רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת ויקרא

{א}ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו. ולא כן בשאר המקומות בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו שכבר נאמר למשה (שמות כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (אשר אועד לך שמה) וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם נתירא לבא באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר (שם כד טז) ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן או שלא היה משה יודע שהכבוד באהל ושיהיה לו הדבור משם כי לא כסהו הענן עד יום השמיני כדעת רבותינו (ת”כ להלן טא) ואחרי הקריאה בא משה באהל לפני ולפנים כמו שדרשו (תורת כהנים אחרי פרשה טז א) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ואין זה דרך פשט בכתוב הזה וכבר פירשתיו למעלה (שמות מ לד) ורבותינו אמרו (תורת כהנים פרשה א ז) כי לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים קדמה קריאה כלומר שיאמר אליו משה משה ויאמר הנני וזה דרך חבה וזרוז למשה והנה על דעתם הזכיר זה בכאן בעבור שהוא תחלת הדבור אשר היה אליו מאהל מועד ללמד על כלם כי כן יהיה משפטו כל הימים בכל התורה ו”מאהל מועד” לדעתם הוא מוקדם ויקרא אליו מאהל מועד וידבר ה’ אליו באהל כי משה שם היה ושיעור הכתוב כפי פשוטו ומשמעו ויקרא ה’ אל משה וידבר אליו מאהל מועד ועל דרך האמת הוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה’ (שמות כד א) וסודו ידוע ממעמד הר סיני ובעשרת הדברות וכבר רמזתי לו (שם)
{ב}אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה. שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה’ מן הבקר ומן הצאן תקריבו והענין בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים ולא חיה ולא שאר בהמות והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (לד) המעלה אברי חיה ר’ יוחנן אומר עובר בעשה
“תקריבו” – מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש”י פירש הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב”ד מתנה עליהן ולפיכך היא עולת צבור והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרות דינה כדין עולת השותפין וטעונה סמיכה בכלם ונסכים קרבים משלהם ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כהנים פרק טז ה) בכלן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומעוטן נדונין כיחידים והוא העיקר
{ד}וסמך ידו. בשתי ידיו כי מצאנו וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר (שמות כט י) וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל (שם טו) ודרשו בו ידי כל יחיד ויחיד והנה היא בשתי ידיו ובשעיר המשתלח מפורש וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר (להלן טז כא) ולא ידעתי אם כן למה כתב בכל שאר הסמיכות “את ידו” ואולי להוציא ממנו מה שדרשו (מנחות צג) ידו ולא יד שלוחו כי שמא היה במשמע “ידיו” להביא את שתיהן ולא נמעט בו השליח אבל עכשיו שהסמיכה בשתי ידיו לא כתב לשון יחיד אלא למעט השליח שאף על פי ששלוחו כמותו בשאר המקומות לא נדון כן בסמיכה ובתורת כהנים (אחרי פרשה טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו (ויקרא טז כא) מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים
“ונרצה” – לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו אם תאמר על כריתות ומיתות ב”ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה לשון רש”י וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח) ואני תמה וכי היכן עונשן אמור כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין ועל חייבי מיתות ב”ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב”ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקות ולא פירש בהם שום עונש בשוגג נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש האחרים במזיד ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא ואין צריכין רצוי כלל וזהו שאמרו “כבר ענשן אמור” שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו ויתכן לומר כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה “לכפר עליו על שגגתו אשר שגג” כאשר בקרבנות החטא ואמר “ונרצה” היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו כי השוגג אע”פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו ובמה יתרצו אל אדוניהם בדורון הזה וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב) העולה מכפרת על העולה על רוחכם וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה) הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב והטעם שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה’ לפיכך כולה כליל לה’ ולשון “ונרצה לו” יחזור אל השם הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (שמואל א כט ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) וכן רבים ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא שנרצה לו חטאו לכפר עליו מלשון כי נרצה עונה (ישעיהו מ ב) עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי”ב לו כא) והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג) לשון השלמה ויתכן שהוא כענין הראשון כאלו העון רצוי לפני השם לא יחר אפו בו עוד
{ה}ושחט והקריבו הכהנים. מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן לשון רש”י ואיננו נכון אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת וכל שכן הולכה וזריקה ועוד שהולכת האברים לכבש פסולה בזר שכך דרשו (זבחים ד) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (פסוק יג) זו הולכת אברים לכבש אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו “()” “סגירה”
{ו}והפשיט את העולה. מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה ואמר והפשיט ונתח כי בבעל הקרבן ידבר כאשר אמר (בפסוק ד) וסמך ושחט כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (פסוק ז) וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (פסוק ט) בעל הקרבן ואחרי כן והקטיר הכהן ואמר לשון רבים ונתנו וערכו כי בכל מצות הכהונה יאמר כן בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה וברב עם הדרת מלך (משלי יד כח) אבל איננו עכוב שהרי לימד למטה (פסוק יב) וערך הכהן אותם
“והפשיט” – ונתח ונתנו בני אהרן אש אין זה הסדר שהראוי שיערכו הכהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה וכך היה סדר המערכה בתמיד (יומא לג) וכן מה שאמר (פסוק ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ במים (פסוק ט) אין הצואה שיעשה כסדר הזה כי העריכה היא הקטרת הנתחים שצוה למטה (פסוק ט) והקטיר הכהן את הכל ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם אבל תחלה ינתח וירחץ ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר אבל ענין הכתוב שהקדים זריקת הדם ללמד שהיא קודמת לכל דבר ואחרי כן צוה בהקטרת האברים ואמר שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים ואז יקטיר הכל כאחת וזהו שאמר “את הכל” והכונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש והקטיר ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת התמיד שנצטוינו (להלן ו ה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר והיא קודמת לכל דבר המזבח כמו שמפורש במסכת יומא (לג)
{ח}את הפדר. תרגם אונקלוס תרבא וכן דברי כל המפרשים פה אחד ואין למלה חבר ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן ההפוכים פדר פרד שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים ולכך אמרו רבותינו (יומא כו) שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שזהו דרך כבוד של מעלה שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי ואם יהיה שם לחלבים כולם יקרא החלב כן בעבור שהוא השומן הנפרד מן הבשר וכן הוא כנויו בפי חכמי הטבע כאשר אזכיר (להלן ג ט)
{ט}עולה. לשם עולה אשה כשישחטנו יהא שוחט לשם האש וכל אשה לשון אש ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לשון רש”י ולא פירש הרב מהו לשם האש ובגמרא (זבחים מו) אמרו לאפוקי כבבא דלא ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט והוא מלשונם בבן סורר ומורה (סנהדרין ע) כבשר כיבא דאכלי גנבי ובמסכת ערובין (כט) ונכביב וניכול ויש גורסים שם (זבחים מו) לאפוקי גבבא דלא שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים כדכתיב על העצים אשר על האש ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא כענין ששנינו (שבת לו) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה’ ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה’ מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה’ ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה’ את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע”ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד) ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע”ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ’ הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו”ד ה”א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני ובתחלת ת”כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו”ד ה”א שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות אלו דבריהם ז”ל ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה’ אלהיך (דברים כז ו) וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד) ועוד כתוב (דהי”ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה’ אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי ואמר (להלן ג יא) לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר”א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה’ יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו”עולה אשה” כמו עולת אש ריח ניחוח לה’ וכן כלם כי טעמם כמו “לחם אשה” (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה’ לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה’ לבדו וזה טעם עולה הוא אשה הוא ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה’ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש כי לאישי ה’ קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה’ כי הכונה לה’ לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה’ לשם מי שעשה את העולם והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד) כי ה’ עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח) כאשר אמר אנכי ה’ אלהיך (שמות כ ב) וזה טעם המזמור כולו שאמר אל אלהים ה’ דבר ויקרא ארץ וגו’ (תהלים נ א) שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב טו) ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז) שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם אבל אם תעשה עולה לה’ לבדו תעלנה ותהיה לרצון על אשה ה’ ואז עלה בלהב המזבח והנה הענין מפורש ומבואר וה’ הטוב יכפר בעד
{י}ואם מן הצאן קרבנו. הפרשה זו (פסוקים ייג) בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשה ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה’ (פסוק יא) לבאר כי לפני ה’ שכתוב בבן הבקר (בפסוק ה) הוא ירך המזבח בצפון ופירוש ירך המזבח צדו והוא בצפון לימד כי כבש המזבח בדרום ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה’ אל פני המזבח (להלן ו ז) וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי ואמר סתם על המזבח סביב כי הוא המזבח הנזכר (בפסוק ה) אשר פתח אהל מועד ולא הזכיר והפשיט שכבר הוזכר (בפסוק ו) ואמר וערך הכהן אותם ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו) כי הפרשיות למדות זו מזו מה שיחסר באחת יבאר באחרת
{יד}מן התורים או מן בני היונה. בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו) שה כשבים ושה עזים שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא אבל רצה בתורים הגדולים בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם וכן ישראל דבוקים בה’ אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאד ובקנאתם יתפרדו ויחליפו על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם והיונה לא תעזבנו בשום ענין וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב ט) ולא בחר בתרנגולים לזמת זנותם והרב אמר במורה הנבוכים (ג מו) כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו ואין זה אמת כי קטני היונים כמעט שאין ראויין לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם אבל אם נחוש לטבעם באכילה יתכן שנבחרו לסגולתם כי התורים סגולתם חדוד השכל ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו
{טו}והקריבו הכהן אל המזבח. ההקרבה הזו היא העלאה שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח ומפני זה דרשו (זבחים סה) “הכהן” וכי עולה על הלב שהזר קרב לגבי מזבח אם כן למה נאמר “הכהן ומלק” מלמד שלא תהא המליקה אלא בעצמו של כהן
“ומלק והקטיר ונמצה” – אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר לשון רש”י ולא יתכן לומר שימלוק את הראש ויקטירנו ואחרי כן ונמצה דם הגוף על קיר המזבח והקטיר אותו לפי שאין אברים קרבין לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים כי הדם הוא בנפש יכפר בכל הקרבנות ולפיכך דרשו כן שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה שיהא בשניהם הראש בעצמו והגוף בעצמו אבל פשוטו של מקרא ומלק את ראשו להקטיר המזבח ילמד על המליקה שתהיה להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף כמו שאמר (פסוק יז) והקטיר אותו הכהן כי דרך הכתוב בכל הקרבנות לומר כן כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו) בנתחי העולה אבל אמר בכאן (בפסוק יז) והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כי שתי הקטרות הן יקטיר הראש ויסיר המוראה ושסע אותו ויקטיר הגוף כמו ששנינו ב זבחים (שם)
{טז}והסיר את מוראתו בנוצתה. מקום הרעי זה הזפק בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר מאוס וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כהנים פרשה ז ט) שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו אמרו (זבחים סה) קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה לשון רש”י ואיננו נכון שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש וכן כי נצו גם נעו יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח וכמוהו כי נצא תצא (ירמיהו מח ט) והמתרגם הירושלמי אמר בו ארי יתקוטטו אף יטלטלו עשאו מן כי ינצו אנשים (דברים כה יא) יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדים מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם ויפה פירש אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקרקבן עמה מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו כי בקרקבן יעשה הרעי ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר תנא קמא יטלנו עם הנוצה שהרי שנינו במשנה במסכת זבחים פרק ששי (זבחים נד) בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה ודעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהוא המוראה ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר ית זפקיה באוכליה כאלו הוא אוכליה בזפקיה כי אוכליה תרגום מוראתו וזפקיה תרגום נוצתה שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצתה שעליה שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו וכך אמר אונקלוס (שמות כג כא) ארי בשמי מימריה וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות (שם כח כה) כן בהפוך וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי וכן רבים
{יז}בכנפיו. עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש לשון רש”י ואיננו נכון שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו אם מלפניו או מגבו אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו כי הבי”ת בי”ת הכלי כאמרך בארון בבית או בשדה ואין כנפיו נוצה אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו) וכן בכנף מעילו (שמואל א טו כז) ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות ואמרו (תורת כהנים אחרי פרק יב ב) פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה


ויקרא פרק-ב

{א}ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש”י וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר (להלן פסוק ח) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח”כ והרים הכהן את אזכרתה (פסוק ט) שהוא הקומץ הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח”כ קומץ וכך שנינו (קידושין לו) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים ואמרו הגשות דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (להלן ו ז) ולא בנות אהרן א”כ ההגשה בבני אהרן היא אבל מה שאמרו (מנחות ט) מקמיצה ואילך מצות כהונה כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר שהם יציקה ובלילה והבאה
{יא}כל המנחה אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ. אסר להביא המנחה חמץ ואחר כך אמר לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו ויכנס בכלל “לא תקטירו ממנו אשה” כל הקטרה לשון קטרת הסמים שהפטמין אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה (תורת כהנים פרשה יב ד) ואמר “ממנו” לאסור מקצתו כלומר חצי קומץ וכן על עירובו לוקה מריבוי הכתוב שאמר כי כל שאור וכל דבש כמו שמפורש במנחות (נח) ובפסחים (מג) וטעם הכתוב שיזכיר מנחה היא (פסוק ו טו) ויכתוב הוא וכן בכל מקום מפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג כ) וכן האשה ההוא (במדבר ה לא דברים יז ה) בעבור שהנקבה בכלל הזכר בכח וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו) אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע”ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם ולכן אסרם לגבוה וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע”ז כמו שאמר אשר שנא ה’ אלהיך (דברים טז כב) ובטעם המלח אמר גם כן בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (מנחות כ) או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) “ואם מנחת מרחשת קרבנך” והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה וטעם על כל קרבנך על כל קרבנותיך שכל הקרבנות טעונין מלח כמו המנחה
{יג}ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג לשון רש”י ומדרש חכמים הוא ור”א אמר על דרך הפשט הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון ובעבור שהוא ברית בקרבנות יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי”ב יג ה) ברית מלח כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות אבל ר’ אברהם פירש שם ברית כרותה מגזרת ארץ מלחה (ירמיהו יז ו) ומקום המלח נכרת ואין טעם לדבריו ומפני שאמר בכאן ברית אלהיך ולא אמר ברית ה’ כלשון הפרשה וכדרך כל הקרבנות או שיאמר ברית ה’ אלהיך אני סובר בו ענין שהמלח מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות והמים והאש באים בה ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה והנה המלח כברית ולכן אמר הכתוב (דהי”ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה’ אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם כי הוא גם כן מדתו של דוד ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא כי הברית מלח העולם בו יתקיים ויכרת וכבר הוריתיך (שמות לא יג) להתבונן מדברינו במקומות אחרים פירוש שלש תיבות הללו ברית עולם היא
{יד}ואם תקריב מנחת בכורים. הרי אם משמש בלשון כי שהרי אין זה רשות שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד) לשון רש”י והנכון כי בעבור שלא יצוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן יאמר כי תקריב מנחת המחבת תעשנה כן ואם תקריב מנחת מרחשת ככה תעשה ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב כמשפט הזה תעשה אותה והנה ה”אם” כפשוטו וטעם ואם יהיה היובל לבני ישראל כי אמרו גם אם ינחלו בני ישראל את הארץ כל הימים ויזכו לקדש את שנת היובל לא תחזור לנו הנחלה ואפשר גם כן שאמר ואם תקריב מנחת בכורים כן תעשה כאומר אם יביאך ה’ אלהיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר (דברים יא כב כג) אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו’ והוריש ה’ את כל הגוים מלפניכם וכן במקומות רבים


ויקרא פרק-ג

{א}ואם זבח שלמים קרבנו וגו’ אם זכר אם נקבה. הטעם בעולה שיהיה זכר ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה ובחטאת שתהיה נקבה דבר ברור הוא כי העולה כשמה והשלמים מלשון וכל חפצי ישלים (ישעיהו מד כח) אבנים שלימות (דברים כז ו) והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו וכבר כתבתי זה (בראשית מו א) והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה והאשם לא יבא על חיוב כרת וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עבודה זרה
{ה}והקטירו אותו בני אהרן. כנו לאשה הנזכר (בפסוק ג) והקריב מזבח השלמים אשה לה’ והוא שוה עם מה שאמר למטה (פסוק טז) והקטירם כי שם ירמוז לכל האמורין ומדרשו (תו”כ פרשה יד י) והקטירו אותו (כאן) והקטירו (פסוק יא) והקטירם (פסוק טז) מה ת”ל והקטירו אותו הכשר ולא הפסול והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים והקטירם כלם כאחת
{ט}חלבו האליה תמימה. שם חלב בלשון הקדש השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד כי השומן המתערב בבשר שאינו נפרד ממנו יקרא שומן כענין שאמר הכתוב וישמן ישורון (דברים לב טו) ויאכלו וישבעו וישמינו (נחמיה ט כה) השמן לב העם הזה (ישעיהו ו י) ובשרי כחש משמן (תהלים קט כד) והיה דשן ושמן (ישעיהו ל כג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי (תהלים סג ו) וכן בכל מקום והחלב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף לא יתערב הלשון בהן בשום מקום כאמרנו בשר שמן לא בשר חלב וכן בשאר לשונות הגוים שמותיהן חלוקין ויאמר דרך השאלה בכתוב (במדבר יח ל) בהרימכם את חלבו ממנו כי הטוב אשר יורם מן התבואה יכנה אותו בחלב כאשר החלב מורם בקרבנות חלב כליות חטה (דברים לב יד) ידמה החטה לכליות ואת החלב אשר בם כאשר יאמר (שם) ודם ענב תשתה חמר ואין היין דם ואכלו את חלב הארץ (בראשית מה יח) שיאכלו כל חלב שור וכשב ועז וכל החיה דרך משל זה והנה אין באליה חלב כלל אבל יש בה שומן שאינו נפרד כמו שיש בכל נתח טוב ירך וכתף וכן ידעו הרופאים בטבעיהם שאין החלב נעשה לעולם סמוך לעור ולא באבר שינוע תמיד ואמרו כי טבע השומן שאינו נפרד מן הבשר בצלעות ובצדדין ובאליה הוא חם ולח והנפרד מן הבשר כמו אשר על הכליות קר ולח וגס ועבה וקשה להתבשל באצטומכה וממהר לכלות ויוליד לחה לבנה וסותם ואם כן הכתוב שאמר (להלן פסוק יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו אין שומן שעל גבי האליה בכלל כי איננו חלב בשמו ובטבעו ואם היה כל שומן חלב אם כן יאסר כל שומן שבבהמה בכתפות ובצדדין כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה’ לא תאכלו אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה שאם כן יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורים אבל כל הנקרא חלב נאסר אע”פ שאינו קרב למזבח כגון החלב אשר על הטחול ושאינו נקרא חלב מותר אעפ”י שהוא קרב כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה וכן אמר הכתוב במלואים בצווי ולקחת מן האיל החלב והאליה (שמות כט כב) ובמעשה ויקח את החלב ואת האליה (להלן ח כה) כי אין האליה חלב והכתוב הזה שאמר חלבו האליה תמימה פירושו שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יוסר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה בצד הפנימי וכך אמרו בת”כ (ויקרא יט ב) להביא את החלב הסמוך לאליה זה החלב שבין הפקוקלות ועל דעתי עוד שיעור הכתוב הזה כמו הכתוב האחר (להלן ז ג) ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה אף כאן יאמר והקריב מזבח השלמים אשה לה’ כל חלבו בשני הפסוקים יכלול תחלה שיקריב כל חלבו ואחרי כן פרט והזכיר כל מה שיקריב ממנו ואין כל הנפרטים חלב כי שתי הכליות והיותרת על הכבד אינן בכלל חלב כלל וכך אמר בפרשת ביום השמיני (להלן ט י) ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד הזכיר החלב לבדו ושאר הקרבים לבדו כאשר אמר (שמות כט כב) מן האיל החלב והאליה אם כן אף האליה אינה קריבה בכלל חלבו אבל אמר שיקריב מזבח השלמים כל חלבו ואחר כך פירש כל הקרבים אשר הם חלב ואשר אינם חלב והכתוב שאמר בחטאת (להלן ד לא) ואת כל חלבה יסיר כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים אין ענינו בחלב לבדו שאם כן לא יהיו הכליות והיותרת על הכבד קרבים בחטאת אבל ענינו שיסיר החלב עם כל המוסרים עמו בזבח השלמים וכן ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים (שם לה) שיסירנו כהסרתו בזבח השלמים עם כל המוסרים שם לרבות האליה בחלבה וכן וישימו את החלבים על החזות ויקטר את החלבים המזבחה (להלן ט כ) עם כל המוסרים עמהם והוצרכתי להאריך בזה לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כו ה) ואמרו (אבות ב יט) הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס והגאון רב סעדיה ברח להם שאמר כי חלבו האליה יחסר וי”ו והאליה ור”א השיב (להלן ז כ) שהיה ראוי להיות חלבו אליתו או החלב האליה ואינה תשובה כי מצינו וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (יהושע ח לג) ועוד אזכיר (להלן ז כה) טעות גדול שטעה ר”א בטענותיו עמהם הרע לומר מהם אבל פירוש הגאון איננו נכון וכל שכן שאיננו מוכרח להתיר בו והמדרש שעשו רבותינו (חולין קיז) כל חלב שור וכשב ועז (להלן ז כג) שלא אסר אלא חלב השוה בכלם מדרש הגון הוא אבל שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק הוצרכנו לראיות וטענות שכתבנו
{יב}ואם עז קרבנו. הזכיר המין אם ממין העזים קרבנו כדעת אונקלוס שאמר מן בני עזיא וכן מה שאמר בעולה (לעיל א י) מן הכשבים או מן העזים ממינם ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר ובעופות יונה ותור וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור ופרה כשב כשבה תיש ועז לא יקפיד ואמר שה ושור לנקבה כענין שכתוב (להלן כב כח) ושור או שה אותו ואת בנו והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עח) וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו (לעיל א י) מן התישים ואם עז קרבנו זכר או נקבה וכן ואם לא תגיע ידו די שה (להלן ה ז) כשבה או שעירת עזים


ויקרא פרק-ד

{ב}נפש כי תחטא בשגגה. בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש ורבותינו דרשו (ת”כ כאן) נפש לרבות הגרים והעבדים ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח “וכפר עליו ונסלח לו” כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה’ צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים “ריח ניחוח” ולא “אשה לה'” והטעם בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לה’ ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה ולא הזכיר “אשה ריח ניחוח לה'” (במדבר כח ח) בעבור היות הקרבן שעיר ובחטאת היחיד הזכיר “לריח ניחוח לה'” ולא הזכיר “אשה” כי בידוע שהוא אשה כי הכונה כולה באשה לה’ והמשכיל יבין
{יד}ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. בידוע שלא יקריבו חטאת עד שידעו שחטאו אבל דרך הלשון שיאמר וכאשר יודע להם שחטאו יביאו קרבנם ולא הזכיר כן במשיח כי אין צורך ויתכן שיצוה שלא יתחייבו בחטאת הזו אלא בידיעה לא על הספק כאשם תלוי ורבותינו דרשו (ת”כ כאן) שאם ידעו שהורו ולא ידעו מה הורו יכול יהו חייבים ת”ל ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים ולא הזכיר כן במשיח בעבור שאמר (פסוק ג) לאשמת העם הרי משיח כצבור
{כב}אשר נשיא יחטא. לשון אשרי אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו תורת כהנים (חובה פרשה ה א) או הודע אליו אם הודע הרבה או יש שמשמש בלשון אם ואם במקום או וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) לשון רש”י ור”א כתב אשר נשיא יחטא הפך אשר יחטא נשיא והוא דבק למעלה ואם כל עדת ישראל ישגו כאלו אמר ואם אשר יחטא הוא הנשיא או הודע אליו חטאתו הכתוב אחז דרך קצרה והטעם שיודע לנשיא מעצמו שחטא או הודע אליו הודיעו איש אחר שראהו ויהיה דקדוק הודע פעל עבר כמו והצר לך (דברים כח נב) ויחסר המודיע כמו אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כו נט) ואין צריך לכל זה כי שימושי “אשר” רבים יש מהם יורו על הזמן כגון כאשר בא יוסף אל אחיו (בראשית לז כג) כאשר כלו לאכול את השבר (שם מג ב) ודומיהם אף כאן כאשר נשיא יחטא ויחסר כ”ף העת וכן את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה’ אלהיכם (דברים יא כז) כאשר תשמעו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד (שמות יד יג) כאשר ראיתם שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך (שם לד יח) כאשר צויתיך ופעמים תחסר המלה הזו בי”ת ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים א טו יג) באשר עשתה מפלצת לאשרה כטעם בעבור כמו באשר את אשתו (בראשית לט ט) וטעם או הודע אליו על האשם יאמר כשיעשה אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשנה ואשם להיות עליו עונש או יודע אליו ויתכפר לו בקרבן והטעם או יהיה אשם או יביא קרבן ויתכפר לו וטעם ה’ אלהיו לומר כי אע”פ שהוא המלך האדון שאין עליו מורא בשר ודם יש לו לירא מה’ אלהיו כי הוא אדוני האדונים וכן למען ילמד ליראה את ה’ אלהיו (דברים יז יט) כלומר שישים אל לבו כי יש עליו עליון שהוא אלהיו אשר בידו נפשו וממלכתו
{כה}ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה. הוא הנזכר אבל דרך הלשון להזכיר השם במקום הידיעה וכן וסמך את ידו על ראש הפר ושחט את הפר (לעיל פסוק ד) ולרבותינו בהם מדרשים כי תורת ה’ תמימה אין בה חסר ויתר


ויקרא פרק-ה

{א}והוא עד או ראה או ידע. אינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה אם לא יגיד יש עליו עון והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו ולכך פירשו רבותינו (שבועות לג) כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו זו היא ראיה בלא ידיעה מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני יבואו ויעידו זו היא ידיעה בלא ראיה ועל דרך הפשט אין צריך לראיה בלא ידיעה אבל “או ראה” שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי “או ידע” ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה ולא אמר כאן “ונעלם ממנו” כי הוא חייב במזיד או בשגגת השבועה עם זדון העדות אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום
{ב}ונעלם ממנו והוא טמא. שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש לשון רש”י ואין הכונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן אבל אמר כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה ויחטא בהעלמה של אחת מאלה יתחייב להביא קרבן ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה
{ה}והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו. אין הסדר כן אבל הוא מביא החטאת וסומך עליה ומתודה כענין שנאמר להלן (טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל אבל לא אמר כאן “וסמך ידו” בעבור שפירש בכל החטאות למעלה שהם טעונים סמיכה וכן בקרבנות הנדבה ולא פירש הוידוי למעלה בשאר החטאות ועל דרך הפשט יראה שאמר בכאן “והתודה” בעבור כי שבועת העדות יביאו קרבן על זדונה וכן בשבועת הפקדון הזכיר (במדבר ה ז) והתודו את חטאתם אשר עשו אבל בחטאת השגגה לא יזכיר וידוי אבל על דעת רבותינו (ספרי זוטא נשא ה ה) והתודה אשר חטא עליה על כל הנזכרים בפרשה אף טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי שהן בשוגג ושאר כל חטאות למדנו מכאן אבל הזכיר הוידוי בכאן מפני ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין בזדונן כרת והצריכן וידוי וכל שכן למעלה בחטאות קבועות שיתודה על חייבי כריתות ורבותינו אמרו כי “והתודה אשר חטא עליה” כלל לכל חטאות שטעונין וידוי והכתוב בפרשת נשא (ה ו כ) ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו להביא כל האשמות כך מפורש בספרי (נשא ב) ושם דרשו ואשמה הנפש ההיא והתודו בנין אב לכל המתים שיטענו וידוי
{ז}ואם לא תגיע ידו די שה. הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות ובטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים ולפיכך אע”פ שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות ואמר ר”א כי טעם אחד לעולה שיקרב על המזבח כנגד האמורין בחטאת הבהמה ויפה פירש
{טו}והביא את אשמו לה’. נקרא הקרבן הזה אשם כמו שאמר בשקל הקדש לאשם אבל והביא את אשמו לה’ האמור למעלה (פסוק ו) בקרבן עולה ויורד טעמו והביא את קרבנו לה’ כי הקרבן ההוא חטאת הוא כמו שאמר (שם) כשבה או שעירת עזים לחטאת ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם וכולן יבאו על חטא ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה כי יש חטאת זכר שעירים ופרים ואין לומר שיהא מפני חומר החטא כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא) ויאשמו נאות מדבר וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א) וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא) נענשים וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז) והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם וכן אשם הנזיר אבל אשם מעילות אע”פ שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי ה’ יקרא הקרבן אשם כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו כאשר יקרא מעילה וענין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד ויקרא קרבנו הראשון אשם שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו והצריכו איל בכסף שקלים ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו וזה טעם אשם הוא אשום אשם לה’ (פסוק יט) יאמר כי הקרבן הזה אעפ”י שהוא בא על הספק אשם הוא כי אשום אשם לה’ היודע כל תעלומות ואם אולי חטא לו יענישנו וכן מה שאמר למעלה (פסוק ו) והביא את אשמו בעבור כי מן הנזכרים מזידין כגון שבועת העדות יזכיר בו אשם והוא חטאת ועל דרך האמת עוד הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת והזכר יקרא אשם השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת ויקרא שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – ויקרא

{א} וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר:  מ  וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹֽר:  ת  וּקְרָא לְמֹשֶׁה וּמַלֵיל יְיָ עִמֵיהּ מִמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: {ב} דַּבֵּר

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת ויקרא

{א} ויקרא וַהֲוָה כֵּיוַן דְאַשְׁלִים משֶׁה לְמִיקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא חָשִׁיב משֶׁה וְאַיְידִין בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר טַוְורָא דְסִינָי דַהֲוָה רִיבּוּיֵיהּ רִבּוּי דְשַׁעְתָּא וְקִדוּשֵׁיהּ קִדוּשׁ דִתְלַת יוֹמִין לָא הֲוָה

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
האם מותר ללעוס מסטיק בצום?

להלכה: אסור ללעוס מסטיק בצום, וכך כתב הילקוט יוסף (סימן תק”נ הלכה כ”ד) אסור ללעוס גומי לעיסה [מסטיק] ביום תענית, אך מסטיק שאין בו שום

מה מברכים על אלפחורס?

להלכה: יש לברך על אלפחורס שהכל נהיה בדברו, אמנם אם הקמח דגן עשוי לטעם יש לברך עליו מזונות מ-50 גרם. מה מברכים על אלפחורס? בביאור

מה מברכים על שקדים ועל אגוזים?

על אגוזים ועל שקדים, יש לברך עליהם בורא פרי העץ וברכת נפשות רבות וחסרונם לאחר האכילה.ואין הבדל בזה בין אגוזים ושקדים קלויים לבין שקדים ואגוזים

פירוש הפסוק ימים על ימי מלך

בספר תהילים (סא’ פסוק ז’) נאמר: “יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר”. פירושו הפסוק הוא, שדוד המלך ביקש מה’ שיאריך ימיו על

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות