רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת וארא

{ב} (ב~ה) וידבר אלהים אל משה. לשון רש”י דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר למה הרעותה. לעם הזה (לעיל ה’ כ”ב). ויאמר אליו אני ה’, נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים. ובלשון הזה מצינו שהוא. נדרש בכמה מקומות וכו’. וארא אל אברהם וגו’ באל שדי, הבטחתיו הרבה הבטחות, ובכלן אמרתי להם אני אל שדי. ושמי ה’ לא נודעתי להם, לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם, שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה’, נאמן לאמת הדברים, שהרי הבטחתים ולא קיימתים. כל אלו דברי הרב. וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה. ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו. ועם כל זה לא תקן הלשון, שהיה ראוי לומר לא הודעתי, או שיאמר ושמי ה’ לא נודע להם. ואולי לדעתו יאמר ושמי ה’ ולא נודעתי להם, כלומר שלא נודעתי להם בו:
והחכם רבי אברהם פירש כי בי”ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו’ באל שדי ובשמי ה’ לא נודעתי להם. וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד”ה ונתתי) אם גומר ה’ עלי:
והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו”ד ה”א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה’, ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה’ עושה כל. וצדקו כל דברי ר”א בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו’ באל שדי ובשמי ה’ לא נודעתי להם, או שיאמר ובשמי ה’ לא נראיתי להם. אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך:
ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה’ נראתי להם באספקלריא של אל שדיכטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו), ואותי אני ה’ לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה (זהר וארא כו א) שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה’ פנים אל פנים (דברים לד י), כי האבות ידעו ה’ המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב), וכתיב (שם שם יד) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת. ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר (להלן כ ב) אנכי ה’ אלהיך, והוא שנאמר (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכבר רמזתי פירוש ”השמים”. והקב”ה יגלה עינינו ויראינו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתםוגם אני שמעתי, כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני, וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין:
ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמו”ר ו ד) חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם ששמי ה’ כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי וכו’, ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחלת שליחותי אמרת לי מה שמך, ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה וגו’ (לעיל ה כג), ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו’:
גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז”ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה’, ולכן אמור לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה’ המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך. ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון:
{ו}והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם:
והצלתי אתכם מעבודתם. שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד:
וגאלתי אתכם. כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כענין מכר:
וטעם בזרוע נטויה. שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם:
ולקחתי אתכם לי לעם. בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר (להלן יט ה) והייתם לי סגולה:
{ז} וטעם וידעתם כי אני ה’ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. אמר ר”א כי היה במערכת המחברת הגדולה למשרתים העליונים שיעמדו עוד בגלות. ואין זו מדרך הפרשה, רק שיאמר כאשר אגאל אתכם בזרוע נטויה שיראו אותה כל העמים תדעו כי אני ה’ העושה אותות ומופתים מחודשים בעולם, ואני אלהיכם ובעבורכם עשיתי כי אתם חלק השם:
{ח}אשר נשאתי את ידי. הרימותיה לישבע בכסאי. לשון רש”י. ור”א אמר דרך משל, כאדם שישא ידו אל השמים וישבע, כמו כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מ), וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע (דניאל יב, ז). ועל דרך האמת, נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי (שם), שאשא היד הגדולה אל השמים להיות בה לעולם החיים. ואין וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה, כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם:
{ט}מקוצר רוח ומעבודה קשה. לא בעבור שלא יאמינו בה’ ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו:
{י}וידבר ה’ אל משה לאמר. אמרו המפרשים (רד”ק ספר השרשים שרש אמר) כי מלת. לאמר בכל התורה לאמר לישראל, והטעם שיאמר השם למשה אמור לישראל דברי אלה, ובכאן לאמר אל פרעה. והכתוב שאמר אמש אמר אלי לאמר (בראשית לא כט), איננו בא על נכון בפירוש הזה, וכן במקומות רבות שיכפול, וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא יח א ב), וכן ויאמר ה’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר טו לז לח), ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר (שם יד ז), ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו (שם יז כז), ואומר אליכם בעת ההיא לאמר (דברים א ט), וכיוצא באלו רבים. וכן בסדר הזה (להלן ז ח ט) ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר, איננו לאמר לאחרים על נכון:
והנכון בעיני, כי מלת ”לאמר” להורות על בירור הענין בכל מקום. וידבר ה’ אל משה באמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר. ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב ח). ולבן אמר כן ליעקב אמש אמר השם אלי לאמר (בראשית לא כט) באמירה ברורה שלא אזיק לכם, כי לולי כן הייתי עושה עמכם רע. וכן ויאמרו בני ישראל אל משה (ואל אהרן) לאמר (במדבר יז כז), שהיו אומרים להם כן בפירוש וצועקים להם בגלוי פנים, כי המקור לבירור הענין פעם מוקדם פעם מאוחר, כמו אומרים אמור למנאצי (ירמיה כג יז):
{יב}הן בני ישראל לא שמעו אלי. כי לא עשית דברי נשמעים להם, ואיך ישמעני פרעה. ועוד, כי אני ערל שפתים ואיני הגון שאדבר לפני מלך גדול. ויתכן לפרש שחשב משה אולי כי מפחיתותו לא שמעו אליו כי הוא ערל שפתים ולא יכין לדבר על לבם דברים טובים דברים ניחומים אף כי ידבר לפרעה. וטעם הכתוב הזה, כי מתחלה לא צוה אותו שידבר הוא אל פרעה, רק אמר ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו (לעיל ג יח), והיה אפשר שידברו הזקנים והוא יחריש. והיה בוש מלדבר גם אל העם ואמר לא איש דברים אנכי (שם ד י). והקב”ה השיבו ודבר הוא לך אל העם (שם שם טז), וכן עשה בבואם מתחלה, כמו שאמר (שם שם ל) וידבר אהרן את כל הדברים (האלה) אשר דבר ה’ אל משה ויעש האותות לעיני העם. ועתה כאשר נצטוה משה לכן אמור לבני ישראל אני ה’, דבר הוא להם בעצמו כאשר צוהו ולא שמעו אליו, וכאשר חזר וצוה אותו לדבר אל פרעה אמר איך אדבר אליו ואני ערל שפתים, והקב”ה צירף אהרן עמו וצוה שניהם אל בני ישראל שידברו להם כל אשר יצוום ואל פרעה להוציאם מארצו. ורש”י פירש על דבר בני ישראל ועל שליחותו של פרעה. ואין צורך:
{יג}ויצום אל בני ישראל. פירש רש”י ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו. וידבר ה’ אל משה לאמר אני ה’ דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך (להלן ו’ כ”ט). הוא הדבור עצמו האמור כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו. ויאמר משה לפני ה’. היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו’, ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק הענין. וכך היא השטה, כאדם שאומר נחזור על הראשונות. וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט):
ואין כן דעתי. אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם, ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב”ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד, כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו אני ה’ (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, כי לך יהיו הדברות כלם, לא לאהרן עמך, ואותך עשיתי שליח אל פרעה. אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א), כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם:
והנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (להלן יא ג) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מדה כנגד מדה, שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם. ורש”י כתב (להלן ז ב) אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה. ואין זה נכון כלל:
{יד}אלה ראשי בית אבותם. לא רצה הכתוב להתחיל אלה שמות בני לוי לתולדותם, שלא יראה שיהיה לוי בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה, אבל הזכיר אחיו הגדולים ממנו וכי הוא נמנה שלישי. והזכיר בבני לוי ”לתולדותם”, כי בראובן ושמעון לא הזכיר רק יורדי מצרים עמהם, ובלוי יזכיר תולדותיו ושנותיו ותולדות אבות הנביאים ושנותם לכבודם. ועוד כי הם בעצמם חסידי עליון ראויין לספר בהן כאבות העולם:
{כג}ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. כאשר הזכיר אם הנביאים לכבודם, ולומר שהיא בת לוי איש צדיק, ונרמז שנעשה בה נס, כן הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה, אחות הנשיא הגדול. והזכיר אמו של פנחס שהוא ג”כ כהן שזכה בה מעצמו (זבחים קא:). ואם היה זה שם פוטיאל שם איננו:
נדרש, מה טעם להזכיר שם אדם לא ידענו מי הוא, ולכן אמרו רבותינו (ב”ב קי; סוטה מג.) שהוא מזרע יוסף שפטפט ביצרו ומזרע יתרו שפטם עגלים לעבודת גלולים, והוזכר לשבח שזכו בצדקתם לכהונת עולם.
ועל דרך הפשט נאמר שהכתובים מזכירים במלכים שמות אמותם, ושם אמו מעכה בת אבישלום (מ”א טו ב~י), ושם אמו עזובה בת שלחי (דהי”ב כ לא), וכן כולם. או שהיה פוטיאל נכבד וידוע בדורו והזכירו לשבח. ואמר הכתוב מבנות פוטיאל, ולא אמר ”בת פוטיאל”, כי היו לו בנות רבות והוא בחר מהן האחת. או שלא היתה בתו אבל בת בתו, מתיחסת אליו למעלתו, ועל כן לא הזכיר שמה:
{כח}ויהי ביום דבר ה’ אל משה בארץ מצרים. יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה, אמר ויהי זה שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, בעת אשר דבר ה’ אל משה בארץ מצרים, כי בעבור שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פירש שהיה הדבור למשה והמצוה לשניהם שיוציאום. וזה טעם הפסק הפרשה:


וארא פרק-ז

{ג}ואני אקשה את לב פרעה. אמרו במדרש רבה (שמו”ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב”ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב”ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:
והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת. האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז). הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו’ (יחזקאל לח כג):
ואשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות, כענין שאמר (לעיל ג יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי, כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה’ (להלן יד ח), כי לב מלך ביד ה’ על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):
{יא}בלהטיהם. אמרו רבותינו (סנהדרין סז:) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת אש לוהט (תהלים קד ד), להבה תלהט רשעים (שם קו יח). והענין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כענין ויגל ה’ את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש (מ”ב ו יז). ואולי יקראו כן המלאכים השוכנים באויר בגלגלי היסודות שקורין אותם שרים. ועוד אבאר בעזרת הצור (ויקרא טז ח, יז ז, דברים יח יט). אבל ”בלטיהם” (להלן ח ג) אמרו (סנהדרין סז:) שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת ”לט”, דברו אל דוד בלט (ש”א יח כב), כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאויר שאינו נרגש, וזהו שאמר ”לחכמים ולמכשפים”, כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו”חרטומי מצרים” יכלול את שניהם. ולא ידענו גזרת המלה. ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי, כי לא מצאנו רק בדברי שניהם. והקרוב כדברי רש”י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת, חר טמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומנות בעצמות מתים או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (סנהדרין סה:):
{טז}והנה לא שמעת עד כה. בעבור שזאת מכה, ומעתה יחל להכותו, אמר לו כי רשעו גורם לו להביא עליו עונש שלא שמע למצות בוראו. והנה פרעה לא היה אומר להם בפירוש שלא ישמע ולא ישלח, רק בפעם הראשון שאמר לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח (לעיל ה ב), ולא היה גוער בהם רק שומע דבריהם ושותק, כי יפחד מהמכות מעת שעשו לפניו מופת התנין ובלע מטותם. אך במכות הראשונות מנסה את החרטומים לעשות כהם, כלומר שהם מעשה כשפים. והנה הוא ירא ומתחזק, וזה טעם ויחזק לב פרעה:
{כ}וירם במטה ויך את המים. שהרים ונטה ידו על ארץ מצרים כנגד כל הרוחות, ואח”כ הכה המים אשר ביאור לעיני פרעה ונהפכו כל המים שביאור לדם לעיניו, ויהי הדם עוד בכל ארץ מצרים. ורבי אברהם אמר כי הזכיר מכת היאור ולא חשש להזכיר נטיית ידו על כל ארץ מצרים:
{כג}גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין וגם לזה של דם. ויותר נכון גם לזאת שהיתה מכה, והיה לו לירא פן תהיה בו יד השם מעתה:
{כה} ופסוק וימלא שבעת ימים. קשור בעליון, וימלא בזה שבעת ימים, שחפרו מצרים סביבות היאור ולא יכלו לשתות ממימי היאור עד מלאת שבעת ימים אחרי ההכאה:


וארא פרק-ח

{ה}למתי אעתיר לך. כתב רש”י אלו נאמר מתי אעתיר היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי:
אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. ועל דרך הפשט בעת תפלתו היו סרות המכות כי כתוב ויצעק משה אל ה’ וגו’ ויעש ה’, ואין כתוב ”ויעש ה’ ממחרת”. ואין לשון למתי ראיה שהתפלל מיד, כי הוא כמו מתי ורבו הלמדי”ן הבאים ככה, למחר יהיה האות הזה (להלן פסוק יט), למן היום אשר יצאת מארץ מצרים (דברים ט ז), עד למנחת הערב (עזרא ט ד), כנף האחד לאמות חמש (דהי”ב ג יא). ורבים ככה:
וטעם להכרית הצפרדעים. רמז למיתתם, כלשון ונכרתה הנפש ההיא (להלן יב יט), והכרתי לאחאב (מ”א כא כא). ואמר משה פעם אחרת וסרו הצפרדעים, לאמר כי מיד שיתפלל יסורו כלם, שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור, רק תסור המכה לגמרי, ואע”פ שתשארנה מהם ביאור. וכל זה להודיעו כי המכה מאת האלהים על ענין ישראל בלבד:
{ו}ויאמר למחר. ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד. ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר:
{יד}ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים. אמר ויעשו כן, שהכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו לטיהם כאשר עשו בשאר פעמים להוציא את הכנים ולא יכולו. ויתכן שילמד ”ויעשו כן” שעשו כהוגן דברים מוציאים את הכנים ולא הצליחו מעשיהם בפעם הזאת. כי חכמי החרטומים יודעים היו מה בכח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות:
{טו}ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. אמר רבי אברהם כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן, אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה, וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (ש”א ו ט), על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה מפני שלא אמר ”אצבע ה”’ שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה’. ועוד, כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור, ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים:
ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא אצבע אלהים, רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא ”יד ה”’ ו”אצבע אלהים”, כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (להלן יד לא), והיתה יד ה’ בכם ובאבותיכם (ש”א יב טו), כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא). ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן, גם במכת הערוב שהיתה בהתראה, ולא בשאר המכות:
אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלהים ולא אמרו ”יד אלהים”, כלומר מכה קטנה מאתו. ולא אמרו ”אצבע ה”’, כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם:
ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, סיבה מאת השם היתה להם, סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו. והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא אמר הכתוב ”ויהיו הצפרדעים”, רק ותעל הצפרדע, שנאספו ועלו, רק מכת הכנים היתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים, על כן אמר והיה לכנים, ואמר להוציא את הכנים, כענין תוצא הארץ נפש חיה וגו’ ויהי כן (בראשית א כד). ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה. ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כח:
ומה שיחזק דברי בצפרדעים, אמרם (שמו”ר י ד) רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה מה לך עקיבא אצל הגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות. צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו. שלא ראה ר’ אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטומים להביא טבע חדש בצפרדע להוליד רבות חוץ מטבעם, אבל אספו אותן להעלותן. ועל דעת רבי עקיבא שרץ היאור צפרדעים, שישרוץ בהם יותר ממנהגו. ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה כמו שרצו בארץ (בראשית ט ז), ענין תנועה כמו שפרשתי בסדר בראשית (א כ), שיאספו ויתנועעו ביאור ומשם יעלו על המצרים.
ורבותינו (שמו”ר י ז) אמרו בכנים שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה. ולא יכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם. ואמרו במדרש רבה (שם) עוד כיון שראו החרטומים שלא יכלו להוציא הכנים, מיד הכירו שהיה מעשה אלהים ולא מעשה שדים, ועוד לא חששו לדמות עצמם למשה להוציא את המכות:
ומה שאמר ר”א כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (להלן ט י), אבל לא התרה בו, כי אין הקב”ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו”ר י ד) שהיו מסרסים אותם. וכן הארבה ימיתם ברעב, כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד. והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט) ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת. ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר, בעבור שהוא מיתה, וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (להלן ט טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה:
ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב”ה למשה שילך שם. והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה. וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב”ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש. אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו:
{יח} (יח~יט) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן. בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גשן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גשן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גשן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא. ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה) ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות, כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך:
אני ה’ בקרב הארץ. פירש ר”א דרך משל, כמנהג המלכים שיעמדו באמצע המלכות להיותו קרוב אל הקצוות. ואין לדבר זה טעם. אבל הוא לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד). ויתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו (להלן כג א), והוא סוד נשגב ונעלם:
{כה}וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר. כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים ”למחר”, כן רצה משה לעשות גם בזאת שיתפלל ויסורו מחר. והנה סר הערוב והלכו להם, לא כאשר היה בצפרדעים, מן הטעם שאמרו רבותינו (שמו”ר יא ג) שרצה הקב”ה לצער אותם במכות, לא להועיל להם כלל. ומשה נשמר בכך באמרו, כי אמר לפרעה להכרית הצפרדעים שירמוז למיתתם כמו שפירשתי (לעיל פסוק ה):


וארא פרק-ט

{ג} (ג~ד) במקנך אשר בשדה. התרה אותם בהווה, כי רוב המקנה בשדה, אבל היה הדבר גם במקנה אשר בבית, כמו שאמר (להלן פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים. ויתכן כי בעבור היות תועבה למצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד) היו מפרישים אותם מן הערים, בלתי בעת השתמשם בסוסים לרכוב ובחמורים במשא. והנה היה המקנה רחוק ממצרים בשדה גבול גשן, ויתערב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה’ בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל. או בעבור שהדבר משנוי האויר ראוי שיתפשט בכל הפלך, רק שעשה השם עמהם להפליא:
{ט}והיה לאבק על כל ארץ מצרים. על דעת, רבותינו (שמו”ר י ו) היה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא כשיורד על האדם ועל הבהמה בכל ארץ מצרים מעלה בהן שחין ואבעבועות, כי היה חם שורף, ואולי היה הרוח מכניס אבק גם בבתים ואין ניצל ממנו, ונכון הוא. וכן ירד פעמים רבות בימי הבצורת כדמות אבק ברדת הטל, וכתיב (דברים כח כד) יתן ה’ את מטר ארצך אבק ועפר. וכן יתכן לומר על. דרך הפשט כי פירוש והיה לאבק, שיהיה האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל ארץ מצרים, שהלקה את האויר לעשות כן וגזרת עליון היא:
{יא}ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. בושו והכלמו וחפו ראשם בהיותם מלאים שחין ולא יכלו מלט נפשם, על כן לא באו בהיכל המלך ולא נראו לפני משה בחוצות והיו בבתיהם מסוגרים:
{יב}ויחזק ה’ את לב פרעה. ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם, ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו. או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה’ כמו שביארתי למעלה (ז ג). והוא האמת:
{יח} בעבור שאמר הכתוב אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה. ושנה ואמר עוד (להלן פסוק כד) כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי, ירמוז כי יש מקומות אחרים בעולם שירד עליהם כן, כענין וה’ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים (יהושע י יא), או כענין סדום גפרית ומלח ואש, אבל בארץ מצרים שאין הגשמים יורדים ולא הברד היה פלא גדול בה. ולא הבינותי מה שאמר במדרש רבה (שמו”ר יב ג) אינו אומר אשר לא היה במצרים כמוהו אלא אשר לא היה כמוהו במצרים, שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים:
וטעם למן היום הוסדה. כאומר לא ראו בה כן אבותיכם ואבות אבותיכם מעולם, ולא יתכן לומר שהיה כן טרם הוסד העולם, או טרם היות הארץ לגוי, ואולי בעבור שהברד הזה ענש על חטא יושביה ואיננו בנוהג שבעולם יאמר כן שלא בא ככה בעונות אבותם, כי טרם היותה לגוי דבר ברור הוא שלא בא כן:
(יח~יט) הנני ממטיר כעת מחר ועתה שלח העז. כל אלה דברי ה’ אל משה, ובידוע שבא משה ואמר לפרעה את כל דברי ה’ אשר שלחו, ולא הוצרך להאריך, רק אמר הירא את דבר ה’, שדבר להם משה כן. והיתה העצה הזאת בחמלת ה’, כי מכת הברד לא שלחו רק להשחית יבול הארץ, ולא על האדם, על כן יורה חטאים בדרך להצילם ממנה:
{כו}רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל. בעבור שנטה ידו על השמים והוריד הברד היה ראוי שירד גם על ארץ גשן, שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גשן בעבור ששם בני ישראל:
{כז}חטאתי הפעם. ביאורו הפעם אודה לה’ כי חטאתי לו והוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, שמרדנו בדברו מאז ועד עתה:
{כט}כצאתי את העיר. על דרך הפשט יתכן לומר שהיה משה מתפלל בביתו, רק בפעם הזאת רצה להיות כפיו פרושות השמים ויחדלו הקולות והמטר מיד, ולא יתכן לעשות כן בעיר, על כן אמר כצאתי את העיר. וכן נאמר עוד (בפסוק לג) ויצא משה מעם פרעה את העיר, ובראשונה אמר (לעיל ח כה) הנה אנכי יוצא מעמך. ורבותינו אמרו (מכילתא פסחא בפתיחתא) שלא היה מתפלל בתוך העיר לפי שהיא מלאה גלולים, וכל שכן שלא היה נדבר עמו אלא חוץ לכרך. אם כן נאמר כי בעבור שהיה פרעה מבקש עתה שיסור הברד מיד, הוצרך משה לפרש לו כי יצטרך לצאת את העיר, ואחרי כן יפרוש כפיו אל ה’ ויסור בתפלתו, והוא האמת:
{ל}ידעתי כי טרם תיראון. יפה תפש ר”א על דברי רש”י שאין טרם כמו ”לא”, אבל הוא כטעם ”קודם”. ופירש כי הכתוב יחסר מלה אחת, טרם זה תיראון, כלומר טרם שאפרוש כפי ויחדלו הקולות והברד אתם יראים את ה’, כי בסור המכה תשובו ותמרו. והנכון עוד שנפרש כי ירמוז גם לפעמים הראשונים, יאמר, כבר ידעתי מכם כי בטרם אתם יראים ובאחרית אתם מורדים, כי לעולם טרם סור מכם המכות אתם יראים את ה’ כאשר עשיתם בצפרדעים (לעיל ח ד) ובערוב (שם שם כד), ותשובו ותמרו את פי ה’, וכן תעשו לעולם, ומפני זה לא הזהירו עוד בשובו, אבל התפלל עליו בארבה על דעת כדי שיוסיף לחטוא:
{לא} (לא~לב) והפשתה והשעורה וגו’. ספר הכתוב מה שאירע, ולא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה, טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד. ואמרו בשם הגאון רב סעדיה שהן דברי משה אל פרעה, שאמר לו קודם שתיראון ואמרתם ה’ הצדיק כבר הוכתה הפשתה והשעורה, וזה לא ישוב לרפואה, אבל החטה והכסמת לא נכו עדיין, ומעתה לא יפסד לכם דבר:
ואין לי טעם בפירוש הזה, כי הברד הכה כל עשב השדה וכל העץ שבר, ולא נמלטו החטה והכסמת רק מפני שהן אפילות, לא צמחו כלל, או מפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה. ואם כן אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק, ואין צריך להודיע לו מה שנפסד ומה שלא נפסד, כי בסור הברד יראה. ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה, שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואחרי כן תשנו באולתכם, אבל הפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת שהן לכל. חיתכם לא נכו במכה הזאת, והן ביד האלהים לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו לפניו, רמז להם למה שאמר (להלן י ה) ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד:

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת וארא שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – וארא

{ב} וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָֹֽה:  מ  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָֹֽה:  ת  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ: {ג} וָֽאֵרָא אֶל אַבְרָהָם

קרא עוד »
תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות
תרגום יונתן על פרשת וארא

{ב} וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ הוּא דְאִתְגְלֵיתִי עֲלָךְ בְּגוֹ סַנְיָא וַאֲמָרִית לָךְ אֲנָא יְיָ: {ג} וְאִיתְגְלֵיתִי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב בְּאֵל שַׁדָי וּשְׁמִי יְיָ

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
תכנים חדשים שעלו לאתר
האם מותר להרוג ג’וק בשבת?

להלכה: אסור להרוג ג’וק בשבת, וכן אסור להרוג יתושים וכדומה, על אף שהם עוקצים אותו ומפריעים לא באכילתו, משום נטילת נשמה שהדבר אסור מהתורה.אבל לרסס

האם מותר לבלוע כדורים בשבת?

להלכה: יש חילוק בין סוגי הכדורים:כדורים כגון אקמול, דקסמול וכדומה שהם למטרת כאב ראש/בטן/צינון וכיוצ”ב לדעת רוב הפוסקים אסורים בשבת.אך אם נפל למשכב, או שסובל

האם אישה כשרה לכתוב מגילה?

נשאלתי מהאברך רבי עמנואל דויב שליט”א שביקש לכתוב מגילה לעצמו ולהרגיש סיפוק שאדם שמח ממעשה ידיו ואשת חבר חשקה גם היא בכתיבה כנאמר במגילה וגם

אמירת במה מדליקין בבית האבל

מנהג ישראל מקדמא דנא לומר פרק  משנת במה מדליקין בזמן קבלת שבת והביאו מרן (בסימן ר”ע) ומרן הביא באיזה זמן אין לומר אך לא הביא

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות