רמב"ן על פרשת שלח לך

במדבר פרק-יג: {ב}שלח לך אנשים. לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כמו שנאמר (דברים א כב) ותקרבון אלי כולכם וגו' ומשה נמלך בשכינה אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה לשון רש"י מדברי אגדה ויש כאן לשאול אם כן משה עצמו חטא בענין שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג) ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה ועוד מה עשו המרגלים כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב) בלבד כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם וכן כתוב (דברים א כח) אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו' ובכאן כתיב (להלן יד ג) לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים אבל ישוב הענין בזה כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו' כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים ועל כן היה טוב בעיני משה כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים אז נמלך משה בשכינה ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב וטעמו עלו זה הדרך בנגב שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון כי גם יהושע לא כבש את כולם וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה (פסוק יט) על העם היושב בנגב ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) אל ארץ טובה ורחבה וגו' בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ) כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם והנראה בעיני בלשון הכתוב כי לא נמלך משה בשכינה אבל טעם " שלח לך " כי הסכימו לשלוח מרגלים והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה' ואם אין שתהיה הגזירה שוה בכל העם וזה טעם על פי ה' (פסוק ג) שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל והנראה אלי לפי פשט הכתוב כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה ואח"כ היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו' אבל היה הענין כך ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם " שלח לך אנשים " וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל והיה כל זה כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב) והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט) וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם כלשון וארון ברית ה' נוסע לפניהם (לעיל י לג) אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען" והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דברי הימים ב ט יד) וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו) וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג) ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו' והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ומשה קבל מהם למלאות תאוותם ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג) שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל (שמואל א ח ז) שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה-טו) ובחלוק הארץ (להלן לד יט-כח) כי מצות ה' לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' ושיהיו נשיאים ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם והם גמלו לנפשם רעה
{ד}למטה ראובן וגו'. מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם ונראה שראה למנותם הנה לפי מעלת השלוחים כי היו ראשים ונשיאים בעם כאשר ספר ואין מעלתם שוה אבל יש בהם גדול מחברו בחכמה (ובמנין) ובכבוד והקדים הנכבד הקודם במעלה כי ממעלת עצמם מנאם לא למעלת השבט וכן בנשיאים החולקים להם את ארץ כנען (להלן לד יז-כט) הזכירם כפי המעלה לא לתולדותם
{יט}הטובה היא אם רעה. אמר רבי אברהם אם הארץ טובה שהאויר שלה טוב והמים טובים וחזר ואמר השמנה היא לעשות חטה ופירות רבים והנכון כי "הטובה" כוללת כל הטובות ו"רעה" כל הרעות בכללן אבל יתכן בארץ הטובה שתהיה שמנה ופירותיה שמנים וימצאו בה הדברים השמנים פנג ושמן ותמרים ותאנים וכיוצא בהם או שתהיה טובה ורזה וצריכה גשמים תדיר ולהעדר ולהזדבל מאד ויהיו פירותיה נוטים ליובש ואע"פ שהם טובים ומתקיימים יותר מן השמנים ושם ימצאו הפירות הרזים הרבה מאד כאגוזים והלוזים והתפוחים והחרובין ופירות היערים והנה יכלול אם היא ארץ שמנה כמישור או ארץ רזה כהרים אבל אונקלוס תרגם העתירא היא אם מסכנא כי יש ארצות אשר יושביהן עשירים מפני הזול המצוי ביניהן ושכיניהם רוכליהם בכל הטוב הנמצא בהם ויש ארצות צריכות לשכונותם ויושביהן קצרי יד והן טובות לא רעות כלל וטעם והתחזקתם ולקחתם (פסוק כ') שלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים
{כב}וחברון שבע שנים נבנתה. אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען מצרים לבנו הגדול אלא היתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען ובא להודיע שבחה של ארץ ישראל לשון רש"י והנראה בעיני בדרך הפשט כי חברון היא קרית ארבע הוא האדם הגדול בענקים שהיה שמו ארבע והוא הבונה אותה על כן נקראת על שמו והוא שנאמר (יהושע יד טו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא וזה האיש הוליד בן וקרא שמו ענק ועל שמו נקראו ענקים ולכך אמר הכתוב כי שם בחברון אחימן ששי ותלמי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים לומר שבנה אותה ארבע לבנו ענק שבע שנים לפני הבנות צוען מצרים שהיא קדמונית להגיד הפלגת חיי האנשים האלה כי כאשר הם מופלגים בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים שנקפלו בה כמה דורות מאז ועד עתה ויתכן לרמוז עוד במה שאמר (פסוק כ) השמנה היא אם רזה כי חברון קדמונית מאד ועדיין עושה פירות שמנים וגדולים כאשר הגיד באשכול וכל שכן הארץ החדשה שהיא יותר שמנה ואפשר כי "ארבע" הוא אבי אחימן ששי ותלמי ועל שם שהיו הענקים ארבעה יקראוהו כן והכתוב שאמר (יהושע טו יג) קרית ארבע אבי הענק היא חברון יהיה פירושו אבי הענקים ע"כ אמר "ענק" ו"ילידי הענק" בני הגדול בהם כאשר אמר (שם יד טו) האדם הגדול בענקים הוא ולכך באה בו ה"א הידיעה ונקראו "ענקים" על יופי קומתם כי הם ענקים לגרגרות בני האדם כמו שנקראו "בני האלהים" בסדר בראשית כאשר פירשתי שם (בראשית ו ד) וזה טעם הכתוב וחברון שבע שנים נבנתה מיד הענק הזה לפני צוען מצרים ובעבור כי הבונה את חברון ידוע ומפורסם כי כן שם העיר קרית ארבע אמר "נבנתה" או טעמו שנבנתה לאלה שבנאה להם ארבע אביהם והנה חיו שנים רבות מאד מיום הוסדה ועד עתה
{כז}וגם זבת חלב ודבש הוא. בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא ועל שאלתו היש בה עץ אם אין השיבו לו " וזה פריה " כי כן צוה אותם להראותו והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים אבל רשעם במלת "אפס" שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין כלשון האפס לנצח חסדו (תהלים עז ט) ואין עוד אפס אלהים (ישעיהו מה יד) והנה אמרו לו הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם
{כט}עמלק יושב בארץ הנגב. לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ משם כי כולם גבורים כי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח והאמורי בהר הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני מוראם ממשה ואהרן והנה השיבו על כל מה שצוה להם משה זולתי מה שאמר "המעט הוא אם רב" שלא ענו אותו דבר בזה וכן לא הזכירו טובה כי היה בדעתם לומר לעם אחר כך " ארץ אוכלת יושביה היא " בדרך דבה והנה עמה מועטים וחזקים מאד והנה העם הבינו כוונתם ואז החלו כל העדה אשר שם להתאונן וזה טעם ויהס כלב כי שתק אותם ואמר עלה נעלה וגו' כי יכול נוכל לה לומר אמת הוא שהעם חזק אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות על כן אמר "לה" אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו לאמר אפילו העם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בה אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד כי טעם "לעלות אל העם" כטעם ברו לכם איש וירד אלי (שמואל א יז ח) לשון נלחמים במערכה
{לב}וטעם ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל. כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה כי מתחלה כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה" היו העם פוסחים ומהם בוטחים בכחם וגבורתם ומהם בעזרת השם בגבורים אז הוציאו להם דבה בפני עצמם דכתיב הארץ אשר עברנו בה וגו' עד שילינו כל העדה וזה טעם מה שאמר (להלן יד לו) וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ והיה זה כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים ודע כי מוציא דבה הוא כסיל אשר יאמר שקר אבל המגיד אמת יקרא "מביא דבה" כמו שנאמר (בראשית לז ב) ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ועל זה נענשו למות במגפה שנאמר (להלן יד לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'
"ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" – ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכח אבל דבת המרגלים לאמר כי הארץ ההיא חזקת האויר כבדת הטבע ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם כמנהג במאכלים הגסים
{לג}ושם ראינו את הנפילים. שלשת בני ענק והם "מן הנפלים" הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי המה הגבורים "אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו ד). ולפי שהיה ענין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם, כדי ליראם ולבהלם. ולכך אמרו עתה "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

במדבר פרק-יד

{א}וטעם ויבכו העם בלילה ההוא. כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה ובבקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן וכך אמר משה (דברים א כז) ותרגנו באהליכם כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן ואמרו רבותינו (תענית כט) הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד-כז) וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות אולי ידרש זה מפסוק (לא) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד אבל לא שיירשו אותה לדורות והכתוב ירמוז בכיוצא בזה ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי
{ג}וטעם ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו. לא יזכירו דבת הארץ לאמר גם כן "והארץ משכלת ורעה" כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע עניני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה כאשר פירשתי (בפסוק ב) על כן היו אומרים הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד והנה משה אמר במשנה תורה (דברים א כה כו) וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' והטעם כי כן אמרו אליו ואל אהרן ואל כל העדה כי הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש היא והעם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (פסוק ל) ה' אלהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה ועוד כי שם (פסוק כג) כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים ועליהם אמר (פסוק כה) וישיבו אותנו דבר
{ה}וטעם ויפל משה ואהרן על פניהם. שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל כי להם השתחוו על אפים וכן ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים (שמואל א כ מא) וטעם "לפני" כמו להם וכן וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ יח) ורבים זולתו
{ז}וטעם טובה הארץ מאד מאד. להכחיש הדבה לאמר שאינה אוכלת יושביה כי האויר טוב והיא ארץ זבת חלב ודבש
{ט}וטעם אך בה' אל תמרדו. כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד כי לא בכחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם אם כן האמינו ותצליחו ואמרו ואתם אל תיראו וגו' כי לחמנו הם כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאוכלם כלחם
"סר צלם מעליהם" – מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם לשון רש"י ורבי אברהם אמר כי "צלם" מגן וצנה אשר הם צל על הנלחמים יאמרו כי נפל פחדנו עליהם ולא יקחו מגן וצנה וכובע להחלץ להלחם כנגדנו ויפה פירש אבל יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה וה' אתנו כי הוא השוכן בקרבנו ועושה לנו נסים ונפלאות לעיני כל רואה על כן אל תיראום או ירמוז לשרי מעלה שאין אומה נופלת עד שנופל השר שלה תחלה (מכילתא שירה ב) כענין שכתוב (ישעיהו כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ואחר כך על מלכי האדמה באדמה וכמפורש בספר דניאל (י כ) יאמר כבר סר הכח אשר בצלו יחיו הגוים וה' המשפיל אותם אתנו על כן אל תיראום וכך אמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים אלו שרי אומות והמלאכים שלהם כי הם הצל על האומות וכבר הזכרתי זה במקומות אחרים (ויקרא יח כה לעיל יא טו)
{יג}ושמעו מצרים כי העלית בכחך. וישמעו מצרים שתהרגם כי העלית כי משמעו בלשון אשר והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת ומה יאמרו עליהם מה שאמור בסוף הענין (פסוק טז) מבלתי יכולת ה' לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים לשון רש"י אם כן יהיה "אל יושב" כמו "על יושב" וכן רבים ולפי דעתי אין הכונה למשה רבינו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגבורים במלחמה ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגבורים והחזקים כדלים וכחלשים אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז וא"כ יתכן שיהיה " אל יושב הארץ הזאת " כפשוטו שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו' כי בכם אל ואפס אלהים
{יד}אשר עין בעין נראה אתה ה'. אמר ר"א על מראה כבוד ה' לעיני כל ישראל (שמות כד יז) "נראה" פעל עבר וטעמו נראית אתה וכן ונאשאר אני (יחזקאל ט ח) וכן כי אמלל אני (תהלים ו ג) בעבור היות הלמ"ד בפתח גדול והכפל "עין בעין" אמרו המפרשים כדרך בני אדם שעיניו יראו את עיניו בדברו אתו וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד) ועל דרך האמת "עין" לשון מראה ועינו כעין הבדלח (לעיל יא ז) וארא כעין חשמל (יחזקאל א כז) יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול וכן ענין הכתוב ביחזקאל (מג ג) וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר
{יז}ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור "ה' ארך אפים" לצדיקים ולרשעים כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ה' ארך אפים אמר לו לצדיקים אמר לו אף לרשעים אמר לו רשעים יאבדו אמר לו חייך שתצטרך בדבר זה כשחטאו בעגל ובמרגלים ונתפלל לפניו בארך אפים אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים יגדל נא כח ה' לעשות דבורך לשון רש"י מדברי אגדה (סנהדרין קיא) ודרך האמת תכיר מפני שהשם במקום הזה כתוב באל"ף דל"ת ויאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם והזכיר במדות "ארך אפים ורב חסד" ולא הזכיר "אמת" כי במדת אמת יהיו חייבים ולא הזכיר "נוצר חסד לאלפים" כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד והיאך יאמר "אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם" (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו ולא הזכיר "וחטאה" בעבור שאלו מזידים ופושעים ולא ידעתי למה לא הזכיר "רחום וחנון" אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו " סלחתי כדבריך " שאהיה להם ארך אפים ורב חסד והזכיר " פוקד עון אבות " לאמר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם ואמר ר"א כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן "ונסלח לו" עד שיעשה תשובה שלימה והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו וכן טוב וסלח (תהלים פו ה) ואמר "סלחתי כדברך" לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם ואמר (דברים ט יח) ואתנפל לפני השם כראשונה וגו' ופירש שם (פסוק כו) תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו' והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (פסוק כ) ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל וכל זה מן הטעם שהזכרתי כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים ולא היתה תפלתו שלימה עליהם ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו
{כא}חי אני. לשון שבועה וימלא כבוד ה' את כל הארץ אם יראו את הארץ מקרא מסורס הוא חי אני נאם ה' כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט לשון רש"י ואינו נכון כלל אבל הכתובים האלה חסרי השבועה לכבוד של מעלה חי אני וימלא כבודי את כל הארץ אם כל האנשים המנסים אותי יראו את הארץ אין הדבר ככה וכן חי אני נאם ה' וגו' אם אתם תבואו אל הארץ (להלן פסוקים כח ל) יחסר השבועה וככה יקצרו אף בהדיוט כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף ( ג לה) לא ירצו לפרש האלה כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף יחסרו הברכה וכן מצינו שאמר כלב ליהושע (יהושע יד ו) אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' על אודותי ועל אודותיך וכתיב (שם פסוק ט) וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם כי מלאת אחרי ה' אלהי והוא ממה שנאמר כאן (פסוק כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה ויזכיר בהבטחה זו שבועה כי הכל נקשר בפסוק ואולם חי אני שהוא שבועה כמו שפירשתי ואמר "וישבע משה" כי משה הזכיר השבועה ועל דרך האמת ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ הבטחה למשה בסליחה יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם
{כג}וטעם וכל מנאצי לא יראוה. כי כל מנאצי לא יראוה ור"א אמר כל מנאצי מבניהם ואין בו טעם ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה כדברי רבותינו (תענית כט) וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה שיזכור להם עונשם הראשון
{כד}ועבדי כלב. לא הזכיר יהושע כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה והקדים הכתוב (פסוק ל) כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (לעיל יג ל) אבל משה אמר (פסוק לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה
{כח}וטעם אם לא כאשר דברתם באזני. אם כאשר דברתם כן לא אעשה לכם כטעם תמיהה וכן דרך הלשון לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך (יחזקאל ג ו) וכן אם לא כאשר דמיתי כן היתה (ישעיהו יד כד)
{לז}מוצאי דבת הארץ רעה. כבר פירשתי (לעיל יג לב) כי ענשם הגדול היה בעבור הדבה שהוציאו כי ארץ אוכלת יושביה היא והיה שקר גמור שהיא היתה מלאה עמים רבים כמו שכתוב ביהושע (יא ד) הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד ובתורה (דברים ז א) ונשל גוים רבים מפניך שבעה גוים רבים ועצומים והם היו מפליגים בחוזק העם כי עז העם (לעיל יג כח) כי חזק הוא מאד (שם פסוק לא) ולא השיבו על דברי משה שאמר להם המעט הוא אם רב (שם פסוק יח) אבל אמרו לעם אחרי כן כי הארץ אוכלת יושביה וכתב רש"י כל הוצאת דבה לשון הוצאת דברים שהם מלקיחים את האדם לדבר בו כמו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז י) וישנה לטובה וישנה לרעה לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא טובה והנה כתוב ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י יח) ואיננו לטובה וכן להוציא דבה על הארץ (פסוק לו) וכן ודבתך לא תשוב (משלי כה י) אבל כל דבה לרעה ויזכיר "דבה רעה" להפליג
{מא}וטעם למה זה אתם עברים את פי ה'. איננו בגזרת במדבר הזה יפלו פגריכם אשר אמר (פסוק כט) אבל יאמר למה אתם עוברים את פי ה' כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם וכן אמר במשנה תורה (דברים א מא מב) ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם וטעם והיא לא תצלח זו שאתם עושים לא תצלח לשון רש"י או העברת פי השם אין בו הצלחה לשון ר"א ועל דרך האמת היא מתהלכת (יחזקאל א יג)

במדבר פרק-טו

{ב}כי תבאו אל ארץ מושבתיכם. אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ) ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד כי שם נאמר (שם פסוק מב) פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים ורבותינו נחלקו בזה מהם שאמרו בספרי (שלח קז) בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו' ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך
{כב}וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. הפרשה הזו סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג ודבריהם דברי רוח שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד כי הכתוב אומר (פסוק כג) את כל אשר צוה ה' (אותו) אליכם ועוד שאמר כאן (פסוק כד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה כי שגגתם במעשה שעשו לא שישבו ולא עשו וכן אשר תעשה ביד רמה (פסוק ל) אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות כמו שאמר (ויקרא ד ב) כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו) וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח) שזה הקרבן על שגגת ע"ז ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם תקריבו הקרבן הזה ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא "אחת מכל מצות ה'" והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו' או שישכחו את התורה וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא עבודה זרה ויהיה שיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה' כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר) ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד) להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט)
{כה}וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה'. על פר העולה הנזכר וחטאתם על שעיר החטאת והזכיר כן לגודל החטא שהוא בכל מצות השם לאמר כי אע"פ שהחטא גדול במאד מאד כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם ובספרי (שלח קיא) דרשו הכתוב ליתורו רבי יאשיה אומר כל שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שהיו מביאים על ידם תלמוד לומר והם הביאו את קרבנם אשה לה' רבי יונתן אומר וכו' ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר ה' במדת רחמים ולפני השם כמו על פני והרי זו כמו שאמרו הוא ובית דינו והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפני והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין והזכיר זה בע"ז אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים לפני ה' וזה מבואר
{כו}ולגר הגר. כי הגרים בחטא הזה מוכשלים תמיד ומכשילים את ישראל
{לא}וטעם עונה בה. בזמן שעונה בה ולא בזמן שעשה תשובה לשון רש"י מדברי רבותינו (שבועות יג) ועל דרך הפשט הוא כמו דמיהם בם (ויקרא כ כז) חטאם ישאו ערירים ימותו (שם פסוק כ) ערות אחותו גלה עונו ישא (שם פסוק יז) וראיתי בפרקי דרך ארץ מהו עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת ביסורין לעולם כענין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו סו כד)
{לב}ויהיו בני ישראל במדבר. כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה ואחר כן (בפסוק לח) צוה במצות ציצית שיזכרו בו המצות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצות וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות כתב רש"י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג ולא הבינותי זה שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות מא) והקשרים מן התורה אינם אלא שנים כמו שאמרו (שם לט) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת
{לט}ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם. להזהיר ממנה שלא יטעו בה וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו) אחרי לבבכם זו המינות אשר אתם זונים זו ע"ז שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות כענין שכתוב ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיהו כט כג) והמשכיל יבין ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח) ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה והיא אבן יקרה והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו'.

קרדיט: סדר רמב"ן על פרשת שלח לך שייך ל"תורת אמת".