שפתי חכמים על פרשת נשא

כב}א הא דנקט רש"י כמו שצויתיך על בני קהת ולא כמו שנשאת לבני קהת משום דעדיין לא נשא את ראש של בני קהת אלא הקדוש ברוך הוא צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפרשת במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת ר"ל כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו'. ועוד יש לומר דק"ל הול"ל גם אותם כי מלת הם נופל על דבר אחר כגון הם ילכו הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם לכך פירש כמו שצויתיך וכו' ואתם אינו נופל על שתי מלות אלו על פועל ועל פעל. מצאתי: ב הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם משום דק"ל למה לא כתב נשא גם את ראש וגו' ואז לא היה צריך למכתב הם ומתרץ דאי הוה כתיב נשא גם וגו' היה משמע דגם תקבל מנינם מבן כ"ה שנה ומעלה אי נמי מבן חודש ומעלה לכך כתב גם בסוף לומר לך דגם לא קאי אנשא דלעיל אלא קאי אמבן ל' שנה וגו' דלמטה וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה דהיינו מבן ל' שנה עד בן נ'. מצאתי:
{כה}ג הרא"ם פירש מדכתיב אחריו ואת אהל מועד שהם י"א יריעות עזים הקרוים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל: ד כל זה פירש"י בפרשת ויקהל: ה וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וא"ו וכמוהו רבים דאם לא כן למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים: ו כבר מפורש בפרשת במדבר. ומה שפירש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן המזרחי רק הוא תוספת ביאור (ובגור אריה) פירש שם לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה:
{כו}ז דק"ל דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר ואינו נופל בו לשון על המשכן דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דהכי פירושו הסוככים ומגינים על המשכן כלומר דצריך להגיה תיבה אחת אשר סוככים על המשכן כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליו סביב. ויש מקשים למה לא פירש רש"י לעיל בפרשת במדבר דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו' ולא פירש שם כלום ולפי מה שפירש הרא"ם ריש פרשת בהעלותך גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש רש"י שם כלום כתב וזה לשונו כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא פרש שם כלום עד כאן לשונו ולי נראה דרש"י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט משום דהכא כתיב ואת מסך פתח שער החצר וכו' וקשה כפל הלשון למה לי דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר ויפרש הקרא מסך הפתח החצר הוא שער המזרחי של חצר ומסך שער הוא מסך פתח אהל מועד שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן וזהו שאמר אשר על המשכן כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח ועל דכתיב הכא פירוש לשון סמוך הוא והא דכתיב לפני זה ואת מסך פתח אהל מועד פירוש הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי הקדשים ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אהל מועד והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון וזה אינו אמת כי פרכת המסך היה במשא בני קהת כדכתיב לעיל בפרשת במדבר ובא אהרן וגו' והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות משום הכי פירש"י הכא אשר על המשכן כלומר הקלעים וכו' הסוככים ומגינים על המשכן כו': ח דק"ל כיון דקלעים היו מסבבים על המשכן פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן ועוד שהרי הקרשים היו מגינים על מזבח הזהב ומתרץ דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן אלא מזבח הנחשת שהיה חוץ למשכן: ט פירוש ולא לכלים הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה אבל המסירה נופלת על בני גרשון ועוד דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם:
{כז}י דק"ל דהפסוקים סתרו זה לזה דהפסוק אומר על פי אהרן ובניו ואחר כך כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירוש הוא על הפסוק דלעיל איזה מן הבנים ממונה עליהם כו' ומפרש איתמר בן אהרן. ואם תאמר כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתיב לעיל ובניו לשון רבים. אין זה קושיא דבכמה מקומו מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב:
{לב}כ מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתדות ומיתרים. ואם תאמר והא לעיל בפרשת במדבר פירש"י את מיתריו של משכן והאהל ולא של חצר והכא פרש"י דמיתרי החצר היו גם כן לבני גרשון. ויש לומר דהא דפירש רש"י לעיל ולא של חצר ר"ל דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי כמו שפירש כאן וקל להבין: ל פירש הרא"ם והיו היתדות מחוברים לעמודים שהיה עושה כעין קונדסין שקורין פלו"ש שהן יתדות ארכן ו' ורחבן ג' טפחים ובאמצען טבעת נחושת וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא"ו ראש א' זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד: מ בפרשת תרומה בפירש"י מבואר היטב:
{מז}נ כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבים ועוסקים בעבודה הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכינורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים: ס(מהרר"ה) כלומר אף על פי שעבודת עבודה פירוש עבודה לעבודה מכל מקום עבודת משא אין פירוש עבודה למשא אלא כמשמעו עבודה שהיא משא:
{מט}ע דעת רש"י זכרונו לברכה דהאי ופקודיו קאי על משה דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה ואשר צוה כמו כאשר צוה והכי קאמר ופקודים של משה כאשר צוה ה' את משה דהיינו מבן ל' עד בן נ'. וזהו שנקט רש"י ואותן הפקודים היו במצוה מבן ל' עד בן נ'. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל למה כתיב ב' פעמים משה דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן כמו ואל משה אמר עלה אל ה' היה לו לומר עלה אלי וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' היה לו לומר מאתו וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך היה לו לומר נשיי וקל להבין. ואם תאמר מאי צריך רש"י לפרש כן והלא כמה פעמים כתיב מבן ל' וגו'. ויש לומר לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים ואחר כך נאמר על פי ה' פקד אותם ושמא אתה רוצה לפרש על מנין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן כ"ה שנים לכך פירש"י ואותן הפקודים כו' והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה' את משה משמע שכבר נצטווה עליו ואלו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. ויש מפרשים ופקודיו פי' ממוניו ופירש"י אותם הפקודים וכו' כלומר ואתם הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם צריכין אף הם להיות מבן ל' ועד בן נ'. מצאתי בשם גדול אחד:

במדבר פרק-ה

{ב}פ דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן ומתרץ ושמונה פרשיות כו': צ מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו: ק דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה א' לזב ומחנה אחד לטמא מת ומדטמא מת מותר במחנה לוי כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל: ר ואם תאמר מנא ליה לרש"י ויש לומר הא דטמא מת מותר אף בשל לוי יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה: ש כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה העצם הרא"ם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא אלא לטמי עצמות משמע נראה לי:
{ז}ת דממון המשתלם בראש הוא ומפרש ואיזה נקרא קרן אותו שנשבע עליו ר"ל אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש: א דק"ל למה לא כתיב לאשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו:
{ח}ב דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת אם כן היאך בא שזה רוצה לשלם ומתרץ כשנמלך כו': ג ואם תאמר בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר דהא כתיב ומכר מאחוזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו וגם הכא אי אפשר לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר: ד והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישתו וגו': ה דאם לא כן אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך ואין לומר שניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מיבעי ליה: ו ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אף על פי שאינו באותו משמר ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים נותן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו' אם כן אף קרן וחומש אינו נותן אלא לכהן שבאותו משמר: ז(פענח רזא) כי מלשון מלבד משמע שכתוב כך בתורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא והוצרך להזכירו פה דסלקא דעתך אמינא היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קא משמע לן:
{י}ח ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים: ט למודה רגילה:
{יב}י ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה אינו דורש הסמוכים אלא אותן שאינן נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא מכל מקום מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. (גור אריה) פירוש דלאו סמיכות הפרשה ק"ל דאם כן למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מיבעי ליה כדרכו אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא לכן פירש מה כתיב למעלה וגו' שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש מלמד שמועלת בשנים עיין שם יותר: כ כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות דאם לא כן למה חייבים מיתה כיון דשוטים היו: ל דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא אמר מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה ואם ודאי שזינתה אין משקין אותה לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבקת ומנשקת עם איש אחר וספק הוא אם זנתה:
{יג}מ דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' ענינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאלו כתיב ששכב איש אותה ואין לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה וסדר הכתובים כן הוא כי תשטה ועברה מדרכי צניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה והביא האיש את אשתו וגו'. הרא"ם: נ הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר פירוש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בב' אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש של מעלה ובאיש של מטה והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת שמא בי את משחקת ומעשה בשתי אחיות וכו': ס ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה מעיני פרט לסומא אף על פי שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה ומונעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה: ע פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאי סלקא דעתך נטמאה ממש הא כבר כתיב לעיל ושכב איש אותה והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא: פ ואם תאמר מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד כמו שפרש"י בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב') והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולא דיוקא היא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא הא למדת אבל יש בה וכו' ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה ועד אחד בא ואמר שנטמאת רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה: צ והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא:
{יד}ק משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה: ר פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרשו רבותינו זכרנם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה:
{טו}ש כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא: ת כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור:
{יח}ת מסיעין לשון מעתיקין הוא: א משמע דפרע לשון סתירה הוא ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה דמה שפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה ואפשר לי לומר דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק: ב והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה: ג אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא (דף לז): ד דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דהתם כתיב מיד בתריה והנפת אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו': ה(מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן אי אפשר לומר כן דאין לחוש עליה כל כך כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו: ו ויהיה פירוש מי המרים המים המרים ופירוש המאררים למרים להיות בפיה מרים ורעים:
{יט}ז כלומר לא תאמר שישביעה בשם כמו כל שבועה שפירוש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד והשבועה לחוד. אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי ויש ספרים גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתיב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשית וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות:
{כ}ח דק"ל דכי משמע שודאי זינתה ואם ודאי זינתה אין משקין אותה:
{כא}ט כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאם לא כן יתן ה' בך אלה מיבעי ליה ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע:
{כב}י תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ורש"י קיצר בלשונו:
{כד}כ כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים: ל דק"ל הא גם זה כתיב לעיל ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ לפי שנאמר וכו': מ לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה דאין בבטנה דבר אחר מר:
{כה}נ פירשתי בפרשת אמור: ס דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה פירוש מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד: ע דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית:
{כז}פ כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה אין שומעין לה כיון שנמחק השם עד שתאמר בפירוש טמאה אני אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה שומעין לה ואין משקין אותה אף על פי שאינה מודה בטומאה: צ פרש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה עד כאן לשונו ובערוך ערך עור פירש לשון שיכור: ק ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההיא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל: ר אף על פי שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעים ביך ומקללין ביך כאן אי אפשר לפרש עכן דאם כן למה לי: ש שגנאי יותר הוא לו:
{כח}ת אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כל הכתוב באשה שקנא לה ונסתרה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה: א שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה כלומר ונקתה ונזרעה ונקתה מדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופירוש ונזרעה זרע לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה:
{לא}ב מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה משמע שהסוטה קודם ששתתה אסור לבעלה:

במדבר פרק-ו

{ב}ג דק"ל היה לו להסמיך לפרשת נדרים כי הוא מקומה הראוי לה והרא"ם פירש שאין לו דמיון וערך עם פרשת סוטה שזו עברה על י' הדברות וזה קדש עצמו במותר לו משום הכי פריך למה נסמך אף שאין זה סדר של רש"י זכרונו לברכה: ד כלומר היאך שמנוולין אותה כדכתיב ופרע את ראש האשה:
{ג}ה כלומר למה נקרא חדש יין וישן שכר ומפרש על שם שמשכר: ו פירוש דבר שמטבילין במים או בשאר כל משקה דכל כיבוס שהוא לטבילה מתרגום ויצבע כמו שפרש"י בסוף פרשת תזריע:
{ד}ז כלו' דעת רש"י זג ל' זוג הוא:
{ה}ח ר"ל דקדוש לא קאי אגוף אלא אשער והוכחתו מפסוק שלפני קדוש יהיה מדבר בשער כדכתיב תער לא יעבור על ראשו ואחר קדוש יהיה כתיב גם כן גדל פרע שער ראשו דמדבר בשער וקדוש כתיב באמצע מסתמא מדבר גם כן בשער: ט הוצרך להוסיף למ"ד על גדל מפני שאחר שפירש קדוש יהיה שער ראשו פירש יהיה קדוש שלא יחתכנו רק יגדלנו וגם פרע סמוך לשער ראשו כאלו אמר לגדל גידול השער של שער ראשו: י כלומר סגו"ל נקרא פת"ח קטן וגם פת"ח ממש נקוד תחת הרי"ש: כ פירוש מדכתיב קדש יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים יום:
{ח}ל פירוש לא כמלת קדש יהיה דלעיל שהוא תואר לשער שלו:
{ט}מ פירוש שניהם מורים על מהירת הדבר שלא הרגיש בו שימות דהוה אונס גמור דאם לא כן הוה נמי קצת איסור בדבר ואפשר שהוא עובר על לאו דעל נפש מת לא יבא כיון שראה שהוא חולה היה לו ליזהר מלבא אל האהל שמא ימות והוה שוגג קרוב למזיד. לכן אמר דיש אומרים דהאי פתע פתאום דבר אחד הוא וכו' ואפשר דהרא"ם נמי כיון לזה. והשתא אתי שפיר דרש"י מהפך לפרש המקרא שמתחלה מפרש פתע פתאום ואחר כך כי ימות באהל. אלא כלומר דהשתא אתי שפיר נמי מה שכתוב הקרא עליו דלומר שהיה בפתע פתאום כאלו נפל עליו שאין יכול ליזהר מזה כך מת אדם זה פתאום כלומר שלא היה חולה. והא דאמר מקרה של פתאום אינו פירוש מלות פתע פתאום רק שאותו שבא בפתע פתאום הוא מקרה רא"ם: נ דאם לא כן מאי עליו וכי המת מת עליו אלא פירוש באהל. ומלת עליו כמו ועליו מטה מנשה: ס וקרא אותו טהרתו אף על פי שלא נטהר לגמרי כל עוד שלא הביא כפרתו מפני שיום הזייתו הוא קצת טהרתו:
{י}ע ר"ל לקרבנות כדכתיב בפרשת אמור ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:
{יא}פ משמע דעבירה הוא שפירש מן היין ואם תאמר והא לעיל פרש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף ויש לומר דודאי מצוה הוא שיזיר עצמו מן היין אבל מכל מקום עבירה קצת הוא שציער עצמו מן היין מידי דהוה למי שמתענה תענית חלום בשבת והוה בעינוי זה שמתענה כאילו קיים מצוה גדולה שהוא עונג שבת ואפילו הכי צריך להתענות אחר כך יום אחד מפני שהתענה בשבת הכי נמי כן כך פירשו התוספות בבבא קמא (דף צא) ועוד יש לומר דודאי מצוה הוא שהפריש עצמו מן היין המשכר שמביא לידי ניאוף אבל יין חדש שאינו משכר וענבים וחרצנים וזגים עבירה הוא שציער עצמו מהם:
{טו}צ לאפוקי חטאת מדכתיב בסמוך ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ואת מנחתו ואת נסכו דהיינו של איל כדפרש"י ולמה הוצרך לכתוב והלא בכלל אילים הטעונים נסכים היה ולמה יצא אלא להקיש אליו מה שלמים באים בנדר ובנדבה וטעון מנחה ונסכים אף כל כו' לאפוקי חטאת שאינו בא בנדר ובנדבה אינו טעון מנחה ונסכים (בפרק שתי מדות): ק דילפינן מגזירה שוה מצות מצות מתודה והתם בעי עשר מכל מין ומין דכתיב בצו את אהרן גבי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ר"ל כדין תרומת מעשר דהיינו אחד מעשר:
{יז}ר פירש מלת יעשה ישחט מפני שבעת השחיטה תליא מלתא שאם חישב מחשבה לאכלו חוץ לזמנו או למקומו פסלה מלהקריב. גם פירש על סל המצות ע"מ לקדש את הלחם מפני שבזולת זה יובן ששחט על מנת לקדש את הסל ולא את הלחם שבו: ש דלא תימא של כל אחד ואחד מהנזכרים לעיל ובא לאפוקי חטאת דלא כדלעיל:
{יח}ת שצריך לעמוד בגילוי ראש לכך אסור לגלח בעזרה: א וכאלו אמר לגלח הנזיר אחר שחיטת הקרבן הנשחט פתח אהל מועד שהוא השלמים: ב דק"ל דונתן על האש משמע שנותן על האש ממש ואחר כך כתיב אשר תחת זבח השלמים משמע תחת הבשר של שלמים והבשר היה מבשל בדוד ואם כן צריך גם ליתן השער בדוד תחת השלמים. לכן פירש תחת הדוד וכו' כלומר דתחת דכתיב בקרא לא מיירי תחת הבשר בתוך הדוד אלא על האש אשר תחת הדוד: ג דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן אבל מכל מקום צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהיא קודש לאחר שנתבשלה וליתן לכהן ומשום אותו זרוע שהוא נותן לכהן צריך לבשלן בעזרה:
{יט}ד כלומר שנותנין לכהן לאחר שנתבשלה ואין להקשות איך לא יאסר הזרוע שהוא קודש את בשר האיל כיון שנתבשלה עמה. יש לומר כיון דהזרוע הוא אחד בששים להאיל אם כן הוא בטל בששים:
{כ}ה כי מלת הוא המורה על אחד שב אל המונף שהוא בכח מאמר והניף המורה על שלשתן ויהיה הוא במקום הם: ו לא שהם קודש לכהן ואסורים לו אלא רק הם כתרומה שהרימו לכהן: ז פירוש מלת על במקום מלבד לא על ממש ואמר הראוים וכו' פירוש האמורים לעיל בפרשת צו ושלמי נזיר בכללם הם ולא נכתב כאן רק משום הזרוע הנוסף על שאר גוף השלמים: ח ואם תאמר אי הכי כיון ששלמי נזיר הם בכלל סתם שלמים דכתיב בהו כי את חזה התנופה וגו' למה הוצרך לכתוב פה מלבד חזה התנופה וגו' והשיב לפי שהיו שלמי וכו':
{כא}ט ולא על מאה חטאות מדכתיב אשר תשיג לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה שתולין בהשגת היד: י כלומר מפני שהפסוק מפרש כפי נדרו אשר ידור כן יעשה משמע בין מוסיף בין פוחת מדינו לכך כתיב על תורת נזרו על כמו למעלה דוקא כשנודר יותר מתורת נזרו אבל אם פיחת מתורת הנזיר כגון שאמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת וכו':
{כג}כ שפירושו ל' הוה שכך פירש גבי זכור תנו לב לזכור תמיד וכו' מורה על התמדת הפועל: ל ולפי זה תהיה מלת אמור שב אל אהרן ובניו ומלת להם אל בני ישראל כאלו אמר כל אחד מכם אמור להם לישראל הברכות של יברכך יאר ישא האמורים אחר זה:
{כז}מ אבל אין לפרש שיברכם בעצמו. דאם כן מה תועלת בברכת הכהנים כיון שהשם ברכם: נ דלפי טעם ראשון יהיה ואני אברכם פירוש אסכים עמהם וזה נראה דוחק לכן פירש דבר אחר. ולפירוש האחרון לחוד קשה דמשמעות הקרא הוא דקאי על ישראל ולא על הכהנים לכן צריך גם לפירוש ראשון:

במדבר פרק-ז

{א}ס נראה דקשה לרש"י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומה ב' ענינים איכא הכא. אלא על כרחך דהכי פירושו ויהי ביום כלות משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן ועל זה מקשה רש"י זכרונו לברכה בצלאל וכל חכמי לב וכו' ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפרשת פקודי. ומהרא"י תירץ דק"ל שלא הל"ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עד כאן לשונו והנראה לי כתבתי ודו"ק: ע רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת המשכן היו הלוי עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. ואין לומר דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן דהא כתיב בהזיה שלה בפ' חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים: פ הוא הגילוח האמור בפרשת בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו':
{ב}צ דק"ל מה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. ועל זה פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים והכי קאמר קרא הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו את בני ישראל להשלים מנין הלבנים. ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר יש לומר שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר:
{ג}ק דאם לא כן מאי לפני המשכן דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה' דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח:
{י}ר דאם לא כן מאי לפני המזבח דקאמר ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו השם יתברך לא היה מקבלם והא דאמר לו השם יתברך נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פרש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו' יש לומר דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה פן יבא לטעות ולומר שכולם יקריבו קרבנם ביום אחד כיון שכולם ביחד הביאו קרבנם והיו כולם זריזים במצות דין הוא שיהיו כולם שוים בהקרבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וקל להבין. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו מיד השיב לו השם יתברך נשיא אחד ליום ועיין שם מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט משום הכי קצרתי ולא הבאתיו:
{יא}ש כתב הרא"ם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא נאמרו סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפרשת במדבר ושמא יש לומר שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים אחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות. עד כאן לשונו. ולי נראה שידע משה סדר מסעות וחילוק הדגלים מיעקב אבינו עליו השלום כמו שפרש"י בפרשת במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וקל להבין:
{יב}ת כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה שגב משבטו והקריב ופירוש למטה כמו ממטה:
{יג}א שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה:
{יד}ב דק"ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה דאם היה כף לא היה מטבע של זהב: ג פירוש לא מצינו ששום יחיד יביא קטורת על אחד מב' מזבחות ואף הקטרת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי וכאן נעשו שני שינוים:
{טו}ד שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי ועוד יש לומר מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד אלא לדרשא קאתי:
{טז}ה פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלומר כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכים להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאם לא כן לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאי נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הצבור טמאים כדכתיב במועדו אפילו בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי:
{יט}ו הביא מדרשות האלו להיות קרובים לפשוטו של מקרא דאם לא כן מה ענין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה הרא"ם:
{כד}ז דק"ל דביום הג' נשיא משמע דביום הג' היה נשיא אבל אחר כך לא היה נשיא:
{פד}ח(קצ"מ) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י: ט דק"ל למה ליה המנין לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר:
{פה}י פירוש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו: כ פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם בהכרעות אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוה להורות שכוונת כולם לאל אחד ברוך הוא:
{פו}ל פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין תלמוד לומר כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי רא"ם. ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' דהא בלאו הכי צריך לומר כן דהא כתיב מזרקי כסף שנים עשר דקשה גם כן למה לי מנינם וצריך לומר הם הם כו' שמע מינה דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי ונראה לי דק"ל למה לי למכתב זהב הל"ל כפות שתים עשרה והרא"ם תירץ משום הכי נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו וכדפירש לעיל:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת נשא שייך ל"תורת אמת".