הרמ"א (סימן תר"צ הלכה י"ז) שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהן ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק' 'ושם רשעים ירקב' ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבית הכנסת, ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הקבעו.
המהרי"ל לא היה חושש להכות בהמן, והגאון יעב"ץ כותב על אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן, וכך הובא במשנה ברורה (שם).
וכך נהגו החפץ חיים (תולדות החפץ חיים ופועלו חלק ג' עמוד תתקכ"ז) והגרי"י קניבסקי (אורחות רבינו חלק ג' עמוד מ"ג) וכך נהג הבן איש חי (שנה א' פרשת תצווה אות י') לרקוע בהמן הראשון והאחרון.
המשנה ברורה מביא את שיטת הפרי מגדים שכתב דיצא שכרם בהפסדם, שמבלבלין הרבה, ועוד שאסור להפסיק לכתחילה יותר מכדי נשימה.
ודחה אותו בשער הציון (שם) בשם המגן אברהם בשם הלבוש שאין זה נחשב להפסק משום דהוי מענינו של יום, וכתב במשנה ברורה על כן טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או שנים מתוך החומש בעוד שמכין בהמן, כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא.
ודע, שעכשיו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, שלא זו בלבד שהקטנים אינם שומעים את הקריאה, אלא מבלבלים ומפריעים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל ביאתם לבית הכנסת רק להכות את המן, ובזה האב אינו מקיים מצוות חינוך כלל, אלא צריך כל אב להחזיק בניו אצלו ולהשגיח שישמעו את הקריאה, וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכות כמנהגו, אך לא שיהיה זה עיקר מטרת הבאתו לבית הכנסת.
טעם להכאה בהמן בעת קריאת המגילה
וטעם להכאה זו, הובא בספרי הקדמונים שכשמכין בעת הזכרת שם המן ואשתו ובניו, עושה הקב"ה שירגשו ההכאות כדי שיקבלו צער גדול יען שכל היהודים הבאים לעולם כאילו בימיהם נעשה הנס לפי שאם נתקיימה מחשבתו לא היו באים לעולם, לכן עשה הקב"ה שירגשו את ההכאות של כל היהודים הבאים לעולם בכל הדורות כשמכים בעת הזכרת שמם.
עוד טעם הובא בפסקי תשובות (שם) בשם החתם סופר ונראה לי הטעם [של הכהאת המן] להרעיש ולבלבל אוזן השומעים שלא ישמעו שם זה המחוי האגגי, ובוודאי אין הכוונה כפשוטו, שהרי אם חיסר מלשמוע תיבה אחת לא יצא, אלא הכוונה שעל ידי ההכאה מראים אנו שאין אנו רוצים לשמוע שם זה, אבל מה נעשה שההכרח עלינו לשמוע.
