אסור מהתורה לצער בעלי חיים, וכל המצער בעלי חיים, עתיד לתת על כך את הדין. כמבואר בספר חסדים (סימן תרס"ו) כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש, ואף אם יעשה צער על חינם לבהמה, כגון שמשים עליה מטען יותר ממה שיכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת, ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין, שהרי צער בעלי חיים מדאורייתא.
ובנוסף לכך, הרי הוא מכניס את עצמו לסכנה, וכך הביא בספר ואין מכשול (חלק ד' עמוד קל"ז) בשם ספר קב הישר (פרק ז') הביא מעשה בשם ספר החסדים, מעשה באיש אחד שהיה לו בנים, ונעשתה אשתו עקרה, ואמר לו האר"י ז"ל שהסיבה לכך משום שהיה לו סולם בביתו, והתרנגולים הקטנים היו עולים בו כדי לשתות מים מהכלי שהיה סמוך לו, ומאז שהוסר הסולם, יש להם צער, ועל ידי כך נגזר על אשתו שתהיה עקרה.
וכתב (שם) בא וראה שהמצער את הבריות, הרי זה מכניס עצמו לסכנות גדולות.
בעלי חיים קטנים כגון זבובים ויתושים ועכברים
לעניין להרוג בעלי חיים קטנים, כגון זבובים ויתושים שמצערים אותו, יש אומרים שאין להרוג אותם בשום אופן, והם בכלל ברייתו של עולם הן, ואל תחשוב שאין להם צורך בעולם.
וכך כתב בספר פתורא דאבא (חלק ב' אות ט') שרבינו האר"י ז"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים אפילו מן הקטנים והפחותים, ואם הם מצערים אותו, משום ששום בריה לא נבראת לבטלה. וכן כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן שצ"ז).
אמנם יש אומרים שמותר להרוג זבובים ויתושים שמפריעים לו, וכן עכברים ושאר בעלי חיים שמזיקים לו, מותר להרוג אותם, משום שאין לך צורך גדול מזה, וכתב בספר אין מכשול (שם) וכן עיקר.
וכך הסכים בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' סימן תשכ"ו) שאינו מוצא שום איסור להרוג זבובים ויתושים, ואף שהאר"י ז"ל לא רצה להרוג אותם, אין זה מצד צער בעלי חיים, אלא נמנע מכך מרוב קדושתו, אבל ברור שאין זה איסור אלא לחסידים ולקדושי עליון כמותו.
והמחמיר שלא להרוג שום בעל חי, כתב (שם) תבוא עליו הברכה. והטעם כתב בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב' סימן מ"ז) כדי שלא יוליד בעצמו מדת האכזריות.
בעל חי גוסס
בעל חי גוסס ומפרפר בין החיים למוות, כתב בספר אין מכשול (שם עמוד ק"מ) שכדאי יותר שיהרוג אותו, מאשר ישאיר אותו כך שיסבול, ואין בכך חשש צער בעלי חיים.
וכך בספר דינים והנהגות ממרן החזו"א (חלק ב' עמוד מ') שאחד מבני ביתו שאלו על זבוב שהיה מפרפר בין חיים למוות, והשיב שיש לגמור מיתתו כדי למנוע צערו.
התופס עכבר במלכודת דבק, כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סימן ק"י) שעדיף להכניס אותם מיד למים כדי שימתו כמה שיותר מהר מאשר שיזרוק אותם חיים לפח.
כלב או בעל חי שמפחיד את הציבור
כלב או בעל חי אחר שמסתובב בשכונה ללא מחסום בפיו, ודרכו לנבוח על העוברים ושבים וגורם בהלה לילדים הקטנים שעוברים בקרבתו, ולפעמים אף למבוגרים, כתב בספר אין מכשול (שם) שיש למסור זאת לרשויות המטפלות בכך, כדי שיקחו את הכלב.
ואם לא באים לקחת אותו, כתב (שם) שרשאים להניח לפניו רעל כדי שימות, ואין לחוש לכך לצער בעלי חיים. ועיקר טעמו משום שאין איסור צער בעלי חיים בהריגה אלא רק בצער, כמבואר בגמ' (בחולין דף ז') שאין צער בעלי חיים בהריגה.
לגדל אפרוחים בביתו
אדם הרוצה לגדל אפרוחים בביתו, כתב הפלא יועץ (ערך בעלי חיים) שאם יש לו מקום שמיועד לגידול אפרוחים ויכולים לגדול שם כראוי ללא פגע וסכנה, ודאי שרשאי לגדלם שם.
אמנם אם קשה לו לעמוד על המשמר ושלא יהיה להם צער, כתב (שם) שאין לו לגדל אותם, וכתב שעל פי רוב אין מצליחים לגדול בבית ורובם מתים מחמת נפילה, או שנעשים מאכל לחתולים, ולכן ימנעו מלגדל אותם בבית.
המוצא בעל חי פצוע האם חייב לרפאות אותו
המוצא בעל חי שנתפס בגדר וקשה לו להיחלץ, כתב (שם) שמצווה לשחרר אותם ולהציל אותם, כדי למנוע מהם צער.
וכך כתב בספר קיצור שולחן ערוך (סימן קצ"א) אסור מהתורה לצער כל בכל חי, ואדרבה חייב להציל כל בעל חי מצער, ואפילו הוא בעל חי של הפקר או אפילו של נוכרי.
מכל מקום אינו מחיוב להפסיד ממון או אפילו מניעת רווח בשביל להציל מצער בעלי חיים, וכך כתב בשולחן ערוך הרב (דיני צער בעלי חיים סעיף ג') אך כתב שלטרוח בגופו חייב.
ולכן המוצא בעל חי פצוע ברחוב ואם יקח אותו לרופא כדי לרפאות אותו יתבטל ממלאכתו ויפסיד ממון, כתב בספר טובך יביעו (חלק ב' עמוד תע"ה) שאינו חייב לעשות כן.
בעלי חיים שטורפים האחד את השני
לעניין בעלי חיים שטורפים האחד את השני האם יש חובה לאדם מצד צער בעלי חיים להפריד אותם האחד מהשני, כתב בשו"ת אבני ישפה (חלק ב' סימן פ"ג) שפרפר שנלכד בכורי עכביש, אין מצווה להצילו, משום שזהו טבען של הבעלי חיים, שאחת טורפת את חבירתה, ומה לנו להתערב בזה.
וכך כתב (שם) בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ז סעיף נ"ח) אקווריום שהשריצו בו דגים, אסור בשבת להוציא את הדגים הקטנים כדי שלא יאכלו אותם הדגים הגדולים, וכתב בהערה (שם) וכך שמעתי מהגרש"ז אויערבך, שכיון שהאדם אינו עושה שום מעשה, וגם כך דרכם של הדגים שהגדול בולע את הקטן, אין בזה משום צער בעלי חיים.
קטן המצער בעלי חיים
הרואה ילדים שזורקים אבנים על בעלי חיים, כתב (שם) בשם בשו"ת תולדות יעקב (יורה דעה דף ע"ד) שצריך להפריש אותם מכך, ולומר להם שאסור להם לעשות כן, ואע"פ שקטן אוכל נבילות ואין בית דין מצווים להפרישו, היינו דווקא בדברים שאינן שייכים לשום בעלי חיים, אבל היכא דשייך לשום צער וביזיון בעל חי, אז מחוייבים בית דין להפריש את הקטנים.
להאכיל בעל חי מבשר בעל חי אחר
לעניין האם מותר להאכיל לבעל חי אוכל שהוא בעל חי אחר בעצמו, בספר אין מכשול (שם) כתב שאם יש לו אפשרות להאכילם מאכל אחר, עדיף להימנע.
אמנם על פי דין, מותר כמבואר בגמרא (בסנהדרין דף ק"ח) שכאשר נח היה בתיבה, דאג להאכיל את כל הבעלי חיים, אך לא ידע מה הזיקית אוכלת, עד שיום אחד היה יושב וחותך רימון ונפלה ממנו תולעת, ומיד אכלה אותה הזיקית, ומכאן ואילך היה מאכילה תולעים.
ומכן מוכח שמותר להאכיל בעל חי אוכל שהוא בעל חי אחר.
ולכן אדם שיש לו בביתו אקווריום של דגים, כתב בספר אין מכשול (שם עמוד קמ"ז) שמותר לתת להם תולעים חיים, ואין בכך משום צער בעלי חיים, משום שכל האיסור לצער בעלי חיים דווקא שמצער אותם בחינם, אבל כאשר עושה כן לצורך האכלת הדגים, מותר.
חולה צהבת שמניח יונים ומתים
חולה צהבת ורוצה לקחת יונים ולהושיבם על טבורו, באופן שפי הטבעת של היונה תשאב לתוכה את המחלה ותמות, ועל ידי כך החולה יתרפא, כתב (שם) שמותר לעשות כן, ואין לחוש בזה משום צער בעלי חיים.
ואע"פ שהרופאים אינם מאשרים רפואה זו על פי הטבע, וגם כמה חולים ניסו רפואה זו ולא הצליחה להם, כתב היביע אומר (חלק ט' סימן ל"ב) שמותר לעשות כן, משום שחולים רבים מצאו רפואתם על ידי היונים, וצריך לקחת יונה זכר לזכר, ויונה נקבה לנקבה.
והכלל הוא שכל שעושה לצורכו ולתשמישו, אין בזה איסור משום צער בעלי חיים, מפני שכל הבריות לא נבראו אלא לצורך האדם.
