רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת דברים

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהן ביאור ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום (להלן כה) ודין המוציא שם רע (להלן כב) והגרושין באשה (להלן כד) ועדים זוממין (להלן יט) וזולתן וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו (להלן כח סט) ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה’ אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים (במדבר טו) או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת הרחמים וזה להודיע חסדיו עמהם ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב (תהלים קל ד) כי עמך הסליחה למען תורא דברים
{א}אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (פסוק ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה’ אלהינו דבר אלינו (פסוק ו) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה’ אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו’ והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה’ אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה’ אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב”ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד (להלן ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן “אשר דבר משה אל כל ישראל” ושם “ויקרא משה אל כל ישראל” כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (להלן ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה’ אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם “וידבר ה’ אל משה” ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב”ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם “הואיל משה” שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים
{ב}וטעם אחד עשר יום מחרב. יודיענו הכתוב שיעור המדבר כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד כי קרוב הוא בדרך הר שעיר וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת דרש אונקלוס כי “במדבר בערבה” רמוזים הם לתוכחות ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה ושיעור הכתוב לדעתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם ויען ויאמר ה’ אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי יהודה אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן
{ד}אשר יושב בחשבון. שלא היתה שלו אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות וכן אשר יושב בעשתרות באדרעי שהיתה ארץ רפאים והוא מלך האמורי (להלן ג ח) כאשר אפרש בעה”י (להלן ב י ג יא) ומפני שאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי יורה כי עשתרות שם מקום אשר בו אדרעי ולשון ספרי (דברים ד) בעשתרות שהיה קשה כעשתרות באדרעי זה מקום מלכות וכתב רש”י עשתרות לשון צוקין וקושי ועשתרות זהו עשתרות קרנים שהיו בה רפאים שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים באדרעי שם מלכות וכן כתוב עשתרות צאנך (להלן ז יג) כתרגומו ורבותינו אמרו (חולין פד) למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים והרב מרכיב בו שתי לשונות ולא ידענו מאיזה מקום הוציא שיהיה עשתרות שם צוקין וסלעים אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות כמו שידמה אותם לשנים כענין שנאמר (איוב לט כח) על שן סלע ומצודה וכן על קרנות המזבח (שמות כט יב) וכן בקרן בן שמן (ישעיהו ה א) אמר התרגום בטור רם בארעא שמינא ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן ולכך יקרא עשתרות קרנים וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב יג) הע”ז העשויה כצורת הצאן (או) להגין עליהם כפי סכלותם ובשפלות ההר בנו עיר ושמה אדרעי והוא שנאמר (להלן ג א) ויצא עוג מלך הבשן הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך וכסא המלכות וענין ספרי (שם) מדרשם אמרו ז”ל אשר יושב בעשתרות באדרעי אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה שהמדינה קשה וכו’ ולפיכך ידרשו בעשתרות שהיה קשה כעשתרות כלומר שהיה מקום מושבו כמו עשתרות קרנים העיר החזקה שהיה הוא ומשפחתו משם כי עתה איננו יושב בעשתרות כי בארץ אמורי הוא יושב ומקום מלכות כלומר המדינה שהיה יושב בה אדרעי כי שם ארץ מלכותו הבשן
{ו}ה’ אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר. על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני כי שם אילני הסנה רבים ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה שבא אל חורב אשר שם הר האלהים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה שיסור מחורב עד ההר ופעמים יקרא הכתוב ההר כן כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב וראיתי בילמדנו מדרשם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מח ח) בערבות מואב רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד רק ר”א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם
{ז}פנו וסעו לכם. הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ מצוה לא יעוד והבטחה כאשר פירשתי (במדבר לג נג)
{ח}וטעם אשר נשבע ה’. כמו ואל משה אמר עלה אל ה’ (שמות כד א) ושם פירשתי
{ט}ואמר אלכם בעת ההיא לאמר. קודם שאמר לנו ה’ בחורב רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו וטעם “בעת ההיא” בשבתנו בחורב אבל הזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין
{יב}וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם. על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו) והזכירן לישראל ברמז אמר “טרחכם” כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם והזכיר “משאכם” כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו) שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם והוא מלשון ונשאת תפלה (מלכים ב יט ד) ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז טז) “וריבכם” כפשוטו עניני המשפטים ואמר “הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים” על הדיינין בלבד אבל אמר סתם “ואשימם בראשיכם” דרך ענוה ולשון רש”י מספרי (דברים יב) טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין הנגמר בה’ לדין הנגמר בי’ ואע”פ שג’ כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נטוינו שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב”ד יפה (סנהדרין לב) ורבוי חכמים ב”ד יפה הוא והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים
{יג}וידעים לשבטיכם. “שיהיו ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו, שגדלתם אותו” לשון רש”י מספרי. ואם כן, יהיה “לשבטיכם” קשור עם “וידועים”.
אבל על דרך הפשט, טעמו הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים. ועל דעתי, טעם “וידועים” שהם ידועים לשופטים, כלומר, שמעלתם ידועה וניכרת למנותם בה שופטים.
וכלל מעלות השופטים במלת “וידועים”, כי השופטים צריכין להיות (שמות כא יח): “אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע” כאשר אמר יתרו, ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים “ראוי זה להיות שופט”.
{יז}וטעם כי המשפט לאלהים הוא. כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה’ ועמכם בדבר משפט (דהי”ב יט ו) לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה’ כי מעלתם בשליחותו
{יח}ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות לשון רש”י מספרי (דברים יח) ואם כן עם השופטים הנזכרים ידבר ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו והטעם להזכיר זה כאן כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו’ שילמדם הוא התורה אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ) ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לענוותו או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א) ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא
{כב}את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה לכבוש לשון רש”י וכן בספרי (דברים כב) אין לך דרך שאין בה עקמימות אין לך דרך שאין בה כמנות אין לך דרך שאין בה פרשות ואת הערים אשר נבא אליהן לידע באי זה דרך אנו באין כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב) שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך
{כג}ואקח מכם שנים עשר אנשים. לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים
{כה}ויאמרו טובה הארץ אשר ה’ אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב לשון רש”י מספרי (דברים כה) ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים אולי טען עליהם כיון שהקב”ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש אבל אמרו למשה (בפסוק כח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם אבל ה’ ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה’ אלהיכם שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה
{לז}גם בי התאנף ה’ בגללכם. יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה’ כחברו ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם וגם לא הזכיר הדבה כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו וטעם בגללכם כי רבו בני ישראל את ה’ וגו’ (במדבר כ יג) ואירע כל זה בעבור מריבתכם או ירמוז שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו והעם הרהרו בדבר והוא מה שאמר (להלן לב נא) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם וכך אמר בספרי (האזינו נ) על אשר מעלתם בי (שם) אתם גרמתם למעול על אשר לא קדשתם אותי אתם גרמתם שלא לקדש אותי כאשר מריתם פי (במדבר כז יד) אתם גרמתם למרות את פי עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל וכבר פירשתי הענין (שם כ ח)
{מא}וטעם אנחנו. בעצמנו נעלה ונלחמנו לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת
{מה}ותשבו ותבכו לפני ה’. לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה שאין צורך להזכירו אבל משה הזכיר זה עתה לשבח כי נחמו על חטאתם ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא כי באה עליו השבועה הגדולה וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר”ה יח)


דברים פרק-ב

{ד}וטעם אחיכם בני עשו. שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כג ח) רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב)
{ו}אכל תשברו מאתם בכסף. אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם וזה טעם “מאתם” וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם
{ז}כי ה’ אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא תראו עצמכם עשירים לשון רש”י ולא הבינותי מהו “בכל מעשה ידך” כי ברכותם ברכות שמים היו והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך ואולי ירמוז ב”מעשה ידך” שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י) ועוד ידע ה’ לכתך את המדבר הגדול הזה וספק שם כל צרכך במן והשלו ומי הבאר שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות והנה כן היה שקנו מבני עשו אוכל ומזון כמו שאמר (להלן פסוקים כח כט) אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי וגו’ כאשר עשו לי בני עשו וגו’
{י}האמים לפנים וגו’. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.
רפאים היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות.
אמים על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רש”י.
וכן כתב (בפסוק כ) “ארץ רפאים תחשב אף היא” לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.
ואני תמה בדברי הרב: למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם? אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה’ לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא “כי לבני לוט נתתיה ירושה” (פסוק יט) לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב”ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש”י עצמו (בפסוק ה) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו עשר עממים נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב”ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם? מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד כי “רפאים ישבו בה לפנים” (פסוק כ) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם כמו “לפנים הארץ יסדת” (תהלים קב כו)?
אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב”ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה’ להם במעשה נס. “יחשבו” לשון חשיבות ומעלה, כמו “נבזה ולא חשבנוהו” (ישעיהו נג ג) “אשר כסף לא יחשבו” (שם יג יז) “כי במה נחשב הוא” (שם ב כב) וכן רבים, ובלשון חכמים “אדם חשוב”.
וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) “ובשעיר ישבו החורים לפנים” יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען שנאמר (בראשית לו ב) “עשו לקח את נשיו מבנות כנען” וגו’ “ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי” וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ). וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו) כי החורי והרפאים למלכי כנען היו ויתכן שנקרא “חוי” על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא “חורי” על שם חור פתן (ישעיהו יא ח), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח) אתונות צחורות (שופטים ה י) וכן יעשו לשבח יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון מן תם וישר. והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא הבן הבכור ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר (ירמיהו יב יד) “עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי” וגו’
וזה טעם “כאשר עשה ישראל” שהזכיר כאן ועדיין לא נעשה, וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ) כי גם היא היתה של רפאים בתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון “זממו אל תפק” (תהלים קמ ט) אלא שנכפל כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.
{כ}תחשב. שהיא בחשבון ארץ רפאים כלומר שהיא מכללה וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג) וכן בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין ( ד ב) ואפשר שגם כן פירוש “יחשבו אף הם” הכתוב למעלה יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכן יקראו אותם אמים והוא הנכון והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחו מהם מואב ולקחו מהם בני עמון ונשארה ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וביהושע (יז טו) ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים אמים וזמזומים
{כג}והעוים הישבים בחצרים עד עזה. יאמר כי העוים היושבים בערי חצרים אשר אין להם חומה סביב עד עזה שהוא גבול הכנעני כמו שנאמר (בראשית י יט) ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (שם פסוקים יג יד) ואינם ממתנת אברהם ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען והכתוב שאמר על ארץ פלשתים (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל מן הטעם הזה היה כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג ג) שהיו כולם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון ועל שם מקומם הם נקראים כי השמידו העוים שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה וישבו תחתם וצידון גם היא לפלשתים כמו שכתוב (יואל ד ד) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י) בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעות עצמו בדרך ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר’ אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא ואמרו (רות רבה ה ו) ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי”ב לג יג) אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה ואמרו (איכה רבה ב ב) איכה יעיב באפו ה’ אמר רבי חמא בר’ חנינא איך חייב ה’ ברוגזו אית אתרא דצוחין לחיבא איבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על רבי חייא וכן נהגו רבותינו לומר על “היסח הדעת” שהוא במקום “היסע הדעת” ובירושלמי לעולם “הסיעו” ובמשנה והסיע את לבו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד יא) שהוא חושו ובמכילתא (בא ז) ר’ יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב”ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי”ת בעי”ן ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה (שם) מצאתי כי העוים הם רפאים אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד) רפאים הם העוים רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו’ ועוד אמרו שם (ב”ר מד כג) במתנתו של אברהם רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים כי השבעה גוים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם כמו שאמר (להלן ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני ורבותינו (ב”ר שם) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם ובהם נאמר ואם ירחיב ה’ אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח) וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז) ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה) וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו יט) והנה בני החוי הזה רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כלם חוי וכולם רפאים כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי עפר והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן כאשר פירשתי (לעיל פסוק י) והקב”ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה אמר תחלה כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד ספר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו) אבל רש”י כתב עוים מפלשתים הם שעמהם נחשבים בספר יהושע (יג ג) העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם ולהוציאם מארצם הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם ולא נתכוונו אצלי דברים הללו כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם ואחרי כן יזכיר העוים בעם אחר יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען חמשת סרני פלשתים אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם ולמה יכבשו את כלם כי יהושע הוא המכבש את הפלשתים והעוים ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה ופלשתים מבני מצרים היו וכן הכפתורים ואינם מעשר עממין אבל הדבר בהפך כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והעזתי יושב בעזה וצידון עיר פלשתים ואלה מגבול הכנעני הם שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה והנראה בעיני כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד וכן אמר הכתוב (ירמיהו מז ד) כי שודד ה’ את פלשתים שארית אי כפתור וזה טעם “כפתורים היוצאים מכפתור” כי יצאו מכפתור עם מעט לגור באשר ימצאו והשמידו את העוים היושבים עד עזה שהם מזרע כנען וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען וחלקו אותה לחמשה סרניהם ושם הגלילות ההם פלשת ונקראו גם הם פלשתים ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע וזהו שאמר (שם) פלשתים שארית אי כפתור כי פלשתים הם וזה טעם אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י יד) כמו שפירשתי שם ומה שאמר הכתוב (עמוס ט ז) הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר יספר מלחמות ה’ כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה והעלה פלשתים מכפתור ארצם כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם ועזבו כפתור לאחיהם או שהיה הענין כאשר הזכרתי כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים כי שם הארץ פלשת והכפתורים היוצאים מכפתור כאשר השמידום הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם וה’ גאלם משם וחזרו למקומם לא ידענו באי זה דור מן הדורות והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם ולכך אמר הכתוב (צפניה ב ה) דבר ה’ עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך וכן אמרו במדרש (מכילתא ריש בשלח) כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך עדיין נכדו קיים זהו הראוי והנכון בענין הזה אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (חולין ס) אמרו כדברי רש”י במחלוקת ורב אמר התם עוים מתימן באו ותניא כותיה ותימן זרע אדום כדכתיב (ירמיהו מט ז) לאדום כה אמר ה’ צבאות האין עוד חכמה בתימן וזה אפשר הוא ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים כעמון ומואב שטהרו בסיחון ומה שכתבתי הוא הטוב והישר
{כד}ראה נתתי בידך את סיחן. הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש “ואשלח מלאכים” כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה’ אלהיך את רוחו (בפסוק ל) לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי
{כה}וטעם אחל תת פחדך. כנגד ישראל שייראום כל העמים ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל היא הבטחה לישראל וליהושע כאשר אמר לו (להלן ג כא) עינך הרואות וגו’ וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק לא)
{לד}ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף. שהיו מן האמורי ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ טז) רק מערי העמים האלה אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה”י (להלן כ י) אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל וכבר פירשתי הענין בסדר זאת חקת (במדבר כא כא)


דברים פרק-ג

{ט}צידנים יקראו לחרמון שרין. ובמקום אחר הוא אומר (להלן ד מח) עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ארבע שמות להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא לשון רש”י מדברי אגדה (ספרי עקב לז) ויתכן שיהיה השבח הזה כך אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר והוא שלג בלשון כנען כמו שרש”י מעיד עליו וכן תרגם אונקלוס ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר (שיר השירים ד ח) מראש שניר וחרמון יקראנו בשני כנויין מראש השלג והחרם או טעמו מראש שניר ומכל ההר וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג) ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון אבל “בעל חרמון” עיר או מגדל קראו לו בעל או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה ורבים כן וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז)
{יא}כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו’. ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם “הנה” כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב ב) ועל דעת אונקלוס באמת איש באמת האיש ותרגום מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד) בלילה הוא (בראשית יט לג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו
{יג}כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי”א כו כח) ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז) שהה”א בהם במקום אשר וכן רבים והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים.

קרדיט: סדר רמב”ן על פרשת דברים שייך ל”תורת אמת”.

פוסטים נוספים באתר

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות
שניים מקרא ואחד תרגום – דברים

{א} אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָֽב:  מ  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר

קרא עוד »
דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות
דעת זקנים על פרשת דברים

{א}אלה הדברים אשר דבר משה. זש”ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. מוכיח אדם זה משה שהוכיח את ישראל שנ’ ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם

קרא עוד »
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
הלכות ערב שבת | פרשת יהדות
הלכות ערב שבת

הלכות ערב שבת השו”ע בסימן רנ’ סעיף א’ כותב: ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת מסביר המשנה ברורה דכתיב: והיה ביום השישי והכינו את

הלכות נרות שבת | פרשת יהדות
הלכות נרות שבת

הלכות נרות שבת נרות שבת עניינם הוא משום שלום בית. והפירוש: בעבר, לא היו מנורות ואורות כמו היום ולכן כדי שיהיה אור בבית היו מדליקים

פרשת וילך | פרשת יהדות
פרשת וילך

פרשת וילך פרשת וילך המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לא’ ראשון א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

פרשת ניצבים | פרשת יהדות
פרשת ניצבים

פרשת ניצבים פרשת ניצבים המלא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כט’ ראשון ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות