דפליגי עליה והלכה כרבנן ולמה לו להביא דברי רבי ישמעאל כיון שאין הלכה כמותו אלא על כרחך רש”י לא בא אלא לפרש הקרא קרוב לפי פשוטו וליישב הקרא דבר דבור על אופניו: ע לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה, ואותה טובת הנאה יכול להקדיש (גור אריה) כתב הרא”ם מה שפירש רש”י פה נותן להקדש כפי טובת הנאה ובערכין פירש יתן ומצאתי כתוב ונראה לי לפרש מה שפירש”י כאן ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו מיירי בבכור שהקדישו אז נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו והתם מיירי בבכור שהחרימו שכל החרמים לכהנים לכך פירש שיתן טובת הנאה להכהנים בשביל החרם שהוא לכהן עיין שם (דף כ”ח וכ”ט)(וכן הוא במשנה למלך הלכות ערכין פרק ו’ הלכה י”ב)
{כ}פ דכתיב במעשר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ופירש”י שבא ללמד שאם השהה מעשרותיו וכו’:


ראה פרק-טז

{ב}צ דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים:
{ג}ק שבשעה קלה נגאלו כולם שהרי לא הספיק בצקם להחמיץ ובנס זה יזכרו העוני: ר ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ דהא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו וגו’. ויש לומר דזהו דוקא לדורות אבל במצרים לא נאסרו אלא אותו יום בלבד כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ”ח) ובפרק מי שהיה (דף צו):
{ד}ש כי בפסח מצרים כתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והוה אמינא דוקא פסח מצרים שהיו אוכלין אותו בחפזון והיו מזומנים לצאת לדרך משום הכי לא תותירו אבל פסח דורות לא קא משמע לן והא דכתיב בפרשת כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ההוא באימורי פסח קמיירי והא דכתיב בפרשת בהעלותך לא ישאירו ממנו עד בוקר ההוא בפסח שני קמיירי: ת ויהיה פירושו אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא ארבעה עשר בניסן ולבוקר דבק עם ולא ילין כאילו אמר ולא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב יום ראשון: א פירוש דאי לא נסתלק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר ופשיטא דביום י”ד קמיירי דהא עליה קאי דכתיב לעיל מיניה וזבחת פסח וגו’:
{ו}ב והוי כאלו כתיב שם תזבח את הפסח בערב דהיינו בין הערבים וכבא השמש תאכלנו דהיינו בלילה ובמועד צאתך שרפהו. ומפני שאין השריפה חובה עליו משום הכי פירש כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו:
{ז}ג דאין לומר לבקרו של ראשון דיום טוב הוא ואסור לצאת חוץ לתחום ועוד יש לומר דאין לומר לבקרו של ראשון שהרי חייב ביום ראשון להביא עולות ראיה כן כתבו התוספות פרק לולב וערבה (דף מז):
{ח}ד עיין בהרא”ם שהאריך כאן ביותר וכבר הודעתי לך מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא: ה דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז’ הרשות בידו: ו מבואר בפרשת בא עיין שם:
{ט}ז פירוש לא בתחלת הקציר תליא מלתא אלא בקצירת העומר אך מפני שתחלת הקציר הוא העומר כתב מהחל חרמש בקמה:
{י}ח תרגום די מחסורו כמסת חסרונו ומ”ם מסת שורש ושרשו מסס ודגוש הסמ”ך לחסרון אות הכפל:
{יג}ט דלפי פשוטו קשה למה ליה למינקט חג הסוכות וגם באספך היה לו לומר חג הסוכות בלבד או חג האסיף לבד משום הכי אמר דבר אחר וכו’: י פסולת גורן הוא התבן ויקב הם החרצנים לאפוקי המחובר והמקבל טומאה:
{טו}כ כדתניא פרק לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא ליל יום טוב ראשון מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים מה שאין כן ליל יום טוב ראשון:
{טז}ל אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד הוכרח רש”י לפרש גם כן על שלמי חגיגה מדכתיב איש כמתנת ידו והקרא מוסב אלמעלה דכתיב מסת נדבת ידך וכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו’ שזה רמז לשלמי חגיגה כי אין שמחה בלא בשר: 

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת ראה שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – ראה

{כו} רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה:  מ  רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה:  ת  חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין: {כז} אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת ראה

{כו} ראה אנכי אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ: {כז} יַת בִּרְכָתָא אִין תְּקַבְּלוּן לְפִיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: {כח} וְחִילוּפָא אִין

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות