כלי יקר על פרשת וישלח

{ד}וישלח יעקב מלאכים לפניו. פירש"י מלאכים ממש, י"א שדייק מן סמיכות שליחות זה לפסוק ויפגעו בו מלאכי אלהים, וי"א ר"ת מחנים מאותו חיל נטל יעקב מלאכים. ורבינו בחיי פירש שדייק מדכתיב וישובו המלאכים ולא מצינו שהלכו, לפי שעד שלא הלכו שבו. ויש לפרש שדייק מלשון לפניו שלא הוזכר כי אם כאן, שהרי נאמר (במדבר כ.יד) וישלח משה מלאכים, וכתיב (שם כא.כא) וישלח ישראל מלאכים, ולא הוזכר לפניו. אלא לפי שכאן מדבר במלאכים ממש שדרכם לילך לפניו, כמ"ש (שמות כג.כג) כי ילך מלאכי לפניך. ורמז שהיו לפניו תמיד אף בזמן היותם אצל עשו, ונראו בב' מקומות רחוקים זה מזה, וזה לא יתכן כי אם במלאכים ממש. ואם תרצה לפרש וישובו המלאכים לשון תשובת דברים שהשיבו לו על דבריו באנו אל אחיך, אז יהיה מוכרח מתוכו שהיו מלאכים ממש.
{ה}כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. פירש"י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. ד"א גרתי תרי"ג מצות שמרתי, ושני פירושים אלו סותרים זה את זה שאם אמר לו לא נעשיתי שר אם כן בא לפניו בהכנעה, ואם אמר לו תרי"ג מצות שמרתי משמע אדרבא ששלח לו שאינו ירא ממנו, מצד ששמר תרי"ג מצות ואינו בכלל והיה כאשר תריד ופרקת עלו, וקשה עוד למה קראו אדוני ואת עצמו עבד, ויתר ענייני הכנעה שעשה לו, ועוד תימה על לשון הכתוב שיאמר תרי"ג בלשון גרתי.
על כן לבי אומר, שב' פירושים אלו מראה שניהם כאחד אמת, לא כמו שפי' רש"י ד"א, משמע שכל אחד פירוש בפני עצמו. וזה באור הענין שיעקב שלח לו לאמר עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו, ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי לא יחרוך רמיה צידו, אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה, והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ לא שר וחשוב, וא"ת לעולם יתקיימו בי הברכות, ומה שלא נעשיתי שר וחשוב עד היום הזה היינו לפי שלא קיימתי את התורה, כי כך הותנה בשעת קבלת הברכות על מנת אם אקיים תרי"ג מצות שנאמר והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו', על זה אמר גרתי, הרי תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי שר וחשוב, אלא ודאי שלא אהנו מעשי, כי לא אהני לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוין אליו יצחק בשעת אמירת הברכות. לפיכך אמר גרתי הכולל שניהם ענין גרות, וענין תרי"ג לומר לך שאע"פ שתרי"ג מצות שמרתי מ"מ גר אנכי בארץ, דאל"כ למה אמר גרתי הל"ל עבדתי, שהרי באמת היה עבד ללבן ומורה ביותר על ההפך מברכת הוי גביר לאחיך, אלא כדי להבין מן לשון גרתי אותיות תרי"ג, ואי לא מסתפינא מחברי הייתי מוחק ד"א מן פירש"י כי באמת שני הפשטים צריכין זה לזה.
{ו}ויהי לי שור וחמור. פירש רש"י אדם קורא להרבה שורים שור, לפי שאמר לו כה אמר עבדך יעקב קרא את עצמו עבד, לומר לו שברכת הוי גביר לאחיך שלך היא ואני עבדך, ומה שקנה עבד קנה רבו ומה יתרון לבעליו אם העבד אין בידו מאומה, ובמה ימצא חן בעיני אדוניו העבד העני, על כן אמר יעקב יש לי כל, שורים וחמורים כי בזה אמצא חן בעיניך ושלי שלך, זהו שאמר ואשלח להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, כי העבד העשיר מוצא חן בעיני אדוניו יותר מעבד עני, ועל כן קרא לשורים הרבה שור לומר כי זה שיש לי אינו שלי והרבה שורים הם כמו שור אחד לפי שרשות אחרים עלי ע"כ הכל נחשב בעיני לדבר מועט.
דבר אחר, שבא להקטין את עצמו ולומר כשם שברכת הוי גביר לאחיך לא נתקיימה בי, כן כל שאר ברכות לא נתקיימו בי, כי אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ זה לשון רש"י, וקשה א"כ הבעלי חיים מהיכן גידולם אם מן האויר או נולדו יש מאין, אלא כך פירושו, אבא אמר ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וי"ו של ויתן הוראה שאני מחוייב לעשות תחלה בדרך הטבע כל אשר אמצא בכחי לעשות לעבוד ולמשא בהשתדלות כל צרכי וזה המעט אשר אוכל להשתדל בכחי ועוצם ידי ישלח ה' בו את הברכה בתוספת רבוי ושפע, עד אשר זה המעט אשר לפני יפרוץ לרוב, וזו היא הברכה מטל השמים כטל זה אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, כך תוספת ברכת השפע אינו תלוי ביגיעת כפיו. וכן הארץ תוסיף מסלתה ומשמנה ריבוי שפע, לכך נאמר ויתן בוי"ו כי נוסף על מה שאשתדל בעמל יגיעתי יוסף ה' לי מברכתו שפע שבע רצון ומלא ברכת ה', וכמ"ש (ספרי ראה קנח.) יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה. וכך עשיתי שלא הייתי יושב ובטל אלא עבדתי וטרחתי הרבה ותדד שנתי מעיני זה כ' שנה, עד שזה הכף נחת אשר בידי, מושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח וזה המעט ככף איש קטנה הכל הוא חלף עבודתי וזו משלי הוא, אבל שום תוספת ברכה לא ראיתי כאן, ואילו היו הברכות מקוימים בי שיוסף ה' לי מטל השמים ומשמני הארץ כאשר אמר אם כן מן הדין היה שיהיו לי שורים וחמורים ועבדים ושפחות פי שנים כפלים כהנה וכהנה אלף פעמים, ולפי ערך הברכות כל אשר אתה רואה לי הוא אינו נחשב כי אם לשור אחד וחמור אחד ואין אני רואה במעשה ידי שום רבוי שפע וברכה כ"א מה שטבע העמל מחייב, כי עם לבן גרתי ולא לחנם גרתי עמו כי אם בעבור העבודה קשה אשר עמלתי והכל בשכר עבודתי, אבל תוספת ברכה אין כאן כי בערך הברכות אין זה כי אם שור אחד.
וא"ת לעולם נתקיימו בך הברכות, ומה שאין בידך כי אם זה המעט היינו לפי שלא טרחת בהם כי אם זמן מועט שנה או שנתים וכפי טבע הטורח לא היה מן הדין שיהיה לך כל כך הרבה, זולת שברכת ה' מצויה במעשה ידך, על זה אמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה מיום הליכתי ממך עד עתה זה לי כ' שנה בביתו, ובכל הטורח של זמן רב כזה לא מצאה ידי כביר, כי אם זה המעט אשר בידי המושג מטבע טורח היגיעה הרבה וא"כ אין זה מטל השמים ומשמני הארץ.
ואם תאמר, לעולם לא עמלתי בעבור כל זה כי אם זמן מועט ויפרוץ לרוב מצד הברכות, ומה שלקחת לראיה מאמר ואחר עד עתה, אינו ראיה כי מאן יימר שטרחת ועבדת כל אותן הימים, כי אולי מקצת הימים עבדת ואח"כ היית דר שמה בלא עבדות לפי שישרה בעיניך הישיבה שמה, כי לפעמים קשה על האדם לפרוש מן אנשים טובים שהוא דר ומורגל עמהם, על כן פירש לומר עם לבן גרתי, לבן זה לבן הרמאי והנבל אתה ידעת את האיש ומעשהו, ואויה לי כי גרתי משך זמן רב כזה עם איש רע מעללים, ולמה אחרתי עד עתה, אין זה כי אם ההכרח הביאני עד הלום, כי בכל טורח זמן רב זה לא השיגה ידי כי אם זה המעט אשר לפני.
ואם תאמר, לכך עכבתי זמן רב זה, לפי שחן מקום על יושביו והייתי שמה תושב, על כן היתה הפרידה קשה עלי, על זה אמר גרתי גר הייתי שמה ולא תושב, והייתי מתגורר בשדות ויערות ואם כן חן מקום על יושביו אין כאן וחן בעליו ג"כ אין כאן, כי לבן שמו ונבלה עמו ואף על פי כן עכבתי שמה זמן רב כזה, ואעפ"כ ויהי לי שור וחמור כי בערך הברכות הכל נחשב לשור אחד ואין כאן ברכה כי אם מה שטבע העמל מחייב, וא"כ שום ברכה לא נתקיימה בי לא ברכת הוי גביר, כי גר אנכי, ולא ברכת רבוי שפע הבא מטל השמים ומשמני הארץ, כי זה הכל מצד העמל ולא מצד רבוי ברכה הבאה מטל השמים ומשמני הארץ, לכך נאמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו, הראה לו כאילו כל אשר יש לו אינו מן השמים והארץ, כי אם מן הבא בידו דהיינו ממה שבא לו מכחו ועמל ידו, ולא בא לו בתוספת שפע ברכת ה'. ורמז דבר זה לעשו במה שצוה את שלוחיו להשיב על שאלת למי אתה וגו' לעבדך ליעקב, ואיך יאמרו לעבדך ליעקב הרי לה' הארץ ומלואה היה להם לומר, כי מאת ה' העבדים ההם נתונים ליעקב, אלא כדי שלא יבין שבאו לו העבדים מצד תוספת ברכת ה' כי אם מצד עמלו של יעקב, ובכל זאת חלילה מלומר שיעקב תלה היכולת בכחו ועוצם ידו, אלא שמפני היראה הוציא שקר מפיו, ובהתודותו לפני הש"י אמר הפך זה ממש כמו שיתבאר בסמוך בפסוק קטנתי.
{ז}באנו אל אחיך אל עשו. אמרו לו השלוחים אתה אמרת אליו כה אמר עבדך יעקב כמודה לו על הברכות לומר אתה אביר הגביר ואני עבדך, אבל עשו לא קבל זה ואמר אינו עבד כי אם אחי הוא, זהו שאמרו באנו אל אחיך, וזה לפי דבריו של עשו שאמר אחי הוא ולא עבדי, כי בזה גילה לנו שאין לבו שלם עמך ולא זו שאינו שלם אתך אלא גם הוא הולך לקראתך, ואין זה כי אם להלחם עמך וראיה על זה כי ת' איש עמו ואין זה כי אם למלחמה. ד"א באנו אל אחיך כמראה עניני אחוה ואהבה, אמנם גם את זה לעומת זה אנו רואין בהפך זה, כי הוא יוצא לקראתך על כן אנו נבוכים בדבר, ומטעם זה אמר יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו שהוא מראה את עצמו כאח, ובאמת הוא עשו ברשעו וצייד הרמאי, וה' לי בעוזרי (תהלים קיח.ז) ממראים את עצמם כעוזרים ואוהבים, והשנאה כבושה בלבם.
{ח}ויירא יעקב מאד ויצר לו. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה. ומהרי"א נתחבט מאד בקושיא זו.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז"ל (סוטה מא:) אר"א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז"ל על יעקב כדמסיק (כאן בבר"ר עה.ב) עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ"מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.
ויש אומרים, ויירא יעקב שמא יהרוג אותו עשו, ויצר לו שהיה מיצר על מיתת אביו יצחק, שהרי עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, על כן חשב מאחר שעשו יוצא לקראתו ודאי כבר מת אביו כך מסיק בספר תולדות יצחק. ונ"ל לישב בזה מה שנאמר לעיל (ויצא לא.מב) ופחד יצחק, וכאן אמר אלהי אבי יצחק, והרי אין הקב"ה מיחד שמו ית' על הצדיקים בחייהם (תנחומא תולדות ז) ולמה אמר כאן אלהי אבי יצחק, אלא שלפי שעכשיו היה סבור שאביו יצחק מת מאחר שעשו יוצא לקראתו להרגו. ולפי זה אין אנו צריכין לפרש"י בזה שפירש בשני הבטחות אני בא כו'.
ויש אומרים, ששם אלהים המורה על מדת הדין הזכיר דווקא באבותיו, כי יספיק לו זכות אבות שיוכל לעמוד גם במדת הדין, אבל זכותו קטן עד שמצד עצמו אינו יכול לעמוד כי אם במדת רחמים, לכך נאמר ה' האומר אלי, אבל במדת הדין איני יכול לעמוד כי אין בידי זכיות כל כך, שהרי קטנתי מכל החסדים כי קבלתי שכר גדול יותר ממעשי, כי גברו חסדי האל ית' על כל מעשיו, נמצא שכל מעשיו קטנים מחסדיו, וכמ"ש (תהלים קיז.ב) כי גבר עלינו חסדו.
{יא}קטנתי מכל החסדים. נראין הדברים שיעקב הזכיר לפני הש"י שני הבטחות, כמו שפירש רש"י, ואמר כשם שקיימת לי הבטחה אחת כך תקיים לי גם השניה, כי הבטחה ראשונה היתה על השמירה, כמ"ש ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, ואחר שכבר הובטח על השמירה ושישיבו אל ארץ מולדתו, א"כ מה זה שהוצרך להבטיחו שנית בבית לבן, שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, אלא ודאי שהבטחה זו לא נאמרה על השמירה מכל רע בסור מרע ר"ל להסיר ממנו הרעה, אלא הבטחה זו בעשה טוב דהיינו להטיב עמו, לכך אמר כאן במקום ואהיה עמך ואיטיבה עמך, והוא פירוש על ואהיה עמך.
והנה בענין ההטבה, היה לו לומר ואטיבה לך, אלא שנקט עמך, להורות שבענין קבלת הטובות צריך להיות בעליו עמו במלאכתו, כי האדם צריך לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות, והקב"ה יגמור על ידו ויוסף לו שפע ברכה, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, וזהו שאמר ואיטיבה עמך, וזהו ההבטחה השניה שהבטיח לשלוח את הברכה באסמיו. ועל זו ההבטחה אמר דרך הנראה שנתקיימה כבר, ואמר קטונתי מכל החסדים כי קטן יעקב ודל כחו מלתלות כל מציאת הונו ורכושו בכחו ועוצם ידו, אלא ודאי שחסד אל כל היום, הוא עשה לו את החיל הזה.
והראיה על זה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, והייתי ריקם מכל כי לא היה בידי מאומה כי אם מקלי, ועתה הייתי לשני מחנות. באמרו ועתה הורה שדומה לו כאילו עשה את כל החיל הזה עתה כהרף עין, כי י"ד שנים עבד בשתי בנותיו ושש שנים בצאניו, וכשאמר לו לבן נקבה עלי שכרך ואתנה, בזמן מועט עשה חיל ורכוש גדול זה אשר כפי הטבע לא היה אפשר להשיג הון עתק זה בזמן מועט אשר כזה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת, ואע"פ שיעקב שלח לעשו בהפך זה ממש, כמבואר למעלה בפסוק ויהי לי שור וחמור, כחש לו מחמת יראה להוציא דבר שקר מפיו לומר לו שטרח בצאנו כל משך כ' שנה אבל האמת אינו כן, כי חלילה מלומר שיעקב יאמר כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, וזה"ש ועתה הייתי לשני מחנות כהרף עין, כי אילו היה לו צאן ובקר בעברו כבר את הירדן הייתי אומר שנתוסף רכושו בדרך הטבע, אבל עכשו שהודה שבמקלו לבד עבר את הירדן אם כן אימתי נעשה כל הכבוד הזה יש מאין ודאי מאת ה' היתה זאת, ע"כ בקש כשם שקיימת לי הבטחה שנייה זו, כך תקיים לי גם את הראשונה שהבטחתני על השמירה, והצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו. ומלת אותו מיותרת, אלא שרמז אל אותו עון שחטא במה שהחניף לרשע והפך קודש לחול, ואותו קאי על העון. וי"א שעל עצמו לא נתיירא כי כבר הובטח בשמירה, זולת שהיה ירא פן יבא והכני אם על בנים כי המה לא הובטחו בשמירה.
{יג}ושמתי את זרעך כחול הים. הבטחה זו נאמרה לאברהם במעשה העקידה ושם הזכיר הכוכבים והחול, וכפי הנראה שהכוכבים יש בהם הריבוי והמעלה, מה שאין כן בחול שאין בו כי אם הרבוי לבד, וא"כ למה לא הזכיר כאן יעקב בתפלתו שהמשילם לכוכבים הקיימים לעד, וזה יותר קרוב אל הענין אשר עליו מתפלל שיתקיימו ולא יאבדו ע"י עשו. ואומר אני שלפי שמצינו שישראל נמשלו לג' דברים לעפר, ולחול, ולכוכבים, וזהו כי בזמן השלום והצלחה נמשלו לכוכבים ירום ונשא וגבה מאד ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, וכן פירש"י בפסוק והנכם היום כוכבי השמים לרוב. (דברים א.י) ובזמן השפלות שהם כעפר לדוש נאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'. וזה הבטחה שיהיו במצרים כעפר שהכל חורשים עליו כמ"ש (תהלים קכט.ג) על גבי חרשו חורשים, באותו זמן יעלו משפל מצבם ויפרצו ימה וקדמה מן הפך אל ההפך כמבואר למעלה פרשת ויצא, (כח.יד.) ובזמן הממוצע בין שניהם דהיינו בזמן שאין להם מנוחה מן האויבים הרודפים העומדים עליהם לכלותם והקב"ה מצילם מידם, נמשלו לחול זה שכל גלי הים עומדים להציף את העולם, ובהגיעם לחול הם נשברים ולא יוכלו לעבור את החול, כך האומות הקמים על ישראל, כמ"ש (תהלים מב.ח) כל משבריך וגליך עלי עברו אינן יכולין לישראל לכלותם, ומטעם זה נמשלו ישראל לחול. ע"כ הזכיר בתפלתו ענין הבטחת החול להצילו מיד הרודף עשו, ושלא יוכל לו כחול זה שלא יוכלו לו הגלים, כך לא יוכל עשו לו.
{יד}ויקח מן הבא בידו וגו'. למעלה פרשתי שנאמר זה כפי מה שהראה בנגלה לעשו, כי כל זה אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, כ"א מן הבא בידו מעמלו וכחו ועוצם ידו. אך כפי האמת הודה יעקב כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וזה המעט אשר בא בידו מעמל ידו יפרוץ לרוב וברכת ה' היא תעשיר, ועמל הוא בעיני יעקב ליתן מברכת ה' לרשע זה, כי תוספת שפע זה ממקום קדוש מתהלך ואין רשע זה כדאי להשתמש בו, אך לפי שהיה מעורב בתוך זה גם זה המעט אשר בא בידו בדרך הטבע ושכר עמלו, מן אותו חלק חשב יעקב שמותר ליקח ולשלוח לרשע מנחה, לכך נאמר מן הבא בידו.
ויש אומרים, מן הבא בידו דווקא הבהמות שהם בידו וברשותו שלח לו מנחה אבל לא הרועים לפי שנתגיירו ונשתחררו ואינם בידו של יעקב, לכך נאמר כי ישאלך עשו למי אתה ולמי אלה לפניך, כי אולי יחשוב שאני שולח לו מנחה הבהמות עם הרועים, ואמרת לעבדך וזה תשובה על שאלת למי אתה לומר הרועים אינם לך, זולת המנחה שלוחה לאדוני.
{כא}ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. יש כאן שאלה גדולה מאחר שאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון, משמע מזה שכל מה שדברו הראשונים תדברון גם אתם, וא"כ למה היה צריך להוציא מן הכלל ולפרוט, ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, כי כבר נאמר זה לכת ראשונה שיאמרו כן, וכשאמר לכת שניה ושלישית כדבר הזה תדברון וגו' בודאי כלל בזה מה שאמרה כת ראשונה וגם זה בכלל, ולמה חזר לאמר לשניה ואמרתם גם הנה וגו'.
תשובה לדבר. כי אמר יעקב כי יפגשך עשו אחי ושאלך שלשה שאלות למי אתה, ואנה תלך, ולמי אלה לפניך, אתה תשיב לו על ראשון ראשון. למי אתה ואמרת לעבדך ליעקב ואנה תלך להוליך המנחה כי מנחה היא שלוחה. ולמי אלה לפניך למי היא שלוחה לאדוני לעשו. ונוסף על ג' שאלות אלו אף אם לא ישאלך היכן הוא יעקב, מ"מ תאמר לו מעצמך גם הנה הוא אחרינו, כדי שלא ירע בעיניו על מה שאני מכבדו על ידי צירים שלוחים ואין אני הולך בעצמי להקביל פניו, וכשאמר יעקב לשניה ולשלישית כדבר הזה תדברון פשיטא שהם צריכים להשיב על ג' שאלותיו, הן מצד שאם אחד משלש אלה לא ישיב בטל כל השליחות של אותו כת, שאם לא יבא מן יעקב, או לא ילך אל עשו, או יבא וילך, אבל מנחה זו אינה לעשו, א"כ במה יכפר פניו ע"י כת זה, אבל מאמר והנה גם הוא אחרינו אינו תשובה על שאלותיו, גם אין קבלת המנחה תלויה בזה כל כך, כי בין יבא בין לא יבא סוף סוף המנחה היא שלוחה, ואין זה כ"א הגדת דברים נוסף על שאלותיו, ס"ד אמינא מאחר שכת ראשונה כבר הגידה שיעקב יבא אחרינו אין צורך שגם כת שנייה תגיד שגם הוא אחרינו, כי הגדה זו מיותרת, על כן הוצרך יעקב לפרוט שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, טעמו של דבר כי היה ירא פן יהיה כת ראשונה בעיניו שקרנים, כי באמרם והנה גם הוא אחרינו יבין מדבריהם שתיכף ומיד באותה כת שאחריה יבא יעקב, וכשיראה שאינו בא עם כת שנייה יאמר שכת ראשונה היו בכזיב באמרם והנה גם הוא אחרינו, על כן צוה שגם כת שנייה תאמר והנה גם הוא אחרינו, ומעצם הטעם הזה צוה גם לכת שלישית לומר כן.
{כה}ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. בענין התאבקות עם יעקב רבו הדעות, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים, אמרתי הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי ואומר, אחר שהסכימו רוב המפרשים שמלאך זה הוא סמא"ל שרו של עשו הנקרא סמא"ל עשו, כי כל חפצו וישעו לסמא עיני האדם ולהכותו בעורון ולעשותו סומא מעין השכלי, עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת לבא ולראות פני ה' ולבוא בסוד ה' ליראיו בסתרי התורה, כי הוא שטן, הוא מלאך המות, הוא יצה"ר (ב"ב טז.) ורמז לדבר כי סמאל שותפו של ענב"ם באלפ"א ביתא ואותיות שניות, כי כמו שהיין היוצא מן הענבים כשהוא משכר את האדם הרי הוא עור בסתם עיניו, כמו שנאמר (בראשית מט.יב) חכלילי עינים מיין. וסתם שיכור הולך כעור וסומא, כך סמאל זה שותפו, כל מזימותיו לסמא עיני האדם עד אשר לא יוכל לראות את השמש. ואם כן הענבים מסמאים עין הגשמי, וזה סמאל שותפו מעור עין השכלי, שלא יראה במראות האל וזהו סמאל מלה מורכבת.
ועוד ממה שצריך שתדעהו, שהיצר הרע נמשל לזבוב (ברכות סא.) כאשר פרשתי למעלה פרשת בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ (ד.ז) כי סתם זבוב אינו רובץ בבשר השלם שבאדם, כי אין כחו בפיו לעשות פתח חדש בבשר שלם, ע"כ הזבוב רובץ בין השפתים במקום שמוצא פתח פתוח קצת שם ירבץ להרחיב פתח המכה, כך היצה"ר אינו מזדווג אל האדם השלם אשר לא פרץ גדרו כלל ולא פתח לו פתח לחטאת ולנדה, ועם האיש השלם בכל מעשיו אין לו שום שייכות ועסק כי לא יכול לו כלל, אך בזמן שהאדם מעצמו פותח לו פתח קצת ופורץ גדרו אף בעבירה קלה, אז מיד מזדווג לו היצר הרע ואומר לו אך עצמי ובשרי אתה, ואז יעלה מן העבירות הקלות אל החמורות, ומשתדל להרחיב הפרצה עד עלות חמ"ס גבר לאין מרפא, ופרץ גדרו והיה למרמס (ישעיה ה.ה). כך זה המלאך סמאל שרו של עשו בראותו עניני יעקב עם עשו שהם תלוין בשמירת התורה כמ"ש והיה כאשר תריד וגו', והנה כל זמן שלא הביט און ביעקב כלל, לא נזדווג אליו לסמא את עיני שכלו מכל וכל, אך כשראה שיעקב פרץ גדרו קצת ביציאה זו, כי חנן אותו אלהים ונתן לו את כל ורוב עושר ונכסים וכבוד ויעקב יצא מגדר ההסתפקות קצת, ויותר יעקב לבדו וי"א לכדו, במקום הסכנה כי הלילה זמן קהלה לכל המזיקים היא, והוא נשאר בלילה יחידי עבור פכים קטנים מחבלים רמים ונשאים, ובעבור דבר מועט האחוז בחבלי בוז נותר במקום סכנה לבדו, אז אמר סמאל האח מצאתי און לי מאחר שיעקב התחיל בקלקלה ועשה את עצמו קצת עור מעיניו, כי מי עור כמו אוהבי הממון אשר עליהם נאמר (משלי כז.כ) ועיני האדם לא תשבענה. אז אמר סמאל הנה עת לקרב ועת לחבק אליו, והנני מוסיף לו טומאה למלאות עיניו אבק ועפר כדי שיהיה סומא מכל וכל גם מעין השכלי, וזהו שאמר ויותר יעקב לבדו, כאשר עבר חק ההסתפקות ויותר לבדו לכדו, והרי הוא לבדו כי בטלה דעתו אצל כל אדם, כי מי פתי יסור הנה לסכן עצמו בעבור דבר מועט כזה, אין זה כי אם לב הותל הטהו מני אורח ישרים לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוה ממעל כמ"ש (דברים ח.יג) וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה'.
מיד ויאבק איש עמו. נזדווג אליו סמאל לגרום לו שכחת אלוה מכל וכל, ומלת ויאבק היא כמו ויחבק, כי מלות אחה"ע מתחלפות, ונכתב ויאבק באל"ף כדי לדרוש ממנו לשון אבק, כי רצה לסמא עין שכלו כאבק זה העולה ומסמא עיני האדם כך עלה בדעתו לסמא עין שכלו כדי להביאו לידי הכחשת אלוה ממעל, וזה שאמרו רז"ל (חולין צא.) שהיה האבק עולה עד כסא הכבוד כי זהו סמוי עיניו של צדקיהו הנוגע בעצמות אמונת הבורא יתברך ומציאת כסא כבודו ית'.
ומה שאמרו שהיה נוגע בכסא הכבוד, למדו זה ממה שנאמר עד עלות השחר, משמע עד ולא עד בכלל, כי עלות השחר היה מעכב על ידו שלא היה יכול להביאו לידי הכחשת אלוה, לפי שע"י עלות השחר הכיר באמת כי יש לעולם בורא ומנהיג, כמו שפי' בעקידה פר' בראשית על פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. (דברים ד.לט) שמתוך ידיעת מהלך הגלגל היומי דהיינו השמש, יוכל המשכיל להתבונן כי ה' הוא האלהים,וכן אברהם לא הכיר בוראו כ"א מתוך הליכות השמש והתחלת עלייתה כעלות השחר, כמ"ש (ישעיה מא.ב) מי העיר ממזרח צדק ופסוק זה נדרש על אברהם, וזהו המרגלית הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם, שהיה מפרסם לכל מציאת האל יתברך ובמותו תלה ידיעה זו בגלגל החמה, ופירש הרב שעל זה אמרו (יומא כ:) אלמלא גלגל חמה המכריז מציאת האל ית' היה נשמע קול המונה של רומי המכחשת מציאתו ית'. לכך נאמר עד עלות השחר ולא עד בכלל כי ע"י ידיעת תנועת השמש ידע יעקב כי ה' הוא האלהים. ומטעם זה משפט הרשעים לבקרים, וראיה מסדום וכמ"ש (תהלים קא.ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, לפי שלא לקחו לימוד מעלות השחר ולא ידעו את ה'.
וכאשר ראה סמאל, כי לא יכול לו לסמא עין שכלו מכל וכל, אז השתדל בתחבולה אחרת לסמא קצת עין שכלו לכל הפחות לשלא יוכל לראות בסתרי התורה ובדברים נעלמים המכונים בירך כמ"ש (שה"ש ז.ב) חמוקי יריכיך. מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מט:) וזה"ש ויגע בכף ירכו, ואין רצוני להוציא מקרא זה מידי פשוטו כי ודאי נגע בירכו ממש, אך שאני נותן טעם בדבר למה נגע דווקא בכף ירכו, אלא שרמז לו שע"י שנעשה אוהב כסף אז בלי ספק יהיה עור מעיני שכלו, ואם יפה כחו של יעקב שלא בא לידי כפירה מכל וכל, מ"מ יהיה הדבר נוגע בכף ירכו כי עי"ז לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה. ותקע כף ירך יעקב להורות לו כי שני קנינים אלו התורה והממון הם כצרות זו לזו, ותקע היינו שנדחה האחד מפני חבירו כמ"ש (תהלים קיט.כא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך.
{כו}ויאמר שלחני כי עלה השחר. כי לא אוכל עוד להביאך לידי הכחשת אלוה אחר שנתת לבך ודעתך בעליית השחר כאמור. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני שתהיה מודה לי שאין אתה יכול לי בענין ראיית והסתכלות מציאת האל יתברך כדי שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו והקטיגור יהיה לסניגור כמו שעושה סמאל ביום כפורים.
{כט}ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לשון ישר אל כי ישר הוא לשון ראייה, מלשון אשורנו ולא קרוב, והודה לו בזה כי יעקב רואה פני אל ולא עלתה בידו לסמא אותו במציאת האל יתברך, ובאמרו כי שרית עם אלהים עקר שם יעקב ממנו, כי יעקב מורה על עקוב הלב מכל ואנוש הוא (ירמיה יז.ט) וישראל לשון מישור כמ"ש לעתיד (ישעיה מ.ד) והיה העקוב למישור, ולא מישור הנראה ישר בעיני הבריות כ"א הנראה ישר בעיני אלהים ואדם, ע"כ אמר כי שרית עם אלהים ואנשים, כי ע"י כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם אלהים ואנשים ותוכל, וזהו ישראל ישר אל, מישור הנראה גם בעיני האל ית'.
{לא}ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים. הוא הדבר אשר דברתי שרצה סמאל לסמא עיני שכלו באבק לשה"ר עד שיכחיש מציאתו יתברך ולא יראה פני ה', וכאשר תנצל נפשי ע"י עלות השחר אז ראיתי אלהים פנים אל פנים, להשיג מציאותו יתברך ע"י זריחת השמש בעלות השחר, הפך מדעת סמאל המסמא והמטמא והמדמע קודש בחול, וז"ש ויזרח לו השמש והיינו לרפאותו, ואח"כ אמר והוא צולע על יריכו קשיין אהדדי, אלא שר"ל שעל ידי זריחת השמש באה לו הרפואה על המכה אשר רצה סמאל להכותו, והוא לעור עיני שכלו להביאו לידי הכחשת אלוה, לכך נאמר לו לצורכו כי זרחה עליו השמש צדקה ומרפא בכנפיה ובסבת זריחתה מלך ביופיו תחזינה עיניו, אבל מ"מ אהני מעשיו של סמאל לעשותו צולע על יריכו ולסגור בעדו שערי בינה, לבלתי היות לו מבוא לבא בסוד ה' ליראיו, כ"ז היות עינו על ממונו והיותו להוט אחר בולמוס קניני העולם הזה.
{לג}על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש"י פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל. (שמות יט.ג) וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:) שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק דבש מצאת אכול דיך (משלי כה.טז).ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ"ש (חגיגה יג.) אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העה"ז וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כ"א יחידי סגולי הדור כר"ש בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העה"ז כיעקב, כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא, וראיה לדבר שנאמר ויבא יעקב שלם. ודרשו רז"ל (שבת לג.) שלם בתורתו, ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

וישלח פרק-לג

{ט}ויאמר עשו יש לי רב. משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אע"פ שיש להם כל כסף וזהב שבעולם מ"מ נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתים, והצדיקים בהפך זה כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאלו יש להם כל, כמ"ש (קהלת ה.יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו וגו' זו מתת אלהים הוא, ואח"כ אמר איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. וקשה למה הזכיר תחלה אשר נתן לו האלהים לשון עבר, ואח"כ אמר אשר יתן לו האלהים יתן להבא משמע.
אלא לפי שפסוק ראשון מדבר באיש צדיק, אשר לא יבקר בין רב למעט כי אפילו במועט שבידו דומה לו כאילו כבר נתן לו האלהים את כל, ואיש כזה שליט על ממונו לעשות בו כרצונו והשליטו האלהים וגו', אבל פסוק שני מדבר ברשע רע, שלעולם אין כל העולם שוה לו די ספוקו כי לעולם הוא מבקש שיתן לו ה' עוד להבא עושר ונכסים, ומבקש גם הכבוד המדומה המושג ע"י ריבוי העושר, משא"כ באיש טוב לפני האלהים אשר ימלט ובורח מן הכבוד ע"כ לא הזכיר הכבוד בראשון, ואח"כ הזכירו ברודפים אחר ריבוי הממון, אף ע"פ שבאמת אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ויש בידו די מחסורו, והוא על כל פנים יתאווה שיתן לו ה' עוד, זה האיש ודאי לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו ועינו צרה בשלו, ויש לו שר הממונה עליו ולא יניחו לנגוע בממונו ליקח ממנו ולהוציאו לצדקה או לצרכו. ע"כ נאמר בעשו יש לי רב, וביעקב יש לי כל, והזכיר לשון חנני כי הצדיקים לעולם אינן תולין במעשיהם הטובים, וחושבים שכל הניתן להם חסד אל כל היום הוא, הנותן להם על צד החנינה, אבל הרשעים על הרוב הוא שהמה חושבים א"ע לצדיקים וחושבים שהכל ניתן להם על צד החיוב.
ובמדרש תנחומא(ויקרא יז.) א"ר יצחק רשעים אין להם טובה בעוה"ז שנאמר וטוב לא יהיה לרשע (קהלת ח.יג). מתיבין והכתיב כטוב לב המלך ביין א"ל בטוב לא נאמר אלא כטוב טובה ואינה טובה, אבל בישראל כתיב (מלכים א' ח.סו) וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה עכ"ל, וזה מסכים לדברינו שהרשעים בכל הטובות הגדולות שהם מקבלים נראה להם טובה ואינה טובה, כאילו הם חסרים עדיין, אבל בצדיקים כתיב על כל הטובה כי לעולם נראה להם שיש להם כל, ע"כ אמר יעקב כי חנני אלהים וכי יש לי כל, וי"א כאן הודה לו עשו על הברכות ואמר יש לי רב מודה אני שאתה רב לי ואני העבד וא"כ מה תתן לי הלא מה שקנה עבד קנה רבו.
{י}כראות פני אלהים. כמו שהרואה פני אלהים ג"פ בשנה כתיב (שמות כג.טו) ולא יראו פני ריקם, כי צריך להביא עולות ראייה, כך אין אני חפץ לראות פניך ריקם על כן אני מבקש שתקבל מנחתי, כי מודה אני שאין הברכות שלי כי אתה גביר לאחיך וכל גביר ושר נקרא אלהים כמ"ש (שם ז.א) ראה נתתיך אלהים לפרעה, על כן המשיל ראות פניו כראיית פני אלהים. ועל כן קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, ולא על המנחה דבר כן כ"א על הברכות שברכני אבי, קח נא אותה לך כי שלך היא והיא הובאת לך כי אבי כשברכני היה דעתו עליך, וא"ת אם אין הברכות שלי א"כ מאין לי כל הרכוש הזה ע"ז אמר כי חנני אלהים, שנתן לי על צד החנינה כחונן דלים לא על צד החיוב מצד הברכות, והנה נצח ישראל לא ישקר אע"פ שבנגלה אמר ראיתי פניך כראות פני אלהים. מ"מ בלבו היתה הכוונה כשם שנבהלתי בלילה כשראיתי פני אלהים המלאך שלך, כך נבהלתי בראיית פניך.
{יח}ויבא יעקב שלם. ארז"ל (בר"ר עט.ה) שלם בגופו ובממונו ובתורתו, רמז לדבר שלם ר"ת שאר לימוד מזון, כי שאר היינו גופו כי ע"י שיותר יעקב לבדו לכדו יצא מגדר השיווי כאילו היה חסר ממונו, כי הלהוט אחרי הממון נראה לעולם כיסו חסר ואח"כ שאמר כי יש לי כל תקן הדבר והודה שהוא שלם ולא חסר ויש לו כל זהו ענין שלם בממונו, ושלם בתורתו, כי באמרו ותקע כף ירך יעקב נרמז לו שאין לו יד ושם בסתרי התורה כמבואר למעלה, וע"י שתקן זה באמרו וכי יש לי כל נעשה שלם גם בתורתו כי הא בהא תליא כמבואר למעלה בפסוק ויותר יעקב לבדו. ושלם בגופו, מצליעת הירך כי בבואו עיר שכם נתרפא.
{יט}ויקן את חלקת השדה. לפי שרצה לבנות שמה מזבח על כן לא רצה להעלות עולות ה' חנם, כמו שעשה דוד בגרן ארונה היבוסי (שמואל ב' כד.כד) והגיד לנו הכתוב שקנאו במאה קשיטה כנגד מזבח שבבית עולמים שהיה גובהו מאה אמה, כדי לכפר על כל חטא הנמשך מחטאו של אדה"ר שנברא מקצה השמים ועד קצהו, ונתמעט בחטאו והועמד על מאה אמה, ע"כ היה המקדש גבוה מאה אמה כי משם נוצר האדם ממקום שנאמר בו (שמות כ.כא) מזבח אדמה תעשה לי, לפי שמקום הארץ היה סבה גם אל החטא כמבואר למעלה פרשת בראשית בפסוק ותוצא הארץ וגו' עץ פרי, (בראשית א.יב) על כן הגיד לנו הכתוב שקנה מקום זה למזבח במאה קשיטה.
ומ"ש ויקרא לו אל אלהי ישראל. וארז"ל (מגילה יח.) הקב"ה קראו ליעקב אל, טעמו של דבר כי יעקב אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, על כן נתן לו ג"כ הקב"ה המעשר מן י"ש עולמות הגנוזים לכל צדיק לעולם הבא, ונתן לו מהם בעוה"ז המעשר העולה מספר ל"א, על כן קראו אל, ועוד הבנות נוטלות עישור נכסים ובעה"ז נמשלו לנקיבות כי כולו צער, אבל לעוה"ב יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחילם כל י"ש עולמות, ומטעם זה העוה"ז בה"א כנגד ה"א שבאשה, והעה"ב ביו"ד כנגד יו"ד שבאיש וק"ל.

וישלח פרק-לד

{כה}ויבואו על העיר בטח. פירש"י שהיו בטוחים על כחו של זקן, וי"א כי זקן זה היינו אברהם זקנם שהתפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם, כמו שפירש"י פר' לך לך על ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם (יב.ו) ויתכן לפרש בטח שהיו בטוחים שלא יבקשו הכנעני והפריזי לעשות נקמה בעבורם, כי יאמרו מאחר שנכנסו בדת הנמולים אינם משלנו ויתיאשו מהם.

וישלח פרק-לה

{ב}הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם. הל"ל אשר בידכם, כמ"ש ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם. לפי שכל מעשה קדמה לו המחשבה, והרהור עבירה קודם שיעשה המעשה. ועל כן צוה להם לטהר תחילה חטא ההרהור ואמר הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם ממש, כי אמר יעקב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם והיו מהרהרים בע"ג שבידם, והטהרו. כי עי"ז יברא לכם ה' לב טהור. או יאמר על סתם הרהור חטא הבא מצד היצה"ר שנקרא אלהי נכר אשר בתוככם כאמרו רז"ל (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא.י) איזו אל זר שבתוך גוף האדם הוי אומר זה יצה"ר, ואח"כ הזהירם על תקון חטא המעשה לאמור הסירו הבגדים הצואים והלבישו אתכם מחלצות, כי מצינו בכל מקום שהמלבוש כנוי אל המעשים כמ"ש (קהלת ט.ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, על זה אמר והחליפו שמלותיכם. ונקומה ונעלה בית אל. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש מלולכך בחטא ועון עד אשר יתקנו תחילה חטא ההרהור והמעשה. ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם. כי בזה תקנו חטא המעשה וההרהור כאחד, המעשה כפשוטו בביטול הע"ג אשר בידם, והסרת היצה"ר אל נכר אשר בתוכם ממש רמז ג"כ באמרם אלהי הנכר אשר בידם, כארז"ל (בר"ר לד.י) שהרשעים ברשות לבם אבל הצדיקים לבם ברשותם ובידם, וזהו אלהי הנכר אשר בידם הורו שזהו שבתוכם הרי הוא בידם, זהו רמז נכון קרוב לשמוע.
{ז}ויבן שם מזבח. וסמך ליה ותמת דבורה, והקשה הרמב"ן מה ענין מיתת דבורה בין שני פסוקים אלו. ואומר אני שזה דומה למה שארז"ל (מו"ק כח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת, כמו כן כאן שמדבר מן מיתת רבקה ודבורה כמו שלמדו מן פסוק אלון בכות, והורה יעקב שמיתתם מזבח כפרה, על כן בנה מזבח במקום שנודע לו מיתתם, ויברך אותו אלהים. היינו ברכת אבלים כמו שבירך את יצחק אחרי מות אמו. ומה שנאמר ותקבר מתחת לבית אל. רמז בזה שהספידה כראוי שהרי בית אל היה בהר, ואילו לא הספידה היה ההר גועש עליהם כמו שדרשו אצל הר געש (שבת קה:) והגיד לנו עוד הכתוב שהספיד יותר מן הראוי שנאמר מתחת לבית אל תחת האלון. מהו מתחת, אלא שהתחיל תחת העיר, ומשם האריך בהספדה עד תחת האלון, וזהו הוראת מ"ם של מתחת כי היה נעתק ממקום למקום והספידה בכמה מקומות, וארז"ל (מו"ק כז:) כל המתקשה על מת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, ע"כ נקרא מקום זה אלון בכות בכיה אחרת, כי הוגד לו שם מיתת רבקה אמו, או רמז למיתת רחל שהיתה ג"כ סמוך לזה.
{י}שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב. מדקאמר שמך יעקב משמע ששם יעקב ישאר במקומו ולא יעקר, ואח"כ אמר לא יקרא שמך עוד יעקב, אלא ודאי שבא לומר לא שיעקר שם יעקב אלא יהיה טפל כו', אבל אצל אברהם ארז"ל (ברכות יג:) כל הקורא לאברהם אברם עובר בלא תעשה, והיינו טעמא לפי שלא נאמר אצלו שמך אברם כמו שנאמר כאן שמך יעקב.
ועל צד הרמז, יש מקום אתי לפרש שני שמותיו של יעקב על שם שני הגאולות יען כי מצינו לרז"ל (שם יב:) לא שתעקר יצ"מ לגמרי אלא שזכירת נסי יצ"מ יהיו טפל, וזכרון נסים שלעתיד יהיו עיקר, וכן כאן אמרו (בר"ר עח.ג) לא שיעקר שם יעקב לגמרי אלא יהיה טפל ושם ישראל עיקר, א"כ שניהם ענין אחד, וכן הוא אומר בגאולה אחרונה (ישעיה מ.ד) והיה העקוב למישור. עקב נגזר מן שם יעקב, ומישור נגזר מן שם ישראל ישר אל, ולפי שנאמר (מיכה ז.טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ש"מ שניסים שלעתיד לא יהיו גדולים מן ניסי מצרים, ולמה יהיו ניסי מצרים טפל, אלא לפי שבגאולה של מצרים לא היה זכותם מספיק להוציאם ביד רמה והוצרכו לילך בעקבה ורמיה, כי אמרו נלך לזבוח לה' אלהינו, וכל בורח הולך בחפזון, כמ"ש (שמות יב.יא) ואכלתם אותו בחפזון, וגאולת בבל פשיטא שלא היתה גאולה שלימה כ"א פקידה בעלמא, וגם שם נאמר (ישעיה מח.כ) צאו מבבל ברחו מכשדים.
אבל בגאולה אחרונה, אחר שנתמרק העון מכל וכל באורך גלות החל הזה, יספיק זכותם שיצאו ביד רמה במישור ולא בעקבה ולא בחפזון, כמ"ש (שם נב.יד) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, זש"ה והיה העקוב למישור ומ"מ לא יעקר שם יעקב לגמרי, וכן לא תיעקר זכרון יצ"מ לגמרי, כדי שיזכרו שני הגאולות יחד וידעו ויכירו ההבדל שביניהם אשר גרם החטא, כי בלי ספק שהיו במצרים רעים וחטאים כמבואר בנבואת יחזקאל (כ.ח.) אשר מזה הצד ראוי שתהיה טפל, וכן שם יעקב לא נעקר לגמרי מזה הטעם ועוד שהגאולה משמשת שני גאולות, גאולת הגופות מן השעבוד והצרות, וגאולת הנפש מצד הענינים הרוחניות שנתנו לישראל, כהוראת שם יעקב וישראל, אחד חומרי, ואחד רוחני, כדאיתא ברבינו בחיי, ואע"פ שהרוחני עיקר מ"מ שם יעקב לא יעקר לגמרי, כי צריך האדם ליתן חלק לזה ולזה אבל שם אברם נעקר לגמרי, כי לעולם בכל הדורות הרי הוא אב המון גוים, כי גם אהלי אדום וישמעאל מיוצאי חלציו המה.
{יג}ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. פירש"י איני יודע מה בא ללמדינו. ולי נראה שבא ללמדינו שהאבות הן הן המרכבה, ושבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה כידוע, שיעקב היה עכשיו בבית אל ולוז, ושם שער השמים כי שני מקומות אלו נתחברו עם הר המוריה כמבואר למעלה פרשה ויצא (כח.טז), ואלו לא נאמר במקום אשר דבר אתו הייתי אומר שהלכה השכינה למקום אחר ומשם עלתה אל מדורה, ע"כ הוצרך לפרש שעלה אלהים בשווי מן זה המקום עד אשר לעולם יעקב למטה והשכינה למעלה ועלתה אל מדורה לבהמ"ק של מעלה, המכוון כנגד המקום אשר דבר אתו בבהמ"ק שלמטה.

קרדיט: סדר כלי יקר על פרשת וישלח שייך ל"תורת אמת".