דין הכשרת כלים לפסח
בהכשרת כלים, יש הכשרה על ידי הגעלת כלים, ויש הכשרה על ידי ליבון כלים.
כלים שאינו צריך להשתמש בהם בפסח, אינם צריכים לא הגעלה ולא ליבון, אלא יש לשפשף אותם היטב עד כדי שלא יישאר בהם חמץ ניכר.
יש כלים שרוצה להשתמש בהם בפסח, יכול להשתמש בהם על ידי ליבון, כגון כלים וסירים שמשתמש בהם באש, והם יבשים, דהיינו שמבשל באותו כלי והכלי הזה בולע את החמץ לתוכו, והדין שאסור להשתמש בהם עד שיעשה ליבון, ועל ידי הליבון יצא כל החמץ הבלוע בתוכו.
וליבון הפירוש לקחת אש ולהעביר על כל הסיר בתוכו ובחוץ ממנו, עד שיהיו ניצוצות של אש יוצאים ממנו, ויש מקלים עד כדי שיניח קש מעל גבי הסיר והוא יישרף.
ויש כלים שרוצה להשתמש בהם בפסח, ולהם די בהגעלה בלבד, כגון סכינים ושאר דברים, שהם עצמם אינם מתבשלים תחת האש אלא הם נעשים לשימושים אחרים, כגון סכין, להם יש לעשות הגעלה.
וכן סיר שעומד תחת האש אבל הוא מתבשל אם רוטב, הדין הוא שמספיק הגעלה, משום שכשם שהוא בולע את החמץ על ידי מים כך הוא פולט אותו על ידי מים.
והגעלה הפירוש לקחת את אותו סכין או אותו סיר ולהכניס אותו למים רותחים, ובזה הכלי מוגעל ומותר להשתמש בו בפסח.
ומכל מקום מי שאפשר לו, מצווה מן המובחר שיקנה כלים חדשים לפסח, בעיקר שהכלים בזמנינו אינם כל כך יקרים.
ויש עוד מושג, וזה נקרא עירוי וזה לא הגעלה ולא ליבון, אלא שופך מים חמים עליו מבחוץ, ובזה הוא מכשיר אותו.
דיני כלי חרס וכלים אשר אין בהם שימוש
כלים כאשר אין לו שימוש בהם בפסח, כמבואר בשולחן ערוך (בסימן תנ"א הלכה א') "קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושים בהם דייסה ומיני קמחים, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו".
"ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח, וטוב לסגרם בחדר ולהצניע המפתח".
"אבל הסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין, אפילו שלא על ידי האור אלא שערה לתוכו רותחין, ואפילו אם ימלא אותם גחלים, דחישינן דילמא חייס עליהו פקעי ולא עביד להו הסקא מעליא", {שחושים שמא יחוס עליהם שמא יפקעו ובגלל זה לא יעשה את הגעלה טוב}.
מבואר מדבריו שכלים שאי אפשר לעשות להם ליבון, כגון כלים מחרס שאם יעשה להם ליבון הם יהרסו, אם כן גזרו בכלי חרס שלא יעשה בהם ליבון כלל, או סתם שאר כלים שאינו רוצה להשתמש בהם בפסח, מותר לו לנקות אותם היטב, כדי שלא יהיה חמץ ניכר, ועל חמץ זה לא גזרו רבנן שיהיה אסור מצד חמץ שעבר עליו הפסח.
רק צריך שהיו אותם כלים במקום צנוע שאינו רגיל ללכת שם, וטוב לסגור אותם בחדר ולהצניע את הפתח, כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח.
המשנה ברורה (בסימן קטן ז') כותב יש נוהגים לסדר כלי של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל במקום שאין יד אדם מגעת לשם והם סדורים כל ימי הפסח לנוי [ליופי] ואין למחות בידם.
ואף שגזרו שצריך להצניע את כליו כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח, ואסרו אפילו גבוה עשר קומות?
מכל מקום כיון שאינן בני יומן [דהיינו שעבר עליהם יום שלם ואז החמץ נחשב כבר פגום] מבליעת החמץ בשעה שמסדרים אותם, וכל שכן אותם כלים שנשתמש בהם בכלי שני [דהיינו לא סיר בישול ממש אלא כלי שני כגון צלחת שאוכלים בה] או במים צוננים, שאז הוא לא בולע, אין לחוש, ומותר.
מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.
לעניין מכירה לגוי כלים אשר בלוע בהם חמץ
כתב החזון איש (בסימן קי"ז סימן קטן ט"ו) שמוכח מהמשנה ברורה שאין דין למכור לגוי חמץ הבלוע בתוך הכלים, וכך מבואר בשולחן ערוך הרב (סדר מכירת חמץ, הובא בסוף ספרו) שאין מוכרים אלא את הכלים שיש בהם חמץ ממש, ולא בלוע בהם חמץ.
החזון איש עצמו כתב בסדר המכירה שלו שמוכר את הבלוע בכלים, וכתב הגרי"י קניבסקי שאף על פי שמעיקר הדין אין צריך למכור, מכל מקום הדר והחמיר על עצמו.
במקום שאין לו כלי אחר לולי זה
המשנה ברורה (בסימן קטן י"א) כותב אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשים בו רק בכלי שני [כגון צלחת או כפית], יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, אם אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם, שכמה פוסקים מקלים בזה.
דיני הגעלת כלים
השולחן ערוך בהלכות פסח (בסימן תנ"א הלכה ג') כותב "סכינים מגעיל אותם בכלי ראשון ומותרים, וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח".
מבואר מדבריו שסכינים אם רוצה להשתמש בהם בפסח, צריך לעשות להם הגעלה.
המשנה ברורה (בסימן קטן י"ט) כותב ואף על פי שסכינים הבולעים בשאר איסורים, פסק השולחן ערוך ביורה דעה (סימן קכ"א) שצריך לעשות להם ליבון?
מכל מקום כאן אצלנו זה שונה, משום שיש אומרים שגם כלים הבולעים מחמץ על ידי האש אינם צריכים ליבון, אלא הגעלה.
ועוד כמה פוסקים סוברים שלסכין אין רוב תשמישו על ידי האש, ואם כן לכתחילה דינו בהגעלה, ולא בליבון.
וכן כתב השולחן ערוך (בסעיף י"א) "מחבת שמטגנים [פירוש ששופכים בה שמן לאפות אותו] בה מותרת בהגעלה, ואם היא ארוכה, משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחר, ואם היא ארוכה ביותר, מלבנה באמצע".
מבואר מדבריו שגם כלי שנמצא על האש, ויש בו רוטב כדי להכשיר אותו מספיק הגעלה.
המשנה ברורה (בסימן קטן ס"ג) כותב ולא חוששים שמא נתייבש השמן, והחמץ נאפה בלא משקה, ואז הוא חייב בליבון, אלא אפילו אם נשרף ונדבק לדופן המחבת עדיין יש לחלוחית משקה שם.
וכן סיר מרק שמבשלים בו לפעמים פתיתים ודייסה, שבסוף בישולם יבשים הם מפני שלא נשארו מים בסיר, דעת הגרי"ש אלישיב (סידור פסח כהלכתו פרק ח' סימן י) שאפשר להכשירו על ידי הגעלה מפני שנשאר בהם לחלוחית.
ואפשר לסמוך על זה רק בכלי שאין עיקר השתמשות שלו תמיד כך, אבל בכלי שמיועד לכך, כגון סיר שמבשלים בו קוגל, והם מתייבשים בבישולם, דעתו שנדון כמחבת, וצריך להכשירו לכתחילה על ידי ליבון קל.
וכן מובא בשולחן ערוך (בסעיף י"ב) "כל הכלים צריך להגעיל ידיות שלהם כמותם", וכן כתב (בסעיף י"ד) "כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדרה צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה".
מבואר שהידיות וכן המכסה שעל הסיר חייבים בהגעלה.
ניקוי קודם הגעלה
השולחן ערוך (בסימן ג') כותב "וקודם ההגעלה צריך לשופן יפה במשחזת או ברחיים להעביר כל חולדה שבהם קודם הכשרם, הלכך אם יש גומות ואינו יכול לנקותו יפה אין מועיל לו הגעלה לבד וצריך ליבון במקום הגומות".
מבואר שקודם שהוא עושה הגעלה לסכין או לסיר צריך לנקות אותו היטב עד כדי שלא יישאר שם כלום, ואם אינו יכול לנקות אותו או יש משהו שחוצץ, לא מועיל לו הגעלה כלל.
והדבר נלמד מהפסוק "אך את הזהב", כלומר רק את הזהב ולא דבר חוצץ כגון חלודה, ויש לחשוש שמא יש שם משהו מן החמץ, והחלודה מכסהו, ולזה לא מועיל הגעלה, כי אין הגעלה על דבר שהוא ניכר.
המשנה ברורה (סימן קטן כ"ב) כותב וכל זה בחלודה שיש בה קצת ממשות, שכשגוררים אותה משם יש שם כמה אפרוריים, שאז יש לחשוש שמא יש תחתיה משהו והחלודה מכסה אותו, אבל אם אין בחלודה ממשות כלל רק במראה, כגון כתם אין לחוש לזה כלל, והכלי כשר להגעלה.
האור לציון (חלק ג' פרק י' הלכה ה' בביאורים) כותב, הדין הוא במיחם מים של שבת אם הניח עליו לחם או חמץ אחר צריך הגעלה, אמנם היה נראה לאסור להגעיל את המיחם משום שיש באותו מיחם את האבנית ואם דינו כמו חולדה שהדבר פסול להגעלה.
מכל מקום נראה להתיר ואין הדבר דומה לחולדה, משום שאיסור להגעיל במקום שיש חלודה משום שחוששים שמא יש חמץ תחת החלודה, אבל במיחם שבת אין את החשש הזה משום שהחמץ היה מונח רק על הכיסוי ואם כן באבנית אין חשש כלל לחמץ.
וכן דעת הגר"ש אוירעבך בספר הגעלת כלים (פרק י"ג הערה שפ"ה) שכתב שאפשר להגעיל מיחם או קומקום שיש בהם אבנית, ובטעם הדבר כתבו שאף אם יש שם פירור, יש לתלות שכבר נפגם טעמו.
דיני ליבון כלים
השולחן ערוך (בסעיף ד') כותב "כלים שמשתמשים בהם על ידי האור, כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון, והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות נתזים מהם".
הרמ"א (שם) כותב "ויש מקלים אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ, ונוהגים כסברא ראשונה בכל דבר שדינו ליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים או שמחמירים ללבנו, סגי בליבון קל כזה".
מבואר מדבריו שכלים שהיו תחת האש בלי מים, ומחמת כן בלע את החמץ שהיה בתוכו, הדין הוא שאם רוצה להשתמש בכלי הזה בפסח חייב ללבן אותו באש, כדי שיצא כל מה שהסיר בלע.
המשנה ברורה (בסימן קטן כ"ח) מקדים הקדמה: הגמרא בפסחים אומרת דווקא דבר שהוא בעיקרו אסור צריך ליבון, כגון טומאה שכבר עכשיו היא אסורה, אם כן במקום שנגע בו השיפוד באיסור, הדין שצריך ליבון, אבל דבר שהוא בעיקרו מותר אפילו שלאחר מכן הדבר נאסר, כגון בשר קודשים שצלה אותו בשיפוד על גבי האש, אף שלבסוף נעשה הבליעה בשיפוד איסור נותר, מכול מקום מותר ואין הוא צריך ליבון, כי בהיתר בלע אותו.
נחלקו הפוסקים לעניין חמץ הבלוע בכלי: יש אומרים שזה נקרא שבלע בהיתר, שהרי באותו הזמן לא היה איסור של חמץ, ואם כן חמץ בלוע לא צריך ליבון, ודי לו בהגעלה.
ויש אומרים שחמץ הבלוע בתוך הכלי יש לו דין של בליעה באיסור, שהרי החמץ לעולם נשאר חמץ רק באותו הזמן החמץ היה מותר, אם כן במקום שנאסר החמץ אנחנו חוזרים למפרע לדון על השיפוד, ואם כן אותו שיפוד בלע את החמץ, ולכן דינו בליבון, ואין זה דומה לבשר קודשים, משום שהשם הזה של נותר התחדש רק לאחר הלילה, וקודם לכן לא היה לו כלל שם של נותר, ולכן סגי בבשר קודשים בהגעלה.
מבואר שיש שיטות שסוברים שבכלים בולעים לעולם מספיק הגעלה, ויש חולקים שצריך ליבון.
רוב הפוסקים ובהם דעת השולחן ערוך להצריך ליבון בכלים בלועים, משום שלעולם היה להם שם של חמץ רק עכשיו אנחנו דנים עליהם למפרע.
והזמן שבו אנחנו צריכים לעשות ליבון, בשולחן ערוך כתוב עד שיוציא ממנו ניצוצות אש, הרמ"א מקל אפילו שתן עליו קש והוא נשרף, יצא ידי חובת ליבון.
דין ליבון בחצובה
הרמ"א (בסעיף ד') כותב "חצובה צריכה ליבון".
חצובה זה כלי שמעמדים עליו את הסירים, והוא עומד ממש תחת האש, ואם רוצה להשתמש בה בפסח ולהעמיד דבריו על חצובה, צריכה ליבון.
המשנה ברורה (בסימן קטן ל"ד) כותב וזהו רק לכתחילה, משום חומרא של חמץ, דבאמת שתי הקדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו, כמבואר ביורה דעה (סימן צ"ב סעיף ז').
וגם יש לתלות שאף אם נשפך, כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש, ועל כן בוודאי די לזה בליבון קל.
ובדיעבד אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל גם כן אין לאסור.
וכן כתבו האגרות משה (חלק א' סימן קכ"ד) שאפשר לכסות את החצובה אם פח מתכת, והדבר מועיל במקום ליבון.
האור לציון (חלק ג' פרק י' תשובה ג') כותב המעברים אינם צריכים הכשר כלל, והחצובה [הברזלים שעליהם עומד הסיר], יכסה אותה לאחר ניקויה בפח, או ברדיד אלומיניום [נייר כסף] עבה שלא יקרע במשך ימי הפסח, או יחליף החצובות.
מבואר שלכתחילה אין צריך להחליף החצובות, אלא לצפות אותם בנייר כסף, משום שיש חשש שיתקלקלו אם ילבנו אותם ליבון חמור, עד שיהיו ניצוצות ניתזים.
וכן דעת חוט השני בהלכות פסח (פרק י' סימן קטן ז'), אלא שהוסיף, שמכל מקום עדיף לקנות חצובה חדשה לפסח.
הילקוט יוסף (בסימן תנ"א הלכה כ"א) כותב החצובה שהיא הברזל שאצל האש, שמניחים עליה הסיר, או המחבת, יש לנקותה היטב ולהגעילה ברותחים, ואם עירה מכלי ראשון הוכשרה בכך.
וכן הדין לכיריים של גז, וכן למקום האש עצמו, שיגעילם אחר ניקוי ושפשוף היטב.
מבואר מדבריו שבחצובה מספיק הגעלה, ולא צריך ליבון.
דוגמאות מעשיות בהגעלה וליבון כלים
הכשרת תנורים
לגבי הכשרת תנורים העשויים ממתכת [המצויים בזמנינו במטבחים ציבוריים מאפיות וכדומה], כשנבלע בהם איסור, צידד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן ס"ו אות ג'), שמספיק בחימום התנור באותה דרגת חום שבה בלע את האיסור, ואין צריך להסיקו עד שיתלבן, שאפשר לסמוך בזה על דעת הסוברים שאומרים כבולעו כך פולטו בליבון, כפי שאומרים בהגעלה.
וכן כתב בהליכות שלמה פסח (פרק ג' אורחות הלכה הערה 8) שאפשר להכשיר את התנור על ידי הסקתו בחום גבוה, ובכך להפליט את בליעת הזיעה שבו, מכל מקום דעתו מי שיכול לייחד תנור אפיה עבור פסח, תבוא עליו ברכה.
וכן דעת הגרי"ש אלישיב (סידור פסח כהלכתו חלק א' פרק ח') שאף על פי שאפשר להכשיר תנור באופן זה, מכל מקום לכתחילה יש ללבנו עם לפיד אש, כשאי אפשר לעשות כן, יש להדליק את התנור למשך שעה בחום הכי גבוה, ובמקום החיבורים ללבנו על ידי לפיד אש, ולאחר מכן יש לכסות בנייר כסף את התנור, או את המאכל הנמצא בתוכו בשעת האפייה.
מבואר שתנור ממתכת [המצויים בזמנינו במטבחים הציבוריים] לכתחילה יש לעשות לו ליבון, מכל מקום די להדליק את התנור ברמה הכי גבוה, או יש שיטות שצריך רמת חום ברמה שבה הוא בלע, ובזה מועיל הליבון.
תנורים אפיה חשמלי העשוי בבתים, החזון עובדיה (בהלכות דיני הכשרת כלים) כותב יש לנקותו היטב עד כמה שהיד מגעת, ולהימנע מלהשתמש בו עשרים וארבע שעות קודם הכשר, ואחר כך ידליקו את התנור בחום הגבוה ביותר שאפשר, וישאירוהו דולק שעה, ודי בזה.
וכן כתב הליכות שלמה, להתיר משום שהבליעה שלו רק על ידי זיעה, ולא שהניח את החמץ ממש על התנור, וגם אם נאמר שצריך לחשוש שמא נשפך על התנור חמץ ואז זה לא זיעה לבד, מכל מקום זה חשש רחוק ואין לחשוש לזה.
משום שיש סוברים בהיתר בלע מספיק ליבון קל, וזה קש שעליו נשרף, וגם התבניות בדרך כלל סגורות, וגם זה רק זיעה, ולכן מועיל ליבון על ידי התנור עצמו.
אבל התבניות שאופים בתוכם חלות בתנור, צריכים ליבון באש עד שיהוי ניצוצות אש ניתזים מהן, ולכן התבניות של תנורי אפייה חשמליים, יש ללבן אותם באש, וכיון שאי אפשר ללבן אותם כך, ונכון להחליף אותם בתבניות חדשות.
ויש חולקים ומתרים אות התבניות בהגעלה, והמקל יש לו על מה לסמוך.
האור לציון (חלק ג' פרק י' הלכה ב') כותב אין אפשרות להכשיר תנור אפיה לפסח, אף לא על ידי חימום התנור בחום גבוה, ויש לסוגרו לפני פסח על ידי חבל וכדומה, כדי שלא יבוא להשתמש בו כך, וטוב לנקותו מהשומן הדבוק בו אף שסוגרו.
ואפשר להכשיר אותו רק בליבון באש, ולא שייך לומר לחמם את התנור ברמה שבה בלע את החמץ, משום שבשולחן ערוך מבואר שהכשרה בדבר שנעשה על ידי אש, הוא רק על ידי ליבון.
ומכל מקום, יש אפשרות להשתמש בתנור בפסח אם יכניס ארגז פח שיכסה את הדפנות מכל צדדי התנור או יצפה הדפנות לגמרי ברדיד אלומיניום [נייר כסף] חזק שאינו יכול להיקרע, וישתמש בתבניות אפיה או סירי עוגה חדשים לפסח, אלא שאין זה אלא בניקוי יסודי לפני כן של התנור, וצריך זהירות גדולה בזה.
אמנם ברמת חום כזו, כמו שמבואר בספר הליכות מועד (בדיני הגעלה וליבון) ברמה ש370 מעלות, וזה נקרא רמת חום שניצוצות נתזים ממנו, אפשר להשתמש בו גם לדעת האור לציון שאסור בהכשרת תנור.
פלטה חשמלית
פלטה חשמלית, או פח ששמים על הגז מערב שבת, האור לציון (חלק ג' פרק י' הלכה ד') אין להשתמש בהם בפסח, אלא אם כן יכסה לאחר ניקוים ברדיד אלומיניום [נייר כסף] חזק שאינו עלול להיקרע.
בביאור הדבר שהרי לא שייך לעשות בו ליבון משום שהליבון יהרוס אתו ויש חשש שיתקלקל על ידי זה, ואמנם עדיין יש את החשש שנשפך על פלטה חמץ, והפלטה בלע אותו, לכן יכסה אותו בנייר כסף.
הילקוט יוסף (בסימן תנ"א הלכה כ"ב) כותב פלטה חשמלית די שישפוך עליה רותחים מכלי ראשון, לאחר שינקה אותה היטב מכל חשש חמץ בעין, ואף שפעמים מניחים עליה לחם לחממו, הרי הבליעה נשרפת מיד מחום האש הצמוד לפח הפלטה.
מבואר מדבריו שבפלטה חשמלית מספיק שישפוך מים רותחים דהיינו [עירוי] וזה יועיל.
הכשרת מיקרו גל
הילקוט יוסף (סימן תנ"א הלכה י') כותב בעניין הכשר המיקרו גל, יש להבחין בין שני סוגי המיקרו גל המצויים כיום, יש כאילו שיש בהם גם גופי חימום, ודינם כדין הכשר תנור אפייה רגיל, שלאחר שימתינו עשרים וארבע שעות בלי לבשל ולחמם בו, ינקו היטב את המכשיר, וידליקו את גופי ההשחמה בחום הגבוה ביותר, במשך כשעה, ובזה המיקרו גל כשר.
ויש תנורי מיקרו גל שאין בהם גופי חימום, אלא פועלים רק באמצעות קרינה, ותנורים אלה אם הם משמשים על פי רוב רק לחימום המאכלים, ולא לבישול, יש אומרים שאינם צריכים הכשר כלל, מאחר שאין הדפנות מגיעות ברוב פעמים לחום שהיד סולדת בו.
ואף אם יש איזה פעם שחיממו שם איזה דבר מאכל במשך כמה דקות, והדפנות הגיעו לחום שהיד סולדת בו, מכל מקום הולכים אחר רוב פעמים, ויש חולקים.
ולכן לעניין חמץ בפסח נכון להכשיר את המיקרו גל לפסח על ידי שינקו אותם היטב, ויניחו כוס שיש בתוכה מעט מים ומעט חומר ניקוי [אבל לא אקונומיקה], וירתחו את המים במשך מספר דקות, עד שדפנות התנור יספגו את האדים.
ונכון להוסיף עוד חומרא להשתמש במיקרו גל בפסח רק באמצעות קופסת קרטון או פלסטיק סגורה היטב.
ואם משתמשים בתנור המיקרו גל גם לבישול, וכן תנורי מיקרו גל שבחניות שהשימוש בהם הוא תדירי יותר, ומסתבר שהחום בדפנות מגיע ליד סולדת בו ברוב פעמים, ראוי להחמיר שלא להשתמש בו בפסח.
האור לציון (פרק י' הלכה י"א בהערות) כתב מיקרו גל, הדבר תלוי לכאורה אם יש שם זיעה מהמאכלים שם. ואם יש זיעה, יש להכשירו על ידי שירתיח שם מים רותחין, וכבעלו כך פולטו.
הכשרת כיור ושיש לפסח
לגבי הכשרת כיור העשוי מחרסינה, שלפעמים נוגעות בו חתיכות חמץ, דעת הגר"ש ואזנר (קובץ מבית הלוי חלק א' עמוד כ"ח) שיש לנקותו היטב, ולכתחילה אין להשתמש בו לדברים חמים במשך כ"ד שעות, ולאחר מכן יש לערות עליו מים רותחים להגעיל אותו, ואחר שהוכשר יש להניח בו קערה מיוחדת שתשמש ככיור.
ומן הראוי להניחה באופן שלא תהיה מונחת על תחתית הכיור כדי שלא יהיה מגע בין הקערה לכיור על ידי מים רותחים שמעברים את הבליעות מהכיור.
והוסיף, שטוב לשפוך חומר חריף במקום יציאת המים, כדי לפגום את החמץ הנמצא שם.
האור לציון (חלק ג' פרק י' הלכה י"א) כתב מעיקר הדין אין הכיור והשיש צריכים הכשר כלל, אולם מצד המנהג יש לערות מים חמים מכלי ראשון על השיש, אולם בני אשכנז נהגו לערות את המים תוך כדי העברת אבן מלובנת על השיש.
ויש לייבש את השיש לפני הכשרתו, ואם חושש שהשיש יתקלקלו, יכסנו במפה או בטפט או ברדיד אלומיניום [נייר כסף] חזק וכדומה, ואת הכיור די לשטפו ולנקותו היטב, ומותר להניח בו כלים בפסח.
ויש נוהגים לערות מים גם על הכיור ולכסותו בפלסטיק.
בביאור הבדל בין בני ספרד לבני אשכנז, השולחן ערוך (בסימן תנ"א הלכה ו') כותב "כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשים בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישם הוא בערוי שמערה עליהם מכלי ראשון, כך הוא הכשרן".
הרמ"א "ויש מחמירים להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג, וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון כגון כפות וכדומה לזה".
מבואר שיש מחלוקת בין השולחן ערוך לרמ"א האם יש לחשוש לאותו מיעוט שכן משתמש בו בחם ואז הוא בולע או לא, ממילא לבני ספרד שפוסקים כדעת השולחן ערוך אם כן שיש או כיור רוב תשמישו הוא לא בחם אלא בצונן, אם כן מעיקר הדין לא צריך הכשר כלל, ולאותו מיעוט אין אנו חוששים.
אולם מצד המנהג כן יש לבן ספרד להגעיל את השיש או את הכיור, משום שהשולחן ערוך (בסימן תנ"א הלכה כ') כותב "השולחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלים כל השנה, רגילים לערות עליהם רותחין, לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדרות לתוכן".
מבואר שמצד המנהג יש לחשוש, ולכן בכיור ושיש די בהגעלה.
אבל בני אשכנז פוסקים כהרמ"א להחמיר להגעיל את הכיור או את השיש באבן מלובנת, משום שחוששים בפסח לאותו המיעוט שכן מניחים עליו חמץ.
וכן כתב הילקוט יוסף (סימן תנ"א הלכה ל"ז) הכיור שרוחצים בו הסירים והצלחות, אפילו הוא מחרסינה, יערה עליו רותחים ומותר להשתמש בו בפסח, [ונכון לערות עליו רותחים ג' פעמים], וכן שיש של מטבח, יערה עליו רותחים, ויש מחמירים לצפתו בנייר כסף בפסח, והוא חומרא בלבד.
כלי שתיה וצלחות זכוכית וכדומה
השולחן ערוך (בסימן תנ"א הלכה כ"ה) כותב "כל כלי השתייה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה, בין שהם של זכוכית בין שהם של עץ בין שהם של מתכת בין שהם של חרס, ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו".
הרמ"א "ומיהו יש מחמירים ומצריכים הגעלה, וכן נוהגים".
מבואר שלבני ספרד, כלי שתיה וכן צלחות שרוצה להכשיר אותו לפסח, די בשטיפה משום שכלי זכוכית אינם בועלים כלל, וכך כתב האור לציון (חלק ג' פרק י' הלכה י"ב).
אבל לבני אשכנז יש להכשיר אותם בהגעלה, וכתב המשנה ברורה ואפשר גם להכשיר אותם בערוי בלבד.
וכן כתב הילקוט יוסף (סימן תנ"א הלכה ל"ט) כלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים כלל, ואינם צריכים הכשר לפסח כלל, אפילו היה משקה חמץ זמן רב, כגון בקבוקי בירה, ודי להם בהדחה בצוננים היטב.
והדין כן גם בכלי הזכוכית בזמנינו, דאף שיש הטוענים שבזמנינו כלי הזכוכית בולעים מעט, מכל מקום הבליעה היא כל כך מועטת, ובאה קימעה קימעה, וסתם כלים אינן בני יומן, לפיכך הקילו בכלי זכוכית.
והאשכנזים נוהגים להחמיר בכלי זכוכית כמו בחרס.
