שפתי חכמים על פרשת בחוקתי

שפתי חכמים | פרשת יהדות

{ג}א הכי גרסינן כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום המצות אמור וכו', ואם כן פירוש ואם בחקותי תלכו בעמלים סתם, ואת מצותי תשמרו בעמלים על מנת לשמור ולקיים: ב מדכתיב תלכו ולא כתיב תלמדו אלא ללמדך שתלכו אחר מדרש חכמים: ג רצונו בזה דהא אחרי כן כתיב ונתתי גשמיכם וגו'. והוה משמע שיתעסקו בתורה על מנת שיקבלו שכר והלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס לכך פירש על מנת לקיים כו' כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם שמשמע שישמרו בלבם בעת שעמלים בה לעשות כל האמור בה:
{ד}ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא בעתם פירוש בעת שצריכים אתם לגשמים. ויש לומר מדכתיב גשמיכם ולא כתיב גשם אלא גשמיכם משמע גשם שלכם רצה לומר בעת שצריכין לו ואם כן בעתם למה לי אלא בא ללמדך בשעה שאין וכו': ה כדאמרינן בערבי פסחים דף קי"ב. ובמקצת פירושים לא גרסי אלא לילי שבתות, משום דבעתם קאי אלעיל דכתיב בסוף פרשת בהר את שבתותי תשמרו ודרשינן סמיכות. עיין לקמן בפרשת עקב עוד על זו: ו מדכתיב ועץ השדה דהוא מיותר אלא השדה משמע אילנות שגדלין בשדה שאין דרכן לעשות פרי דהיינו אילן סרק:
{ה}ז פירוש דקשה לרש"י דאין זה מכלל ברכה אם יתעכב הדיש עד סמוך לבציר ועל זה פירש וכו': ח מדכתיב בתחלה והשיג לכם דיש וגו', משמע שיהא להם תבואה מרובה אם כן למה ליה למכתב ואכלתם לשובע פשיטא שיאכלו לשובע כיון שיש להם הרבה תבואה אלא רבותא קא משמע לן אפילו אם אוכל קמעא כו':
{ו}ט מדכתיב לעיל מיניה ונתנה הארץ יבולה וגו' שמדבר בענין תבואה ואחר ונתתי שלום כתיב גם כן ואכלתם ישן נושן וגו' שמדבר בתבואה ונתתי שלום כתיב באמצע ולמה כתיב באמצע אלא ששקול כנגד הכל: י ואף על פי שאין במקרא כן אלא כתיב עושה שלום ובורא רע, אך שינה משום לישנא מעליא כדאמר בברכות: כ דקשה לרש"י דהיה לו למכתב וחרב לא תבא בארצכם, ועוד הא כתיב וישבתם לבטח ונתתי שלום אלא אין צריך לומר שלא תבא חרב למלחמה אלא אפילו כו':
{ז}ל מדלא כתיב והפלתים לפניכם בחרב או והכיתם אותם בחרב מיבעי לומר, אלא שיפלו איש בחרב רעהו, רא"ם. אי נמי כי דרך הבורחים כשמכים אותם בחרב מכים אותם מאחוריהם והם נופלים על פניהם ואם כן למה כתיב לחרב אלא לחרב רעהו:
{ח}מ מדלא כתיב ורדפו חמשה מכם מאה כמו שכתוב אחר כך ומאה מכם רבבה אלא לכך שינה וכו' לומר לך דהאי מכם אין פירושו כמשמעו אלא מכם לשון מך כמו ומך אחיך עמו דהיינו עני וסתם עני הוא חלש: נ והלא שייך חמש מאות איש לרבבה לפי חשבון חמשה אנשים למאה. ומצאתי בשם מהר"ר יעקב מאורליינ"ש שהוא מפרש הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה פעמים חמשה איש ירדפו רבבה. מצאתי: ס כתב הרא"ם ויש לתמוה דאם כן בעכו"ם דכתיב בהו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה היה לו לומר ושנים יניסו שני אלפים. בספר אמרי נועם מקשה קושיא זו ותירץ בשם רבינו תם דהכא רודפים והורגים קאמר מדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב ולכך לא ירדוף ויהרוג כי אם חמשה מאה אבל התם לא הריגה כי אם רדיפה. ולי נראה דכל רדיפה הוא הריגה ולא כן לשון ניסה ולכן גבי עכו"ם דאחד ירדוף ויהרוג אלף הוא הדין נמי דשנים יהרגו שני אלפים ולא יותר וכן שלש שלשה וכן לעולם ולא כן בני ישראל כדפירש וכי כך הוא החשבון וכו', אבל לענין ניסה יכול להיות ששנים יניסו עשרת אלפים איש ואפשר ששני אנשים מישראל יניסו כפלים מהם כמו יונתן ונושא כליו, ואפשר דבכלל דברי הם גם כן דברי בעל אמרי נועם וקל להבין, ועיין בתוספות דסוטה דף י"א: ע דקשה לרש"י למה לי למכתב שני פעמים ונפלו אויביכם הא לעיל גם כן כתיב ונפלו לפניכם אלא וכו':
{ט}פ ולא עבדו לו באמונה חוץ מאחד שעבד לו באמונה נכנסו הפועלים לטול שכרם ונכנס עמהם גם הפועל ההוא אמר לו המלך בני אפנה לך כי אלו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט אבל אתה חשבון רב יש לי עמך, כך הקדוש ברוך הוא לעכו"ם משלם שכרם במהירות וכשבא לישראל פונה מכל עסקיו ששכרם הרבה מאד וצריך פנאי לעשות עמהם חשבון לפרוע כל הזכיות (נחלת יעקב), ועיין במה שכתבתי בפרשת כי תשא ובפרשת אחרי מות: צ ואם תאמר דלמא והפריתי והרביתי תרווייהו קאי אפריה ורביה כמו בכל מקום דכתיב פריה ורביה בהדדי. ויש לומר מדלא כתיב והפריתי והרביתי אתכם אלא והפריתי אתכם כו' דמשמע דשני ענינים הם, (מהרא"י), והא דלא דרשו כלום גבי ישמעאל דכתיב ולישמעאל שמעתיך והפריתי אותו ולא דרשו כלום במלת אותו, יש לומר דגבי ישמעאל מלת אותו מיעוט הוא אותו אברך בברכת פריה ורביה ולא בני קטורה אף שהם גם כן בני אברהם, ודו"ק: ק הרא"ם פירש מכיון שפרים ודאי מתרבין אלא ודאי מלשון התרברבות הוא דהיינו קומה זקופה:
{י}ר דקשה לרש"י מה ברכה יש בזו שתאכלו ישן וכו': ש רוצה לומר שאין דרכו של חדש להיות נשאר בגורן אלא מרקבת אם נשאר בגורן הלכך צריכין לתתו באוצרות: ת אבל לא נקט רש"י שזורקין הישן לאיבוד דאם כן מה ברכה יש בה. ועוד אין יאכלו ישן נושן, ושמע מינה ישן נמי הוא יותר טוב מן החדש אלא על כרחך צריך לומר להוציאו מן האוצר וליתן במקום אחר בבית שהאוצר שומר החדש שלא תרקב, והישן כיון שעברה עליו השנה אין נוח להתקלקל:
{יא}א אבל אינו משכן כמשמעו דבארץ ישראל לא היה להם המשכן אלא דוקא במדבר. במסכת עירובין בשמעתא קמייתא גרסינן בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ופירש רש"י כשנאמר קרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב קרא זה וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן אם לא על המקדש כו', עד כאן לשונו:
{יד}ב פירוש דקשה לרש"י למה שינה הכתוב דלעיל כתיב אם בחקתי תלכו דהיינו שתהיו עמלים בתורה והכא כתיב ואם לא תשמעו לי דהיה לו למכתב אם בחקתי לא תלכו בשלמא אי מיירי נמי במדרש חכמים אתי שפיר דתלי בשמיעה מפני שמדרש חכמים היא נקראת קבלה שהם קבלו איש מפי איש: ג דקשה לרש"י כיון שלא למדו ודאי לא יודעין לעשות, ומתרץ דאין הכי נמי דאמר הפסוק כן הואיל ולא תלמדו ודאי לא תעשו:
{טו}ד דאם לא כן הא לעיל כתיב ולא תעשו דהיינו מאוס המצות אם כן ואם בחקותי תמאסו למה לי אלא מואס באחרים, וכן הוא פירוש ואת משפטי תגעל נפשכם וגו':
{טז}ה דקשה לרש"י דוהפקדתי משמע לשון פקדון ומה פקדון שייך הכא לכך פירש שהוא לשון צוואה: ו רוצה לומר מראית פניו של בשר שנפוח זעופה שאינו אדום כשאר בשר של אדם בריא: ז דקשה לרש"י דבתחלה אמר וזרעתם לריק זרעכם דמשמע שלא יצמח ואחר כך אמר ואכלוהו אויביכם דמשמע שיצמח. או יש לומר דקשה לרש"י היאך יזרע הזורע לריק הא בקרקע הוא זורע. ומתרץ לריק כלומר שלא יצמח וכו':
{יז}ח יש מפרשים שהוא לשון המתנה כלומר שהבריות ממתינות וצופות שכל שעה יקל ממנו החולי וירפא וכשמת נבהלים הבריות שמת מיתה פתאומית. ויש מפרשים אותו לשון מתנים רצה לומר מכה המתחלת במתנים ואותה מכה מבהלת אותו ולשון מותן מלשון אוזן ששמע על הר סיני וכו' כלומר שהיה לו לומר אזנים הוא הדין נמי לשון מתנים: ט רוצה לומר וכשאירע פעם שנית שמצמחת: י רוצה לומר ומאספין להן תבואה כדי שיהא להם לאכול כשצרין על עיירות ישראל: כ ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש כך הא כתיב ונגפתם לפני אויביכם משמע שיהיו הורגים אותם בחרבם. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב ונתתי פני בכם משמע שהוא מיתה בידי שמים דהיינו כרת שמת על מטתו קודם זמנו כדכתיב בפרשת קדושים ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו משמע כל מקום שכתיב פני שהוא כרת וכתיב אחריו ונגפתם לפני אויביכם משמע מיתה בידי אדם בסייף. ומתרץ שהכי פירושו הא דקאמר ונתתי פני בכם היינו שתהא המות הורגת אתכם מבפנים שהוא כרת והא דקאמר ונגפתם לפני אויביכם הכי פירושו ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ רוצה לומר עומדין מבחוץ ושמחים במיתתן נמצא שנתנגפו לפני אויביהם, אי נמי מדכתיב ונגפתם שהוא לשון מגפה שהוא מיתה בידי שמים: ל דקשה לרש"י בכם למה לי דהא כתיב ונגפתם אלא על כרחך לדרשא אתי והוצרך לומר תרתי מכם ובכם, משום דמהמדרש משמע שהרודים יהיו מכם ובקרא משמע שירדו בהם משום הכי פירש תרווייהו: מ דהא כתיב אחריו ואין רודף אם כן למה ינוסו אלא מפני אימה: נ דקשה לרש"י ברכה הוא שאין רודף אותם, ומתרץ משום שאין בהם כח לא צריכין לרדוף אותם דסבורין מה לנו לרודפם והא אין בהם כח למלחמה:
{יח}ס דקשה לרש"י דואם עד אלה משמע שקבע להם זמן והכי קאמר ואם עבר הזמן ועדיין לא תשמעו לי ויספתי ליסרה וגו' וזה לא יתכן לומר שיקבע להם זמן לעבור על המצות לכך פירש דעד כמו בעוד דאם לא כן ואם על אלה מיבעי ליה: ע לא שאוסיף עוד להביא עליכם היסורים הראשונים פעם שניה שהרי יסורים השניים אינם ממין הראשונים: פ דקשה לרש"י דהפסוק משמע שהקדוש ברוך הוא יפרע להם שבע פעמים על העבירות וזה אינו דאין נפרע מאדם יותר ממה שהרשיע כנגדו:
{יט}צ כיון שהיא לחה הפירות נרקבין:
{כ}ק נוכש שמלקט עשבים רעים מתוך הזרעים. כסח קוצר. עודר חופר: ר ופירוש ותם לריק כחכם אחר העמל והטורח שטרחתם שאז שיניו קהות, שאם פירש כחכם על ממונם הבא מכח לא היה צריך למימר דכבר כתיב ונתתי שמיכם כברזל וגו' ומסתמא ותם לריק, (גור אריה) גם אין לומר שיתום כח גופם דאם כן לא היה לו למכתב לריק אלא ותם כחכם: ש דקשה לרש"י למה לו למכתב ארצכם היה לו לכתוב ולא תתן הארץ כמו שכתוב לעיל בברכה ונתנה הארץ יבולה, אלא ארצכם משמע אף מה שאתם מביאים שם בשעת הזרע משלכם אפילו זה לא תוציא, אי נמי דייק מדכתיב יבולה לשון מוביל שהוא מביא. רא"ם: ת דקשה לרש"י שהיה לו למכתב ועץ לא יתן פריו אבל הארץ למה ליה:
{כב}א דאין שייך לשון שליחות אלא בבר דעת: ב וכאן כתיב גם כן והשלחתי בכם וגו' לגזירה שוה: ג רש"י מביא זה שאל תקשה ליה ותתמה היאך מצינו שבהמה ממיתה בנשיכתה והביא מעשה דכבר היו כו': ד רוצה לומר כשמתים בניו של אדם כשהם קטנים נקרא משכל כמו שמצינו ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד ובאותו זמן היו קטנים, [וצריך עיון]. עיין פרשת תולדות: ה והא דשינה רש"י הלשון ונקט מבפנים גבי בני אדם. יש לומר דקשה ליה למה לא כתיב והכריתה בהמתכם ואתכם אלא משום דבהמה שהיתה מבחוץ בשדה יכריתו אותם מכל וכל, אבל האדם שהוא בפנים בתוך העיר משום הכי לא יכרית כולם אלא ימעיט אותם:
{כג}ו דלשון לא תוסרו לי אין מיושב בפסוק דודאי לא ירצו לקבל היסורין. לכך פירש שאם בכל אלה היסורין לא תרצו לשוב אלי:
{כה}ז רוצה לומר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית משמע אותו חרב שכתוב בברית דהיינו תורה, אבל יש עוד נקם שאינו בברית והוא סימת וכו': ח סימת עינים אינו כתיב בתורה, אי נמי הכי פירושו נוקמת נקם ברית שהוא השבועה שנשבע צדקיהו ועבר על השבועה וסימא את עיני צדקיהו, ופירוש כשאר נקמות כלומר אם עברו על דברי תורה כגון גזל ועריות וכדומה להן: ט רוצה לומר התורה: י דקשה לרש"י דאיך אפשר שחרב יכה אותם מעצמו. והא דלא פירש זה לעיל גבי וחרב לא תעבור בארצכם. יש לומר משום דכתיב לעיל ונתתי שלום דמלת שלום הוא היפך המלחמות כדכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה בודאי קאי אחיל המלחמה אבל הכא לא נזכר שום אויב אלא כדכתיב והבאתי עליכם חרב משום הכי פירש דמלת חרב יורה על חיל האויבים: כ דאם לא כן מה ענין הדבר אצל ונתתם ביד אויב. ואף על פי שעשו כל רעות לא היו מלינים את המת לפי שהארץ אינה יכולה לסבול שמסריח מיד אם מלינין אותו:
{כו}ל הוצרך לפרש מלת בשברי אשבור מפני שמלת בשברי פירוש בשעת שברי והמכוון פה שישבור ולא בעת שישבור: מ(גור אריה) דאי אפשר לומר מחמת חסרון לחם דהא כבר כתיב בשברי לכם וגו': נ דאם לא כן יהיו שמונה רק הוא החרב דכתיב ברישא דקרא ופירש ועל ידי החרב דהיינו חיילות האויבים אתם נתונים ביד האויבים על ידי הדבר:
{ל}ס רש"י רוצה לפרש היאך בא מה שכתב בקרא ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם דמשמע כשהם מתים הם נופלים על עבודה זרה שלהם:
{לב}ע דקשה לרש"י למה לא מנה אותן בכלל הפורעניות ויהיו שמונה לכן פירש זו מדה טובה וכו', ואין להקשות למה לא מנה בכלל הפורענות ואתכם אזרה וגו' שהוא יותר קשה. ויש לומר מאחר שהפסיק במדה טובה לא חשיב בכלל הפורענות דלעיל וקל להבין, ודלא כהרא"ם שפירש זו מדה טובה קושטא דמלתא קאמר אבל אינו רוצה לומר אם לא יהיה מדה טובה אלא פורענות אם כן יהיה שמונה דאם כן תקשה לך ואתכם אזרה בגוים שהיא מדת פורענות והא יהיו שמונה אלא על כרחך צריך לומר שאין הכתוב מקפיד אם נשלם מספר שבעה פורענות שמוסיף עוד פורענות אחרים נוספים על השבע, עד כאן לשונו: פ כלומר מה שכתוב בקרא ושממו עליה אויביכם שלא יוכלו לדור בארצכם מחמת שממון:
{לג}צ דלשון ריק לא נופל אחרב כמו שפירש בפרשת בשלח. הנדן רצה לומר תיק החרב: ק ולכך כתיב והריקותי: ר רוצה לומר אותן מים:
{לד}ש כתב הרא"ם אין פירוש תפייס כעס המקום אמלת תרצה כי מלת תרצה היא פועל יוצא לשני ותפייס כעס המקום הוא פועל יוצא לשלישי פירוש הארץ תרצה את כעסו של מקום, אלא פירוש תפייס כעס המקום הוא פירושו של והרצת את שבתותיה דכתיב בסיפא דקרא ופירוש מלת תרצה היא תתפייס ופירושו אז תתפייס הארץ מן שבתותיה, ומפני שתכלית התפייסות הארץ הוא כדי שתחזור ותפייס את המקום כתב רש"י זכרונו לברכה מתחלה התכלית ואמר תפייס את כעס המקום והראיה על זה שהרי גבי והרצת פירש למלך פירוש שחסר מלת למלך וגבי מלת תרצה הארץ לא פירש חסירות מלת למלך לומר תפייס למלך מכעסו אלא על כרחך צריך לומר דלעיל לא פירש רק הכוונה ואמר תפייס את כעס המקום. (גור אריה) פירוש מלת תרצה מלשון פיוס שהם קרובים בענין ואמר תפייס כעס המקום שאין לפרש שתפייס השמיטות שאין שייך לפייס השמיטות שכבר עברו עליהם אלא יפייסו כעס המקום שכעס על השמיטות. אבל והרצת את שבתותיה שהוא לשון הפעיל שלא כתב ותרצה שבתותיה כמו בראש המקרא פירושו והרצת למלך שבתותיה שהוא פועל יוצא לשלישי שהארץ תפייס השמיטות למלך:
{לה}ת ארבעים יום מרמז על ארבעים שנה שהיה יהודה אחר גלות עשרת השבטים: א כלומר ומנשה נולד מיד כשגלו עשרת שבטים ושנותיו היו נ"ה ומצינו שמנשה היה רשע ואם כן בימי מנשה הכעיסו לפניו נ"ה שנה לבד מה שהכעיסו לפניו בשאר שנות מלכים. ומתרץ דעשה תשובה וכו': ב אף על פי שלא עברו רק על ס"ט שמיטות ויובלות מכל מקום היה גלות שבעים שנה שלמים דמה שלא המתין הקדוש ברוך הוא עד שעברו שבעים שמיטות צדקה עשה להם, כך פירש רש"י בפרשת ואתחנן בפסוק כי תוליד וגו':
{לו}ג כאלו אמר ונסו כמנוסת חרב לא מנוסת חרב שהרי כתיב אחריו ואין רודף: ד כי פירוש נדף נדחף ואין העלה הנדחף מוציא קול רק כשידחף אצל עלה אחר, גם אין העלה נדחף מעצמו רק על ידי הרוח, לכן האריך הרב בראיות. והביא התרגום דשקיף שפירושו הכאה לא שפירוש מלת נדף דשקיף, דנדף לשון דחיפה הוא רק שמן הדחיפה תתחדש ההכאה והתרגום פירש הכונה ולא המלה, כדרך התרגום שהוא שומר הטעם בהרבה מקומות, והקדים לזה פירוש ינוסו מנוסת חרב כמנוסת חרב לא מנוסת חרב ממש כדי שיפול עליו הפירוש של קול עלה נדף דהא שהם נסים לא מפני שהאויב הורג אותם אלא מרוב מורך שבלבם, הרא"ם:
{לז}ה ויהיה פירושו כמפני חרב כמו שנכשל האיש מפני חרב הרודף אחריו כך הוא נכשל מפני עון חבירו:
{לח}ו ולא אבודים ממש דהא כתיב ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם:
{לט}ז דקשה לרש"י אתם למה לי, ועוד קשה והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' לכך פירש כשאוחזין וכו':
{מא}ח פירוש מדכתיב והבאתי אתכם ולא כתיב והולכתי אתכם כמו יולך ה' אתכם ואת מלככם וכו' אלא שמע מינה למידרש שיביאם תחת כנפיו בהיותם בארץ אויביהם: ט כתב הרא"ם לא הבנתי כוונת הרב בזה דלפי זה יהיה המובן ממנו שאני בעצמי אביאם תחת כנפי השכינה אם יכנע לבבם הערל אבל אם לא יכנע לבבם לא אביאם תחת כנפי השכינה וזה היפך מן המדרש שהביא אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם על כרחך ממליך אני מלכותי עליכם אבל היה לו לפרש או אז כמשמעו שפירושו אז אני אביאם תחת כנפי השכינה בעל כרחם או אז יכנע לבבם מעצמם ולא אצטרך להביאם אני תחת כנפי השכינה בעל כרחם עד כאן לשונו וקשה מזה דהא רש"י בפרשת משפטים מפרש או לא היה תם אלא נודע וכו'. ונראה לי דהכי פירושו או לא אצטרך למלוך עליהם בעל כרחם אם אז מעצמם יכנע לבבם הערל ואז יתודו את עונם ויתכפרו ביסורים ואם יעשו כן אז וזכרתי את בריתי וגו' ויהיה פירושו או אז יכנע כמו פירוש או נודע כי שור נגח הוא לפי מה שפירש רש"י לעיל. ובזה יתורץ נמי מאי לשון אחר של רש"י. ודו"ק: י דקשה ליה מי מרצה את עוונם, ומתרץ דירצו קאי על היסורים שהם יכפרו על עונם:
{מב}כ לא ידעתי טעם לחמשה מקומות כי היה מספיק זה במקום אחד. ושמא היה זה כאלו נשבע בחמשה חומשי תורה כמו שנכתב ישראל חמש פעמים בפסוק אחד כנגד חמשה חומשי תורה:
{מג}ל כי פירוש יען בכל מקום הוא גמול, והוסיף מלת אשר כי בזולת התוספות לא תתקשר מלת יען וביען עם במשפטי מאסו והוה כאלו אמר יען אשר במשפטי מאסו וביען אשר חקותי געלה נפשם, רא"ם:


ויקרא פרק-כז

{ב}מ לאפוקי יד ורגל שאין נפשו תלויה בו אם אמר ערך יד או ערך רגל לא אמר כלום ופטור מכלום:
{ג}נ רוצה לומר כשאר דבר של הקדש דמים שאמר הנודר דמי פלוני עלי ששמין לפי היוקר והזול שבאותו זמן אבל הקדש זה אינו כן, אלא כפי שניו הכתוב בפרשה וכו': ס כתב הרא"ם תימא והלא בתורת כהנים מייתי לה ובפרק קמא דערכין דף ד' שנו בהדיא שהוא כ"ף הכנוי דתניא בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בו תלמוד לומר נפשות, אלמא פירוש בערכך ערך כל גופו הוא ולא ערך מקצתו ואמרו ולא ערך איבריו עד כאן לשונו, ולא ידעתי מאי קשיא לו על רש"י זכרונו לברכה, דרש"י זכרונו לברכה כתב על שאר ערכך דכתיב בפרשה שאין שייך בו כלל פירוש רבותינו זכרונם לברכה, ואין לומר מדחד לדרשא כתב השאר ערכך אגב זה אף על פי שאין שייך בו הדרש רבותינו זכרנם לברכה, דנראה ליה לרש"י דוחק לפרש כן:
{ז}ע מלשון מפח יקוש הוא כלומר שהוא רע בבית: פ אוצר טוב ומטמוני מסתרים, תרגום וסימא דמטמרן:
{ט}צ מה שאין כן בערך אדם דבעינן דבר שנפשו תלויה בו דכתיב ביה נפשות אבל כאן כתיב כל אשר יתן ממנו לכלול כל מה שהוא מקדיש נעשה הקדש:
{י}ק כלומר שלא יתן תם שאינו של הקדש בבעל מום של הקדש. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא כמשמעו שמנה בכחושה. ויש לומר שמצינו במקום אחר גבי קדשים דכתיב רע וכתיב מום גביה שמע מינה דכל רע שנאמר בקדשים מום הוא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע בפרשת ראה: ר ואם תאמר מאי כל שכן הוא זה דלמא דוקא רע שאינו של הקדש אסור ליתן בהקדש הטוב אבל בששניהם טובים לא משמע מזה שכל שכן אסור. ועוד למה צריך לכתוב כלל או רע בטוב הא כל שכן הוא דהא אפילו טוב ברע אסור. ועוד למה מפרש רש"י כל שכן טוב בטוב ארע בטוב אטוב ברע היה לו לפרש. ויש לומר דהכי פירושו דודאי צריך לכתוב או רע בטוב משום סיפא דקרא ואם המר ימיר וגו' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמשמע בדיעבד יהיו שניהם קודש לכך איצטריך או רע בטוב לרבותא דאפילו כשנותן רע חולין בטוב הקדש הוה אמינא לא חל עליו קדושה כלל קא משמע לן קרא דאם המר דהיה קודש דהא אתרווייהו קאי, והשתא כיון שאפילו בעל מום בתם הוי בעל מום קודש מכל שכן תם בתם דהוה קדש כיון דשניהם טובים. ואין להקשות למה נקט רש"י רע ברע יש לומר דהוה אמרינן דוקא אם ימיר בטוב דאלימא קדושתה דטוב ליחול על תמורתו אבל אי הוה ימיר ברע הוה אמינא דלא אלימא קדושה דבעל מום דליחול קא משמע לן דהא כתיב נמי טוב ברע. ודו"ק. עיין בהרא"ם שהאריך שם בקושיות:
{יא}ש דהוכחת רש"י מסוף הפרשה דכתיב שם ואם בבהמה הטמאה ושם אי אפשר לומר אלא שמדבר בבהמה טמאה ממש וקאי אפסוק דכאן כמו שפירש שם ואם כן שמע מינה דכאן מדבר בבעלת מום. רא"ם. אי נמי מדכתיב אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' יתירא הוא דפשיטא דאין מקריבים טמאים לה' אלא ללמד שבבעל מום הוא מדבר. נראה לי:
{יב}ת דקשה לרש"י דבתחלה כתיב כערכך הכהן כן יקום ואחר כך כתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך ומתרץ דכאן באדם אחר הבא לקנות וכאן בבעלים הרוצים לפדות:
{טו}א פירוש לפי זרעו לפי כמות הזרע שיוכל לזרוע בה דהיינו לפי גודלה לא לפי שויה שאם היתה גדולה שיכול לזרוע בה חומר שעורים אף על פי שהיתה זיבורית נותן ערך הכתוב בפרשה:
{יז}ב ופירוש יהיה במקום יקום, מפני שכוונת הכתוב על הנתינה לא על שיקום ביד מי שהוא עומד ומלת יקום לא תסבול ענין נתינה פירש מלת יקום יהיה מפני שזאת המלה תסבול שיהיה בקיומו או שיהיה השיעור שיתן שהוא מענין נתינה:
{יח}ג פירוש מה שאמר הכתוב וחשב לו הכהן וגו' ואינו נותן כל החמשים שקל לאו דוקא כשיהיה הקדש מאוחר משנת היובל גם אם יהיה ההקדש מיד אחר שנת היובל אלא שהגואל לא בא לגאול אלא אחר כמה שנים משהקדיש והכתוב כתב האחד והוא הדין למי שבא אחר שהקדיש כמה שנים: ד כלומר הכרעה לכל סלע. ופרוטרוט לשון פרוטה כלומר על יד על יד: ה שאותן שנים נשתהה ביד הקדש לפיכך מונין לו מאותן שנים שהרי מה שצריך הגואל ליתן אינו אלא כפי המנין שמשנת הפדיון עד שנת היובל שהגואל אוכל פירותיו לא כפי מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון שאינו אוכל פירותיו:
{כ}ו פירוש שהוא המוכר ולא המקדיש הנזכר למעלה: ז פירוש ביובל:
{כא}ח פירוש ולא מיד ההקדש כי לא מצינו בשום מקום שצוה שיצא השדה ביובל מיד ההקדש ואיך אמר והיה השדה בצאתו וכו': ט מפני שקודש לה' נאמר על הקדש בדק הבית וגם לכהנים חזר ופירש כשדה החרם לכהן:
{כה}י דקשה לרש"י דהפסוק משמע דכל ערך לא יהיה פחות משקל וזה אינו דהא מסדרין לו לפי מה שיש לו וישאיר לו כדי חייו כדלעיל: כ דסלע ארבע דינרין ודינר שש מעה נמצא כ"ד מעות לסלע:
{כז}ל שהרי אין הבכורה נוהג בבהמה טמאה אלא בחמור בלבד:
{כח}מ פירוש לבדק הבית נ פירוש ואחר שיבאו ליד הכהן הרי הן חולין גמורין לכל דבריהם ואם רוצה קונה אותן מן הכהן והרי הן כחולין ממש: ס פירוש חרמי בדק הבית בעודן בידו ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין: ע רוצה לומר היינו שאמר הרי עלי ואם כן חייב באחריותו אם נאבד חייל חרמו ולכך צריך ליתן דמי שויה לכהן כיון שהחרם לכהנים והבהמה נקרבת למזבח בשביל הנדר שנדר כבר: פ כלומר שאמר הרי זו אם כן אינו חייב באחריותו אם נאבד ואינו חייל החרם אלא בכדי טובת הנאה ואינו נותן לכהן אלא טובת הנאה דהיינו מה שכהן אחר רוצה ליתן לבעל הבית זה שימתין בקרבן זה להקריבו עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן וכן שאר דברים, לפי שהיו כ"ד משמרות וכל משמר היה נוטל שבוע אחד דבכל שבוע היה משמר אחד מקריבים כל הקרבנות וכל מה שראוי לכהנים נוטלין אותו משמר של אותו שבוע ומה שנותן כהן אחר לבעל הבית זה שימתין בקרבן זה להקריב עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן ושאר דברים דהיינו דבר מועט דשמא יאבד הקרבן ולא יהיה כלום דהבעל הבית אינו חייב באחריותו וכשיעור זה צריך ליתן בעל הבית שהחרים בהמה של נדבה לכהן:
{כט}צ אבל לא נגמר דינו למיתה אפילו הוא מוכה שחין נותן כפי קצב השנים. ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר כי מתחלה פירש כל חרם קדש קדשים הוא ואחר כך חזר למפרע ופירש מאדם ובהמה ואחר כך פירש כל חרם אשר יחרם, מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר לאחר ולא יגאל הוא עצמו רק ניתן לכהן סיים שחל על קדשי קדשים וקדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאה של נדבה לכהן והחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כחרם הכהנים שאין יכול לפדותו עד שיבא ליד הכהן וזהו פירוש כל חרם קדש קדשים, ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים ופירוש מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד, וכל חרם אשר יחרם (לה') וגו' ביוצא ליהרג שהוא חשוב כמת ואין לו דמים. הרא"ם:
{ל}ק מדכתיב כאן קדש לה' ובמעשר שני כתיב בערתי הקדש מן הבית דילפינן קדש קדש מהדדי, לאפוקי מעשר ראשון חולין גמורין הם דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן: ר הואיל דמיירי כאן במעשר שני ובמעשר שני כתיב דגן ותירוש אם כן ודאי מיירי גם כאן מזרע הארץ דגן תירוש ויצהר דהוא מזרע הארץ: ש לא שהוא לה' ממש שיהא אסור בהנאה:
{לב}ת לפי שאין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד שנאמר מעשר בקר וצאן:

קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת בחוקתי שייך ל"תורת אמת".

שתפו את המאמר:
סובלים מבעיה רפואית?
אולי גם לכם מגיע פיצויים!
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »