שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת כי תצא

{י}א וא”ת דלמא לעולם במלחמת א”י הכתוב מדבר ומה שכתוב ושבית שביו היינו אם נמצא בה משאר עממים שלא מז’ עממים. וי”ל דרש”י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפירש אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה ואע”פ שהם מז’ עממים ש”מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן והוא הדין אם אנשי העיר משבעת עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן ואו מדבר ממלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימם כדפרי’ מצאתי בשם מהרי”ץ והרא”ם תירץ כיון דעיקר הפ’ אינ’ אלא להתיר יפת תואר לא הי’ לו להתיר’ אלא במלחמ’ הרשו’ שכל הנשי’ הם בהית’ ולא במלחמ’ חוב’ שכל הנשי’ הם באיסו’ לא תחי’ מלבד אם אותה ששבה היא משאר עממים ושמא לא ישבה ואת”ל ישבה ה”ל מיעומא דמיעוטא: ב שנשיהם וטפס ניצולים כמותם דאל”כ שביו ל”ל עיין לעיל בפ’ שופטים בפסוק כל העם הנמצא בה: ג רצ”ל דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע”א לאשה וזה אינו דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה: ד ומה שפי’ שלא כסדר הקרא י”ל דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה דפי’ אם אין הקב”ה מתירה ישאנה באיסור ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש”מ בלא יפת תואר אסור מן התורה וזה אינו דע”א אינה אסורה אלא מדרבנן כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הע”א דחייב משום נשג”ז ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש ואין להקשות מנ”מ אם היא אשת איש והא אין קידושין לע”א דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת ע”א שאין קידושין לע”א. מ”מ א”א אסור דהא אף בן נח מוזהר על א”א דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו ולא באשת חבירו וכן באבימלך דכתיב והיא בעולת בעל ש”מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ”ש לישראל אבל ביפת תואר התיר לו הקב”ה:
{יב}ה עיין בפ’ בראשית על פ’ ויעש אלהים את הרקיע:
{יג}ו ר”ל לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך אבל ע”א וכו’: ז רצל”ת דלא הל”ל רק וישבה ובכתה דודאי בביתך הוא שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דה”א אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו ר”ל שעיקר דירתו בו: ח ר”ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עו”א ותבכה הא היא גיורת ומתרץ בבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו’:
{יד}ט כתב הרא”ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו’ ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית ומש”ה דרשו מה שדרשו. וא”ל דקאי אסוף הפסוק דהל”ל אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד ולא חפצת שהוא ל’ עבר אלא הכתוב מבשרך. וא”ת והא פירש”י לעיל אבל אם נשאה סופה להית שונאה כו’ וא”כ ל”ל והי’ וגומר לבשר על זה והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות כדפירש”י לעיל וי”ל לפי שפי’ התו’ את דברי רש”י והביאם הרא”ם בספרו והאריך שם שפי’ רש”י בפ”ק דקישוין אפי’ ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו ונראה דהקרא ג”כ מסייעו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר הבשורה היא אפי’ ביאה ראשונה לא יבא עליה ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך שאם יקח אותה ויגיירה בע”כ ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו’:
{יז}י רצ”ל פי’ שנים בכל אשר ימצא לו משמע פי שנים ממה שיש לו. ר”ל שיהיה לו שני חלקים שאם הניח ג’ מנים והאחים היו ה’ שיקח הבכור ב’ מנים והד’ אחים יקחו א’ ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים אלא ה”ק פי שנים כנגד ב’ אחים ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא: כ ר”ל דוקא בכל אשר ימצא לו דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו וה”ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה:
{יח}ל לישנא דמתניתין נקט דתנן מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ובגמ’ מפרש דמתניתין לצדדין קתני דמתרין בפני שנים ומלקין בג’. וא”ת מנ”ל לרש”י שמלקין אותו. וי”ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג”ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות: מ דק”ל על מה מתרין בו עדיו ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב כו’ וא”כ מתרין בו שלא יגנוב ולא יאכל תרטימר בשר: נ ש”מ דל’ זולל וסובא שייך בבשר ויין ותו קשה לרש”י וכי בשביל זה נהרג שגונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין ומפרש בן סורר ומורה נהרג ע”ש סופו כו’ וא”ת מ”ש דבן סורר ומור’ דהגיעה תורה לסוף דעתו ונהרג ע”ש סופו והא בישמעאל כתיב באשר הוא שם ופרש”י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו’ ע”ש בפירש”י בפרשת וירא וי”ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה שהרי אוכל תרטימר בשר ועי”ל דאין ב”ד של מעלה דנין על שם סופו אבל מצוה לב”ד של מטה שידונו את הרשעים ע”ש סופן: ס ר”ל והורגן וא”ת ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה הא רוצח בסייף הוא י”ל דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן נמצא שמחלל את השבת וחייב בסקילה משום נטילת נשמה:
{כא}ע אין להקשות מנ”ל לרש”י שאין צריך אלא הכרזה והרי כתיב וכל ישראל ישמעו ולמה לא פירש”י שממתינים לו עד הרגל כמו שפי’ בפרשת שופטים על וכל העם ישמעו האמור בזקן ממרא וי”ל דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו כמו שפירש”י בסמוך על וסקלוה אנשי עירה שכתוב במוציא ש”ר במעמד אנשי עירה ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל למה אמר במעמד כל אנשי עירו והא הוי במעמד כל ישראל כיון שכל ישראל היו שם אלא ודאי אין ממתינים לו עד הרגל ומה שכתוב וכל ישראל ישמעו היינו שצריך הכרזה בב”ד. א”נ יש לומר דק”ל למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו’ והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו’ ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו במעמד כל אנשי עירו והא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו’ משמע שהיה במעמד כל ישראל הל”ל ורגמוהו כל ישראל א”כ הדרא קושיא לדוכתה והא יד העדים כתיב ומתרץ וכל ישראל להכרזה הוא דאתא ולעולם ורגמוהו וגו’ במעמד כל העיר ועיין עוד מזה לעיל פ’ שופטים:
{כב}פ דכתיב והומת ותלית דהוי כלל דמשמע כל המומתים נתלים ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי דהוי פרט דמשמע דוקא מברך השם נתלה ולא שאר המומתין ואפילו אותן שחייבים סקילה ואי מקרבי להדדי הוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט מברך השם אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אתא כלל ומרבה כל המומתין ואתי פרט ומיעט הכלל שאין נתלין אלא הנסקלין דוקא דדמי לפרט במקצת שהן בסקילה כמו מברך השם:
{כג}צ רצ”ל בזה האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה ומפרש זלזולו כו’ והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין אבל לדברי חכמים דס”ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד ע”א שהוא נמי כמו מגדף צ”ל מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו ומכח סמכיות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין מפרש רש”י קללת לשון זלזול עיין בהרא”ם שהאריך כאן ועי”ל דלא תקשה מנ”ל לרש”י דכל הנסקלין נתלין דהא דפי’ הכא דקללת לשון זלזול הוא דע”כ תרווייהו משמע מדכתיב קללת אלהים דאי למברך השם לחוד אתי ה”ל לכתוב מברך השם לשון נקיים אלא קללת ל’ זלזול הוא ואי לשון זלזול לחוד הל”ל לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי: ק ר”ל ובפרט ישראל שגם בניו הם לכך לא תלין נבלתו על העץ דמשל לשני אחין כו’:


דברים פרק-כב

{א}ר דא”ל שהוא מעלי’ מלהגיד שמצא’ דא”כ והתעלמת אות’ מבע”ל: ש ר”ל דקרא משמע לא תראה אלא והתעלמת דמשמע דמותר להתעלם: ת הא כיצד היה כהן והשור בבית הקברות או שהוא זקן ואינו לפי כבודו:
{ב}א ומלת אותו שב לאחיך כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו: ב ר”ל דלא הל”ל והשבותו לו אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך ואם יודע לו שהוא אצלך ודאי חייב אתה להשיב לו: ג כדי שיוכל לקיים והשבותו לו:
{ג}ד(קצ”מ) הוצרך לפרש זה אע”ג שכבר פירש זה לעיל מפני שחזר לפרשו ע”פ משרז”ל פעמים שאתה מתעלם שנראה כאלו הוא מסופק בפירושו לכך אמר כאן שא”א לפרש לא תוכל להתעלם אלא שלא כו’:
{ד}ה רצל”ת למה משנה הל’ שכאן כתיב הקם תקים ובפרשת משפטי’ כתיב עזוב תעזוב. ומתרץ דשם מדבר בפריקה לפרק המשא אבל זו טעינה:
{ה}ו ר”ל שלא יתקשט בקישוט אשה וא”ת למה מפרש ד”א על סיפא של קרא היה לו ג”כ לפ’ פי’ אחר על רישא דקרא כדמפר’ בגמ’ ר”א בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת”ל לא יהיה כלי גבר על אשה והרא”ם כתב והה”נ שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה. ועי”ל משום דקשה לד”א דלמה כתיב ברישא לא יהי’ כלי גבר על אשה ובסיפ’ כתי’ ולא ילבש גבר שמלת אשה הל”ל ולא יהיה כלי אשה על גבר ומדמשנה ודאי בשני ענינים משתעי קרא ולפי דבר אחר לחוד נמי קשה למה נקט ל’ לבישה הל”ל לא יתקשט גבר בהתקשטות נשים ל”צ גם פי’ ראשון: ז ר”ל דרך הנשים בכך: ח רצונו לפרש בזה מה שפירש לפניו שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים וכן בסיפא לילך ולישב בין הנשים שלא תקשי ליה מנ”ל לפרש הכי דלמא בכל ענין אסור ללבוש דגזירת הכ’ הוא. ומתרץ דהא קרא נותן טעם כי תועבת ה’ וגומר משמע דלא אסרה תורה כו’:
{ו}ט אבל אי פורחת באויר למעלה מן הבנים מותר ללקחה:
{ז}י ר”ל דהל”ל כן בא’ משאר המצות. ומתרץ דלכך נכתב כאן משום דמצוה זו קלה מכולן כו’:
{ח}כ ר”ל לל”ל הנופל. ומתרץ דהנופל ר”ל ראוי זה ליפול ומפרש והולך כיון שראוי זה ליפול למה עובר זה בלאו אם לא עשה מעקה ונפל אדם ממנו. ומפ’ ואעפ”כ לא תתגלגל כו’: ל וא”כ כל העם מרננים אחריך שאתה חייב הואיל ונפל זה מן הגג שלך:
{ט}מ ולאו דוקא חטה ושעורה אלא ה”ה שני מיני זרעים אחרים ואם תאמר מנ”ל לרש”י שצריך שני מיני זרעים אחרים עם חרצן דלמא מין אחד עם חרצן סגי. וי”ל דא”כ הל”ל לא תזרע בכרמך כלאים דהוה משמע מין זרע אחר עם כרמך שהוא כלאים ומדכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שהוא כלאים בלא כרמך. וא”ת והלא כבר הזהיר על הכלאים לעיל בפרשת קדושים דכתיב שדך לא תזרע כלאים. וי”ל דלעיל מיירי מכלאי זרעים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ואינו עובר אלא בלאו אחד וכאן עובר בשני לאוין משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם:
{י}נ וא”ת מנ”ל דלמא דוקא שור וחמור ובחרישה וי”ל דילפינן שור שור משבת דכתיב ושורך וחמורך וכל בהמתך מה להלן כל בהמות אף כאן כל בהמות והואיל דשור וחמור לאו דוקא אף לא תחרוש לאו דוקא אלא ה”ה להנהיגם כו’:
{יא}ס לאפוקי לבדים שאינן טווי ונוז אין בהם משום שעטנז וע’ לעיל בפרשת קדושים:
{יג}ע ר”ל לל”ל ובא אליה ושנאה היה לו לכתוב כי יקח איש אשה ושם לה וגומר. ומתרץ דלכך נאמר ללמדך הואיל ושנא’ סופו ושם לה וגומר: פ דאל”כ הזאת ל”ל. הקשה מהרי”ץ האי קרא ל”ל תיפוק ליה מהא דכתיב בפרשת משפטים לא תשא וגומר ופירש”י שלא ישמיע דבריו לדיין כו’. וי”ל לחייבו בלא תעשה ועשה למי שמשמיע דבריו קודם שבא בעל דין חבירו. (קצ”מ) ולפעד”נ דאי מהתם ה”א דווקא היכא שבעלי הדינים בעצמם טוענים אבל היכא שאין האשה עצמה מדברת כדבסמוך ה”א דיכול הבעל לטעון שלא בפניה קמ”ל:
{טו}צ דאם לא כן והוציאו את הבתולה מבע”ל ולמה נאמר אבי הנערה ואמה אלא לדרשא ראו גידולים כו’:
{טז}ק דהא אף האשה עומדת בב”ד כדכתיב ולקח אבי הנערה ואמה וכתיב אחריו ואמר אבי הנערה ולא כתיב ואמרה אם הנערה אלא מלמד כו’ בשם מהרי”ץ. והרא”ם פי’ דאל”כ ואמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי וגומר מיבעי ליה:
{יז}ר דאם לא כן אפשר שנאבדה השמלה או שכובסה או מי יודע שזה השמלה שלה או אם הוא דם בתולים:
{יח}ש דילפינן ויסרו מויסרו ובן מבן, כתיב הכא ויסרו אותו ובבן סורר ומור’ כתי’ ויסרו אותו מה להלן מלקות אף כאן מלקות והתם מנלן משו’ דכתיב בן סורר ומורה ובמלקות כתי’ והי’ אם בן הכות וגו’ וילפינן בן מבן כדפרישית:
{כ}ת דאל”כ למה נסקלה אפי’ אם אמת הוא שזינתה דלמא זינתה קודם אירוסין ואפי’ אם זינת’ לאחר אירוסין דלמא בלא עדים והתראה זינתה ל”פ בעדים וכו’:
{כא}א נ”ל דמביא ראיה לפירושו שפירש בית אביה בבית אביה ר”ל שחסר ב’ אחד והיכן מצינו שדרך הקרא לחסר ב’ ומפרש אנשי עירה במעמד כל אנשי עיר’ ר”ל דבקרא כתיב וסקלוה אנשי עירה באבנים משמע שהם מתחילי’ וזה אינו דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו’ וע”כ צ”ל באנשי עירה ר”ל במעמד כל אנשי עירה ש”מ שדרך הקרא לחסר בי”ת. ותו קשה לרש”י אם כן משמע מן הקרא דמ”ה חייבת בסקילה כי נבלה עשתה בבית אביה אם כן לפ”ז קשה למה חייבה התורה סקילה אם שכב עם הנערה המאורס’ בעיר הא לא זינתה בבית אביה ל”פ ומצאה איש בעיר לפיכך שכב עמה פרצה קוראה לגנב כיון שהיא פרוצה כ”כ שלא ישבה בביתה כדרך הבתולות ודאי זינתה ג”כ בבית אביה ומ”ה היא בסקילה והשתא א”ש למה מהפך רש”י לפ’ קראי שלא כסדר. ובזה יתורץ מ”ש הרא”ם לא ידעתי טעם נכון כו’:
{כב}ב ר”ל אם בא עליה בשאר איבריה שלא באותו מקום שאין האשה נהנית אפ”ה שניהן חייבין. שאני התם דאתרבאי ממשכבי אשה: ג יש כאן נוסחאות מתחלפות שבמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים אחריהם בלא מ”ם. ר”ל כגון אם נגמר דינם למיתה אפ”ה אם בא הוא אחר כך על אשה אחרת או איש אחר בא עליה גם הם נהרגו ולא אמרינן דזה שנגמר דינו גברא קטילא הוא ונמצאו שאלו אחרים גבי מתים שכבו אלא אלו הבאי’ אחריהם חייבים גם כן מיתה. ובמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים מאחריהם במ”ם כלומר מאחוריהם דהיינו שלא כדרכה: ד דלטעם ראשון קשה דאם שכב עמה אפי’ שלא כדרכ’ פשיט’ שהוא חייב דהא כתיב משכבי אשה מלמד שיש לה שני משכבים כדרכה ושלא כדרכה גם ל”ל ל”פ ד”א. ולפי ד”א קשה דהכי הל”ל ומתו שניהם האיש השוכב עם האשה וגם האשה ל”פ טעם ראשון: ה(נח”י) על ענין כיוצא בזה פרש”י בערכין (דף ז’) מדהל”ל ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים עכ”ל:
{כו}ו ר”ל דבקרא משמע דרוצח בא ללמד על נערה המאורסה ואין למדין ממנו כלום ונמצא דרוצח נלמד מנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה מן העביר’ בנפשו של בועל כדמשמע ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיוכל להושיע יושיע לה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף:


דברים פרק-כג

{א}ז רצ”ל הל”ל לא יגלה כדכתיב בסיפא לא יגלה ומתרץ דקיח’ משמע אין לו בה קידושין ר”ל קידושי כסף דילפינן קיח’ קיח’ משדה עפרון ור”ל לאחר מיתת אביו דאל”כ תיפוק לי’ דהיא אשת איש: ח ר”ל ל”ל עוד ולא יגלה כנף אביו אלא לרבות שומרת יבם כו’: ט וא”ת והא שלשה לאוין הן דהא איכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וי”ל דשני לאוין הללו אף לאחר מיתת אביו הם אבל לאו דלא תהיה אשת המת לאיש זר דוקא מחיים: י ר”ל וגם בשביל זה נכתב ולא יגלה כנף אביו כדי שיסמוך לה לא יבא וגו’ ואם תאמר והא מפסיק קרא דלא יבא פצוע דכה וי”ל כיון דלאו בני בני’ נינהו ולא שייך בהו ממזר לא חשיב הפסק: כ ר”ל שחל תקשי ליה והא אין עונשין מן הדין ל”פ שאין בעריות כו’ והואיל ואיכא ביה כרת אם כן בלאו ק”ו נמי ממזר הוא כיון שהוא מחייבי כריתות ושומרת יבם של אביו ככרת שהיא דודתו:
{ב}ל דמדכתי’ אחריו לא יבא ממזר מקיש פצוע דכה לממזר מה מזר פסול שלו מאותו מקום אף פצוע דכה פסול שלו מאותו מקום:
{ג}מ ואם תאמר ולמה לא פרש”י זה לעיל גבי פצוע דכה וי”ל דרש”י לא בא לפרש מאי בקהל ה’ דמלתא דפשיטא הוא דקהל ה’ הוא שלא ישא ישראלית אלא דקשה לרש”י למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה’ והא ק”ו הוא ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל ממזר שנוצר בעבירה לא כ”ש ל”פ לא ישא ישראלית כלומר אפי’ אם נשאה כופין אותו להוצי’ ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא ולהכי לא מצי למילף ק”ו דנימ’ דיו לבא מן הדין להיות כנדון:
{ד}נ וא”ת והא כבר פירש לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה’. י”ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית אבל הנקבה מותרת בישראל וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה’ מטעם זה:
{ה}ס דאל”כ דבר ל”ל הל”ל על אשר לא קדמו וגו’ אלא ה”ק קרא על הדיבור כלומר על העצה אשר לא קדמו וגו’ כלומר ובשביל דבר זה נמי ור”ל דאשר כמו ואשר:
{ז}ע ר”ל מהיכא תיתי תדרוש שלומם וטובתם ומתרץ מכלל וגומר. (קצ”מ) נלע”ד שצ”ל ברש”י לא תדרוש וגומר ועל סוף המקרא שנאמר וטובתם פירש זה שהרי בספרי תניא לא תדרוש שלומם מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר וגומר. יכול אף כאן כן תלמוד לומר לא תדרש מכל מקום. וטובתם מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו יכול אף כאן ת”ל וטובתם כו’ והמדפיסים לא הבינו כוונת רש”י והשמיטו מלת וגומר:
{ח}פ ר”ל הא כתיב אחריו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא אם כן מתועב הוא ולמה אמר ברישא לא תתעב ומתרץ מה שכ’ לא תתעב ר”ל לגמרי לא תתעב אבל מעט תתעבם: צ משום דכתיב אחריו דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא ולמה אמר לא תתעב מצרי ומתרץ דה”ק לא תתעב מכל וכל אבל מעט תתעבו כדפירש לעיל גבי לא תתעב אדומי ונקט כאן מכל וכל ר”ל משום שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון ואע”פ שזרקו זכוריכם ליאור אפ”ה אל תתעבו מה טעם שהיו כו’ וזה שנקט רש”י מכל וכל: ק יש מקשים ל”ל לרש”י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא הא הכתוב עצמו מפרש הטעם כי גרים הייתם וגומר. וי”ל דקשה לרש”י וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל אחר שעשו להם כל הרע הזה שהרגו זכוריהם וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם וע”ז פי’ מה טעם כו’ ויהיה האי מה טעם פי’ על כי גרים וגומר דכתיב בקרא:
{ט}ר ר”ל אל תאמר מה קנס זה שקנסן במה שתעבן עד דור שלישי הא אף שאר ע”א דינן כן ל”פ ושאר ע”א כו’: ש כלומר אל תקשי לך למה לא נתעבו לגמרי הרי עמון ומואב לא עשו כלום אלא שהחטיאו את ישראל נתעבו לגמרי ואדומי ומצרי עמדו להרגן ולא נתעבו לגמרי וא”ל משום דלא קדמו אתכם וגומר דהא ע”כ צ”ל דאדום נמי לא קדמו דאל”כ למה נתן הכ’ הטעם דלא תתעב אדומי בי אחיך הוא ולא נתן גם הטעם שקדמו ש”מ דאין זה עיקר הטעם וא”ל נמי משום דשכר את בלעם לקלל אותם ואדום לא שכר את בלעם דלמא הא דלא שכר אדום את בלעם משום דאדום לא ידע זה שאת אשר יאור בלעם יואר ובלק ידע זה ממלחמת סיחון וכמו שפרש”י לעיל. וכיון שהוא כן אין להחזיק לאדום טובה בשביל זה ואדרבה יותר היה לתעב אותם כיון שרצו להרוג אותם בחרב ואי משום שהוא אחיך הא עמון ומואב נמי קרובים הם עמנו וכמו שאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו. ומתרץ הא למדת כו’:
{יא}ת דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי אבל בודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא: א ר”ל מדכתיב שני מחנות בפסוק וא”ת והא אפקיה לשני מחנות חד למ”ע וחד למצות ל”ת. וע”ק למה נקט כ”ש למחנה שכינה אלא היה לנקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה וי”ל דה”פ דר”ל בזה מה שכתוב ויצא אל מחוץ למחנה היינו ע”כ מחנה שכינה דמהיכי תיתי לרבות שאר מחנות ואחריו כתיב לא יבא אל תוך המחנה מרבה קרא אפי’ מחנה לויה וא”כ קשה שאם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה שהוא קדושה חמורה אינו עובר אלא בעשה כדכתיב ויצא וגומר ואם נכנס למחנה לויה שאין בה קדושה כל כך עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה כדכתיב לא יבא וגו’ ומתרץ דאם אסור ליכנס למחנה לויה בלא תעשה כ”ש כו’. וא”ת והרי אין עונשין מן הדין. וי”ל ה”מ היכא דלא רמז כלל בתורה אבל הכא כתיב שעובר בעשה אבל לא תעשה בא מן הדין בדבר זה עונשין. והרא”ם תירץ משום דתרווייהו מחנה שכינה ומחנה לויה משום קשושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו כו’ ע”ש כי האריך:
{יב}ב ר”ל דודאי יכול לטבול כל היום מתי שירצה אלא ר”ל מ”ש בקרא והיה לפנות ערב ירחץ במים שלא תאמר אבל קודם לכן לא אלא קרא עצה טובה קמ”ל כמו שכתוב אחריו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כיון שאינו טהור בלא הערב שמש מה לו לטבול בעוד היום גדול. וזהו שנקט רש”י סמוך להערב שמשו יטבול שאינו כו’:
{יג}ג וא”ת והלא משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדפרש”י בפ’ חקת. וי”ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה נאמר קודם מיתת אהרן:
{יד}ד כלומר שיתד זה תהיה לך לבד שאר כלי תשמישך כדי שתחפור בה:
{טו}ה הנזכר בראש הפסוק דאל”כ לא יראה בצר”י תחת היו”ד מיבעי ליה:
{טז}ו עבד עממין פי’ עבד שהוא ישראל הנמכר לע”א כדאיתא בגיטין (דף מה) ולפי זה קשה למה קרא אותו הקרא עבד דהא ישראל הוא ל”פ ד”א כו’. ולפי’ של ד”א קשה כיון דהאי קרא לא תסגיר לישנא דחירות הוא כמו שאמרו מכאן המוכר עבדו לע”א או לחוצה לארץ יצא לחירות אם כן קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר הל”ל לא תעביד עבד אל אדוניו מ”ה צריך גם לטעם ראשון:
{יח}ז כלומ’ הואיל ואונקלוס תרגם כן אל תשיב לי תשובה מיניה מפני שיכולני לתרץ שגם ואנקלוס סובר כמותי שאף זו כו’ וכך פי’ בסמוך כן:
{יט}ח וא”ת והיכי שבק רש”י דברי ב”ה דאמרו הם ולא שינוייהם ומפרש כב”ש דדרש גם לרבות שינוייהם. וי”ל כיון דקאמר בגמרא גם לב”ה קשיא מ”ה פירש אליבא דב”ש:
{כ}ט(נח”י) דאל”כ לא תשוך מבע”ל כי הלוה הוא הגורם למלו’ שישכנו:
{כא}י לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוו ג’ לאווין דכתיב לפני עור לא תתן מכשול. י”ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה ואין לוקין על לאו שבכללות אי נמי כיון דדרשו על העור בדבר מ”ה לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא”ם פי’ עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגומר והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי:
{כב}כ ר”ל דכתיב לעיל בסוף פרשת ראה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לא הל”ל רק במקום אשר יבחר ולא יראה וגו’ שהרי ברישא דקרא כתיב שלש פעמים בשנה ומסתמא קאי על שלשה הללו ולמה נאמר אלא ליתן ג’ רגלים לנדר שאם אינו משלם בג’ רגלים עובר בלא תעשה ועשה:
{כד}ל רצ”ל הא כתיב לעי’ לא תאחר לשלמו ש”מ שצריך לקיימו:
{כה}מ ומפרש והולך שאל תקשי מנלי’ לפרש הכי שהרי כתיב ואל כליך לא תתן מכאן שלא דברה כו’ אבל שכרו למדר ולקשקש אינו אוכל ש”מ דבפועל בבציר הכ’ מדבר: נ פי’ שמלקט הענבים הרעים מתוך הטובים:
{כו}ס שהרי כתיב וחרמש לא תניף מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל ש”מ דבפועל הכתוב מדבר:


דברים פרק-כד

{א}ע דהא הקרא נותן טעם למה לא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר משמע דמצוה עליו כו’ וזהו שנאמר מלת והיה שהוא לשון ודאי כלומר מצוה: (נח”י) דהל”ל והיה כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו ל”ל דכתיב אם לא תמצא וגומר אלא הכתוב בא ללמד שלא תאמר אשלחנה אפי’ לאחר זמן ויש לחוש שמא ביני וביני תמצא חן בעיניו ולא ישלחנה לכן מצוה עליו לגרשה וידעתי מה שכתב הרא”ם ואין רצוני להאריך:
{ב}פ פי’ אין זה השני הנושא אותה בן זוגו של ראשון שגרשה. בן זוגו פי’ דומה לו דאל”כ אחר ל”ל:
{ג}צ דאל”כ אם שנאה האיש האחרון מבע”ל:
{ד}ק פי’ דאין לומר כמשמעו אם נשאת לאשי דאם כן הוה משמע דוקא אם בא עליה אסור להחזירה הא גרושתו מן האירוסין מותר לחזור וזה אינו דהא כתיב ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה וגומר והיתה משמע הויה שהוא ל’ קידושין ש”מ דאף גרושתו מן האירוסין אסור להחזיר א”כ אחרי אשר הוטמאה ל”ל אלא לרבות סוטה שנסתרה כלומר אחרי שהוא ספק שמא הוטמאה לא יבא עליה עד שישקנ’ מים המאררים ואע”ג דאיסור סוטה שנסתרה בהדיא כתיב בה טומאה ואמרינן במסכת סוטה (דף ח) ונטמאה ג’ חד לבועל וחד לבעל וחד לתרומה כבר תירצו בגמרא דאיצטריך קרא דהכא למיקם עלה בלאו:
{ה}ר(ג”א) דאל”כ כי יקח איש בתולה מבע”ל: ש פי’ עליו דכתיב בקרא מיעוט הוא דוקח עליו לא יעבור כל דבר השייך לצבא אבל על אחר עובר: ת פי’ מלת יהיה רבוי הוא הוסיף לו הויה אחרת להיות כזה דהיינו הבונה בית וחנכו והנוטע כרם וחללו ולא עלתה להם שנה לחינוך וחילול שהם שוים לכונס אשה ולא עלתה לו שנה לחופתו שלא יזוז ממקומו ה”ה נמי גבי חינוך וחילול: א פי’ בחיר”ק תחת השי”ן אלא של ושמח פי’ בקמ”ץ תחת השי”ן:
{ו}ב ר”ל דלא יחבול משמע דאסור למשכן אותו בב”ד וזה אינו דהא מדהוצרך להזהיר השב תשיב לו את העבוט ש”מ דמותר להשכין ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר”ל אם בא למשכנו כו’ כגון שבתחלה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו’: ג משום דר”ל מ”ש כי נפש הוא חובל משמע כל דברי’ שעושה בהם אוכל נפש וא”כ למה נאמר רחים ורכב דהא בחד סגי דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד ואע”פ שזה צריך לזה מ”מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל אחד ואחד:
{ז}ד הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דבנמצא בידו תלא רחמנא אפי’ ליכא עדים בשעה שגנבו קמ”ל דסתם מציאה בעדים דאל”כ יכול לומר שלא גנבו אלא הוא מכר את עצמו:
{ח}ה מפני שבתלישת סימני טומאה או בקציצת הנגע עצמו לא יוכל הכהן להבחין את הנגע אם הוא טהור או טמא:
{ט}ו דאל”כ מה ענין זה לזה ול”נ דרש”י בא לתרץ יתורא דכתיב בקרא גבי נגע צרעת לשמור מאד ל”ל וע”ז פירש אם באת להזהר שלא תלקה כו’:
{י}ז ויהיה פי’ תשה מלשון לא תהיה לו כנושה ותרגומו ארי תשרשי גם זה לשון חובה הוא כמו ממארי רשותם פארי אפרע שפי’ מבעל חובך אפילו סובין תקבל (ב”ק דף מז)ח אבל לא תפרש מלת מאומ’ זה כשאר מאומה שכתיב בקרא שפירושו לא כלום:
{יב}ט דאי כמשמעו הא אסור משום רבית:
{יד}י פי’ תאב ואבה קרובים בענינם: כ וכאלו אמר או מגרך או אשר בארצך או בשעריך ומפני שאו בשעריך מורה על גר תושב ואו מגרך מורה על גר צדק ושניהם מכונים בשם גר פי’ בשעריך אחר מגרך קודם אשר בארצך המורה על שכר בהמה וכלים ולא שכר גופם הוא. ול”נ דפי’ בשעריך קודם בארצך כי היכי דנרבי מארצך שכר בהמה וכו’ דאי לאו בשעריך ה”א בארצך לברות גר תושב אתא דמסתבר טפי:
{טו}ל פרש”י שמוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה והיכן עצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו: מ ואפי’ לא יקרא א”כ למה נאמר וקרא עליך אלא שממהרין כו’:
{יז}נ הוכרח רש”י לפרש פה אע”פ שפירש לעיל גבי לא יחבול כדי שלא תטעה לומר ל”ל לקרא למנקט ולא תחבול בגד אלמנ’ והא לעיל כתיב השב תשיבנו לו אע” כלהכי נקט קרא גבי אלמנה לא תחבול דאפילו משכנה בשעת הלואה חייב להחזיר מ”ה פירש שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אין צריך להחזיר דלא תחבול לא שייך אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו כיון שנותן מדעתו עין שייך בו לשון חבלה והא דנקט קרא ולא תחבול בגד אלמנה ללמד שאינה בהשבה משום שלא להשיאה שם רע בשכנותיה כדאמר בגמ’ פי המקבל א”נ להשוות אלמנה בין ענייה ובין עשירה דאין ממשכנין אות’:
{יט}ס גדיש היינו שיש בו סאתים: ע דאם הקפידה תורה על סאתים מה לי גדי מה לי עומר: פ פירוש אם אין בקמה סאתים אבל אם יש בה סאתים אינה שכחה דומיא דגדיש דלא הוה שכחה: צ פירוש שכששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים כבר זכו בו העניים מיד שלא בכוונת בעלים ואפילו הכי כתיב למען יברכך: ק והוכחתו דמיירי שלא במתכוין מדכתיב למען יברכך וגומר דאי במתכוין מאי שנא דכתיב הכא למען יברכך יותר משאר מקומות דכתיב צדקה:
{כ}ר פירש”י לא תטול כל פריו ממנו עד שלא ישאר פאר ולשון לא תפאר מלשון ובכל תבואתי תשרש שם ירושו עיקרה: ש ר”ל שכחת אילן מדכתיב אחריך משמע מה שאחריך הוא בבל תשוב:
{כא}ת שרביט אמצעי שבאשכול קרויה שדרה שדומה לשדרה של אדם שמחברת את הצלעות וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין ופסיגין ל’ חתיכה ונתח אותו על זה הן כמשאוי השוכבת על כתפות שלא אדם לכך קרוי כתף. ונטף הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה ונטפין למטה כל אלו אינם לעניים אבל כשאין בהן לא כתף ולא נטף אלא מפוזרין זו היא לעניים. מצאתי. והרא”ם פירש כל שאין לה לא כתף ולא נטף והן התלויין בראשי הזמורות הנקראת בל’ יון סביאה שאין בהם כתף שהן הפסיגין שזה על גבי זה כו’ ולא נטף שהן הגרגרין התלויות בשדרות האשכולות ונקרא הכתף פסיגה מפני שמפסיק בינו לבין הכתף האחר מל’ מפסיג ועולה שפירושו מפסיק ועולה עכ”ל ועיין לעיל בפרשת קדושים ושם מפורש יותר:


דברים פרק-כה

{א}א פי’ מדהל”ל כי יגשו אנשים אשר יהיה להם המשפט ש”מ דה”ק אם יהיה ריב סופם שיגשו למשפט ולא יוכלו להתפשר כ”א ע”י משפט: ב כתרגומו וי”מ שהוא לשון בינה שהוא בר דעת לאפוקי חש”ו ויש מפרשים שקאי אשופט כלומר והיה אם השופט מבין שעבר וראוי להכות. מצאתי: ג הא ניתק לעשה אין לוקין וה”ה לאו שאין בו מעשה ושניתן לאזהרת מיתת ב”ד ושניתן לתשלומי’ ולאו שבכללות כדאיתא במס’ מכות (דף יג):
{ב}ד הרי ג’ רשעיות אחת מלפניו כלומר שליש מלפניו וב’ ידות מאחוריו. וי”מ כדי רשעתו היינו י”ג מכות משום דבן י”ג בר עונשין הוא ולפניו ר”ל כנגד לבו ולאחוריו על גבו דאותן ב’ חלקים קנס הוא: ה ר”ל בפת”ח תחת הבי”ת: ו כלומר שצריך למנות ולהזכיר במנין מ’חסר אחת ולא שיאמר ל”ט אלא יאמר מ’ חסר אחת והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה א’ ויעבור על פן יוסיף וגו’ מ”ה הוא מזכיר מ’ חסר אחת כדי שיזכור ובזה נמי ניחא שמזכיר בקרא מ’ ולא ל”ט:
{ג}ז דהא הכא בתחלה מכה בהיתר ואעפ”כ כתיב לא יוסיף כ”ש אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בלא תעשה:
{ד}ח דילפינן שור שור כו’ כדפי’ לעיל: ט פי’ כיון דשור לאו דוקא א”כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה: י ר”ל בדישו משמע דוקא בשעת דישה א”כ יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו ואח”כ יהא מותר לדוש כן בחסימה ת”ל כו’: כ דאל”כ הל”ל לא תדוש בשור בחסימה דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מ”מ ובדישו לדרשא אחרינא אתי כמו שמפרש והולך ולמה נאמר דיש כו’ וכעין זה פירשתי בסוף פ’ עקב על לא יתיצב איש וכו’: ל ר”ל אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה עם זה וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופי’ שבאלו המלאכות אפילו מצוה ליכא אבל במלאכו’ שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן אע”פ שאינו עובר בלאו כדנפקא משור ולא אדם מ”מ מצוה איכא אם לא התנה עמו אבל באלו אפילו תנאי לא צריך:
{ה}מ ר”ל דוקא המיוחדים בנחלה שזה יורש את זה אם מת דהיינו אחים מן האב פרט לאחים מן האם שאין זה יורש את זה שכל קרובי אביו יורשין אותו ולא אחיו מאמו וא”ת ל”ל יחדו תיפוק ליה מג”ש דאחים אחים מבני יעקב כתיב הכא אחים וכתיב התם שנים עשר עבדיך אחים וגו’ מה להלן מן האב אף כאן מן האב וי”ל כיון שמצינו דנקראו אחים אפילו קרובים כדכתיב אנשים אחים אנחנו ה”א אפילו קרובים חייבין לייבם כמו שמצינו גבי בועז לכך כתיב יחדו המיוחדים בנחלה כו’ ובגמרא פ”ב דיבמות תירצו בענין אחר ע”ש והביא’ הרא”ם ע”פ: נ ר”ל מדכתיב אין ביו”ד דהל”ל אן חסר יו”ד כמו שנכתב בסמוך מאן יבמי חסר יו”ד ומדכתיב ביו”ד קוראו אין ואל”ף מתחלף בעי”ן והוי כאלו כתיב עיין ר”ל עיין עליו שאם יש לו בן או בת כו’ שפטורה מן החליצה ומן היבום:
{ו}ס ר”ל שמצוה בגדול לייבם וא”ת דלמא אם אין בכור פטורים מיבום וי”ל דא”כ לא הל”ל כי ישבו אחים יחדו דהוא בא ללמדך פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו כדפירש”י ואם אחיו שאינו בכור אין מייבם למה איצטריך למעט אשת אחיו שלא היה בעולמו פשיטא דהא לאו בכור הוא אלא ודאי שמע מינה דאף אחיו שאינו בכור מייבם ומה שכתוב בכור בא ללמדך שמצוה בגדול מן אחים כדפירש”י: ע ושיעור הכתוב כך הוא ולקחה לו לאשה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה בכור. אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית כו’: פ(בגמ’) אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין שמו יוחנן נאמר כאן שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה: צ ותנן ביבמות (דף עט) אם הי’ סריס חמה פירש”י שלקה ממעי אמו שלא ראה חמה שעה אחת בכשרותו אבל סריס אדם שהיתה לו שעת הכושר חולץ וחולצין לאשתו:
{ז}ק ואינו כמו בשעריך תאכלנו שפירושו עיר דהא אל הזקנים כתיב ומושב הזקנים הוא בשער ב”ד:
{ח}ר דילפינן ואמר ואמרו בג”ש כתיב הכא ואמר ולהלן בפ’ כי תבא כתיב ואמרו אל כל וגו’ מהלהלן בלה”ק אף כאן בלה”ק והתם מנלן ילפינן עניה עניה מהדדי דהכא כתיב וענו הלוים ובפ’ יתרו הוא אומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלה”ק אף כאן בלה”ק:
{ט}ש ופי’ בפניו כנגד פניו לא בפניו ממש פי’ משום דוירקה דבוק לעיל למלת לעיני הזקנים כאלו אמר לעיני הזקנים וירקה וישאר בפניו לבוד וע”כ צ”ל שפירושו כנגד פניו ומשום דהרוק הוא דוקא כנגד פניו חשוב כאלו הוא בפניו ממש לכן כתיב בפניו ולא לפניו:
{י}ת פירוש דק”ל מלת בישראל ל”ל ומתרץ מצוה כו’ ויהיה פי’ בישראל במעמד ישראל שיהיו שם בשעת חליצה לקרוא חלוץ הנעל ואע”ג דכתיב בקרא בית חלון י”ל דמלת בית לדרשא אתי בית א’ הוא בונה ולא שתי בתים פי’ שאם כונס יבמתו אסור לו לייבם את צרתה:
{יא}א דאל”כ הל”ל כי יכה איש את אחיו וקרבה וגו’ ומתרץ דע”י מצות סופו לבא לידי מכות: ב הא דנקט לשון מצה ולא נקט לשון ריב כמו שנקט למעלה אין שלום יוצא מתוך מריבה משום דלשון הקרא נקט דלמעלה כתיב כי יהיהריב נקט מריבה וכאן כתיב כי ינצו נקט מצות:
{יג}ג כגון ששניהם מנה שלם או שניהם חצי מנה אלא זה מכחיש את זה כלומר שאחת גדולה ואחת קטנה:
{יד}ד דאל”כ לך ל”ל לא יהיה בכיסך אבן ואבן מיבעי ליה ויהיה פי’ הקרא הכי לא יהיה לך כלומר אם יהיה בכיסך אבן ואבן אז לא יהיה לך מפני שא”א לומר אם אתה עושה כן כו’ אלא לאחר שתפרש הבנת גדולה וקטנה פירש תחלה גדולה וקטנה ואח”כ לא יהיה לך שלא ע”ד המקרא: ה ר”ל וכי אסור להיות אבנים בביתו ומתרץ משקלות ששוקלין בהן דומיא דאיפה שהוא שם מדה ה”ה באבנים:
{טו}ו דלך בתרא דומיא דלך קמא שהוא דבק עם עונש עבירה אף לך בתרא דבק עם שכר המצוה:
{יז}ז ר”ל בא האויב ויתגרה בך מלחמה ויהיה לך לקלון:
{יח}ח ר”ל כדבר חם שהכל יראים ממנו כך האו”ה היו יראים מכם אבל עמלק ציננך והפשירך ל’ מים פושרין: ט ר”ל הראה אות’ קר בפני אחרים: י כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועיל’ להם: כ דנחשלים הוא מל’ חלש דהרבה תיבות מצינו שנתחלפו כמו כשב כבשוכן אפילות פרש”י בפרשת וארא בסופו פלאי פלאות וכן שמלה שלמה: ל שנפלטו מן הענן נחתך מילתן מעמלק: מ שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים דומיה דעיף ויגע לכ”פ עמלק כו’ ודרשו כך מדנקוד קמ”ץ תחת היו”ד אם כן הוא פועל עבר כמו כי זקן יצחק ואלו היה תואר ה”ל לנקוד בשו”א תחת היו”ד:
{יט}נ כלו’ שלא תשאר אחריו זכר שתהא זכרו עליו לומר זה של עמלק היתה דאל”כ תכה מבע”ל:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת כי תצא שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – כי תצא

{י} כִּֽי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹֽיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיֽוֹ:  מ  כִּֽי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹֽיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיֽוֹ:  ת  אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל

קרא עוד »
דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות
דעת זקנים על פרשת כי תצא

{י}ושבית שביו. פרש”י לרבות כנענים שבתורה ואע”פ שהם משבעה עממין ומקשי’ העולם היכי משתמע לי’ ושבית שביו וי”ל דה”ק ושבית שביו של אויביך כלומר אפי’ הכנענים

קרא עוד »
כלי יקר על התורה | פרשת יהדות
כלי יקר על פרשת כי תצא

{י}כי תצא למלחמה על אויביך וגו’. אויביך ביו”ד לשון רבים ואח”כ אמר ונתנו הל”ל ונתנם, על אויביך, כנגד אויביך הל”ל, ובילקוט מסיק בשם הספרי וז”ל על

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
פרשת ראה | פרשת יהדות
פרשת ראה

פרשת ראה פרשת ראה המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ראה פרק יא’ ראשון (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם

פרשת עקב | פרשת יהדות
פרשת עקב

פרשת עקב פרשת עקב המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת עקב פרק ז’ ראשון (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת

פרשת ואתחנן | פרשת יהדות
פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרשת ואתחנן פרק ג’ ראשון (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת

הלכות תפילין

מצוות תפילין, היא מצווה מהתורה כמו שנאמר “וקשרת לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך”. ולכן מחויב אדם להניח תפילין בכל יום, וחייב שיהיו עליו

הלכות מעלית חשמל בשבת

מעלית חשמל שבת היא פיתוח ישראלי בעקבות בנייה של בניינים רבי קומות, ומהם מתגוררים לא מעט דיירים שומרי שבת ולא מעוניינים לחלל השבת המציאו מנגנון

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות