שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת פנחס

{יא}א דאם לא כן הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ולמה כתיב כאן אלא על כרחך כדי ליחסו ואם כן קשה ולמה ליה ליחסו והלא כבר יחסו לעיל אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח וגו’ ומתרץ לפי שהיו השבטים מבזין אותו הוצרך הכתוב ליחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן אי נמי יש לומר דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל ולכך יחסו אחר אהרן משום הכי מקשה רש”י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן: ב ר”ל דשני דברים הן חדא שהוא בן פוטי ר”ל אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לעבודת אלילים כדפירש רש”י לעיל בפרשת וארא ועוד שהרג נשיא שבט מישראל והא דנקט רש”י שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים לאו למימרא דפשיטא ליה לרש”י דאבי אמו היה מזרע יתרו אלא לאו דוקא הוא אלא חדא נקט כי ספק הוא אם אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וקל להבין: ג דק”ל דקנאה אינו אלא שנושא עליו שנאה בלב ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי כלומר דקנאה לשון נקמה ותו ק”ל היאך שייך למכתב אהקדוש ברוך הוא בנקמו את נקמתי. ומתרץ בקצפו כו’ כלומר דנקמה הוא בא על ידי קצף משום הכי נקט לישנא דקנאה וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקדוש ברוך הוא לשון קצף הוא. ותו ק”ל כיון דקנאה היינו נקמה למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי ומתרץ כל לשון קנאה כו’ כלומר קודם שעושה נקמה מתחרה בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה אם כן התחלת הנקמה יש בו קנאה לכך כתיב לשון קנאה: ד המתחרה לשון חרה:
{יב}ה ק”ל למה כתיב בריתי הל”ל את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום שלא יהא מלת שלום דביקות אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפרש”י זכרונו לברכה. והרא”ם פירש הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו הנני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם והוסיף למ”ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהונת עולם ואחר שגלה זה בשלום אין צריך לגלותו בכהונת עולם עד כאן לשונו: ו פירוש ששלח לו חן חן לך על הטובה שעשה לו. כתב הרא”ם ויש לתמוה בשלמא לפירוש החכם אבן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו אלא לפירוש הרב שאמר פירש לו שלומותיו כאדם המחזיק טובה ואין בזה שום הבטחה מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום ויש לדחוק וליישב דעיקר ברית הוא על כהונת עולם שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס ואגב הברית מבשר אותו שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה והוא השלום:
{יג}ז ר”ל והיתה שהוא לשון נקבה מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה וברית לשון נקבה הוא. והרא”ם פירש מלת והיתה אינה דבוקה עם מלת בריתי שלום כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבוקה עם מלת בריתי שהברית תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום:
{יד}ח דק”ל דכתיב לעיל, והנה איש מבני ישראל בא וגו’ שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו’ ייחס את הרשע לגנאי דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא”ם: ט נראה לפרש דמה שפירש”י נשיא בית אב לאחד כו’ קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו’ וזהו גנאי: י דלטעם ראשון קשה דלא ה”ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר המוכה דכתיב בקרא למה לי משום הכי פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה לעיל היה לו להזכיר לכן אמר טעם ראשון וקל להבין:
{טו}כ מקשים העולם מנא ליה דמשום שנאתן דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל כי היו מתייראים מישראל. ויש לומר כיון דזקני מדין הלכו להם וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות אם כן איך עשו מעשה כזה על פי עצתו אלא משום שנאה עשו: ל ואם תאמר ולמה לא תירץ כמו שתירץ לעיל להודיע שבחו של פנחס כו’ הל”ל נמי אף על פי שהיתה בת מלך לא מנע כו’. ויש לומר דמה שפירש”י לא מנע וכו’ ר”ל לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו הואיל והיה נשיא כדפירש”י: מ ר”ל מה דכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם ואחר כך כתיב בית אב משמע שלא היה ראש אלא על בית אב ומתרץ דודאי לא היה ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין אבל הוא היה החשוב שבכלן וזהו שכתוב ראש אומות: נ יש מקשים למה מנאו שלישי ולא שני דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהיה ראש אומות ויש לומר דאי מנאו שני הוה אמינא לאו משום בזיון מנאו שני אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם אף על פי שהוא החשוב שבכולם אפילו הכי לא מנאו ראשונה אבל השתא דמנאו שלישי על כרחך משום בזיון:
{יח}ס הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו’ מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא”ם: ע ואם תאמר ולמה לא כתב אלא טעם אחד ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח ויש לומר דקשה לרש”י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם אלא על כרחך צריך לומר משום הכי כתיב צרור עליכם לאייב אותם תמיד משום הכי כתיב בלשון הווה ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות ועל זה פירש משום רות וכו’ ובזה יתורץ למה דעת רש”י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי וכמו שכתב הרא”ם:


במדבר פרק-כו

{א}פ דק”ל היאך תלוי המנין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש”י היאך יתורץ קושיית רש”י ויש לומר דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגומר וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך שמע מינה דבמלחמת מדין תולה מיתת משה לכך סמך מנין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של דבר אחר משום דלטעם ראשון קשה דלא היה לו למנות אלא המתים במגפה וממילא היה יודע הנותרים לכן פירש דבר אחר וכו’. ולדבר אחר קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין:
{ב}צ משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם דהא הכל שבט אחד הוא אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר:
{ג}ק רצונו בזה דמלת אותם קאי אדברים שדברו אל ישראל לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל: ר דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר אלא קאי אשלמטה דהיינו מבן עשרים שנה וגו’. והכי קאמר קרא וידבר משה ואלעזר הכהן אותם ר”ל הדברים בערבות מואב על ירדן ירחו ומה הן הדברים שדברו לאמר מבן עשרים וגו’ דברו אתם על זאת:
{ד}ש ואם תאמר למה מביא פסוק הנאמר בפרשת כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו’ מבן עשרים שנה וגו’. ויש לומר משום דק”ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידעו אלא כשאמר להם משה. ועוד קשה לרש”י למה ליה למכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לא הל”ל אלא ובני ישראל ותו לא לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. ואם תאמר מכל מקום היה לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני ויש לומר דמנין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא היה אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המנין שנאמר בכי תשא נאמר אף לדורות דמשמע כי תשא את ראש וגו’ לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן עשרים שנה:
{ה}ת ואם תאמר הא גבי עכו”ם גם כן כתיב הכי דכתיב וירד העמלקי והכנעני. ויש לומר אי הוה כתיב כאן בני ראובן משפחת החנוכי ולא כתיב חנוך לא היה קשה מידי כמו גבי העמלקי אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי קשה למה הטיל ה”אמצד זה ויו”ד מצד זה:
{ט}א מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר שהוא פעול וצריך לפרש מי הוא הפעול הצו את ישראל כתב הרא”ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל והאחד מהם הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא יש לומר כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במ”ש הצו בהצותם לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עד כאן לשונו:
{י}ב כלומר מלשון נס המורה על האות כמו כנס על הגבעה כנשוא נס הרים:
{יא}ג רצונו לתרץ היאך יתכן שלא מתו הא כתיב את כל האדם אשר לקרח שמע מינה דגם הבנים נבלעים בארץ: ד מלשון ערי מבצר כלומר התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו:
{יג}ה רצ”ל הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפרשת ויגש והתם כתיב ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית והכא מנה זרח והתם לא נמנה וגם אהד לא מנה כאן ומפרש דזרח דמנה כאן יש לומר היינו צוחר וצוחר לשון צוהר דה”א מתחלף בחי”ת וזרח גם כן הוא לשון אור אבל משפחת אהד על כרחך בטלה: ו ואין להקשות והא רש”י עצמו מפרש לקמן לאזני אומר אני זו משפחת אצבון. יש לומר דהא דפירש הכא הוא על פי המדרש דז’ משפחות בטלו אבל ליה לא סבירא ליה וזהו נמי שפרש”י לקמן דלא נקראת משפחה אלא אלו שירדו למצרים ואזני לא היה מיורדי מצרים ולמה חשב אותו דאין לומר דאזני הוא אצבון אין דמיון לאזני עם אצבון אלא על כרחך צריך לומר דמה שפירש רש”י וכן אצבון לגד הוא על פי מדרש ירושלמי דז’ משפחות חסרים ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצריך עיון של הרא”ם שכתב אך קשה והלא רש”י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם ואם כן איך מונה האזני והא אינו מבאי מצרים וצריך עיון עד כאן לשונו, ויש מפרשים וכן אצבון לגד כלומר אל תתמה על שינוי השם של זרח שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. והא דכתב רש”י הרי ז’ משפחות והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות יש לומר הרי שבע וכו’ דנקט רש”י ר”ל על משפחת ישוה שהוא מבני אשר ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי וזהו שפרש”י שבע משפחות: ז ואם תאמר והא לעיל בפרשת חקת פירש שבע מסעות ויש לומר דלעיל חשיב מהר ההר ואילך ולא הר ההר בכלל: ח כלומר דליצהר היו ג’ בנים קרח ונפג וזכרי ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי ונפג וזכרי בטלו והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כלן נמצא מבני לוי נפלו ג’ משפחות שמעי ועזיאלי ויצהרי: ט יש מקשים דלמא ד’ משפחות שחסרו הם שמעי ועזיאלי ונפג וזכרי שהם בני יצהר יש לומר דמשפחות הלוי אינן אלא אותן ח’ האמורות בפרשת במדבר ולא נמנו שם נפג וזכרי. וקרחי דחשיב כאן הוא במקום היצהרי. רא”ם: י פירוש הז’ משפחות דוקא ולא תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם: כ דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף וג’ מאות וכאן לא נמנו כי אם כ”ב אלף ומאתים נמצאו חסרים ל”ז אלף ומאה: ל כלומר הכ”ד אלף שמתו בדבר בלעם כלם נפלו משבטו של שמעון הואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטאו יותר משאר שבטים שהרי הנשיא של שמעון חטא:
{טז}מ כלומר אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים לכך צריך לומר שהוא אצבון אבל איני יודע כו’. ואם תאמר והא לעיל פרש”י וכן אצבון לגד. פירשתי זה לעיל:
{כד}נ בפרשת ויגש. ופירש”י בדברי הימים סימן ז’ כי יוב הוא שמו ולפי שנתישבו ללמוד תורה דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכה ונקרא ישוב: ס כלומר גם אלו נולדו במצרים: ע ר”ל שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארץ ונעמן בני בנים של בנימין כיון שלא מיורדי מצרים היו: פ והכי פירושו אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם. ומפרש כחצרון וחמול וכו’: צ כלומר אם ר’ משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו ואם לאו אומר אני כו’ כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי: ק פירוש ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה וראוי לכל אחד מהם להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים ומפני שיש לשאול מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו מפני שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה בשלמא לרבי משה הדרשן שחשיב עובר כילוד נמנו אב ובן לשנים כפרץ ובניו מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים אבל לפרש”י קשה. משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו מה שאין כן ביוסף. הרא”ם: ר פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן ולכן פירש זה קודם ואלה בני שותלח:
{לו}ש זה לשון רש”י ורוצה לפרש למה נקראת משפחה על שם בני בנים כמו שפירש לעיל:
{לט}ת שפוף לשון מרחף:
{נג}א פירוש לאלה הנזכרים לעיל דהיינו ת”ר אלף ואלף ותש”ל שהם באי הארץ תחלק הארץ כרבי יונתן ומפני שלא היה הכתוב צריך לזה דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק ומה תלמוד לומר לאלה דמשמע מיעוטא לאלה ולא לזולתם לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה ולא לאחרים. הרא”ם:
{נד}ב ואף על פי שנתחלקה לחלקים שוים מכל מקום לא נתחלקה הארץ אלא לי”ב תחומין אינם שוין ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך כמו שהיה גם כן נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין (ועיין במזרחי הארוך ובגמרא):
{נה}ג רצ”ל הא לעיל כתיב לאלה תחלק הארץ משמע לאותן שנכנסים לארץ ישראל וכאן משמע ליוצאי מצרים: ד נראה הטעם משום דכל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר והכא הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן ליוצאי מצרים את ארץ ישראל ומתו כלם במדבר לכן צוה השם יתברך שתחזור הנחלה ליוצאי מצרים והם ינחילו את בניהם. ובזה יתורץ נמי מה שנאמר לעיל בפרשת וארא ונתתי אותה לכם מורשה וגומר ולא כתיב ונתתי אותה לכם ירושה אלא רמז שלא יכנסו לארץ ולא יירשום רק שהם יורישו את בניהם אחריהם: ה ר”ל שהם בני כ’ וראויים לירש: ו ר”ל אצל אביהן של שני אחים שכבר מתו שמע מינה שהמתים יורשים את החיים ואחר כך חלקו אותן ב’ אחים הכל בשוה לפי שהוא ירושת אביהן ואחר כך יורש בן אחד כמו אלו ג’ בנים. והא דקאמר אצל אבי אביהן ולא אמר אצל אביהן משום דאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהן שהיו מבני עשרים ומעלה כשיצאו ממצרים למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד מבאי הארץ לאביו הלא כל אחד חוזר ומוריש לבניו ולא לבני אחיו (ועיין בגמרא ובמזרחי הארוך)ז פירוש דאך מיעוט הוא כלומר שלא נחלק בגורל והא כתיב על פי הגורל אלא יצאו יהושע וכלב וכו’:
{נו}ח דאם לא כן על פי הגורל למה לי הא כתיב אך בגורל תחלק וגומר אלא לומר שעל פי רוח הקודש כלומר בשעה שיצאו הקלפים היה הקול עולה עם הקלפים ואומר אני גורל של תחום עכו עליתי לשבט פלוני. והוצרך לזה דאם לא כן מאחר שלפי רבוי השבט ולפי מיעוט השבט היו חולקים ואם כן למה חלקו בגורל שמא יפול לשבט מרובה באוכלוסין חלק מועט לכן פירש שהגורל היה על פי רוח הקודש:
{נט}ט פירוש משום שהכתוב קצר ולא פירש מי ילדה הוצרך לומר אשתו ילדה ואחר כך ק”ל במצרים למה לי הוכרח לדרוש שלידתה היתה במצרים ולא הורתה ואי אפשר זה אלא כשנולדה בין החומות:
{סב}י רצ”ל מה שכתב כי לא התפקדו בתוך בני ישראל הא מנה אותם. ומתרץ שלא נמנו מבן כ’ כישראל אלא מבן חודש: כ כתב הרא”ם צריך עיון והא לעיל בפרשת במדבר כתיב אך את מטה לוי וגומר וכתב רש”י שני טעמים אחד כדאי לגיון המלך כו’ ואחד צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה וכו’ ומנא ליה לב’ טעמים אלו הא הכא כתבה התורה טעם למה לא התפקדו בתוך בני ישראל ושמא יש לומר שהטעם שכתבה התורה הוא על היותם נמנים מבן חדש ומעלה ולא מבן עשרים ומעלה כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל מבן עשרים ומעלה אבל הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אינו אלא על שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל אבל איני יודע איך היה אפשר שימנה אלו עם אלו מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן עשרים ומעלה וצריך עיון עד כאן לשונו: ולי נראה דהוקשה להם כי מנין בני ישראל היה שלא על פי לידתן אלא לפי הדגלים ואם כן היה לו למנות שבט לוי אחר מסע שני דגלים כפי נסיעתם ולמה נמנו בפני עצמן ועל זה נתנו שני טעמים:
{סד}ל רצונו לתרץ למה כתיב איש ולא נותר אחד מיבעי ליה: מ פירוש שגם הן היו מחבבות את הארץ אמרו תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו:


במדבר פרק-כז

{א}נ כלומר ועוד טעם למה נאמר מנשה בן יוסף:
{ב}ס וכאלו אמר ותעמודנה לפני אלעזר הכהן וגו’ ואחר כך לפני משה:
{ג}ע דאם לא כן מאי נפקא מינה אם מת בחטאו: פ נאמר כאן אבינו מת במדבר ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו’ מה להלן מקושש אף כאן מקושש: צ דכתיב בפרשת שלח לך ויעפילו לעלות וגו’ דויעפילו בגימטריא צלפחד ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה שלא הרשיע כל כך בחילול שבת:
{ד}ק רצונו לתרץ דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה והכא מה טעם הוא אלמעלה אדרבה בשביל שאין לו בן לכך יגרע לכן פירש דהכי קאמר למה יגרע ותן לנו נחלה כי אין לו בן אבל אם היה כו’: ר הקשה מהר”ן דבפרק יש נוחלין אמרו על מה שאמרו כי אין לו בן מגיד שדרשניות היו ועל מ”ש אנו במקום בן אמרו מגיד שחכמניות היו וצריך עיון:
{ה}ש דאם לא כן לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה’ כן מטה בני יוסף וגו’ וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה’ אלא שנתעלמה כו’: ת דלטעם ראשון קשה מנליה דנתעלמה ממנו הלכה דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקדוש ברוך הוא כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגו’ בפרשת בהעלותך דלא פירש שם שכאן נפרע ממנו הוא הדין ה”נ לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו’ לכן פירש גם טעם ראשון:
{ז}א פירוש שרש”י רוצה לפרש דברי המתרגם שתרגם יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. רא”ם: ב הרא”ם האריך כאן וסוף דבריו שרש”י לישנא דברייתא נקט בלישניה אף על גב דההיא ברייתא אתיא כמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דמיניה מצי למילף למאן דאמר לבאי הארץ נתן תתן ב’ חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיו מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו וצלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור וכל אחיו כל אחד חלק אחד הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר ועל אותן שני חלקים כתב קרא נתן תתן. ורש”י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כלשון הברייתא ואין כוונתו לומר רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום שהרי לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ וצריך עיון עד כאן לשונו הרא”ם: ג ר”ל שיש לו להקדוש ברוך הוא עברה וזעם עליו לכך אינו מניח בן ליורשו: ד ור”ל שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגומר דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה לכן פירש דבר אחר דבר ולפירוש דבר אחר קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם דהא לא היו רשאות להנשא כי אם לבני דודיהן לכן פירש גם טעם ראשון:
{יב}ה פירוש הא הר העברים הוא הר נבו וכיון שעלה משם להר נבו שוב לא ירד ומת שם מיד כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ולמה נסמכה וכו’: ו דלטעם ראשון קשה למה שמח דלמא הא דכתיב נתן תתן כלומר על ידי צוואתך וכמו שכתוב לקמן בפרשת מסעי לכן פירש דבר אחר. ולפירוש דבר אחר קשה איך נסמך זה לכאן לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: ז לקיטון היינו לחדר. ויבא החדרה תרגום יונתן ועייל לקיטונא:
{יג}ח מדלא כתיב כאשר נאסף אברהם או שאר צדיקים: ט כלומר וכשם שהוא מת בשביל עון זה כך אתה תמות: י ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב על אשר לא קדשתם. ויש לומר דלפירוש דבר אחר שפירש אין אתה טוב ממנו משמע כשם שאהרן מת ועדיין לא הגיע זמנו כך משה ימות אף על פי שלא יגיע זמנו והיכן מצינו שמתו קודם זמנם ומתרץ דהא כתיב גבי מיתת משה על אשר לא קדשתם וכו’ והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה והא לא היתה מיתת משה כמיתת אהרן דהא אהרן ראה בחייו שנתנה גדולתו לבנו מה שאין כן גבי משה לכן פירש דבר אחר ולפירוש של דבר אחר קשה דמשמע מכאשר מת אהרן וגו’ דאהרן מת קודם שהגיעו זמנו למות וזה אינו מפורש אצל אהרן לכן צריך גם לטעם ראשון וקל להבין: כ שזינתה תחת בעלה בלא התראה: ל ר”ל פירות שביעית שעדיין לא בשלו כל צרכן וכתיב לאכלה ולא להפסד ואותה שאכלה הפירות שביעית מבקשת מבית דין שיכריזו עליה משום מה לקתה כדי שלא יאמרו אף היא קלקלה כו’ אף כאן כו’:
{יד}מ ר”ל עון של מי מריבה לבד היה בהן ולא עון אחר ולפי זה קאי על משה ועל אהרן: נ ר”ל הם מי מריבה שהמרו במרה הם היו שהמרו כו’. ולפי זה קאי על ישראל. והוצרך לדבר אחר דלפירוש ראשון קשה הא כבר נאמר שלא היה בהם עון אחר. לכן פירש דבר אחר וקאי על ישראל ולפירוש של דבר אחר קשה מאי בעי הכא בעון ישראל לכך צריך לטעם ראשון:
{טו}ס ר”ל למה אמר משה ענין זה ולא התפלל שיכנס: ע דאם לא כן לאמר למה לי דבשלמא וידבר ה’ לאמר כבר פרשו בו צא ואמור להם דברי כבושים או צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמ”ש וישב משה את דברי העם אל ה’ אבל כאן שני הטעמים בלתי נכונים. לכן פירש השיבני וכו’ ועיין בפרשת ואתחנן:
{טז}פ נראה לי דקשה לרש”י לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שאמר לו השיבני וכו’ וכי יהיה הדור בלא פרנס אלא שאלתו היה אם צריך למנות פרנס או שיירשו בניו אחריו גדולתו כמו שאמר תן נחלת צלפחד לבנותיו לכך דרשו ולפיכך נמשך גם רש”י זכרונו לברכה אחרי דברי רבותינו זכרונם לברכה: צ ר”ל ישב באהל ועסק בתורה: ק ר”ל ולא נאמר אלהי השמים או אלהי הארץ:
{יז}ר דלטעם ראשון קשה למה ליה למימר ואשר יוציאם מה זכות צריך לגבי הוצאה בשלמא גבי הבאה צריך זכות שלא יפקד מהם לכן פירש דבר אחר וכו’ ולפי דבר אחר קשה דואשר יוציאם וכו’ לא יהיה דומה לאשר יצא לפניהם דעיקר תפלתו הוא בשביל העם ואשר יוציאם פירושו הוא בשביל טובת המנהיג היה תפלתו ולפי וי”ו העיטוף דואשר יוציאם משמע דכל תפלתו ודבריו היו לטובת ישראל לכן פירש גם טעם ראשון ודו”ק:
{יח}ש כבר נתבאר זה כמה פעמים שאין קיחה נופלת בבני אדם לכן פירש וכו’: ת אף על פי שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך כמו עלה לך היערה והדומה להם מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן הרא”ם. ולי נראה דקשה לרש”י כיון שבקשת משה היה שיירשו בניו גדולתו כמו שפירש”י לעיל לא הל”ל לך המורה כאלו תחלת בקשתו במחשבתו היה על יהושע וזה ליתא ומתרץ הבדוק לך וכו’: א ר”ל שאלת ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו’ כך אעשה ואברור את יהושע שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת: ב מדכתיב אחריו למען ישמעו כל עדת בני ישראל ומה ישמעו אלא שתתן לו מתורגמן. מצאתי: ג דעל כרחך הסמיכות של הרב לתלמיד הוא ענין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר ואם כן הכא גבי יהושע אי הסמיכות הוא לאחר מות משה למה נתן לו רשות דלאחר מותו אין צריך רשות אלא בחייו של משה. ואין לומר דלמא האי וסמכת וגו’ הוא נתינת ההוד דאם כן היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגומר אלא על כרחך וסמכת מילתא אחריתא היא והיא נתינת רשות:
{כ}ד כלומר פנים של משה מאירים יותר משל יהושע ויש מפרשים כמו חמה שנטלה אורה מהקדוש ברוך הוא ולבנה נטלה אורה מחמה כך משה נטל קירון עור פניו מהקדוש ברוך הוא ויהושע נטל ממשה: ה פירוש למען ישמעו ההוד שנתת לו ויחוייב מזה שינהגו בו כבוד וכו’ אבל לא נוכל לפרש דישמעו יקבלו דאם כן יחסר מלת אליו מפני שפירושו היה למען יקבלו דבריו וגזירותיו כל ישראל. הרא”ם:
{כא}ו ר”ל היאך בא ענין זה לכאן מה ענין אלעזר אצל יהושע. (גור אריה) דאם לא כן למה צוה זה למשה היה לו לצוות ליהושע בעצמו: ז מדכתיב לפניו וכל ישראל אתו אם כן וכל העדה למה לי אלא זו סנהדרין:
{כב}ח ר”ל הא כתיב ויעש משה כאשר צוה ה’ אותו וא”כ ויקח את יהושע למה לי. ומתרץ לקחו וכו’ ר”ל שאמר לו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא דהקדוש ברוך הוא לאמר לו אלא אשריך שזכית לכך וכו’ והוא הודיעו מתן שכר וכו’ והטעם כדי שלא יאמר מה לי ולצרה זו שהרי משה ואהרן נענשו עליהם ולכך הראהו מתן שכרן:
{כג}ט כאן גם כן קשה למה ליה למכתב כדפרישית לעיל:


במדבר פרק-כח

{ב}י רצ”ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנאמר יפקוד ה’ אלהי הרוחות: כ כדכתיב יפקוד ה’ וגו’ צוה את בני עלי שישמעו אלי: ל כמו שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: מ ר”ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן וכתיב ביה לחם שמע מינה דאימורין מקרי לחם: נ ר”ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו וזה אי אפשר דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ”ד חלקים וכן לוים וכהנים כל אחד לכ”ד חלקים וחלק אחד מאותן כ”ד משמרות כהנים וכן חלק מלוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד ובשבוע שניה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו וכן חוזר חלילה לעולם נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה: ס שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב ולמה ליה למימר במועדו אלא שלא יהא מונע אף בטומאה והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה כמו שפירש גבי קרבן פסח יש לומר דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש”י זכרונו לברכה. רא”ם:
{ג}ע פירוש אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת שניה למה לי: פ פירוש שנים בכל יום אחד בבקר ואחד בערב: צ דאם לא כן שנים ליום למה לי הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש: ק כלומר אצל הטבעות שהיו במזרח כדי שיהיה כנגד השמש כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו’:
{ה}ר כלומר הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן:
{ו}ש ר”ל כיון שכתוב העשויה בהר סיני משמע שכבר נעשו בהר סיני וכיון שכבר נעשו למה צריכין לעשות כאן. ומתרץ כאותן וכו’ כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה ככ”ף הדמיון:
{ז}ת פירוש ולא שאר משקין שכן כתיב בפרשת נסכים יין לנסך רביעית ההין: א אף על גב דכתיב סתם בקודש ולא פירש באיזה ר”ל על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה דף נ”ז:
{י}ב ואם תאמר גבי יום טוב למה לא כתב גם כן שאין מביאין עולת יום טוב ביום טוב אחר. ויש לומר דזה לא צריך ללמוד דפשיטא דאסור כיון דיום טוב זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו אבל משבת לשבת הכל ענין אחד הוא הוה אמינא דשרי קא משמע לן דאסור: ג מדכתיב על עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שכתב הרא”ם. אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין:
{יב}ד ר”ל בפרשת שלח לך:
{טו}ה ר”ל למה מביאין בראש חדש שעיר עזים לחטאת על איזה חטא הוא: ו ר”ל אם נכנס אחד בטומאה למקדש וקדשיו ר”ל אם הקריב קרבנות בטומאה: ז כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין העובדי אלילים : ח פירוש כל שעירי המוספין דרגלים ילפינן משעיר דראש חדש מדכתיב ושעיר בוי”ו מוסיף על מוסף דראש חדש מה שעיר דראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שאר שעירים כן ובאותן שאין בהם וי”ו ילפינן כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם דילפינן סתום מן המפורש: ט אף על פי שהראשון נמי מדרש אלא פירושו הכי ומדרשו לפי אגדה כלומר שהם דברים אגדיים והראשון מדרשו על פי הברייתות של תורת כהנים שהם הלכות ודינים: י(גור אריה) פירוש דלא קאי על השעיר בלבד דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצר הפרים ואילים וכבשים ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר כלל שאין נסכים לחטאת אלא על הקרבן: כ פירוש רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאלו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה:
{כו}ל אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטין ושל שעורין ושאר מיני דגן הני מילי לאכילה אבל למנחה לאישים אין רשאי להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטין של שנה זו:
{לא}מ פירוש דהל”ל למעלה ושעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם וסמיך ליה אל ונסכיהם למה לי שגם נסכיהם יהיו תמימים:


במדבר פרק-כט

{יא}נ ר”ל דעולת התמיד לא קאי אשעיר עזים לחטאת אלא אוהקרבתם עולה דלמעלה והכי קאמר קרא שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים ועולה של יום כפורים מלבד עולת התמיד ומנחתה והוה כאלו כתיב ב’ פעמים מלבד דוי”ו של ועולת קאי אמלבד חטאת הכפורים: ס דאין לומר דקאי על ועולת התמיד דאם כן הל”ל ונסכה לשון יחיד כדכתיב ומנחתה וגם אין לומר דקאי אשעיר עזים אחד לחטאת שאין נסכים לחטאת על כרחך לומר דקאי אעולות המוספין וזהו שנקט מוסב על המוספים הכתובים ועל תעשו ואף על פי שאין כתיב תעשו בקרא מכל מקום כיון שפרש”י לפני זה ועולת התמיד שפירושו ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו ור”ל דהוי כאלו כתיב בהדיא בקרא תעשו והאי ונסכיהם קאי עליו: ע ר”ל עכשיו מצוה על הנסכים של עולות המוספין דהא לפני זה לא כתיב שום נסכים בעולות הללו:
{לה}פ והא דכתיב בתריה כל מלאכת עבודה לא תעשו הוא תוספת ביאור שהכתוב עצמו מפרש לענין מה תהיו עצורים: צ דלטעם ראשון דחוק הוא שהכתוב עצמו יפרש מהו העצרת שהוא עשיית מלאכה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה כיון דקאי על ישראל מהו דכתיב עצרת תהיה לכם לא היה לו לומר אלא עצורים תהיו. לכן פירש טעם ראשון: ק אף על פי שגם הראשון הוא מדרש. מפני שהראשון מדרשו על פי הברייתות שבתורת כהנים שהם כלם הלכות ודינים אבל זה הם דברי אגדיים:
{לו}ר שהם עם אחד בארץ: ש ר”ל קאי אדלעיל אפרי חג מה שמתמעטין והולכים בזה למדה תורה דרך ארץ כו’:
{לט}ת ר”ל כתיב אלה תעשו לה’ במועדיכם לבד מנדריכם וגו’ הואיל וגם הנדרים ונדבות צריך לעשות למה לא כללן בכלל אחד. ומתרץ דאלו הכתובים למעלה דבר קצוב לחובה לבד מנדריכם שהם רשות:


במדבר פרק-ל

{א}א דק”ל פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל ומתרץ לפי וכו’: 

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת פנחס שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – פנחס

{י} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  מ  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: {יא} פִּֽינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל

קרא עוד »
דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות
דעת זקנים על פרשת פנחס

{יא}פינחס בן אלעזר. כלומר אין להם לשנאתו אם הרג זמרי שהרי על ידי כן השיב את חמתי מעליהם ולא כליתי אותם:{יב}לכן. שעשה דבר הגון לפני הנני נותן

קרא עוד »
כלי יקר על התורה | פרשת יהדות
כלי יקר על פרשת פנחס

במדבר פרק-כה: {יא}פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו’. הכל לרבותא נקט כי אע”פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
אבלות בין המצרים | פרשת יהדות
אבלות בין המצרים

ימים אלו ימי בין המצרים, אבלים אנו כל בית ישראל די בכל אתר ואתר, על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, על אשר ניטלה עטרת ראשנו, על

בין המצרים | פרשת יהדות
בין המצרים

בין המצרים הכל על תקופת בין המצרים אלו תאריכים נקראים בין המצרים? הימים שבין צום יז’ בתמוז ועד צום תשעה באב, נקראים “בין המצרים”.  ע”פ

פרשת דברים | פרשת יהדות
פרשת דברים

פרשת דברים פרשת דברים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק א’ ראשון א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל

פרשת מסעי | פרשת יהדות
פרשת מסעי

פרשת מסעי פרשת מסעי המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לג’ ראשון א אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ

פרשת מטות | פרשת יהדות
פרשת מטות

פרשת מטות פרשת מטות המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק ל’ ראשון ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות