ספר החינוך

ספר החינוך הינו חיבור המתאר את כל תרי"ג המצוות המופיעות בתורה, והוא המשך למסורת רחבה של מוני מצוות, ביניהם: "ספר המצוות להרמב"ם" "ספר מצוות גדול" ועוד. הספר נכתב בתקופת הראשונים על ידי מחבר לא ידוע שבחר להעלים את זהותו, ומתאר את עצמו בהקדמה לספר כ"איש יהודי מבית לוי ברצלוני".

לקריאת הספר לחצו כאן

ספר החינוך מתאר לא רק את המצוות עצמן, אלא גם את טעמן (שורש המצוה), דיניהן, העונש על מי שלא מקיים אותן ופרטים נוספים. מטרת הספר, כפי שכתב המחבר, הוא לעורר את הצעירים שבדור לדרך התורה והמצווה, וליישר את ליבם לעבודת ה': "על כן ראיתי טוב אני הדל באלפי, תלמיד הלמידים שבזמני, איש יהודי מבית לוי ברצלוני, לכתוב המצוות על דרך הסדרים, וכסדר שנכתבו בתורה זו אחר זו, לעורר לב הנער, בני והילדים חבריו, בכל שבוע ושבוע , אחר שילמדו אותו ה'סדר' של בחשבון המצוות, ולהרגיל אותם בהן ולהתפייס מחשבתם במחשבה טהורה וחשבון לעיקר, טרם שיכניסו בלבם חשבונות של שחוק ושל 'מה לך ומה בכך', וגם כי יזקינו לא יסורו ממנו".

מבנה ספר החינוך

כל אחת מתרי"ג המצוות המופיעות בספר החינוך, מורכבת מ-5 או 6 חלקים:

1. מקור המצווה – כיצד המצווה נלמדת מהפסוקים, היכן היא מופיעה בדברי חז"ל וכיצד מקיימים אותה באופן כללי. חלק זה של ספר החינוך מבוסס בעיקרו על ספר המצוות של הרמב"ם.
2. משרשי המצוה – טעמים לקיום המצוות.
3. דיני המצוה. 
4. הגבלות המצווה – על מי המצווה חלה ומתי: זכרים או נקבים, גדולים או גם קטנים, בתקופת בית המקדש או בכל עת ועוד.
5. העונש הצפוי למי שלא מקיים את המצווה.
6. מחלוקות בעניין המצוה.

על ידי המעשה הגשמי, מתעורר הלב

אחד ממטבעות הלשון המפורסמים בספר החינוך הוא הכלל: "אדם נפעל כפי פעולותיו", "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כלומר, על ידי ביצוע מעשה גשמי, מתעורר הלב.

וזו לשונו של ספר החינוך:

"דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו" (ספר החינוך, מצווה ט"ז).

מסיבה זו, הרבתה התורה במצוות הקשורות לזכירת יציאת מצרים: אכילת מצה, סיפור יציאת מצריים, איסור אכילת חמץ ועוד. כי ככל שנעסוק יותר במצוות הקשורות ביציאת מצרים, יביא הדבר ליתר התפעלות בלבנו מן הנסים הגדולים שנעשו לעם ישראל במצרים. דבר זה הוא יסוד גדול באמונת ישראל בחידוש העולם, ששינה הקב"ה טבע העולם ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים.

באותו אופן, הכהנים מצווים ללבוש בגדים מיוחדים המבדלים אותם מיתר עם ישראל. מה החשיבות ללבוש החיצוני? אומר ספר החינוך כי כאשר ילבש הכוהן בגדים מיוחדים בשעת עבודת הקודש ויסתכל בהם, יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד, שהרי הוא שליח לכפר על עם ישראל, וצריך להתפייס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה החשובה שקיבל על עצמו (מצווה צ"ט).

ספר מנחת חינוך: פירוש על ספר החינוך

על ספר החינוך, נכתב פירוש מפורט המבאר ודן במקורותיו ונקרא "מנחת חינוך". הספר נכתב על ידי רבי יוסף באב"ד, שהיה אב בית דין בטרנופול. שם הספר שאול משמו של הקורבן שהיה מקריב כל כהן בבית המקדש עם כניסתו לעבודה, קרבן מנחת חינוך. הספר זכה בהכרה כסמכות הלכתית בפני עצמה, הכרעותיו נחשבות כבעלות תוקף, והבנות מחודשות שהעלה להבנת התלמוד והראשונים משמשות כתקדימים עליהם סומכים פוסקי הלכה.

קריאת ספר החינוך המלא

אגרת המחבר
אולי יחשב מעין בספר זה, שמחברו קבץ כל דיניו ביגיעו וטוב עיונו מדברי התנאים והאמוראים, ואלו כן היה יתחיב להיות המחבר בקי בכל פנות גמרתנו בבלית ירושלמית וספרא וספרי ותוספתא, לכן הוא היודע עצמו וחכמת מה לו, ראוי לפרסם האמת, לכל השומע קולו, ואל יעשה מלאכת השם תמימה כקשת רמיה בצדיה וערמה, כמתהדר בילדי נכרים, כחלש מזדין בשלטי הגבורים, וכשפל אנשים מתעטר בכתרי המלכים. והנה הוא קורא ממקומו, מודיע ומעיד עדות נאמנה לכל קורא בו, שרב דברי הספר נלקטים מספרי עמודי הארץ המפרסמים במעלה וחכמה בכל הגוים, הרב רבי יצחק אלפסי, והרב רבי משה בר מימון, לטובה זכורים. להם משפט הבכורה, ההוד והגדלה בחבור זה. ואל החוט המשלש בחכמה בתבונה ובדעת, הרב רבי משה בר נחמן זכרונו לברכה, הוא חבר ספר נכבד מאד בחשבון המצות לבד כמה וכמה חבורים יקרים. אלה הגבורים אשר מעולם, שהוציאו רב זמנם לברר דברי חכמים לברכה זכרם, צללו במים אדירים והעלו מדברי הגמרא פנינים בידם ויום בואנו אל בית מקדשם ואל חדר הוראתם, מצאנו שם באר מים חיים, גנות ופרדסים, גלסקאות וכלי מלת לפנינו ערוכים. אמרתי במה אתרצה לבוא לשמש לפני הגבורים, וכבר ביררו לנו הם כל הדברים, הלא בסדר תרי"ג מצות על דרך הסדרים, אולי יתעוררו יותר בהן מתוך כך הנערים, ישימו לב בהם בשבתות ובחגים, וישובו מהשתגע ברחוב הערים, לאור באור החיים, איש אל רעהו הילדים רכים, ישאלו מצות שבת זו כמה, ומלאה הארץ דעת ומזמה. והנה פרוש כל אחת נכון לפניהם, ומבלי יגיעה ימצאו דברי חפץ בסמניהם, זרע קדש יתברכו מאלקים, הם ובניהם וכל אשר להם, בכל מקומות מושבותיהם, ואני בכלל הברכה עמהם.
ומשביע אני בשם המיחד לכל מעתיקו שיכתב אגרת זו בראשו, והחיים והשלום יהיו אתו, למען יתנו הכל הודו ותפארתו ליולדו ולהורתו. והמתקן בו כל שגיאה אחר העיון המכון מאל שדי תהיה שלמה משכרתו. ושלום על ישראל.
יש מצות הנוהגות בזמן הזה, והן בין כלם שלש מאות וששים ותשע. ויש מאלו הנוהגות, שלא יתחיב בהן האדם, כי אם בסבה, ופעמים שלא תבוא הסבה לו לאדם בכל ימיו, ונמצא שלא יעשה אותה המצוה לעולם, כגון: מצות נתינת שכר שכיר ביומו, שיש מבני אדם שלא ישכר שכיר בימיו, וכל כיוצא בה. וכן מן הלאוין, יש קצת מהן שלא יתחיב עליהן האדם, כי אם מרצונו ועל ידי סבת מעשיו, ובהמנעו מאותו המעשה לא יהיה עליו חטא ולא יחסר אליו דבר, כגון: מוציא שם רע, שלא יגרש אשתו לעולם, שהוא הגורם על עצמו, להתחיב בלאו הזה, כי הוא הוציא שם רע, וכן לאו ד"לא תאחר" בנדרים, הוא גם כן גורם אותו, שמי שיחדל לנדר לא יהיה בו חטא, וכן כל כיוצא בזה, והם בין כלם תשעה ותשעים, מהן שמנה ושבעים עשה, ואחד ועשרים לאוין, אבל אותן מצות שחיבין בהן כל אדם מישראל מבלי שיתחדש בו סבה בעולם, הן בין כלם מאתים ושבעים, וסימנם "אני ישנה ולבי ער". מהן שמנה וארבעים עשה, ושנים ועשרים ומאתים לאוין; ותמצא כל אחת בסדר שלה בתוך הספר. והחיוב של אלו לעשותן אינו בכל עת, רק בזמנים ידועים מן השנה או מן היום, חוץ משש מהן, שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הן: א. להאמין בשם. ב. שלא להאמין זולתו. ג. ליחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם.
האמת הברורה במין האנושי, הוא מה שהסכימה עליו דעת רב בני אדם שבעולם. וכבר הסכימה דעת כלם, להאמין עדות אנשים, וברבות המעידים על הדבר שיעידו עליו אז יתאמת הענין יותר בעיני שומעיו, ובהיות המעידים מועטים יפל קצת ספק בדבר לפקחים. והענין הזה נתחזק כל כך אצל בני אדם עד שקבעו בנמוסיהם כל אמה ואמה להמית איש אחד על פי שנים עדים או שלשה, ואם מן השלשה הכי נכבד גם תורת משה השלימה צותה כן. וגם כן הסכימה דעת הכל מטעם זה לקבל מפי אבותיהם זקניהם עדותם במה שמספרים להם, שאירע בימיהם או בימי אבות אבותיהם. ואין ספק כי בהיות אבות המעידים רבים, ואותם שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים, יתחזק הדבר בלב הבנים השומעים. על כן כשרצה האלקים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים, מלבד טף ונשים רבים, להיות כלם עדים נאמנים על הדברים. גם למען תהיה העדות יותר חזקה ונאמנה זכו כלם למעלת הנבואה, לפי שאין במה שיודע מצד הנבואה נופל ספק לעולם, וזהו שאמר השם יתברך למשה: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט), כלומר, הם ובניהם לעולם יאמינו בך ובנבואתך, כי אז ידעו ידיעה נאמנה "כי ידבר אלהים את האדם וחי" (דברים ה כא), ושכל נבואתך אמת. ולולי שזכו לנבואה בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם, היה יכול בעל הדין לחלק ולומר, מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים. ואף על פי שחכמי מצרים וכל חרטמיה שהיו בקיאים בחכמת השדים והכשוף יותר מכל שאר העולם, הודו בעל כרחם למשה, ואמרו לפרעה כי בכח השם עשה, כמו שכתוב אצבע אלהים היא (שמות ח טו), אף על פי כן הרוצה להתעקש יאמר ביתרון חכמתו מהם, עשה והודו לו. אבל אחרי הנבואה, לא נשאר להם שום צד פקפוק בענין, וידעו בבירור, כי כל המעשים נעשו במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל. והם שראו בעיניהם וידעו הדבר ידיעה אמתית, שאין לבני אדם אמת חזקה יותר מזה, העידו לבניהם אשר ילדו אחרי כן, כי כל דברי התורה אשר קבלו על יד משה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" אמת וברור בלי שום ספק בעולם, ובניהם העידו לבניהם גם כן, ובניהם לבניהם עדינו. נמצאת תורתנו בידינו תורת אמת מפי שש מאות אלף עדים נאמנים, שהוא חשבון הכולל כל דעות בני אדם, מלבד טף ונשים.
ועתה אם יטעון עלינו מסית, אשר לבבו פונה מעם יי אלהינו, (דברים כט יז) ויאמר, מה לך איש יהודי וקבלתך, ומה לך לשאול אביך וזקניך חקר ודרש בדעתך הטובה והעמק סברותיך, פקח עיניך וראה מה בעולמך, תנועת הגלגל וארבעת היסודות שבאדמה, מהם תראה ותבין תעלומות חכמה, ובשכלך חקור ותלמד האחד איך יחד. נשיב אליו, כי מצד חקירתנו לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלקים כלום, כי גם בעניני העולם השפל, לא יכלו כל חכמי הטבע לבוא עד תכליתם, כי מי יגלה בחכמת המחקר סגלת העשבים והפירות וסגלת אבנים טובות ויקרות וסבת תנועת הברזל באבן תחתיות, כי שם עמדו מתמיהים כל חכמי הטבע וכל חכמי תבונות. אף כי נאמר להבין מהם חכמות נכבדות ודעת אלקים נמצא. חלילה לנו, חלילה לבוא אחרי המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשב מחשבות במה שלמעלה ממחשבותינו ואין צורך אלינו, כי הנה אבותינו זכרונם לברכה, המה סדרו שלחן לפנינו, הם העמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמתית והשיגו לדעת "כי ידבר אלהים את האדם וחי" (שם ה כא); ומה לנו אחרי זאת לחקר ולחטט אחר דבריהם, האמת אתם? רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם. והמשל בזה, מי שהעידו לו אלף אלפי אנשים, שלא לשתות ממימי נחל אחד, לפי שראו אותם המים ממיתים שותיו, וניסו דבר זה אלף פעמים בזמנים שונים ובאישים מחלקים בארצות, ואמר אליו חכם אחד רופא מבהק אל תאמן לכלם, כי אני מודיעך מצד החכמה, שאין אותם המים ראוים להמית, לפי שהן זכים וקלים והעפר שעוברים עליו טוב, שתה מהם שבעך. הטוב לזה להניח עדות הכל המפרסם ולעשות כדבר החכם? באמת לא טוב הדבר ואיש משכיל לא ישמע אליו, וכדבריו לא יעשה. הוא הדבר אשר הקדמנו, כי אמתת ענייני העולם, נודעת מפי רבוי בני אדם המעידים על אותה אמת יותר מהמכריחים דבריהם מצד שכלם וחקירתם, כי בהיות האדם חסר השלמות אין שכלו משיג אל תכלית הדברים, ועל כן, הדרך הנבחר לאדם לעשות ככל דברי התורה המקבלת מן העדים הנאמנים אשר נתן אדון החכמה לבני אדם, ובם נכלל כל דעת יקרה וכל חכמה מפוארה.
ואם ישאל השואל, מהו הענין שנתן השם תורה יקרה כזו לבני אדם? הלא לשם ברוך הוא. הכל ולמעלתו ולכבודו אין שיעור, ובידיעת בני אדם כח מעשיו אין תוספת לכבודו, כי לתכלית הכבוד וההוד לא יהיה תוספת וגרעון בשביל דבר?! תשובתו של זה פשוטה, שאין דעת בני אדם משיגה בדרכי יוצרו לדעת טעם מעשיו למה, כי גבהו דרכיו מדרכיהם ומחשבותיו ממחשבותיהם (ישעיהו נה ט). ואף על פי שאין טעם הדבר נגלה לנו, יש לנו להאמין, כי אב החכמות, אדון הכל, כל אשר עשה לצרך עשה ולענין מחיב. ומכל מקום אפשר לנו למצא בדבר קצת טעם ולומר, כי ידיעת בני אדם דרכי השם מחיבת למעלתו יתעלה, שאחר שעלה במחשבה לפניו לבראות עולם ראוי להיותו בתכלית השלמות, כי השלם כל מעשיו שלמות, וכן הוא האמת שהוא ברוך הוא השלימו בכל, כי לא חסר ממנו דבר שיהא אדם יכל לומר עליו למה לא עשה בעולמו כן, שיודע ממנו יתרון חכמה ובינה. כי הנה ברא בעולמו שכלים נבדלים, והם המלאכים, וכן ברא שכלים בגוף קים, והם השמים וכל צבאם, וברא בארץ בריות גופניות בלי שכל כלל, והם הבהמות והעופות ושאר המינים כיוצא בם, ועוד ברא בארץ בריות גופניות בשכל, והוא מין האדם, להודיע כי לא נמנע לפניו כל דבר, שאף על פי שהחמר והשכל הפכים גמורים, ערבם יחד בגדל חכמתו ועשה בהם את האדם. ואם כן על כל פנים יתחיב שיהיה אותו שכל המערב בחמר, והוא האדם יודע יוצרו ומכירו, כדי להשלים הכונה בבריאתו. ואם לא היתה התורה שנתן לנו, ימשך השכל אחר החמר בכל תאותיו לגמרי ו"נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט כא), ובכן לא תשלם המלאכה, לפי שיהיה גוף האדם וגוף הבהמה אחד בענין, אף על פי שאינו אחד בצורה, ונמצא ביצירה חסרון. נמצא לפי דברינו, שנתינת התורה להשכיל לבות בני אדם מחיבת לתשלום היצירות.
ואם ישאל עוד, אחר שהיא תשלום היצירות למה נתנה לעם אחד מעמי העולם ולא לכלם? גם בזה היתה תשובתו פשוטה להשיב, שאין דעת הנוצר משיגה כונת יוצרו, אבל מכל מקום גם לזה אפשר למצא בו קצת טעם לפי מנהגו של עולם. הלא ידוע, כי בכל דברי העולם השפל פסלת מרבה בו על העיקר, גם בעיקר חלק ממנו נבחר בו מן הכל. כאלו תאמר, רב קרקע שבעולם אינם עדית אלא מעוטם, וגם בעידית חלק ממנו עידי עדית, וכן הדבר גם בפרות העולם ובמיני הבהמות והעופות, ואם כן גם במין האנושי נהיה הדבר כן, לדמותו למיני העולם השפל, אחר שהוא משתף עמהם בקצתו, שהוא בעל גוף נפסד כהם, אין תימה בדבר. ועל כן, נבחר ממין האדם חלק אחד והוא ישראל, והוא "המעט מכל העמים" (דברים ז), וברוך השם שיודע כי הם מבחר המין האנושי ובחרם להיות נקראים עמו ונתן להם כל עקרי החכמה. ואולם גם לכל שאר מין האדם נתן דרך להבדילם מן הבהמות, והם שבע מצות שנצטוו בהם כל בני העולם בכלל, כמו שנכתב על כל אחת מהם בעזרת השם. וגם בעם ישראל בעצמו חלק מהם נבחר יותר, והוא שבט הלוי שנבחר לעבודתו תמיד. וכן הדבר גם כן בכדור הארץ, שיש בה חלק נבחר מן הכל, וידע השם כי המבחר שבה היא ארץ ישראל, והיה רצונו להושיב בה מבחר מין האדם. גם באותו מבחר הארץ הטוב שבו הוא ירושלים, ועל כן נבחרה להיות משכן התורה ומקום העבודה וממנה יתברך כל כדור הארץ, כי שם צוה יי את הברכה. (תהלים קלג ג)
ואם ישאל עוד אחר שאמרתי כי עקר הכל והחלק הנבחר הם עם ישראל, איך הדבר שהם סובלי הגלות והצרות מעולם? התשובה, ידוע הדבר ומפרסם בין בני העולם, כי אדון הכל ברא שני עולמות, עולם הגופות ועולם הנשמות. ועולם הגופות כאפס ותהו נחשב כנגד עולם הנשמות, שזה כצל עובר וזה קים לעד. ועל כן בהיות הנפש עקר האדם והדבר הקים שבו ונשאר לעד, והגוף כלי לנפש, משמש אליה זמן מועט ואחר כן נפסד ונאלח, הנחיל השם לעמו עולם הנשמות, שהוא עולם נצחי, ולתענוג שבו אין שעור.
ואם ישאל השואל עוד, ולמה לא נתן האל לעמו אשר בחר שתי מנות, תענוג עולם הגופות ועולם הנשמות? התשובה, כי ידוע לכל בעל שכל, שאי אפשר לבעל חמר בעולם מבלי שיחטא, וממדות האל ברוך הוא הקבועות עדי עד היא מדת הדין, והיא תחיב כל בעל שכל ללכת בדרך השכל, ובנטותו להתחיב למלך, ואחר שחיבה מדת הדין, לפטור בלא כלום אי אפשר שכבר יצא חיב מבית (מדת) הדין, ועל כן מחסדי השם עלינו שם חלקנו לצרף החטא ממנו בעולם הזה הנפסד, להיות נפשותינו נקיות וקימות בעולם הנשמות, שיפה שם שעה אחת מכל חיי העולם הזה.
ואולם יש להאמין שיגיע זמן שנזכה לשתי המנות והם ימות המשיח. והטעם אז בימים ההם? לפי שלא נהיה צריכים לצרוף הגופים כלל, כי יבטל ממנו יצר הרע, כדכתיב והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל לו כו). ואם גם בעת ההיא מעט סיג חטא ישאר יפל החיוב על ראש השעיר, כאשר בתחלה. וזהו שכתוב בתורה "אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו ב) אנחיל אתכם טוב העולם הזה. כלומר, אם תהיו שלמים ולא תהיו צריכים לצרוף הגוף תזכו אף לטובת העולם הזה. וזהו שכתב באברהם אבינו עליו השלום שברכו השם בכל (בראשית כד א), אף בטובת העולם הזה, שלא נצטרך בעת ההיא לצרוף הגוף כלל. ואחרי זאת אין לתמה בצערן של ישראל בגליות יותר מכל האמות, כי הכל לטובתם ולכבודם.
ואתה השואל תן עיניך ולבך על זה, כי דבר גדול הוא, לא יבינו אותו כל רשעים, "והמשכילים יבינו" (דניאל יב י), כי הרבה מן היהודים עניים ברב הצרות הגדולות, אשר תכפום בגליות, והם לא ידעו ולא הבינו את טוב עולם הנשמות, כמעט נטיו רגליהם ברב הדאגות, ולבם לא נכון עמם ברב רעיונות. השם בחסדיו יעביר מלבנו מחשבות און, וישפיע עלינו שכל טוב ודעות נכונות להשלים חפצו, אמן כן יעשה.
ואם ישאל עוד אחר שאמרת שעקר הכל הוא עולם הנשמות וסוף שכר המצות בו, למה לא יזכירנו בתורה ויאמר בעשותכם מצותי אנחילכם העולם הבא? התשובה, מפני שענין העולם הבא ידוע ונגלה לכל בעל שכל וברור כשמש, אין כל אמה ולשון שלא יסכימו, כי יש לנפשות השארות אחר כלות הגופים, ואין חולק גם כן, לפי טובתה של נפש וחכמתה וכשר פעליה תעגוגה יתר, כי מחצב הנפש השכלית ממוצא השכל, וכל המתקרב יותר אל טבעו מקום שחצב ממנו תענוגו יותר, אלה הדברים אין צריכין חזוק בראיות ועדים, הן הן עדיהן וראיותיהן, משכל ראשון הן. ועל כן לא תאריך התורה לעולם במה שהוא ידוע מן הסברא האנושית, וזהו אמרם זכרונם לברכה בכל מקום: סברא הוא, כלומר ואין צריך קרא במה שהסברא נותנת. ועל כן הבטיחתנו התורה [שכר] בקיום המצות בעולם הזה, כלומר, שלא נהיה טרודים במזונות ובמלחמות האויבים, ונוכל להשתדל בעבודות האל ונשיג רצונו. ואין צריך להאריך עוד ולומר, וכשתשיגו רצונו תזכו לתענוג העולם הבא, כי ידוע הדבר מאליו, שכל נברא אשר ישיג רצון בוראו יתעלה יתקרב אליו ויתענג בזיוו. ועוד טעם אחר, שאילו הבטיחה התורה בגמול העולם הבא ולא בזה (העולם הזה) לא תהיה ההבטחה נראית בחיים, ויהיה אולי לב קטני אמנה נוקף בדברים (עי' רש"י בראשית ז ז).
התורה הזאת שאמרנו שנתן השם לעמו על יד משה נביאו, מעקריה לדעת, כי השם האלקים אשר בשמים ממעל שנתן זאת התורה לישראל, הוא המצוי הראשון, שאין התחלה ותכלית למציאותו ברוך הוא, ושהוא המציא וברא ברצונו ובכלתו יש מאין כל הנברא, ושיעמד קים כל מה שברא הזמן שירצה הוא ולא יותר אפילו רגע, ושאין נמנע לפניו לעשות כל דבר. ולהאמין כי הוא אחד בלי שום שתוף בעולם, ולהאמין כי בקים האדם מה שכתוב בה תזכה נפשו לתענוג גדול לעולמים, ולהאמין כי האל משגיח במעשה בני אדם ויודע כל פרטי מעשיהם, ומשלם לכל אחד לפי פעלתו.
ומעקרי התורה גם כן להאמין, כי פרוש התורה האמתי הוא הפרוש המקבל בידינו מחכמי ישראל הקדושים הקדמונים וכל שיפרש בה דבר הפך כונתם הוא טעות ודבר בטל לגמרי, לפי שחכמינו קבלו פרוש התורה ממשה רבנו עליו השלום שקבלו מאת השם ברוך הוא כשעמד בהר ארבעים יום, ואף על פי שבזמן מעט מזה היה אפשר ללמוד בכח המלמד, רצה השם לרמז ללומדים שילמדו במתון.
והפרוש האמתי שאמרנו, הוא הפרוש הכתוב בתלמוד הבבלי והירושלמי שחברו חכמינו הקדמונים שקבלוהו דור אחר דור ממשה רבנו עליו השלום; וה"בבלי" הוא יותר ארך ומבאר, ועליו אנו סומכים יותר, והוא עשוי לששה סדרים, ויש בו ששים מסכתות, לפי חלוק הענינים, סימנם "ששים המה מלכות" (שיר השירים ו ח), וחמש מאות ושנים ועשרים פרקים. וכן יתבאר פרוש התורה האמתי מספרים אחרים שחברו קצת מחכמינו הקדמונים, ונקראים ספרא וספרי ותוספתא ומכלתא. כל אלה ספרים שכל ישראל מאמינים בהם וסומכים על דבריהם במה שיהיה שם בלי מחלקת, ובמה שיש בו מחלקת, כבר פרשו הם גם כן ההכרע שנקח מהם, הכל מבאר יפה בלי שום ספק וערבוב למבינים. וכל מי שלבו נוקפו בענינים אלה איננו בכלל עם הקדש, לפי שמפשט כתובי התורה בלתי פרושיהם וקבלתם האמתית לא נסכים אל האמת לעולם, כי יש כמה כתובים בתורה נראים כסותרים זה את זה, ויודע פרושם יבין ויראה "כי ישרים דרכי השם" (הושע יד י). הרי שכתוב בתורה "ומושב בני ישראל שלושים שנה וארבע מאות שנה (שמות יב מ), ומצינו בקהת בן לוי שהיה מיורדי מצרים, ואם אתה מונה כל שני חייו ושני חיי עמרם בנו ושמנים שנה של משה, שהיה בן שמנים בעמדו לפני פרעה לדבר אליו להוציא את בני ישראל ממצרים, לא יעלו כלם כי אם שלש מאות וחמשים שנה, אלא שבא הפרוש על זה, דמשעה שנאמר לאברהם ידוע תדע" כי גר יהיה זרעך (בראשית טו יג) מתחיל חשבון הארבע מאות ושלשים שנה, ופרוש הפסוק כן, ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות, כלומר שהתחילו לגלות ארבע מאות ושלשים שנה. דמשעה שנאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' התחיל עליו הצער ומשם התחלת החשבון.
ואל יקשה עליך אמרו "בני ישראל", שהרי אמרו במדרש, אברהם נקרא ישראל, שנאמר "ומושב בני ישראל", ומה שאמר "בני ישראל", כלומר, בני ישראל וישראל. אבל מפני שהתחיל לאב הצער בבשורת גלות הבנים, הוציאו הכתוב בלשון זה. ומה שאמר "במצרים" גם כן לאו דוקא, אלא כלומר בגלות, ומה שהוציא הכל בלשון "מצרים" לפי ששם היה עקר הגלות, ואחר העקר הכל הולך ועליו נקרא לעולם. וכן כתוב בתורה "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י כב), וכשאתה מונה פרטן תמצא ששים ותשע נפשות, אלא שבא הפרוש (ב"ב קכג, ב), שיוכבד נולדה בין החומות ולא נחשבה בפרט. וכן (פסחים קכ, א) כתוב אחד אומר "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות יב טו), וכתוב אחד אומר "ששת ימים" (דברים טז ח), וכאלה יש רבים, לא יתבאר פתרונם לעולם, כי אם בפרוש התורה המקבל בידינו ממשה רבנו עליו השלום שנתנה לנו.
ועתה דע לך לפי מה שקבלנו מחכמינו זכרונם לברכה ומפרושיהם, כי חשבון המצות הנוהגות לדורות, שנכללו בספר התורה שנתן לנו השם יתעלה, עולה תרי"ג מצות, בין אותן שצוה לנו לעשות, ואותן שהזהירנו שלא לעשות, כי הכל נקראים מצות. ואותן שצוה לעשות עולה חשבונן רמ"ח, ושלא לעשות עולה שס"ה, ומהן שחיבין בהן כל ישראל, בכללם זכרים ונקבות, ובכל מקום ובכל זמן, ומהן שאין חיבין בהן אלא ישראלים בכל מקום ובכל זמן, ולא כהנים ולוים, ויש שאין חיבין בהם אלא לוים לבד, ויש שאין חיבים בהם אלא כהנים לבד בכל מקום ובכל זמן, ויש שאין חיב בהן אלא מלך ישראל לבד, ומהן שאין חיב בהם יחיד לבד אלא הצבור כלו, ומהן מצות שאין חיבין בהן ישראל אלא במקום ידוע ובזמן ידוע, והוא, ארץ ישראל, ובזמן שרב ישראל שם. ובאותו מקום ובאותו זמן יש חלוק גם כן במצות ידועות בין אנשים לנשים, ובין ישראלים לכהנים ולוים. ומן המצות אלו, יש שאדם חיב בהן לקום ולעשותן בהתמדה, כגון מצות אהבת השם ויראתו וכיוצא בם. ויש שחיב לקום ולעשותן בזמן ידוע ולא קדם לכן, כגון מצות סכה לולב ושופר ושביתת המועדים וקריאת שמע וכל כיוצא בהן, שיש להן זמן קבוע לעשותן בשנה או ביום. ויש מהן שאין אדם חיב לעשותן לעולם אלא אם כן תהיה סבה שתבא לידו ענין שיצטרך לעשות בו אותה מצוה הראויה לאותו ענין, כאלו תאמר שנתינת שכר שכיר בזמנו מצוה אחת. ובודאי אין אדם חיב לשכר פועלים כדי לקים מצוה זו. וכן קצת כיוצא בה, כמו שנברר הכל בעזרת השם על כל מצוה ומצוה שנכתב. ואחת מן המצות והיא עקר ויסוד שכלן נשענות עליו היא מצות למוד התורה, כי בלמוד ידע האדם את המצות ויקים אותן, ועל כן קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה, לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קבוץ העם, שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצות בכל שבוע ושבוע, עד שיגמרו כל הספר. ולפי מה ששמענו רב ישראל נוהגים היום לקרותו כלו בשנה אחת. ועוד חיבונו חכמינו זכרונם לברכה (הל, תפילה יגא) לקרותו כל אחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע, כמו שקורין אותו במקום הקבוץ, וזהו אמרם זכרונם לברכה (ברכות ח, א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו.
ועתה בהיות תרי"ג מצות שבספר מפזרות בתוכו הנה והנה בתוך ספורים אחרים, שנכתבו בספר לעקר גדול ולצרך שיש למצוא בהם, אולי לא יתן לבו הקורא בסדר לתמו לראות כמה מצות קרא באותו שבוע ולא יעיר לבו לזרז עצמו בהם, על כן ראיתי טוב אני הדל באלפי, תלמיד התלמידים שבזמני, איש יהודי מבית לוי ברצלוני, לכתב המצות על דרך הסדרים, וכסדר שנכתבו בתורה זו אחר זו, לעורר לב הנער בני והילדים חבריו בכל שבוע ושבוע, אחר שילמדו אותו הסדר בחשבון המצות, ולהרגיל אותם בהן ולהתפיס מחשבתם במחשבה טהורה וחשבון של עקר, טרם שיכניסו בלבם חשבונות של שחוק ושל מה לך ומה בכך, וגם כי יזקינו לא יסור ממנו.
ודעתי לכתב על כל אחת רמז אחד משרשי המצות, הנגלה בכתוב אכתב כמות שהוא, ובסתום אגיד מה ששמעתי בו מפי חכמים ומה שאבינה בדברים. ואינני חושב וגוזר להגיע אל האמת על כל פנים, כי מי כמוני "תולעת ולא איש" (תהלים כב ז) שלא ראיתי מאורות חכמה כל הימים, להרים יד במה שלא השיגו חכמים מחכמים, אמנה כי לא חסרתי דעת, כי הנמלים לא יכלון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרש במעשה מרכבה וסוד חשמלים, אלא שרב חשקי לטבל קצה המטה ביערת דבש המצות דחקני לכנס ביער שאין לו תחומין, עם דעתי שהרבה גדולים נכנסו שם והוציאו פחמין. אך אמרתי מי יתן ותהי מחשבתי נטרדת בזה כל הימים, ולא תפסל ותפעם במזמות עמל ואון כמו רשעים אשמים, וכחותם על יד ימיני אשים אותן, וכל מעיני אשים כל היום בעבודתן, אעשה להן בלבבי בית נאמן מושב איתן, ויתר מעשי כלן אכילה ושתיה ועשק אנשים ונשים דין שעתן, הלא כלן צרופות וטהורות כל אבן יקרה מסכתן. ואם במה שיכתב בפרושן פסלת נמצא לעתים, יתברר האכל מתוכו לשמן, והוא חוזר לבית הבעלים. והרוצה לסעד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקלפין (שבת קמג, א). וראש דברי אני מזכיר לזכות עלי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי סוף ברכות): כל פטטיא בישין, ופטטיא דאוריתא טבין. ועוד דרשו רבותינו זכרונם לברכה לחזק לב הלמד (שיר השירים רבד ב ג): "ודגלו עלי אהבה", לגלוגו עלי אהבה

ספר בראשית

פרשת בראשית

א. מצות פריה ורביה
בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: (בראשית א כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו.
משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מישב (גיטין מא, ב במשנה), שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב: (ישעיהו מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסבתה מתקימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה, ב).
דיני המצוה, מתי חיב אדם לעסק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה מבוארים ביבמות בפרק ו' (דף סא, ב וסב, ב) ובברכות (דף טז, א). (שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן (קדושין לו, ב) וחיב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א) לשא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים, והמבטלה בטל עשה וענשו גדול מאד, (קדושין כט, ב) שמראה בעצמו, שאינו רוצה להשלים חפץ השם לישב עולמו.

פרשת נח

פרשת נח אין בה מצוה.

פרשת לך לך

ב. מצות מילה
לך לך יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה, שנאמר (בראשית יז י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב (ויקרא יב ג), וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והרבה מצות נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכלן לצרך כמו שפרשום חכמינו ז"ל (שבת קלב, א קלה, א). וענין מצוה זו, הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו.
משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבע בעם אשר הבדיל להיות נקדא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מבדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה. ונקבע ההבדל בגלת הזהב, לפי שהוא סבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעלותיו.
דיני המצוה על מי מוטלת מילת הקטנים, וכן מילת העבדים, יליד בית (עבד כנעני שילדתו השפחה בבית ישראל) ומקנת כסף (פי' עבד כנעני שקנאו משנולד), והחלוק שביניהם ובאיזה ענין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י"ט משבת (דף קלז, ב) ובפרק ד' מיבמות (דף עא, א). ושם בשבת נתבאר כי המל מברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. ואבי הבן או בית דין במקום שאין אב מברכין ברוך אתה יי, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם עונין, כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחפה ולמעשים טובים. (י"ד מסי' ר"ס עד רס"ו).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חיבות במילת בניהן, (קדושין כט, א) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל ענשין, שהוא שלש עשרה שנה ויום אחד [בכל יום שיעבור עליו משיגדל, ולא ימול עצמו מבטל מצות עשה. ואם מת והוא ערל, במזיד] חיב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קלג, א), אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחיבין על בטולה כרת. (כריתות ב, א), כי אם זו ושחיטת הפסח.

פרשת וישלח

מן פרשת וירא עד כאן אין בו מצוה.

ג. שלא לאכל גיד הנשה
וישלח יעקב יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר: (בראשית לג לב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והאי לא יאכלו לא נאמר על דרך ספור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב, נמנעים הבנים מלאכל אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו.
משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד זרעם ושמם, ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמנתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה (בר"ר עח) שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, (שם לב כו) וצערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם. וכמו שמצינו (שם שם לב) באב שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.
דיני המצוה זו מהו הגיד האסור, והחטוט שאנו חיבים לחטט אחריו, ובאי זו בהמה נוהג, ומי נאמן על נקורו ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מחלין (פט, ב)(י"ד סי' ס"ה).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל גיד אחד, אפילו הוא פחות מכזית או שאכל כזית מגיד הנשה גדול, לוקה. (עי' חולין צו, א)
מכאן עד סוף ספר בראשית אין בו מצוה.
נשלם ספר בראשית.

ספר שמות

פרשת ואלה שמות ופרשת וארא אין בהם מצוה.

פרשת בא

פרשת בא אל פרעה יש בה תשע מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה.

ד. מצות קדוש החדש
לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבע מועדי השנה על פי אותו קדוש, שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר כשתראו חדושה של לבנה, תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה, מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקבל. וכן תכלל מצוה זו מצות עבור השנה, לפי שיסוד מצות קדוש החדש, כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם. וכמו כן מצות עבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצות העבור, והוא מה שכתוב (שם יג י) ושמרת את החקה הזאת למועדה. וכן (דברים טז יא) שמור את חדש האביב.
וענין המצוה, שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים לפניהם שראו הלבנה בחדושה, וקובעים ראש חדש על פיהם, שאומרים, היום מקדש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפרוש החדש הזה לכם גדולים וסמוכין כמותכם, (ר"ה כב, א) כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר, מדסמך לו דברו אל כל עדת בני ישראל, כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החדש, רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בית דין הגדול. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל, והסמיכות ידוע איך עושין אותו, יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ, וכן מצינו (ברכות כג, א) שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע ועקיבא בן יוסף שהיו בענין זה. אבל בלתי תנאים אלו אין רשות לשום אדם מישראל לקבע חדשים ולעבר שנים. ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושין היום, שאין לנו חכמים סמוכין? דע שכך קבלנו שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתקן לנו חשבון העבור, הוא קדש חדשים ועבר שנים העתידים לבוא עד שיבא אליה, ועל זה אנו סומכין היום. זה שאמרנו הוא על דעת הרמב"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל (בספה"מ מ"ע קנג) יחשב קדוש החדש מצוה אחת ועבור שנים מצוה אחת. וראיותיו בספר המצות שלו. וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העבור, כלומר שנחשב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם, ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות יג י). וכן שמור את חדש האביב (דברים טז יא). כמו שכתבנו.
משרשי מצוה זו, כדי שיעשו ישראל מועדי השם בזמנם, שהשם יתברך צוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב כמו שכתוב שמור את חדש האביב ועשית פסח. וחג הסכות בזמן האסיף, כמו שכתוב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה. ואלולי עבור השנים, יבאו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חדשיהם ומועדיהם לימות שנת הלבנה, שהם שנ"ד יום ח' שעות תתעו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ"א שעות, ר"ד חלקים, סימן י' כ"א ר"ד. ובשול התבואות והפרות בכחה של חמה, נמצא שאלולי העבור, שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבא הפסח בזמן האביב והסכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להעשות בגדולי הדור, לפי שהוא ענין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למסרו אלא לגדולים וחסדים.
דיני המצוה, כגון חקירת עדות החדש, ואיום העדים לפעמים, ודין חלול שבת בעדות זו כיצד, ועל מה מעברין את השנה ועל מה אין מעברין אותה, ואי זה חדש היו מעברין והוא אדר, וכמו שדרשו ז"ל: ושמרת את החקה הזאת למועדה מלמד, שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד. ועוד דרשו ז"ל (סנהדרין י, ב) בפסוק זה מנין שאין מעברין את החדש אלא ביום תלמוד לומר, מימים ימימה. ועוד דרשו ז"ל (מגילה ה, א) לחדשי השנה חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים. ועוד אמרו בענין זה (מגילה שם) חדש ימים, ימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות, ויתר פרטיה מבוארים במסכת ראש השנה (כה, ב) ובפרק א' של סנהדרין (יא, ב) ובברכות כמו כן. (רמב"ם פ"א מהלכו' קדוש החדש).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו, ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, בטל עשה וענשו גדול מאד, שגורם קלקול המועדות, ועכשיו, בעונותינו, שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקבל מרבי הלל, כמו שאמרנו.

ה. מצות שחיטת הפסח.
לשחט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה, או גדי בבית הבחירה, וזה נקרא קרבן הפסח, שנאמר (שמות יב ו) ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. וענין המצוה הוא, שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י"ד בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כלם אחר מאכלם, שמצותו לאכלו על השבע. (פסחים ע, א)
משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים.
דיני המצוה, כגון זמן שחיטתו ביום אימת, (שם נח, א) ושהוא נשחט בשלש כתות בעזרה, (שם סד, א) וכי דוחין שבת עליו, (שם סה, ב) ודיני מנוייו, וקריאת ההלל עליו, ותקיעת חצוצרות, ויתר פרטיה מבוארים במסכת פסחים. (עי' רמב"ם הלכות קרבן פסח א יב).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה במזיד ולא עשה פסח, חיב כרת. בשוגג אינו מביא קרבן, לפי שזה הוא אחד משלשה חטאים שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת, והן זה, מגדף ומבטל מילה.

ו. מצות אכילת בשר הפסח.
לאכל בשר הפסח בליל חמשה עשר בניסן על פי תנאים שבכתוב, שנאמר (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשחיטתו (מצוה ה) כדי לזכר הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות.
דיני המצוה, כמה חיב כל אחד לאכל ממנו לכל הפחות, (פסחים סט, א) והנמנין עליו איך יתנהגו עד שיאכלוהו, שלא לצאת מן החבורה (שם סו, א במשנה) ושלא ישנו (שם קכ, א) ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים (הלכות קרבן פסח פרק א').
ונוהגת בזכרים ובנקבות, והעובר עליה בטל עשה. וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מצות עשה שכופין אותו בית דין, אם יש כח בידם, עד שיקימנה. (כתובות פו, א חולין קלב, ב)

ז. שלא לאכל הפסח נא ומבשל.
שלא לאכל מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות יב – ט) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש. הענין הזה, שלא יאכל אותו קדם גמר בשולו אפילו בצלי, וזהו פרוש נא, (פסחים מא, א) שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם, עדין נקרא נא. אבל כשהוא חי לגמרי שלא התחיל בו האור כלל, אין בכלל לאו דנא ללקות עליו משום אל תאכלו ממנו נא. אבל אסור מדאוריתא, שכל שאינו צלי אש, אסרה התורה דרך כלל. ופרוש בשל שבשלו במים או בכל משקה או במי פרות, שנאמר ובשל מבשל, רבה הכל.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבשל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ו) שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה.
דיני המצוה, כגון אם עשהו צלי קדרה, או סכו במשקים, או במי פירות או במים, או בשמן תרומה מה דינו ויתר הפרטים, מבואר בפסחים (מ ב הל' קרבן פסח פ"ח).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית, והעובר עליו ואכל נא או מבשל לוקה. וכן אם אכל שניהם כאחד לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד לדעת הרמב"ם ז"ל. (שם ה"ד וסהמ"צ שורש ט) והרמב"ן ז"ל (שם בשורש ט ד"ה המין השלישי) מנה אותן שני לאוין וכתב, שלוקין עליהן על כל אחד ואחד. דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש "נא ומבשל" למה לי ? שמע מנה, ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. ואמרו ז"ל כי בכל המצות יהיה המנין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים, נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצות, כגון זה דנא ומבשל, וכן אתנן ומחיר ושאור ודבש וזלתם.
ואמנם בענין המלקות יש חלוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד, אין לוקין עליהם אלא מלקות אחד, כגון אתנן זונה ומחיר כלב, ושאור ודבש, משפט גר יתום וכיוצא בהן כלן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחלה או בסוף, כגון זה הלאו שפרט נא ומבשל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש, וכן בנזיר כולל (במדבר ו ד) מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל, ואחר כך פורט חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים, באלו וכיוצא בהם לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי רבוי הפרט שלא היה צריך, יורה על המלקות על כל אחד ואחד כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצות שלו, שאין חשבון הלאוין כחשבון המלקות. וזה שאמרתי שהרמב"ן ז"ל ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה דוקא כשהם חלוקים בענין כמו שכתבנו, כגון שאור ודבש, אתנן ומחיר. אבל במקום שהענין אחד, אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים, לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך שאין זה אלא צווי אחת להקדיש כל הבכור, והפרט אינו אלא צואה אחת. וכן (ויקרא כז לב) כל מעשר בקר וצאן שאין זה אלא צווי אחת להפריש לתת מעשר מבהמות אלו. וכן (דברים טז יח) שופטים ושוטרים שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה וצווי אחד הוא. וכן (ויקרא יט לו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק. שהכל צווי אחד, שלא נשקר המדות.

ח. שלא להותיר מבשר הפסח.
שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו, שהוא יום חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב י) ולא תותירו ממנו עד בקר.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו לזכר נסי מצרים. וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום, ועל כן אמר, שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכר ולקבע בלב, שבאותו זמן גאלנו השם יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדלה.
דין המצוה בפסחים (הלכות קרבן פסח פרק ט')
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה והותיר, עבר על לאו. ואין לוקין על לאו זה לפי שהוא נתק לעשה (רמב"ם שם י, יא), שנאמר (שם) והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו. והלכה היא לאו שנתק לעשה אין לוקין עליו.

ט. מצות השבתת החמץ.
להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב לו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתכם. ופרושו "הראשון", קדם לפסח.
משרשי מצוה זו, כדי שנזכר הנסים במצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח.
דיני המצוה, כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו, (פסחים כא, א) ובאי זה מקום צריך לחפשו, (שם ה, א) ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך, (שם ו, א) ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו, (שם מט, א) והבטול בפה (שם ו, ב) שצריך לעשות נוסף על הבעור, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (או"ח מסי' תל"א עד ת"מ).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא השביתו, בטל עשה דתשביתו. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר: שאור לא ימצא בבתיכם. אבל אין לוקין על לאו זה, אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא, לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.

י. מצות אכילת מצה.
לאכל לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, (פסחים לה, א) שנאמר (שמות יב יח) בערב תאכלו מצות. ופרושו ליל חמשה עשר בניסן בין בזמן שיהיה שם פסח, או בזמן שלא יהיה שם.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח.
דיני המצוה, כגון שמור הצריך למצות, (שם מ, א) וענין לישתן, (שם מב, א) ובאיזה מים נלושות, ושעור אכילתן לכל הפחות, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חיים תנ"ג עד תס"ו)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה, בטל עשה. וכבר אמרנו, שבית דין כופין על בטול עשה.

יא. שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח.
שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ובארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה, ב) לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לענין אסורו. (ביצה ז, ב)
משרשי המצוה, כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בענין זה, שמתוך חפזון היציאה אפינו העסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב (שמות יב לט) ויאפו את הבצק וגו'.
דיני המצוה, כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו, או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין עכו"ם אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערבת חמץ אם עוברים עליו. והפת שעפשה מה דינה, (שם מה, ב) ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חייט ת"מ תמ"א תמ"ב).
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחמץ עסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא (רמב"ם חו"מ א, ג), לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.

יב. שלא לאכל מכל דבר שיש בו חמץ.
שלא לאכל מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות יד כ) כל מחמצת לא תאכלו. ופרשו זכרונם לברכה (פסחים מג, א) שענין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפרוש בו. ודעת הרמב"ם ז"ל, (סהמ"צ ל, ת קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיון שנתערב ברב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבודו הגדול. (חמו"מ פ"א ה"ו). ואם כן לדעתו יבא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו. כלומר מלקות ולא כרת. והרמב"ן ז"ל כתב (בסהמ"צ שם) הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא (פסחים כח, ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת. כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערבת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור, אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא, ועל ערובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על ערובו בלאו.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו, הרחקתנו התורה כל כך.
דיני המצוה, כגון הדברים שנכללו באסור זה, מה הן, ומה שמם, ויתר פרטיה, בפסחים (מב, א)(א"ח תמ"ו).
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת. לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת הרמב"ן ז"ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז"ל.

יג. שלא נאכיל מן הפסח לישראל משמד.
שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר: (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, ובא הפרוש עליו, (מכילתא שם) בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.
משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר (משמד), מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת (פ"ט מהלכות קרבן פסח)
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח. ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה. (רמב"ם שם ה"ז).

יד. שלא נאכיל מן הפסל לגר ותושב.
שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר: (שמות יב מה) תושב ושכיר לא יאכל בו. והתושב הוא אדם מן האמות שקבל עליו שלא לעבד עבודה זרה ואוכל נבלות. ושכיר הוא גר שמל ולא טבל, שכן פרשו חכמינו ז"ל. (יבמות עא א).
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו באחרות לזכר יציאת מצרים. ובעבור שקרבן זה לזכר חרותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים ולא אלו שעדין לא באו עמנו בברית שלם. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השרש (שם).
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה והאכיל לאלו עובר על לאו, ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה.

טו. שלא להוציא מבשר הפסח חוצה.
שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה, (פסחים פה, ב) שנאמר (שמות יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה.
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו לזכר נסי מצרים. ומפני שנעשנו בני חורין ואדונים באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה ולא נוציאהו לחוץ, כדרך מלכי ארץ, שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעדה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם, לפי שהוא חדוש אצלם.
דיני המצוה, כגון זה, מה דינו של בשר כשיוצא חוץ, (פסחים שם, א) וההקף שצריכה החבורה לעשות, (רמב"ם ק"פ ט, ג) ודין מחיצה שנפרצה בין החבורות, (פסחים ס, ב) ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם).
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה והוציא מן הבשר לחוץ, עבר על לאו ולוקין עליו, והוא שיעשה בה עקירה מן הבית והנחה לחוץ, כדין הידוע בהוצאה של שבת (פסחים שם)

טז. שלא לשבר עצם מן הפסח.
שלא לשבר עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו.
משרשי המצוה. לזכר נסי מצרים כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזע מן השרש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה, כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגלת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשב בני לתפש על דברי ולומר ולמה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו? דע, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע (משלי כב יז), אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעלותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם יעסק תמיד בדברים של דפי, כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנהו באמנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אמנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים ז"ל (מכות כג, ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעלות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו ז"ל על זה (מנחות מג, ב), באמרם כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו, מבטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות, ונפעל בהן תמיד.
לכן אתה ראה גם ראה, מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, בשוקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים, ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו הם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל בני, השמר מפניהם, פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה רבוי המצות בענין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם, נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו.
דיני המצוה. כגון שובר עצם ממנו אפילו אחר זמן אכילתו, ודין אם יש כזית בשר עליו מה דינו, ודין הסחוסים וגדים הרכים שסופם להתקשות, ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים (פד, א).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה ושובר עצם בפסח טהור, לוקה.

יז. שלא יאכל ערל מן הפסח.
שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו. והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר עברין (משמד) לערלות, ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן.
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בתושב ושכיר.
דיני המצוה. כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחט ולאכל הפסח, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם).
ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.

יח. מצות קדוש בכורות בארץ ישראל.
לקדש הבכרות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם, בין בבהמה הזכרים קדש לשם, שנאמר (שמות יג ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ודוקא בהמה, דהינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו. (בכורות י, א) וענין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קדש, וחיבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר ברושלים, ואינו נותנו לו מיד שיולד, אלא מטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. (שם כו, ב) ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים, (מרדכי ע"ז פ"א בשם רבי אליעזר ממיץ, רמב"ם בכורות א י) ומהם שאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן לתנו, וכחלין (דכחלין) הוא נחשב, כמו שכתוב (דברים טו כב) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור, נפרש ענינם במצות הפדיה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קרח.
משרשי מצוה זו. שרצה השם יתברך לזכתנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד לזכר הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצלנו מידם.
דיני המצוה. באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, וענין הממין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחלוק שביניהם, ומי נאמן על ממיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות בממיו, ודין בכור השתפים ישראלים או שתף גוי, ובאי זה ענין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, וענין יוצא דפן, טמטום ואנדרגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות (יט, א מא, א)(י"ד ש"ו עד ש"כ).
ונוהגת מצוה של קדוש בכור בהמה טהורה מדאוריתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו ז"ל (תמורה כא, ב) מדכתיב (דברים יד כג, ועי' רמב"ם בכורות א, ה) ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות בין ישראלים, בין כהנים ולוים. (בכורות יג, א) ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חיב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתב בעזרת השם, וזאת מן המצות שחיבה בסבת דבר.

יט. שלא לאכל חמץ בפסח.
שלא לאכל חמץ בפסח, שנאמר (שמות לג ג) ולא יאכל חמץ.
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.
דיני המצוה. כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (לה, א ב)(או"ח מסי' תמ"ו עד תס"ח).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חיב כרת. בשוגג חיב חטאת קבועה.

כ. שלא יראה לנו חמץ בפסח.
שלא יראה חמץ בכל מושבתינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד, כמו שאמרו ז"ל (ביצה ז, ב) פתח הכתוב בחמץ וסים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ.
משרשי המצוה. מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיניה מבוארים בפסחים (שם תל"ד).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקדם הפסח מביתו אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו.

כא. מצות ספור יציאת מצרים.
לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכבר פרשו חכמים, (מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דוקא בנו, (פסחים קטז, א) אלא אפילו עם כל בריה.
וענין המצוה, שיזכר הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו, לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חיב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב (עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז).
משרשי מצוה זו. מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התמה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפלותנו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחדוש העולם, וכי יש אלה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששנה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחדשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כפר בחדוש העולם ומקים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כלם.
דיני המצוה. כגון הסדר שחיבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעדתן, והכוסות של יין שחיבין לשתות, ושעורן, ומזיגתן, וסדורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחלה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין לטל. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין, (מג, א) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה לטל שתי ידיו לכוס נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק (הירק בדפוס וילנא) ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בנתים הפסקה, כמו שנפרש. ואחר שאכלו מן הירק בחרסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי המוציא ולאכל מצה. ונוטלין חזרת ומברכין לאכל מרור, ואוכלין ממנו בטבול בחרסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מכח בגמרא, (פסחים קג, ב) דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזר ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקר האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז"ל (חולין פז, א ורש"י שם) משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעדתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השבע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב (תהלים קיט קג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין שאין המים מפגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן (עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים). ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקדוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים (א"ח מסי' תס"ט עד תפ"ב)
ונוהגת בזכרים ונקבות (פסחים לו, א קטו, ב) בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, בטל עשה.

כב. מצות פדיון פטר חמור.
לפדות ולד חמר זכר שנולד ראשון, שנאמר (שמות יג יג) ופטר חמור תפדה בשה. וענינה הוא שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור שהוא לשם, מן הטעם שכתבנו למעלה, והוא, ברוך הוא, נתנו לכהן. ולפיכך פודהו הישראל ממנו, כי השם יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה, פודהו בדמי שה. ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רז"ל (בכורות יא, א) עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובנונית בשלשה זזין. וזמן הפדיון, עד שלשים יום, והשה חלין ביד כהן, והחמור ביד ישראל.
משרשי מצוה זו. כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם, כמו שכתוב.
דיני המצוה. כגון שתפות הנכרי או מקבל חמור ממנו להטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, וענין ספק אם בכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (ה, ב יא, א יב, א)(יו"ד סימן שכ"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים. והעובר על זה בטל עשה.

כג. מצות עריפת פטר חמור.
לערף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר (שמות יג יג) ואם לא תפדה וערפתו. ענינה, שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר השם שלא יהנה בו, מכיון שלא פדהו, ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה.
משרשי מצוה זו. מה שכתוב בפדיה.
דיני המצוה, מה שאמרו (בכורות יג, א) דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קדם פדיון ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר. ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות (שם בי"ד). ונוהגת בכל כמו הפדיה. ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת.

פרשת בשלח

כד. שלא נלך בשבת חוץ לתחום.
שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים שנאמר (שמות טז כט) אל יצא איש ממקמו ביום השביעי. ובא הפרוש עליו (רמב"ם שבת כז א ב) שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין. והמיל אלפים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כננוה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר.
משרשי מצוה זו. שנזכר ונדע שהעולם מחדש לא קדמון, כמו שכתוב בפרוש במצות שבת (שם כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול וענג. ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טרח רב.
דיני המצוה, כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, (עירובין סא, ב) וכן מי שיצא חוץ לתחום, לרצונו או לאנסו, או ברשות בית דין, (שם נב, ב) ואם הקף במחיצה בשבת מה דינו, (שם מב, א) ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושירים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנין ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכמרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה מה דינן עם העיר? (שם נה, ב) ועיר ארכה, מרבעת, עגלה, עשיה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה, (שם א) ובאי זה חבל מודדין, וכמה שעורו של חבל, (שם נג, ב) והגיע לגיא או להר או לכתל כיצד מודד בה, ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחמין, ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא ערובין (שם)(א"ח).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלש פרסאות לוקה, וכן אם הלך אפילו אמה אחת יותר חוץ לאלפים אמה סמוך לעיר, לוקה מכת מרדות דרבנן. והרמב"ן ז"ל כתב, (בסהמ"צ ל"ת שכא) כי מה שאמר הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו, דאסור תחמין דאוריתא הוא ביותר מאלפים אמה, וכן מה שאמר בחבורו הגדול, (שבת כז, א) שחזר מזה וכתב שהשעור של תורה הוא שלש פרסאות, כי הכל טעות, שאין לנו אסור תחומין דאוריתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו, שהיא גמרת בבל, שאנו סומכין עליה בכל דבדינו. והרבה הרב ראיותיו על זה במצות שי"ג (צ"ל שכא) מן הלאוין. והוא יפרש אל יצא איש, כמו אל יוציא. כמו שיש במסכת ערובין (טז, ב) מאן דמשמע לה הכי.

פרשת יתרו

פרשת יתרו יש בה ג' מצות עשה, וי"ר מצות לא תעשה,

כה. מצות האמנה במציאות השם.
להאמין שיש לעולם אלה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחלת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופרושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלה, כי מלת אנכי תורה על המציאות. ואשר אמר אשר הוצאתיך וכו' לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.
שורש מצוה זו אין צריך באור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חלוף (בחלוף) זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר.
דיני מצוה זו, כגון מה שמחיב עלינו להאמין עליו שכל היכלת וכל הגדלה והגברה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרב מעלתו והודו לא ישג רק לעצמו, ולשלל ממנו בכל כחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והענינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בענין זה, כלם מבארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקימו מצוה זו על בוריה (הל, יסודי התורה פ"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חיב לחיות במחשבה זו.

כו. שלא נאמין באלה בלתי ה' לבדו.
שלא נאמין אלהים זולתי השם יתברך לבדו, שנאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופרושו, לא תאמין אלה אחר זולתי. וכתב הרמב"ן ז"ל (שם) לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשיה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תפל בלשון עשיה אחרים. ויפה דקדק ז"ל (קהלת י יב) דברי פי חכם חן. וזאת המצוה היא העקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז"ל (ספרי במדבר טו כב) כל המודה בעבודה זרה, כאלו כפר בכל התורה כלה. ואחד המקבל באלה לשום דבר זולתי השם לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידעות שהן זבוח וקטור ונסוך והשתחויה, עבר על לא יהיה לך. ונסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחיבין בזריקה כמו בנסוך.
שורש מצוה זו נגלה וידוע. פרטיה, כגון מה שאמרו, שאם קבל באלה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקב"ה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה, ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדהו דרך בזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסרות בכל האלהות, עד היכן מתפשט אסורן, כענין מה שאמרו ז"ל (ע"ז נא, א) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא. וכן מה שאסרו ז"ל (שבת קמט, א) לקרות בספרי עבודה זרה המחברים בעניני עבודותיה, או בדברים (בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דבור, חיב, (ב"ב קכט ב) שלא נאמר בזה תוך כדי דבור כדבור, והוא הדין בענין קדושין. והעובדה מאהבה, שחבב אותה צורה לרב יפיה או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלה, וכן העושה לה כבודים, כגון חבוק, נשוק, סך, מלביש, מנעיל מהו דין אסורו. (סנהדרין ס, ב סא, ב) ודיני בטולי עבודה זרה כיצד, והחלוק בין עבודה זרה דישראל לע"ז דעובד גלולים בענין בטולה, ואסורי הנאה של ע"ז עד היכן, והחלוק שבין תלוש הנעבד למחבר מעקרו, ומאמתי היא נעשית ע"ז, ודין משמשי ע"ז, ואם בטל היא מה יהא במשמשיה, (ע"ז נב, ב) ותקרבת שלה מה דינו (שם כט, ב), וע"ז שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכר להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש ע"ז בתוכה, ויתר רב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה. (ב, א י, ב)
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, והעובר עליה ועבד ע"ז כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה חיב להביא חטאת קבועה. וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן. (סנהדרין נו, א) אבל מכל מקום, חלוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האמות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החלוקין שבין ישראל לשאר האמות בענין המצות המטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחיב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האמות אין צריכין התראה. לפי שאין חלוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחיבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חלוק אחר, כי האמות בעברם על כל אחת ממצותם יתחיבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חז"ל (שם נז, א) אזהרתן זו היא מתתן, וישראל יתחיב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחיב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עונו.

כז. שלא לעשות פסל.
שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל. (סהמ"צ ל"ת ד) ודעת הרמב"ן ז"ל (שם) שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חיב בדבר אלא מלקות. והוא ז"ל כתב, שכל פסוק זה דלא יהיה לך נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזלתו בין שיקבלנו לאלה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסרות, או בעבודתו המיחדת לו. אבל המניעה בעשית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא יט ד) דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקימא לן משלח פטור.
שורש מצוה זו ידוע שהוא להרחיק האלילים (עבודה זרה).
דיני המצוה, כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מתרת. וחלוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (מג, ב)(י"ד קל"ט ק"מ קמ"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד, לוקה.

כח. שלא להשתחות לעבודה זרה.
שלא להשתחות לעבודה זרה, וע"ז היא כל שעבוד זולתי האל ברוך הוא, שנאמר (שמות כ ה) לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין פרוש הכתוב לא תשתחוה על מנת לעבוד שנלמד ממנו שהשתחואה לבד, שלא לכונת עבודה, שלא יהא אסור, שהרי במקום אחר נאמר בתורה (שם לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, שאסרה ההשתחואה לבד בשום צד. ואמנם סמך אליה ולא תעבדם לומר, שהשתחואה היא אחת מדרכי העבודה. ולמדנו מכאן עם סיוע כתובים אחרים שארבע עבודות הן שהקפידה התורה בהן בכל עבודה זרה שבעולם, ואפילו אין דרך עבודתה בכך חיבין עליהן, ואחת מהן השתחואה.
שורש מצוה זו ידוע. דיני המצוה, כגון מה היא השתחואה, אם בפשוט ידים ורגלים, או משעה שיכבש פניו בקרקע (הוריות ד, א) והרחקת הענין, כגון מה שאמרו, שאם ישב לו קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני עבודה זרה שאין רשאי לשוח ולטלם מפני שנראה כמשתחוה, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (שם יב, א)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשתחוה לשום עבודה זרה בעולם, או זבח וקטר ונסך, או זרק במזיד חיב כרת, ובעדים נסקל, ובשוגג חיב חטאת. ובאור משפטי הענש בפרק ז' מסנהדרין.

כט. שלא לעבוד ע"ז במה שדרכה להעבד.
שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואע"פ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד חיב. ואע"פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות ז ה) ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה.
שרשה ידוע. דניה, כגון מי שעבדה
דרך עבודתה לכונת בזיון מה דנו, (סנהדרין סד, א) ושאר פרטיה במסכת ע"ז (שם)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ומבאר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין. שתי מצות אלה שמנה הרמב"ם ז"ל, שהן השתחואה לע"ז וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה יכללם הרמב"ן ז"ל בלאו דלא יהיה לך וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כז) נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון ז"ל.

ל. שלא לשבע לשוא.
שלא נשבע לבטלה, שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וענין הבטלה בארבעה צדדין, כגון (שבועות כט, א) שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה, הצד השני, כגון (ירושלמי שבועות פ"ג ה"ח) שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו, הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחיבנו השם ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לשבע על מה שכבר חיבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא. הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון (שבועות כה א) שלא יישן שלשה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.
משרשי מצוה זו. לדעת בני אדם ולקבע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחיב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן (ראוי)[בכדי] לקבע הענין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חיבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, וענש מלקות על המקל ועובר עליה.
ומזה השרש בעצמו הוא ענין שבועת שקר, כלומר נשבע לקים דבר ולא קימו, שהיא נקראת שבועת בטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר (ויקרא מט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמר דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים, כאומר בלבו שאין אמת. תאלמנה שפתיו. (תהלים לא יט) וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פרוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא.
ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המתר בגדר האסור, וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מתר יהא אסור עליו כקרבן שאסד השם יתברך. ואמרו ז"ל, (נדרים יד, א) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנדד יהא חל הנדר ולא בענין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, (שם יג א) אבל אם יאמר כבשר חזיר, אין זה נדר, שהתורה אמרה (במדבר ל ג) כי ידר נדר, כלומר, כי ידר בדבר הנדור. וכן מי שיאסר דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך, כענין זה הוא, שהוא כאלו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך וזה הענין שיש בנו כח לאסר המתר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב (שם) כי לאסר אסר לא יחל דברו.
וענין זה דומה להקדש, שמצאנו בתורה, שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדש את ביתו קדש, וכמו כן יש לו כח על עצמו לאסר דברים על גופו. וזהו אמרם ז"ל (נדרים טו, א) לעולם בלשון הנדרים, הרי עלי או פי לדיבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכח יש לו לקשר עצמו באסור אותו דבר, כמו שיש לו כח בנכסיו לאסרם. וזהו הדין והטעם בעצמו, שהשבעה חלה (שם ב) על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תפל השבעה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קרבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום.
וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו אפילו יכפל הדבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המתר כאלו נאסר בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו אסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חיב על כל אחת ואחת. וזהו הענין בעצמו שהשבועה (שם טז, א) אינה חלה על דבר מצוה, והנדר חל אפילו על דבר מצוה, שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתחיב באותו ענין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור, ועל אותו דבר ממש לא נתחיב הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וזהו שאמרו ז"ל (ר"ן נדרים ח, א ד"ה והלא מושבע) שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו.
ואם תשאל מי שנדר שלא לאכל דבר שהוא מצוה עליו לאכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה? תשובתך, שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו דלא יחל ועשה דכל היצא מפיו יעשה. ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו (שבועותכ, א) המתפיס בשבעה פטור, ובנדרים חיב, כיצד? שמע שנדר חברו, ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דבור, הרי זה אסור, לפי שכונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאלו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז"ל, שיהא זה האחרון בכלל הפעלות זה, באמרו אף אני כמוך, עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעלות עצמו. כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר, והוא יקים ויורה שחפץ באותו הפעלות, כגון שאמר לו אדם אחר משביעך אני, והוא יענה אמן.
כללו של דבר לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו, או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל, אבל מכח הפעלות, אדם אחר אינו נפעל, מכיון שגופו צריך הפעלות, מה שאין כן בנדר. או אפשר לומר, כי מחמר הנדר, שהוא חמור מן השבועה, שהרי דמו (עי' רמב"ן עה"ת במדבר לג) אותו לחיי המלך, החמרו בו להיות נתפס במהרה יותר מן השבועה, ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא, שהאדם גומר לקים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חלשת בנין גופנו ומעוט דעותינו והתמדת שנוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אנס או שגגה, כמו שמפרש במקומו בשבועות (כו, א) ונדרים (כ, ב).
ואולם לא הרשנו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבא הנשבע לפני איש חכם (שם עא, א) ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו. וכי הוא מכיר כי הבטול מעוט דעתו וחסרנו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חצונית שיהיה בלבו, חלילה. ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה, כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר, שאלו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט, יקבל ודויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם ז"ל (ברכות לב, א) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסבת שום חדוש לנשבע, כגון שיאמר אלו היתי יודע דבר פלוני לא היתי נשבע מעולם, שזה כעין אנס הוא. אבל אם אומר התירוני משבועתי בלא טענה, אין כח באדם להתירו. ומכח זה הענין אמרו ז"ל (נדרים סד, א), שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא נחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה, אלא שרוצה עכשיו בהתר, כיצד? נשבע שלא יהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר או טבח והוא אומר רצוני קימת, שלא הייתי חפץ להנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר, או טבח, אין מתירין לו עד שיאמר, אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר, מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם { ח }, ומי יתן שלא נשבעתי. בענין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאלו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום, לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן (שבועות כו, א) האדם בשבועה, פרט לאנוס.
ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים, קשה להתירו דמכיון דסלק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים, אין טענת אנס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו (גיטין לו, א) שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה, ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לבטול מצוה, או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה, לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאלו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאלו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אנס ושגגה. ולפיכך אמרו ז"ל (נדרים טז, ב) אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
ואל תחשב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעקר ההתר בהתחדש באדם דבר שאלו היה יודע בו מתחלה, לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות השם יתברך התר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות לב, ב) בויחל משה (שמות לב יא) כביכול שהתירו מן השבועה, ועל ענין זרבבל בן שאלתיאל, שאמרו ז"ל (סנהדרין לח, א) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שנוי רצון אתו כי יש להשיבך, והדין דין אמת, שכל מה שבא בכתובים כיוצא בענינים אלה הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת הענש הנופל על הנענש, שאם נתחיב האדם לגדל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפל על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק ענשו וגזרתו עליו, כאלו יש שבועה בדבר. וכן לענין הטובה, אם זכה האדם לרב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם יתברך נשבע להטיב לו.
ועל זה וכיוצא בו אמרו ז"ל (מכילתא פ' יתרו) כדי (לשכך ד"ו) לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמע, שאין לדמות לבני אדם חזק דבר וקיומו, רק במה שהם מחזיקים ומקימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז"ל התר על שבועת השם יתברך. רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך, לשבע שלא למחל לעולם. ועל הדרך הזה אמרו ז"ל כי משה התרו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשם יתברך שהוא שומע תפלה סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו ז"ל, שידרשו ענין ההתר אצל שבועתו ברוך הוא, כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזר, שאינו נתן לכפרה כלומר, וראוי לשבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו, ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב. ואם רב עונם מנשוא, לפי דעתנו.
והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו (בראש השנה יח, א) גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם, דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם, שיצטרך האל לשאל התר עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה, לפנות לך הדרך במקומות רבים.
ומה שאמרתי לך, שכנו חכמינו זכרונם לברכה, לשון התר בשבועת השם יתברך, לא תמצא זה לעולם, אלא במקום שכנו לו השבועה לחיב בריה, אבל במקום שכנו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם התר, כי רב חסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאלו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב. כענין שנאמר (תהלים קלב יא) נשבע השם לדוד, וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממדותיו היקרות ברוך הוא.
דיני המצוה, כגון כנויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה, (נדרים ב, א) שהן כשבועה. ופרוש כנויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם, לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה, (שם י, א) שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור (שבועות לו, א) אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן (נזיר ג, ב) ימין ושמאל, ודין (שבועות כו, ב) פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין, כגון שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן, ויהיה (נדרים כז, ב) בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם, וכגון זה דוקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו הותר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר. ויתר רבי פרטיה, בשבועות ובנדרים (י"ד רל"ו)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של אבן, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כח אדם יכל לעשותו, במזיד לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרב חמר הענין חיבתו התורה (שבועות כז, ב) מלקות. ובשוגג פטור בזו מקרבן, אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת בטוי, חיבה התורה קרבן לשוגג, כמו שנכתב (מצוה קכג) בעזרת השם.

לא. מצות קדוש שבת בדברים.
לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדלת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכר קדשה וגדלה. ובפרוש אמרו לנו חכמינו (פסחים קי, א) שדברים אלו מצווים אנו לאמרן על היין, שכן בא הפרוש זכרהו על היין. והענין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית אבל (שם קח, ב) לא פחות מזה, והמזיגה ידועה (שבת עז, א) שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב ושלשה חלקי מים, ומברכין עליו קדוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת (ברכות נב, א) הבדלה.
משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדלת היום ונקבע בלבבנו אמונת חדוש העולם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחיבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה (ברכות לה, ב) שהוא סועד ומשמח. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השרש אמרו בגמדא ז"ל (פסחים קו, ב) שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחיבו להבדיל ביין, על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכדונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברב. ובאמת, כי רב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת. ואין צרך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו (ברכות נא, א) בהדחת הכוס, ושלא לטעם כלום עד שיקדש (פסחים קה, א) ושיקדש (שם קא, א) במקום סעדה כל זה ענפי שרש התעוררות שאמרתי.
דיני המצוה, כגון נוסח הקדוש וההבדלה, אי זהו, ואי זה יין ראוי לקדש עליו, (ב"ב צז, א) ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין (פסחים קז, א) בשכר, והאוכל בערב שבת וקדש עליו שבת (שם ק, א) או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קדוש ימים טובים והבדלתן. ודיני הברכה (ברכות מג, א) שאנו חיבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חיבים לברך על הבשמים, ואי זו (שם נא, ב) בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראוין. ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים ובמקומות מברכות ושבת (א"ח רס"ב, רע"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה (שם כ, ב) שהנשים חיבות בקדוש והבדלה. והעובר עליה ולא קדש השבת בדברים, בטל מצות עשה, ואם קדשו בדברים בלא יין או בלא פת, דיעבד יצא ידי תורה.

לב. שלא לעשות מלאכה בשבת.
שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא אסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין הענין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחיב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמזהר עליהם בלאו לא יתחיב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים. ומלשון הרמב"ם זכרונו לברכה (שבת כ א) משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו, דאלו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא אסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד, א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו. והרמב"ן זכרונו לברכה (סהמ"צ שרש יד) יתפש עליו הרבה בפרושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם, ב) אתה ובהמתך לכתב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחיב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחיב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחיב, שהרי ענשו מפרש (שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת. ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב"ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין (יז, ב) בלאו דאל יצא איש ממקומו, דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו אל יוציא דהוה ליה מעתה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו, וכיון שכן הוא אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.
משרשי מצוה זו, שנהיה פנוים מעסקינו לכבוד היום לקבע בנפשתינו אמונת חדוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכר ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים חלקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמר, שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כלם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנחה? ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית. ומלבד זכירת חדוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השרש השני שיש לנו במנחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך יי אלהיך לעשות את יום השבת.
דיני המצוה, כגון מה הן הדברים הנקראים עקר מלאכות לחיב בהן העושה אותן כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז"ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז"ל (יומא פה א, ב) מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משבח. והטעם לפי שסבת עשית המצוה הוא האדם, וקיום הסבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם פג, א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דוי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו. (ע"ז כח, א) ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב (א"ח סי שכח).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה יג, ב).

לג. מצות כיבוד אב ואם.
לכבד האב והאם, שנאמר (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו'. ובא הפרוש (קדושין לא, ב) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.
משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכנתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא.
דיני המצוה, כגון כבוד זה מנכסי מי חיב לעשותו אם משל אב או משל עצמו, והלכה (שם לב א) משל אב אם יש לו נכסים לאב ואם לאו יחזר הבן אפילו על הפתחים (עי' ירושלמי קידושין א ז) ויאכיל אביו, וכבוד אב ואם אי זה קודם ועד היכן כבוד אב, ואם מחל על כבודו אם יהיה מחול. ואם יראנו עובר על דברי תורה באיזה לשון ימנעהו, ואם יצוהו אביו לעבר על דברי תורה שלא יאמינהו בזה, וכי חיב לכבדו בחיו ובמותו, וכיצד הוא הכבוד במותו, ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין וקצת מהן במקומות אחרים מהגמרא (יו"ד סימן ר"ס).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות (קידושין לא, א) כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה, בטל עשה וענשו גדול מאד שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים, ואם יש כח בבית דין כופין אותו כמו שכתבנו למעלה (במצוה ו) שבבטול עשה כופין בית דין.

לד. שלא להרג נקי.
שלא להרג נפש, שנאמר (שמות כ יג) לא תרצח.
שורש מצוה זו, ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השם יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי לישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרג ולאבד הבריות שהן המישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים כגון המינים והמלשינים אינן מישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי יא י) באבד רשעים רנה. לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחרבוהו בכל כחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז"ל באבוד הרשעים (בבא מציעא פג, ב) קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפרות הכרם מתרבים וטובים יותר בסלוק הקוצים ממנו.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (סנהדרין פח א) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחלי בדי שמים נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד, ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות (ח"ה תכה).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורצח במזיד ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסיף (שם עא, ב) בשוגג, למטה נכתב דינו בעזרת השם בסדר אלה מסעי (מצוה תט).

לה. שלא לגלת ערות אשת איש.
שלא לבא על אשת איש, שנאמר (שמות כ יב) לא תנאף. ובא הפרוש שלשון נאוף סתם משמע באשת איש, כמו שאמרו ז"ל (רש"י עה"ת שם) אין נאוף אלא באשת איש. ונכפל זה הלאו בסדר אחרי מות שכתוב שם בפרוש (ויקרא יח כ) ואל אשת עמיתך וכו'.
משרשי מצוה זו, כדי שתתישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עולמו עשין פרותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף שתהיה סבה לבטל כמה ממצות האל עלינו שצונו בכבוד האבות ולא יכרו לבנים עם הנאוף. ועוד יהיה כשלון במה שנצטוינו גם כן שלא לבא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסבת הנאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, לו. שלא לגנב נפש מישראל. איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי סבה לאבוד נפשות, כי ידוע הרבה בטבע בני אדם שמקנאין על נאוף בת זוגם עם אחרים ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה.
דיני המצוה, כגון הרחקת הענין שלא להתיחד עמהן, ומשפט הנואף והנואפת גם כן שגם היא באסור ובדין, ויתר פרטיה מבוארים במסכת סנהדרין ובמקומות בגמרא (ה' איסורי ביאה פ"ו). ושם בסנהדרין (נא, א) מתבאר שהנואף עם אשת איש גמורה שניהם בחנק. והנואף עם נערה מארסה שניהם בסקילה, ועם בת כהן היא תשרף והוא יחנק. ואסור אשת איש הוא מן המצות שהן על כל בני העולם בכלל בני רשראל בין גוי. אבל יש חלוק קצת בענין, שאין אישות לגוי אלא על ידי בעילה וישראל קונה אותה בקדושין (שם נז, ב).

לו. שלא לגנב נפש מישראל.
שלא לגנב נפש מישראל, שנאמר (שמות כ יג) לא תגנב, ובא הפרוש שבגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו, א)
שורש המצוה נגלה הוא. '
דיני המצוה, כגון מה שאמרו (הרמב"ם הלכות גנבה פ"ט הלכה ו') אין חלוק בין גדול לקטן ובין איש לאשה, דנפש מכל מקום משמע. ודין האב הגונב בנו או הרב את תלמידו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י"א מסנהדרין. ואסורה נוהגת בכל מקום בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגנב נפש, חיב חנק, והוא שמכר אותו נפש, שכן בא הפרוש (סנהדרין פ"ה ב') שאין החיוב חל עליו עד שימכר, שכתוב אחר מגלה עליו, דכתיב וגונב איש ומכרו מות יומת (שמות כא טז)

לז. שלא להעיד בשקר.
שלא להעיד עדות שקר, שנאמר (שמות כ יג) לא תענה ברעך עד שקר, ונכפלה במקום אחר בלאו אחר עד שוא.
שרש מצוה זו נגלה, כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סבה לחרבן הישוב.
דיני המצוה, כגון ממי מקבלין עדות (רמב"ם עדות ט א') וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעדין לכל אדם מרב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחלקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחלוק שבין דרישה לבדיקה, והחלוק שבין עדות בשטר לבעל פה, ויתר רבי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמ' (ח"ה לח) סנהדרין (יח א, לב א, מב א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחבירו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול ענשו לעשות לו כאשר חשב לעשות לחבירו, ויש בו מלקות (מכות ב, א) כמו כן. ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.

לח. שלא לחמד.
שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבלה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז"ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמד וגו' ולקחת לך. שאסור לאו דלא תחמד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמד, שאין לאו דלא תחמד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפרוש האמתי לרבותינו ז"ל.
משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (עיין הלכות גזילה ואבידה פ' א' ה' י"א).
דיני המצוה, איך ראוי להתרחק הרבה מן המדה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפזור ובמדרשות (ח"ה סוף סימן שנט).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה אינו חיב מלקות, לפי שהוא דבר שנתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להשבון נתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות המלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה לטול נקמתו ממנו.

לט. שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי.
שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזלתם, ואפילו לנוי, שנאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי, ודרשו ז"ל (ר"ה כד ב) לא תעשון אותי, כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה דהינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו, והכונה בכתוב מצד השכל שנתן בו. ומה שאמר בצלמנו על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כלו הוא בו ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה (שקדם ענינו) מנבראיו חלילה. ולאו דלא תעשה לך פסל שלא נעשה שום צורה שתעבד. וזה הלאו מיחד לצורת אדם שלא נעשה אותו כלל אפילו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה.
דיני המצוה, כגון העושה צורת אדם חסר אבר אחד או יותר מה דינו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מעבודה זרה (מג א) ובמסכת סנהדרין (ז ב) אמרו שהלאו הזה כולל ענינים אחרים. אמנם עקר הלאו, במה שזכרנו, וכן אמרו במכלתא. (י"ד קמא סעיף ז).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפילו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות.

מ. שלא לבנות אבני גזית.
שלא נבנה מזבח אבנים שיגע בהן ברזל. שנאמר (שמות כ כב) לא תבנה אתהן גזית, פרוש גזית (רמב"ן שם) הוא כשפסלין מן האבן בכלי ברזל. ואם נבנה באבני גזית, פסול.
משרשי מצוה זו, שנקבע בנפשותינו מיום עשותו שבסבתו תבא לנו מחילת העון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכר זה הדבר נצטוינו שלא לעשות בו דבר בכלים המכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומכן תמיד לשפך דם. וכבר הקדמתי לך בתחלה כי האדם נפעל כפי פעלותיו, ומחשבותיו הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעלות כפי כונת הדברים. והסכל המבהיל השומע דברים אלה לא ידע ולא יבין.
דיני המצוה, כגון מהיכן היו מביאין אותן האבנים שבונין בהן המזבח, שאמרו ז"ל (מדות ג ד) כי מן בתולת קרקע או מן הים הגדול היו מביאין אותן, ודין אם נגע ברזל באבן אחר שנבנית במזבח אם פוסלת הכל או היא לבדה פסלה, ומה שאמרו ז"ל (שם) כשמלבנין את המזבח פעמים בשנה שלא ילבנוהו בכלי שיהא בו ברזל כדי שלא יגע הברזל באבן, ויתר פרטיה מבוארים במסכת מדות. (ה' בית הבחירה פ"א).
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, והעובר עליה ובנה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש, לוקה.

מא. שלא לפסע על המזבח.
שלא לעלות על המזבח במדרגות כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו, שנאמר (שמות כ כג) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. אלא כשהוא עולה שם מהלך בנחת וביראה, עקב בצד גודל, וכן נאמר במכלתא (יתרו שם).
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו במצוה הקודמת לה, לקבע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו, ועל כן הזהרנו שלא לנהג שם קלות ראש בשום ענין. והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל הענין לתת ציור בלבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעלה הלב נפעל, כמו שכתבתי.
דיני המצוה, כיצד עושין הכבש כדי שלא יבואו לעבור עליו בלאו זה, וצורתו וכל ענינו, מבוארים בפרק שלשה ממדות. (רמב"ם בית הבחירה ב יג)
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, והעובר עליה ופסע פסיעה גסה על המזבח עד שנגלה ערותו במזיד לוקה, וענוים ישכנו ארץ (תהלים לז יא).

פרשת משפטים

פרשת משפטים יש בה שלשה ועשרים מצות עשה ושלשים מצות לא תעשה.

מב. מצות דין עבד עברי.
לדון בדין עבד עברי כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (שמות כא ב) כי תקנה עבד עברי וגו'. כלומר שנעשה לו הדברים שנצטוינו בהן, כגון (קדושין יד, יז) לשלחו בשביעית, או בתוך שש אם פגע בו יובל, או בגרעון כסף, או במיתת אדון שלא הניח בן זכר. ולנרצע גם כן כדינו הכתוב בו, הכל כמו שלמדונו רבותינו ז"ל מתוך הכתוב, כמו שמפרש בפרק ראשון מקדושין (שם).
משרשי מצוה זו, שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר עם קדוש מלא ומעטר בכל מדות טובות ומעלות, כי מתוך כך תחל הברכה עליהם, והחסד והרחמים מן המדות המשבחות שבעולם, ועל כן הזהירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמל לו חסד, כאשר כתוב בפרשה, וכמו שידענו גם כן בקבלה. (ספרא בהר).
דיני המצוה, כגון החלוקין שבין מוכר עצמו למכרוהו בית דין, והדברים שהוא נקנה בהם, ושהוא יוצא בהן לחרות, ושאר דיניו, מבוארין שם בקדושין. (טז א)(י"ד רסג)
ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנקבות, שאין האשה קונה עבד עברי. (ב"מ עא א) ודוקא בזמן שישראל שרוין על אדמתן, שכן בא הפרוש המקבל (ערכין כט א) שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומפרש הוא (שם לב ב) שדין היובל אינו אלא בארץ. והעובר עליה ולא עשה לעבד מה שכתוב בו, בטל עשה, וגם מלמד נפשו להיות אכזרי, וכמעט שמעיד על עצמו שאינו מבני ישראל כי הם רחמנים בני רחמנים (שבת צז א, יבמות עט א).

מג. מצות יעוד של אמה העבריה.
ליעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה שישאנה לו לאשה או יתננה לבנו לאשה, שנאמר (שמות כא ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה, ואמרו ז"ל (רש"י שם) כאן רמז לך שמצוה ביעוד. ובפרוש אמרו ז"ל (בכורות יט א) מצות יעוד קודמת למצות פדיה.
משרשי מצוה זו, שרחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וצוה את הקונה אותה לשא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע מפדיונה מכל מקום ויסיענה שתצא מעבדות, ולא שיגרם על כל פנים שתעמד תחת ידו עד זמן המכר גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממדותיו המעלות.
דיני המצוה, כגון עד מתי הבת נמכרת, ושאינה נמכרת על ידי אדון, כלומר ואפילו עבר ומכרה אין המכירה כלום, ושהאב יכול למכרה כמה פעמים, הדברים שהיא נקנית בהן, ושהיא יוצאת בהן לחרות, ובכמה יציאות היא יתרה על העבד, ודיני הבוגרת, וזמן האילונית, ויתר פרטיה מבוארים בראשון של קדושין (יד ב)
ונוהגת בזמן שהיובל נוהג דוקא. (גיטין סה, א) והעובר עליה ולא יעדה לא לו ולא לבנו ולא סיע בפדיונה, לא קים מצוה זו, אבל אין לכופו לפי הדומה על קיום מצוה זו, שהרי כתוב שם בפרוש (שם יא) ואם שלש אלה לא יעשה לה, מכלל שהתורה הניחה הדבר ברצונו. ואם נשאה לאשה או השיאה לבנו כמו שכתבנו, עשה כראוי ותבא עליו ברכה, ובנים טובים וכשרים ראוים לצאת מזוגם.

מד. מצות פדיון אמה העבריה.
לפדות אמה העבריה, שנאמר (שמות כא ח) והפדה. וזו מצות עשה, כלומר שיסיע האדון הקונה אותה בפדיונה ויתן לה מקום לשוב לבית אביה, כמו שאמרו ז"ל (קדושין יד ב) שמגרע פדיונה ותצא, כלומר שאם לקחה בששים דנרים לשש שנים ועבדה שלש וקמצה שלשים דנרים, שיקחם וישלחנה ולא יטעון עליה שתשלים שנות עבודתה על כל פנים, או שיאמר מעותי היו בטלות אצלה, תוסיף לי רוח אם תרצה לצאת, שאין זה אלא רע לב, ולבני ישראל שהם בני מלכים רחמנים בני רחמנים, ראוי להם לעשות חסד עם הבריות, אף כי לאשר עבדום, ואפילו יום אחד.
משרשי המצוה מה שכתבנו ביעוד, ופרטיה גם כן שם בקדושין.

מה. שלא ימכר אמה עבריה הקונה אותה מיד האב.
שכל מי שיקנה אמה עבריה לא ימכרנה לאדם אחר לעולם, שנאמר (שמות כא ח) לעם נכרי לא ימשל למכרה וגו', ופרושו כתרגומו, לגבר אחרן. ולהרחיק הדבר נאמר בלשון זה, כלומר שדומה לעניה הקטנה אם מוכרה לאדם אחר שנית כאלו ימכרנה לעם נכרי.
משרשי המצוה, שרצה האל לזכותנו וצונו להתנהג במדת החמלה האהובה לפניו.
דיני המצוה כתוב למעלה (מצוה מג) במצות יעוד (ה' עבדים פ"ד).

מו. שלא לגרע שאר כסות ועונה.
שכל קונה אמה העבריה ויעדה שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה ופרוש (כתובות מז ב) שאר מזון, וכסות כמשמעו, ועונה דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל (גם כן) שלא לגרע להן דבר מאלה. קל וחמר הדברים, אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שמות כא ט) כמשפט הבנות יעשה לה, אמרו במכילתא (שם) שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה.
מדיני המצוה, מה שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נו א) המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה מה דינו, ומה שאמרו (שם סא ב) שהאשה עולה עם הבעל ואינה יורדת. ולפיכך מחשבין מזונותיה וכסותה לפי מעלתו, וענין חלוק העונות שהוא לפי כבד אמנות האיש, עד שאמרו ז"ל (שם סב ב) שעונת הספן פעמים בשנה, והגמל פעם בחדש, ותלמיד חכם פעם אחת בשבוע וראוי לו (שם) שתהיה ליל שבת. ויתר פרטיה מבארים בסדר נשים בפזור.
ונוהגת מצוה זו לענין בת חורין בכל מקום ובכל זמן בזכרים, והעובר עליה וגרע לאשתו אחת משלש אלה מרצונו על צד שיכון להכאיבה עבר על לאו (רמב"ם סהמ"צ ל"ת רס"ב), והוא כעובר על אזהרת מלך אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.

מז. מצות בית דין להרג בחנק המחיב.
שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה בחנק, שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת מות יומת. וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפרוש אמרו ז"ל (סנהדרין נב ב) כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. למדנו לחיבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר (שם יא) אין כסף מכה איש ומת וגו' מכילתא.
שורש מצוה זו נגלה לכל, כי (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, שאלולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן צונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענש אותו במיתת חנק. והדבר נאות גם לדעתנו כי (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק (בשאר הדפוסים כתוב האמת כי הרוצח מיתתו בסייף ומכה אביו ואמו מיתתו בחנק) שהיא מיתה ממהרת, ולא בשרפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזמה שנהנו העוברים בעברה ונמשכה הנאתן קצת, תבא בהן פעמים שרפה, פעמים סקילה.
דיני המצוה כיצד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פ"ז מ"ג) שמשקיעין את המחיב בזבל עד ארכבותיו וכורכין סדר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ושאר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין (נב ב)(הלכות רוצח פרק א).
ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ. ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה, בטל עשה זה, וענשו גדול שאלמלא (אבות ג, ב) מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו (עיין אבות פ"ג מ"ב). הרמב"ן ז"ל (סהמ"צ שורש יד) לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין, שהן סקילה שרפה הרג וחנק, שימנה הרמב"ם ז"ל לארבע מצות, לא ימנה הוא אותן, ואמר כי בפסוק של (דברים יז ז) ובערת הרע מקרבך צותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבנינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחר כן חלוק המשפטים לפי הענשים אין זה נחשב למצוה שאינו כי אם באור ענין, והחכם יבר לו הישר בעיניו (עפ"י אבות ב, א).

מח. שלא להכות אב ואם.
שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר (שמות כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת. ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפרוש על זה שיאמר אל תכו האבות אלא שכתב ענש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאל בענין כזה ולומר ענש שמענו אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מזהרין (מכות ט א) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחיב מלקות (דברים כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף. וכל שכן למי שלא נתחיב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו חוץ מפסח ומילה, ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף אחר שלא מצאנוה במקום אחר, ותהיה עקר האזהרה לישראל ובכללה נלמד למכה אב ואם. וענין חיוב המיתה במכה אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פה ב) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם נתן לחיוב ממון.
משרשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל ועשה להם כמה טובות (משלי כט ד) ומלך במשפט יעמיד ארץ.
דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אזנו וחרשו שחיב מיתה שאי אפשר שלא תצא טפת דם בפנים, והעושה בו חברה לרפואה שפטור, ולכתחלה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחברה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (רמב"ם ממרים ה יד) שחיב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדשה שאין חיב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי [מ] דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפרסמים שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קדם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח פית דין ליסר אביו חוץ ממסית, ויתר פרטיה בסוף סנהדרין. (י"ד רמ"א)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס. והעובר עליה והכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה מיתתו בחנק, ובלא חבורה חיב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות לו ב) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.

מט. מצות דיני קנסות.
שנצטוינו בדין חובל בחברו לענשו כמו שכתוב בתורה בפרשת (שמות כא יח) וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כלם, והוא הכתוב (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו. ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו בכדי מה שצער הוא את חברו, כמו שבאה הקבלה בו (ב"ק פ"ג ב) ואפילו לא הכהו אלא שבישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתביש כפי השעור ההוא, ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם, או שור בשור, ובהמה באדם, ואדם בבהמה. אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל (שם פד א)
שורש מצוה זו, ובכללה כל מה שבא בתורה בענין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר משכל הוא, שאם אין משפט לא יתישבו בני אדם ולא יעמדו יחדו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט.
דיני המצוה, כגון החובל בחברו שחיב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המביש והמתביש, ודין ישן שביש או שבישוהו, ואם מת מתוך בשתו מה דינו עם יורשיו, ומביש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם, (שם פו ב) ומביש גר ועבד, (שם פז א) והמביש בדברים, (שם צא א) והחלוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם (רמב"ם חובל ומזיק ג ה) ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרק, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל (פג, ב פד ב), ושם מתברר שיש חלוק בדיני קנסות בין מלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס דבהא עבדינן שליחותיהו למלתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס. אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס, דבהני לא עבדינן שליחותיהו. וכתב רבנו אלפסי זכרונו לברכה (ריש פרק החובל) מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפיס לבעל דניה, וכד יהיב ליה שעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר בין אפיס ליה מריה דדינא בין לא אפיס. (ח"ה מת"כ עד תכ"ד)
ונוהגת מצוה זו, שאנו חיבין לדון ולענש החובל בזכרים כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות, (ירושלמי סנהדרין ג ט) שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שבישו או נתבישו. וגם שם (כתובות סה ב) מתברר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.

נ. מצות בית דין להרג בסיף המחיב.
שנצטוינו להרג העוברים על קצת מצות התורה בסיף, וזה הדין נקרא לרבותינו הרג, והיא מיתה קלה, ומכל מקום חנק קלה יותר ממנה. (סנהדרין מט ב) ואחד מן הממתין במיתה זו המכה עבדו אפילו כנעני, והוא שמת תחת ידו, שנאמר (שמות כא כ) נקום ינקם, ובא הפרוש (שם נב ב) שיהרג מכהו בסיף. כבר כתבתי למעלה (מצוה מו) שהרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה ארבע מיתות בית דין לארבע מצות כמו הרמב"ם זכרונו לברכה.
משרשי מצוה זו, שרצה האל לעקר מתוך אמתו הקדושה רע הלב והאכזריות הגדולה, ועל כן צותה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך שיכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה, אף על פי שהעבד קנין כספו ואבד את ממונו במותו, אף על פי כן יהרג אחר שהגביר כעסו על נפשו כל כך, ודין ראוי וכשר הוא (תהלים יט י) משפטי יי אמת צדקו יחדו.
דיני המצוה, כגון דין יום או יומים, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא (צא א)(ה' סנהדרין פ' י"ד) והעובר עליה ולא עשה בו דין אם יש כח בידו בטל עשה, וענשו גדול, שגורם תקלות לבני אדם.

נא. מצות בית דין לדון נזקי בהמה.
לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם כמו שכתוב בפרשת (שמות כא כא) וכי יגח, בין שהזיק ממון כמו שכתוב בפרשת (שם לה) כי יגוף. ועקר פרושו (רש"י שם) של יגף ידחף. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשניו או אפילו הזיק בקרניו כלן בכלל לשון נגיפה משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן (ב"ק ב, ב) וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח והמית דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום בין בנגיחה בין בשאר דברים. ולאו דוקא שור אלא (ב"ק נד, ב) אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חיבין אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצות הבאות לנו על דבר המשפט שרש אחד להן, ודבר משכל הוא, ואיני צריך לחזר אותו בכל אחת ואחת.
דיני המצוה, כגון (שם כג ב) איזהו המועד והתם והחלוק שביניהן, ודברים שהבהמה מועדת להן בתחלה (שם טו, ב) ושאינה מועדת בהן עד שנראה אותה מרגלת בהן. והרגל זה באיזה ענין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאיזה ענין תניח ההרגל שתחזר לתמותה, וחמשה מיני חיות המועדות מתחלתן וחלוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא אבות (שם ב, א) בנזיקין ומה שנקרא תולדות, והחלוק שביניהן באחת, ודיני השמירות (שם מה, ב) שאדם חיב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחיב או יפטר בהן, ויתר רבי פרטיה מבארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא (ח"ה שצא). ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות כבר אמרנו (במצוה מט) שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל, אבל המזיק חיב לשלם (ב"מ צא, א) בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הנזק (ב"ק טו, ב) אין מוציאין מידו בשום מקום.

נב. שלא לאכול בשר שור הנסקל.
שלא נאכל בשר שור הנסקל, אפילו נשחט כראוי, מכיון שנגמר דינו, בשרו אסור, כן מפרש במכילתא (משפטים שם) שנאמר (שמות כא יח) ולא יאכל את בשרו. ולאו דוקא שור אלא אף כל המזיקין בהמה חיה ועוף, אלא שדבר ברגיל.
משרשי המצוה, כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו, מרחק ונמאס עם אלקים ועם אנשים, ואפילו שוגג, כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד. ובתתנו דעתנו על דבר זה יביאנו להזהר הרבה בכל מעשינו עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם.
מדיני המצוה, מה שבארו זכרונם לברכה (ב"ק מא א) שבין תם בין מועד נסקל על כל בריה שממית, בין איש או אשה או קטן או עבד, ושאין גומרין דינו (סנהדרין עט ב) אלא בפני בעליו אם יש לו בעלים, וכן אמרו (שם מד א) שיש צדדין הרבה שהשור ממית ואינו נסקל, ויתר פרטיה מבוארים בקמא (הלכות מאכלות אסורות פ"ד).
ונוהגת מצות אסור בשרו בזכרים ונקבות, ובארץ ישראל דוקא נוהג דין שור הנסקל על פי סמוכין, ובבית דין של עשרים ושלשה. והעובר עליה ואכל כזית מבשרו במזיד, לוקה.

נג. מצות בית דין לדון בנזקי הבור.
לדון בדיני הפותח בור במקום שהוא כשלון לבני אדם, שנאמר (שמות כא לג) כי יפתח איש בור, כמו שכתוב בפרשה. ולאו דוקא בור אלא אפילו שיח ומערה (ב"ק נ, ב) ולא נאמר בור אלא ללמד שיהא בו כדי להמית דהינו עשרה טפחים.
שרשיה כבר נכתב. דיניה, כגון מה שאמרו (שם נג ב) שור ולא אדם, חמור ולא כלים. חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו, שחיב. הפקיר בורו גם כן, פטור, לפי שברשותו חפר. מה שאין כן בחופר ברשות הרבים שאינו חופד ברשות מתחלה, ולפיכך חיב בו בכל צד, וכן החופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ממש ולא הפקיר בורו ואין שום דבר מפסיק בין הבור לרשות הרבים, כגון אלו החופרין לאושין פרוש יסודות לכתליהן פטור. ומפני כן פטור, אף על פי שאי אפשר לרבים להשמר אחר שהוא סמוך לדרך כל כך, שאי אפשר לישוב הארץ בלתי שיעשו כל אחד יסודות לבתיהם, ודין המגלה בור אף על פי שלא חפדו, שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק מט ב) שחיב, דמכל מקום בעל התקלה הוא, וחלוק הדינין הבאים בענין הגלוי לפי כסויו של בור בחלשו וחזקו, ודין (שם נא א) בור של שתפין בענין הכסוי, ודין (שם) בור שחפרוהו שנים זה אחר זה על מי מהן חיובו, ודיני (שם לא א) חיוב שיש לו לאדם בהרחקת הנזק כדי שלא יבא הנזק לידי אדם במימיו וקוציו ובזכוכיותיו, ויתר פרטיה מבארים בפרק שלישי וחמישי מקמא ובתרא [שם תי]
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין ולא בנקבות שהן אינן דנות, אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הזקו.

נד. מצות בית דין לדון גנב
בתשלומין או במיתה.
לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה (שמות כא לז) כי יגנב איש וגו'. וענין הגנבה הוא הלוקח דבר [מ] ממון חברו, מביתו או מכיסו, בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכן כל כיוצא בזה (ח"מ שמח).
שרש מצות המשפט ידוע.
דיניה כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ודין להרג הגנב הבא במחתרת או למכרו בגנבתו, ודין הגנבה שהשביחה בבית הגנב מאליה או מחמת הוצאה, ודין גנבה שהוקרה שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים כשעת העמדה בדין. ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קדם יאוש. ודין גנב שגנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחת, מה דינו לענין התשלומין, ומאיזה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכר בגנבתו שצריך שיהיו דמיו כדמי הגנבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו, ודין אסור קנית גנבה מיד הגנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים. ויתר פרטיה מבארים בפרק שביעי מקמא, (סב, ב) ובפרק שמיני מסנהדרין, ובשלישי ממציעא (לג ב) ובמקומות מעטים מכתבות (לא, א) וקדושין (יח, א) ושבועות (מט, א)(ה, גניבה פ"א).
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין, ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחיבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואם אין סמוכין, אין להם כח לחיב אלא להחזיר הגנבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג.

נה. מצות בית דין לדון בנזקי הבער.
לדון בנזקי שן ורגל, כלומר מי שהזיק לחברו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חברו ואכלה שם או הפסידה יונקותיו בעברה שם ברגליה, שיש עלינו לחיבו בתשלומין מן העדית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר (שמות כב ד) כי יבער איש שדה וגו' ופרשו זכרונם לברכה (ב"ק ב, ב) דהינו שן, ומה שכתוב אחר כן ושלח את בעירה וכו', פרשו זכרונם לברכה דהינו רגל, ונאמר על שניהם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
שרש מצות המשפט ידוע.
דיניה כגון (שם כד ב) מה הם המקומות שחיבין שם על השן והרגל, ומה הן שאין חיבין עליהן, וחלוק הדין (שם יט ב) באוכלת מה שראוי לה לאכל למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית. ויתר פרטיה, בגיטין ובקמא. והתם אמרו פרק החובל (פד, ב) כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל, דמועדין מתחלתן נינהו (חה"מ מ שצ"ט עד תו).
ונוהגת בזכרים, שעליהן לעשות הדין. ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הזקו, ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב, בטל עשה.

נו. מצות בית דין לדון בנזקי האש.
לדון ולחיב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש וגו'. פרוש (ב"ק כב, ב) תצא משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחיב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חיב לשמר אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים.
שרשה ידוע כמו שאמרנו.
דיניה כגון שעור ההרחקה שמרחיקין בערה מן המצר, שהוא לפי גבהה של דליקה, (שם סא, ב) ודין (שם נט, ב) השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פקח, ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד לבה, ולבה ולבתו הרוח, ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה, ודין (שם סב, ב) גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנוני מה דינו, או בנר חנכה. ויתר פרטיה מבארים בפרק שני וששי מן קמא (ה' נזקי ממון פ' י"ד).
ונוהגת בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב, בטל עשה.

נז. מצות בית דין לדון בדין שומר חנם.
לדון בדין שומר חנם, שנאמר (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגו', ובא הפרוש (ב"מ צד, ב) שפרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגנבה. ופרוש חנם הוא שלא קבל הנפקד שום שכר על שמירת הפקדון.
השרש ידוע. דיניה, כגון (שם קח, א) הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו מה דינו, ודין (שבועות מט א) טוען טענת אבדה, ודין טוען טענת פקדון מה דינו, ודין טוען וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, ודין (ב"ק קו, ב) טוען טענת גנב בפקדון של קטן, ויתר פרטיה מבארים בפרק תשיעי מן קמא ושלישי ממציעא, ושמיני משבועות [ח"ה רצא]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובית דין העובר עליה, בטל עשה.

נח. מצות בית דין לדון בדין טוען ונטען.
שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר (שמות כב ח) על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה. ובא הפרוש (ב"ק קו, ב) על לשון זה של כי הוא זה, שאין נשבעין מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה, אבל אם יאמר לא היו דברים מעולם, או החזרתי הכל במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קז, א) דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, כלומר על טענת מלוה שהיא פרעתיך או לא היו דברים מעולם. אבל על טענת שומרים שהיא טענת אנס או גנבה אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס, חיב לשבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה.
שרש הדינין ידוע.
דיניה כגון מודה במקצת שנשבע מדאוריתא, פרוש, (שבועות לט, ב) מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין כסף, ד (ב) פחות מכן אינו נשבע דאוריתא, אלא אם כן עד מעיד כנגדו שנשבע אפילו כשכופר בפחות משתי מעין. אבל בפחות מפרוטה אינו נשבע לעולם אלא אם כן טענו כלים, שבכלים אפילו טענו שני מחטין והודה באחת וכפר באחת נשבע. וכשנשבע בהודאת מקצת כשטענו בדבר שבמדה או מנין או משקל, ודין כופר בכל, והודאה ממין הטענה, והודאת בעל דין, ודיני שומרים, ומחיב שבועה דאורייתא או דרבנן, ודיני נשבע ונפטר, ונשבע ונוטל, ודין חשוד על השבועה, והפוכי השבועה, ובאיזו עבירה נעשה חשוד, ואי זו תשובה יוציאנו מן החשד ומי שלא נודע שהוא חשוד וזכה בממון בשבועתו ואחר כך באו עדים שחשוד היה שחיב להחזיר הממון. ומחיב (ב"ב לד, א) שבועה שאינו יכול לשבע מה דינו, ודיני (כתובות יב, א) מגו, ודיני (ב"ק קיח, א) ברי ושמא, ודיני (שבועות מה, א) גלגול שבועה בין ברי על ברי או על שמא. ואפילו שמא על שמא, בכל ענין שבועה מגלגלין, ובכל ענין שבועה יש גלגול בין דאוריתא או דרבנן, ואפילו שהיא תקנת אחרונים. ודיני (שם לא, ב) הטענות שאנו דנים הנתבע כמשיב אבדה, והדברים שאין נשבעין עליהם דין תורה, ופרות שהגיעו לכתפים אם דינן כקרקע לענין שבועה, והאומר לחברו שטר בידך וזכות יש לי בו, אם כופין אותו להוציאו, ודין הבא לפרע שלא בפני המלוה, ודין מלוה על המשכון ואבד המשכון אם חולקין זה על זה במנין מעות המלוה, ודין המלוה בישוב ורצה לפרעו במדבר, ודין לווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כלו, ודין לוה מודה בשטר שכתבו וטוען שפרעו אם צריך לקימו המלוה, ודין (כתובות פה, א) שטר שלוה בו ופרעו, ודין שולח מנה ביד שליח למי שנתחיב לו ובא לחזור בו, ודין טענת פרוע בשטר שביד שליש, ודין (שם קי, ב) שטר שאין בו מקום או זמן אם כשר, ודין (ב"מ טו, ב) אחריות טעות סופר בכל השטרות חוץ משטרי מתנה, ודין משעבד מטלטלין שלו, והעושה (גיטין מא, א) שדהו או עבדו אפותיקי סתם או מפרש, ודין (שם מח, ב) טריפת שבח ופרות בין בנגזל בין בבעל חוב, ודין מי שאבד שטרו או נמחק, ודין מי נותן שכר כתיבת השטר, ודין (ב"מ לה, א) שומא דהדרא לעולם, אלא אם כן זבנה אורתה או יהבה במתנה, ודין הדברים שאין שבועה בהן אלא חרם סתם, ושאין (שבועות לח, ב) נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והדינין היוצאין מהן עם הגדולים, ושאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, וקטן אפילו בפניו כאלו אינו והסומא שהוא כבריא לכל דבר חוץ מעדות, ודין (שם מד, ב) חנוני על פנקסו, ומעמד (גיטין יג, ב) שלשתן קונה והיא הלכתא בלא טעמא וכל התלוי בזה הענין.
ודיני(ב"ק ע, א) מרשה עם מי שהרשה עליו ועם מי שהרשהו, ולשון ההרשאה שהוא דון וזכה ואפיק לנפשך, ודין (שבועות מא, ב) האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ודיני (ב"מ יז, א) מי שהחזק כפרן, ודין (ב"מ שם) מי שאומר לו בית דין צא תן לו ואמר פרעתי, או חיב אתה ליתן לו, ודין האומר אל תפרעני אלא בעדים, או בפני פלוני ופלוני ואם הלכו למדינת הים מה יהיה עליו, ודין (שבועות מב, ב) המאמין המלוה בשטר כשני עדים אם יועילו לו עדי פרעון, ודין (סנהדרין כט, א) באי זה ענין יכול אדם לומר משטה הייתי בך או אין אדם יכול לומר, ודין המוציא מחברו, והדברים שיש להן חזקה שנקרא התובען מוציא, ודיני (ב"ב כח, א) חזקות, ודיני גביות באיזה ענין יורדין לנכסיו, ודיני (שם קעו, ב) ערבות, ודיני (שם לח, ב) מחאות, ודין האנשים שאין מחזיקין עליהן ולא הם על אחר, וכל דיני (ב"מ קח, א) מצרנות. ויתר רבי פרטיה מבארים בקמא, ועקר בפרק שלישי, ובמציעא, ועקר בפרק ראשון, ושמיני דבתרא, ובשבועות בפרק חמישי וששי ושביעי, ובהרבה מקומות בגמרא בפזור קצת מן הדינין. [ח"ה מפט עד צד וכו']
ונוהגת מצוה זו, שאנו חיבין לדון, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות, אבל מכל מקום הן בתודת דינין לתשלומין ולכל דבד, אלא שיש חלוק קצת בטענות הנשואות בענינים ידועים, כמו שמפרש במקומות שזכרנו. וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כח בידו בטל עשה, וענשו גדול מאד, שגורם חרבן לארץ, שאין הארץ מתישבת אלא בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות א, יח) על שלשה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין. וזאת אחת מן המצות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה.

נט. מצות בית דין לדון בדין נושא שכר ושוכר.
לדון בדין נושא שכר והשוכר, ופרושו נושא שכר, שומר פקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ושוכר הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר וגו'.
שרש הדינין ידוע.
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לבדכה (ב"מ צג, א) שנשבעין על האנסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אנס, ומפני השכר שנוטלין על זה חיבין לשלם, מה שאין כן בשומר חנם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני (שם עה, ב) שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין (ב"ק צח, ב) האמן שקלקל, ומראה (שם צט, ב) דינר לחנוני ונמצא רע, ודין (ב"מ ד, א) שוכר בבעלים שפטור, ודין (שם מב, א) תחלתו בפשיעה וסופו באנס, ודיני (שם לו, ב) שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, וענין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד (שם). ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ כט, ב) שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (שכירות ב ה) שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה, ויש חולקין (דעת הראב"ד שם) עליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות [שם מש"ג עד שי"ג].
ונוהגת בזכרים בכל מקום ובכל זמן. ואם עבר עליה ולא דן אם ראוי לכך בטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, רבתה התורה צווי בשומרים בפרט לפי שהן ענינים רגילין בישובי בני אדם.

ס. מצות בית דין לדון בדין השואל.
לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה, והשאלה היא בלא שכר כלל אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו, ואחר כך אם נפל מחלקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין, שנאמר על זה כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב יג) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו. ובדין השואל חיבה התורה אפילו האנסין לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אנס. ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חיבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם ישמר הוא את שלו ואל על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה הורה לתת הדברים לשעורין ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חיב, וצותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים שם בשעת שאלה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ צה, ב) שאם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חיב, כי בתחלת המעשה הענין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור.
דיני המצוה, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ צו, ב) שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה שפטור, ואם שנה מן הדרך שצווהו הבעלים אפילו מתה מחמת המלאכה שחיב, ואם (שם פג, א) הוליכה במקום שהרואים מצויים, חיב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה, וכשמשלם מי שחיב לשלם שמין (שם צז, א) לו תשלומין כמו בנזקין, ושחיב השואל במזונותיה משמשכה (כתובות לד, ב) עד סוף השאלה, ודין (שם) הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה, ודין האומר לחבדו השאילני דבר פלוני בטובתך (ב"מ קג, א) שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם לכמה זמן משמע, והחלוק שיש בדברים רבים בענין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו (שם צז, א) ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושתפין ששאלו זה מזה או מאחר ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל, ויתר פרטיה, מבארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני [ח"ה ש"מ עד שמ"ו].
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, בטל עשה.

סא. מצות בית דין לדון בדין מפתה.
לדון בדין מפתה, כלומר מי שפתה בתולה שנדון אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר (שמות כב טו) וכי יפתה איש בתולה וגו'. וענין הפתוי הוא, שאומר לה דברים של שקר או של אמת עד שתתרצה אליו. (עי' רמב"ן עה"ת שם)
שרש הדין ידוע. ואל תתמה כאן בהיות כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד) נמכרת לבועל בחמשים כסף, בין עשירה, בין עניה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד, אבל מצד אחר חיב השוכב אותה לתת בשת ופגם לפי יחוסה וחשיבותה, וכל מצות השם יתברך אמונה.
דיני המצוה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, (נערה בתולה א ב) כל שבעיר, בחזקת פתוי עד שיעידו עדים שהוא אנס, וכל שבשדה בחזקת אנס. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות לט, א) שנשואי מפתה תלויים ברצון האב והבת והמפתה. ואם כנסה, אין שם קנס. ודין כהן גדול שפתה או אנס, ודין קנס בנבעלה כדרכה, וזמן (שם כט, א) הקנס אינו אלא משלש שנים עד שתבגר, ומה שכתב לאביה דוקא לאביה, אבל אין לה אב אין דין קנס עליה, דפתוי מדעתה הוא, מה שאין כן באנס, וכמו שנכתב במקומו בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס ועשר הן, ויתר פרטיה, מבארים בפרק שלישי ורביעי מכתבות (ה' נערה בתולה א)
ונוהגת בכל מקום שיש בית דין סמוכין, שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. והעובר עליה ולא עשה דין זה, בטל עשה.

סב. שלא להחיות מכשפה.
שלא נחיה מכשפה אלא נמיתה, שנאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, ולאו דוקא מכשפה, אלא כל מי שעושה כשוף, אלא שדבר ברגיל, שהנשים כשפניות (סנהדרין סז, א) יותר מן האנשים.
משרשי המצוה, שידוע כי ענין הכשוף דבר רע עד מאד וגודם כמה תקלות לבני אדם איני צריך להאריך בו שידועים הדברים, ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה לפי שהוא בא כנגד חפץ השם שהוא חפץ בישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהטבע בתחלת הבריאה, וזה בא לשנות הכל. וענין הכשוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחלת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעל פעלתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וצוה כל אחד לפעל פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית (א יב) למינהו על הנבראים. וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו גדל. ומלבד פעלתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו יש להם פעלה אחרת. בהתערב מין מהם עם מין אחר, ובמלאכת התערבת יש בה צדדין שלא הרשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל (שבת סז ב) כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמרי. כלומר אין לאסרו מפני צד כשוף אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערבות והתחבולות האסורות לעשות ענין אחר שנאסרו בעבורו לפי שכח אותו התערבת עולה כל כך שמבטל מפעלתו לפי שעה כח המזל הממנה על שני המינים. והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברא מין שלישי, נמצא שבטלה ההרכבה כח שניהם, ועל כן נמנענו מלהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות.
ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז ב, חולין ז ב) למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכחן עולה לפי שעה יותר מכח הממנים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו פמליא של מעלה ולא אמרו גזרת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא גזרו ורצה מתחלת הבריאה להיות הפעלה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגלה אל הממנים עליהם, אבל אמרו שכח הפמליא נכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני המלך וכח זכותו יעלה על כח הממנים, לא יירא מהמעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת (פא, סנהדרין סז ב) שאמר החכם אל המכשפה.
וידיעת חלוק ענינים אלה, אי זה תערבת התר לנו ואין בו צד כשוף ואי זהו שיש בו צד כשוף ואסור בחכמת הכשוף, ידוע. ואל תחשב כי מלאכת הכשוף והשדים דבר אחד, שהרי בפרוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) בלטיהם זה מעשה שדים, בלהטיהם זה מעשה כשפים. משמע מזה שענין הכשוף אפשר להעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשין בהן למלאכת הכשוף נקראין מלאכי חבלה, כן פרש רש"י זכרונו לברכה לפי שענין הכשוף לעולם אינו נעשה רק לחבל. ובפרטי דיני הכשוף בלאו דמכשף נאריך בו יותר בעזרת השם, כי שם מקומו, שאין כאן אלא אזהרת הדין, כלומר שלא נמחל להם אבל נמיתם. (ה, סנהדרין פ"טו).
ונוהגת מצוה זו, לעשות דין במכשפים, בזכרים כי להם יאות ונתן לעשות משפט, אבל לא לנקבות. ודוקא בארץ ישראל ובסמוכין ובבית דין של עשרים ושלשה. ובית דין העובר עליה אם יש בו כח לעשות משפט עבר על לאו זה, מלבד שבטל מצות עשה שהוא לעשות דין במחיבין דרך כלל, ואין בזה מלקות לפי שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם (מכות טז א).

סג. שלא להונות הגר בדברים.
שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האמות שנתגיר ונכנס בדתנו, שאסור לו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר (שמות כא ב) וגר לא תונה. ואף על פי שאנו מזהרים בזה בישראל וזה כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו דכתיב (ויקרא יט לג) "לא תונו" פעם אחרת, לפי שענין ההונאה אליו קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעים עלבונו. ועוד טעם אחר בו, שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מכעס הבזיונות. ואמרו בספרא (קדושים ח) שלא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה.
משרשי המצוה, מלבד מה שכתבנו, כדי לכף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכחינו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך ויש כח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים כאלו הוא כאחד ממנו, ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסלסלת ומעטרת המדות הראויה לקבלת הטוב, וישלם בנו חפץ השם יתברך שחפץ להטיב.
דיני המצוה, כגון רב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה עליו, והודיעונו להזהירנו עוד בדבר שבעשרים ואחד (עי' דפוס לעמבערג שגרס בכ"ד) מקומות הזהירה התורה עליו (ב"מ, לט ב, ע"ש) וכתבו גם כן לחזוק המצוה שבאותו לשון שנצטוינו באהבת המקום, נצטוינו באהבת הגר, שבאהבת המקום כתיב ואהבת את יי, ובגר כתיב ואהבתם את הגר. והרבה דברים כאלו במדרשים ובקצת מקומות בגמרא. (ח"ה סימן ש"ז)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ובזהו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.

סד. שלא להונות הגר בממון.
שנמנענו שלא להונות הגר בממון, שאם יהיה לנו עמו משא ומתן שלא להונות אותו, שנאמר (שמות כב כ) ולא תלחצנו, ואמרו במכלתא (שם) לא תלחצנו בממונו. וזה הלאו נוסף על הלאו שיכללהו עם ישראל כלם, שהם בלאו דאונאת ממון, ונזהרו עליו בדברים ובממון מן הטעם שכתבנו כל משפטיה במצוה הקודמת לזו. ובלאו דאונאת ממון בישראל נכתב קצת פרטי ההונאה בעזרת השם (שם).

סה. שלא לענות יתום ואלמנה.
שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה.
משרשי המצוה, מה שכתבתי בסמוך בענין הגר, לפי שאלו הן תשי (תשושי) כח שאין להם מי שיטען טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קים, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מדת חסד ורחמים בנפשנו ונהיה ישרים בכל מעשינו כאלו יש כנגדנו טוען בכח הטענה בהפכנו, ונחוס ונחמול עליהם ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קים.
מדיני המצוה, מה שאמרו (רמב"ם דעות ו י) שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שבועות מה א) שהבא לפרע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקים לא יפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ב"ב כג א) שאם יש להם ריב עם שום אדם, שבית דין חיבים לטען בשבילם כנגד התובע אותם, וטוענין לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכל אביהם לטען. ואם יש להם מעות שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר, ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן בענין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום אסור רבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם שיפקח עיניו על נכסיהם אם לא הניח להם אביהם שום אפוטרופוס.
ועוד אמרו בהן (גיטין נב א) שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש, ויותר מהקדש באחת. כיצד? יתומים שמכרו פרות ומשכן מהם הלוקח ולא נתן להם הדמים עדין והוקרו בינתים, חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו ונתן הכסף וקם לו. הוזלו הפרות אין הלוקחים יכולין לחזר בהן, שלא יהא כח הדיוט חמור מכחם. וכן אם לקחו הם פרות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו אין המוכר יכול לחזר, שלא יהא כח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכחם. ואם הוזלו היו יכולין לחזר, אבל מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור כדי שימצאו מי שימכר להם פרות בהקפה. נתנו הם דמים למוכר בשביל פרות ולא משכו הפרות והוזלו הפרות חוזרין בהן. וזו האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה מי שפרע להדיוט, לא רצו חכמים להטיל פחיתות מדה בשביל מעט רוח לגבי הקדש, אבל לגבי יתומים די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולין לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין מי שפרע, (יתומים שאין להם מי שפרע) בדין הוא שיחזרו בהם. נתנו היתומים דמים ולא משכו הפרות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם, חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכד יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באנס. ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטען המוכר דבר זה, תשובתך כי כל זה אי אפשר לעשות להם, שאינו בדין שנתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זמנין אדינא דאוריתא זמנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמרו עליהם בגמרא (ב"מ ע א) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. לקחו היתומים דמים על פרותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו, יכולין הלוקחין לחזר בהן מן הדין ומקבלים מי שפרע, שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחין המעות זכו בפרות ולא יוכלו לחזר הלוקחין יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פרותיהם. ואולי יצטרכו למעות לפי שעה ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה אפשר ותקנו להם.
ולעולם(שם עד, ב) אין היתומים מקבלין מי שפרע בכל שיעשה האפוטרופוס ולא האפוטרופוס גם כן לפי שמכחם הוא חוזר בו. וכן הדין בעלמא לענין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו ששניהם אין מקבלין מי שפרע. ומכל מקום אמרו בהם שמתר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר (שמות כב כב) שמע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לענין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים. ויתר פרטיה מבארים במקומות מפזרים בגמרא ובמדרשות (ה' דעות פ"ו).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שחיבין בני אדם לנהג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובד עליה והכעיסן או הקניטן, או רדה בהם, או אבד ממונם. וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין הענוי דבר מסים כדי להלקות עליו כי לעולם יוכל המענה רשע לטען בשקר כי מן הדין ענם או לטובתם. השם יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי ענשו מפרש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מדה כנגד מדה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, (סוטה ח, ב) שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם נקבה היא המענה, תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה. ודרשו זכרונם לברכה והיה כי אם צעק יצעק אלי, בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום אלי, ושמעתי כי חנון אני. והרמב"ן זכרונו לברכה (ל"ת רנו) ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה. (מצוה ז).

סו. מצות הלואה לעני.
להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה (רמב"ם ספר המצוות עשה קצז) של הלואה היא יותר חזקה ומחיבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאל מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברוח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה שנאמר (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא (שם) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צואה (דברים טו ח) והעבט תעביטנו.
שרש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלמדים ומרגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משבחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השם יתברך לטובים ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שרש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגדל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכענין זה שאמרנו כדי לזכותנו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא (במסכת בבא בתרא י, א).
דיני המצוה, כגון איזה עני קודם במצוה זו והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, א) שהאדם מרחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשקץ עד שקרוב להיות מאוסו כמאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבאר במקומות מכתבות ובתרא (שם ט, ב) ובמקומות רבים מן הגמרא. (ח"ה צז).

סז. שלא נתבע חוב מעני שאין לו במה לפרע.
שנמנענו מלתבע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרע חובו לפי שאין לו, שנאמר (שמות כב כד) לא תהיה לו כנושה. ודע כי זאת המניעה תכלל גם כן שלא להלוות ברבית לישראל.
משרשי המצוה, לקבע לנו מדת החסד והחמלה, וכשיהיו קבועות בנו אז נהיה ראויים לקבלת הטובה וישלם חפץ השם בנו שחפץ בעולם הזה ובעולם הבא.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ מה, ב) מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבר לפניו (נגד ביתו), שנאמר לא תהיה לו כנושה. ומה שאמרו גם כן במכילתא (שם) לא תהיה לו כנושה שלא יראה לו בכל זמן ודברים אחרים הנאמרים בענין זה, במציעא (עה, ב) ובמקומות בגמרא (ח"ד צז).
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ותבע הלואתו מחברו ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך.

סח. שלא נשית יד בין לוה למלוה ברבית.
שלא נתעסק במלות רבית בין הלוה והמלוה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד אליהם ולא נכתב ביניהם שטר שיש בו הזכרת רבית, שנאמר (שמות כב כד) לא תשימון עליו נשך. ובא הפרוש במציעא (עה, ב) שהלאו הזה נאמר על המתעסקים בענין כגון ערב ועדים וסופר. ושם נאמר גם כן שהמלוה נכלל עמהם בלאו זה מלבד הלאוין האחרים שמיחדין בו. וכלל הענין שאמר אביי שם, שהמלוה עובר על ששה לאוין, והלוה בשנים, והמתעסקין באחד.
משרשי המצוה, כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן צוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של רבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים ימנעו בני אדם ממנו. ויתר פרטיה במציעא (י"ד קס).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונעשה סופר או ערב או עד במלוה עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, שאפילו המלוה אינו במלקות, שהרי נתן להשבון, ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחיבו במלקות.

סט. שלא לקלל הדין.
שלא לקלל הדינים, שנאמר (כב כז) אלהים לא תקלל ופרושו דינים, כמו (שם ח) אשר ירשיעון אלהים. והוציאו הכתוב בלשון אלהים, כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם, כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי, אזהרה לברכת השם מדכתיב אלהים לא תקלל. ומה שכתוב במקום אחר (ויקרא כד טז) ונוקב שם יי מות יומת, זהו הענש. אבל האזהרה היא מכאן, כי לא יספיק לנו אזכרת הענש במצוה בלי אזהרה וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נד, א) תמיד, ענש שמענו, אזהרה מנין. והענין הוא מפני כן שאם לא תבא לנו בדבר מניעת האל אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל הענש ולא יחוש לצעדו לעבר על המצוה ולא יבא בזה כנגד חפץ השם ומצותו, ויחזר דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבל כך ויעשהו, ואין הכונה על המצות בכך אלא שהאל לטובתינו מנענו בדברים והודיענו במקצתן הענש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יומא פא, א) בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל הענש הבא לנו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחלה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהענש בא עליו.
משרשי המצוה, להסיר מעל הדינין יראת הנדון וקללתו כדי שיוציאו הדין לאמתו. ועוד הזהיר על זה גם כן במקום אחר בתורה. ועוד נמצא תועלת אחרת במצוה, כי בקללת הדין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יזהרו על קללתו אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם הזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ.
מדיני המצוה, בדינין, מה שאמרו חיוב הלאו שאין אלא המקלל הדין בשם משמות השם כגון יה או שדי ואלהים וכיוצא בהן, או בכנוי כגון חנון או קנא וכיוצא בהן. אבל בלא שם וכנוי, כגון ארור פלוני, או אל יהי ברוך, אין בו חיוב לאו אבל אסור הוא. ומה שפרשו זכרונם לברכה גם כן בענין זה שהחיוב (רמב"ם סנהדרין כו, ג) אינו במקללו בלשון הקדש דוקא אלא אפילו בכל לשון, וכי צריך עדים והתראה בזה ככל חיבי לאוין, ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין (פ"ו מהלכות סנהדדין)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקלל הדין בשם או בכנוי לוקה שתי מלקיות, לפי שהוא ככל אחד מישראל הכשרים שהם בכלל אסור זה וכמו שנכתב בסדר קדושים תהיו (מצוה רלא) ואחד מפני שהוא דין.

ע. לאו דברכת השם.
ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבא כנגד חפצו ברוך הוא.
מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את השם המיחד שהוא (יו"ד ה"א וי"ו ה"א) או של (אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד) כדעת קצת מפרשים (רמב"ם ע"ז ב ז) ומה שאמרו (סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כלם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף השם בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת השם מפי ישראל חיב לקרע. אבל השומע מן הגוי, אינו חיב לקרע, ולא קרעו (סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משמד היה. וכל העדים והדינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין פרק ז.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך השם בענין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. (בטור בחו"ה סי' תכה).

עא. שלא לקלל הנשיא.
שלא לקלל את הנשיא, שנאמר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאור, ובא הפרוש (רמב"ם סנהדרין כו א) שהנשיא זה המלך. ואמנם זה הלאו כולל גם כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה, שנקרא נשיא גם כן, לפי שכונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות בין ממשלת התורה.
משרשי המצוה, לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקים גזרותיו מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כלם לעולם לדעה אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הבטול והאסיפה בפעלות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רבה ופעם ההפך, וכל זה טוב מן המחלקת שגורם בטול גמור. ומאחר שהממנה לראש סבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת או גדול במלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו וכל שכן בפני עדים כדי שלא נבוא מתוך כך לחלק עמו, לפי שההרגל הרע שהאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו הוא סוף מעשהו והמחלקת כבר עליו אמרנו (במדבר רבה קרח יח) ההפסד הנמצא בשבילו.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, ב) שאין חיב עליו אלא המקללו בשם או בכנוי. ושהמקללו לוקה שלש מלקיות, משום אלהים לא תקלל, ומשום ונשיא בעמך לא תאור, ומשום לא תקלל חרש (ויקרא יט יד) שהוא לאו כולל כל ישראל. ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין (שם).
ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ובכל מקום שנהיה עם מלכנו או עם ראש סנהדרי גדולה. והעובר עליה וקללו בשם או בכנוי, לוקה שלש מלקיות. ואם בן הנשיא קללו לוקה ארבע, שלש שאמרנו, ואחד משום מקלל אביו.

עב. שלא להקדים חקי התבואות.
שלא נקדים חקי התבואות קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר. ובאור ענין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה, היא טבל, ופרוש טבל היא תבואה שלא הורמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחלה תרומה גדולה, ומן התורה (קידושין כט ב) אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני, ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חיבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים (תרומות ג י) מזה מה שראוי לאחר ולא נאחר מה שראוי להקדים, שנאמר (שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר ממלאתך ודמעך לא תאחר מה שראוי להקדימו.
משרשי המצוה, כי בהעשות הדברים על סדרן לא יבוא בהן הערבוב והטעות, וכשאינן נעשים כן יהיה הטעות נמצא בהן תמיד. ובהיות התרומות והמעשרות דבר גדול בקיום הדת, כמו שנפרש בעזרת השם בסדר ראה, ושופטים, צונו השם יתברך להזהר בהם הרבה שלא לבוא בחשבונן לידי טעות לעולם. ובשמענו טוב מזה מן המקבלים, נקבל.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (תרומות שם) שאם עבר והקדים בענין זה מה שאין ראוי להקדים, מה שעשה עשוי, ולא נתחיבנו לחזר ולערב הכל ויפרישם פעם שניה. וכן מה שדרשו במסכת תרומה (שם ז) ובמכילתא (שם) מלאתך, אלו הבכורים הנטלים מן המלאי, כלומר קדם שנטל מן הדבר כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר מלא לגמרי. ודמעך, זו תרומה. לא תאחר, שלא תקדים תרומה לבכורים וכולי. ויתר פרטיה, במסכת תרומות [פ"ג מה' תרומה]
ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, כדעת הרמב"ם ז"ל (הל' תרומות א כו) שכתב שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו, דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה (עי' תמורה ד א) שאין בזה הלאו מלקות.

עג. שלא לאכול טריפה.
שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר (שמות כב ז) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בענין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך, אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסיעת בכך הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (חולין נז ב) שזמן זה הוא שנה אחת. ועוד יש להבין לכל מבין כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דב, אלא שתאסר כל בהמה המכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהן ממיתות, וכמו שבא במשנה (חולין מב א) זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. וזה שאמר הכתוב בשדה לאו דוקא, אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרף. וכן הוא במכילתא (שם) דבר הכתוב בהווה. וגם כן נצטרך לכתב בשדה כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים, כי דברי התורה נדרשין לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחלת העיון הוא ללמוד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל בשר טרפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד (חולין סח א) על כל בשר שיצא חוץ ממחצתו שאסור ונעשה כטרפה, כגון בשר קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה וכן העבר שיצא חוץ למעי אמו. ומשמעותו של מקרא יבוא כן כאלו אמר ובשר בשדה טרפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחצתו, שזהו לשון שדה, שאין לו מחצות, טרפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחצתן דינן כטרפה, ומי שאכל מהן כזית, לוקה.
משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעלתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו, ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכון לאחז בו הכלים, יעשם האמן טובים. ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעלת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סבתן ונזקן פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן, להועיל לנו מן המכשול הזה.
וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו מחמת שהטרפות מורה חלי בבהמה. ואל תקשה עליך לומר מה הפסד יוכל להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי בארך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחיב להודות כי ברגע הראשון התחל ההפסד אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מעוטו. ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קימא, בגדר כזה יתחיב להיות, שאם תתן דבריך לשעורין לא יתקים דבר בידך לעולם.
דיני המצוה, כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והם (חולין מג א) שמנה אבות, דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה. והדרוסה היא הטרפות החמורה מכלן, לפי שהוא מפורש בתורה. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שחיטה ה ג) שכל ספק הבא לנו עליו, אסור. ובשאר הטרפיות יש בהן ספקן מותרין. וכל אחד ואחד מאלו האבות יש לו כמה וכמה תולדות כמו שבא פרטן בגמרא. וחשבון כלל הטרפיות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם שבעים ושתים עם טרפות אחת שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהם אין לגרע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים בדורות הראשונים והסכימו עליהם בתי דיני ישראל, אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכל אלו המכות שמנו ואמרו שהן טרפות, אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (דברים יז יא) על פי התורה. וכל אחת מן שבעים ושתים הטרפיות שאמרנו, מפרש בארכה עם כל תנאיו במסכת חלין.
וכל טרפיות אלו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזיר אחריהן ולבדק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף, מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדק טרם שנאכל הבשר מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והיא טרפות הריאה שמצויין בה רירין הנקראים סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קרום הריאה וינקבוהו, לפיכך צריך אדם לראות לעולם באיזה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בענין שאפשר כי בתנועתם ינקבו הראה, טרפה, שאנו אומרים כל העומד לנקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החלי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לנקב, התחלת חלי המביא לידי מות הוא אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין.
ואלו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא עם הפרושים הטובים כל מקום בעולם שהאמה סרוכה, טרפה ואינה נתרת בבדיקה, זולתי בענין אחד אם סרוכה לדפן ויש מכה בדפן והסרכא כלה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תבדק. ויש מתירין בלא בדיקה. ויש מוציאין (רש"י חולין מו ב) מכלל זה אם סרוכה לאנה שבצדה מחתוך לחתוך, וכן מנהגנו היום להתיר. כל מקום בעולם שהענוניתא דורדא שהיא מצד ימין סרוכה, טרפה. ואנות הריאה הן חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלש מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלויה ברגליה כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסרכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסרכא יוצאת מגב האנות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסרכא יוצאת ביניהן מחתוך האנה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האנות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן בכל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האנות סרוכות שם או סמוכות, דנין אותו לאסור.
והרמב"ם זכרונו לברכה (שחיטה יא ז) הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנונית החזה ודן להתר, ולא כן אנו נוהגים. סרכא התלויה בכל מקום בין באנות בין באמה, כשרה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה התר. נמצאו האנות שלא כסדר זה או חסרות מחשבון זה, טרפה. והעינוניתא דורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתרות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאלו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה, אוסרת. ויש מתירין (רמב"ם שחיטה ח ד) כשהיא קטנה יותר מעלה הדס.
ויתר רבי פרטי מצוה זו, מבארים בפרק שלישי מחלין. ובפרק זה עצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו (י"ד ה' טרפות). ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל (מד לא) בכהנים לבד שכתוב עליהן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים (מנחות מה א) שמפני כן נכפלה בהן, לפי שהכתוב צום לאכל חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבלה, ואולי תחשב מתוך כך שיתר להן אפילו בחלין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד, יצאו לגמרי בכל ענין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפרוש להודיענו שלא התרו רק במליקה לבד בקרבן. אבל בחלין, נשארים הם באסורן כמו ישראלים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפרוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פרוש ענין זה כבר בארוהו בספר המצות בעקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב"ם זכרונו לברכה והרמב"ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פרושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך הענין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.

עד. שלא לשמע טענת בעל דין שלא בפני בעל דין חברו.
שלא ישמע הדין טענת האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא. והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצוה הדין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא (שם) שאזהרה זו של לא תשא וגו', על זה נאמרה. ועוד אמרו שם, שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמע אותן הדין, ועל זה נאמר גם כן (שם ז) מדבר שקר תרחק. ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע, ומקבלו, ומעיד עדות שקר.
שרש המצוה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה (איוב כ כט) חלק אדם רשע מאלהים. ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון רחוק לרב מאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הרחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד ב) הרחק מן הכעור ומן הדומה לו. ובאמרי מדות בהקדוש ברוך הוא, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ז"ל שיחסו אליו ברוך הוא שם מדות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין ליחס אליו מדות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שתוף ופרוד בעולם.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל ב) שכל דין שיודע בדין שהוא מרמה שחיב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחין חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין, ויתר רבי הפרטים, מבארים בסנהדרין ובמדרשים כמו כן (פכ"ה מה' סנהדרין)
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו, מכל מקום בכלל לאו זה הן שלא יטענו טענותם לדין שלא בפני בעל הדין. וכן מזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.

עה. שלא יעיד בעל עברה.
שלא נקבל עדות איש חוטא ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר, שנאמר (שמות כג א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ובא הפרוש (סנהדרין כז א) אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, כלומר בעל חמס, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהם פסולין לעדות, שנאמר כי יקום עד חמס באיש (דברים יט טז)
שרשי מצוה זו נגלה, שכל מי שעל עצמו לא חס ולא יחוס על מעשיו הרעים, לא יחוס על אחרים, ועל כן אין ראוי להאמינו בדבר.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם עדות ט א) שעשרה הן הפסולין לעדות מן התורה, ואלו הן: נשים, ועבדים, וקטנים, חרשים, שוטים, סומים, רשעים, ואנשים הבזויין ביותר, וקרובים, ונוגעין בעדות, הרי אלו עשרה. וטמטום (רמב"ם שם ג) ואנדרוגינוס בכלל נשים, ומי שחציו עבד בכלל עבדים. הנכפה בעת כפיתו בכלל שוטה. וגם שלא בעת כפיתו, צריך הדין להתישב בדבר אם דעתו מבלבלת מצד החלי. וכן הפתאים ביותר שאינם מבינים דברים הסותרין זה את זה, וכן אנשים מבהלים ונחפזים בדעתן ומשתגעין ביותר, כל אלו בכלל שוטים. וכן מה שאמרו זכדונם לברכה (סנהדרין כד ב) איזהו הנקרא רשע שפסול מן התורה, ואיזהו רשע שפסול מדבריהם, כגון העובר על גזל של דבריהם, שהוא פסול מדבריהם, ומכללם הוא משחק בקביא שאין לו אמנות אלא הוא, ומפריחי יונים בישוב, ומגדלי בהמה דקה, והחלוק שהוא בין פסול מדאוריתא לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה אמרו זכרונם לברכה (שם כו ב) העיד, עדותו בטלה אפילו קדם שהכריזו עליו, והפסול מדרבנן עדותו קימת עד שיכריזו עליו, ואיזו תשובה מחזירו לכשרותו, והוא כמו שאמר רב אידי בפרק זה בורר (שם כה א) דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אינו יוצא מחזקתו עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או יוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו, וכמו כן נאמר בחשוד על עברה אחרת לפי הדומה, ויתר פרטיה, מבארים שם בסנהדרין [פ"א שם].
ונוהגת מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאינן דנות שיצטרכו לקבל עדות. והעובר עליה וקבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ואפילו עשה בו מעשה בכל דבר שבממון, לפי שנתן להשבון אין לוקין עליו.

עו. שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות בשביל אחד.
שלא ילך הדין אחר דעת הרב בדיני נפשות כשיהיה התוספת איש אחד לבד (עי' סהמ"צ להרמב"ם ל"ת רפ"ב). וביאור זה כי כשתהיה מחלקת בין הדינים בדין אדם אחד ויאמרו קצתם שהוא חיב מיתה וקצתם שאינו חיב, והיו המחיבין יותר על המזכין אחד, שלא יעשה הדין בחוטא כדברי המחיבין, שנאמר (שמות כג ב) לא תהיה אחרי רבים לרעת, כלומר לא תלך אחר הרב שיזדמן לחתך משפט מות, וזהו לשון הכתוב שאמר לרעת, כלומר לחיוב מיתה, וזהו כשיהיה רב מצמצם, כלומר שההכרע אינו אלא מחמת איש אחד. אבל כשיהיה ההכרע בשנים אפילו לרעת מטין על פיהם, ובמכילתא הטיתך לטובה על פי עד אחד, ולרעות על פי שנים.
משרשי מצוה זו, לפי שנצטוינו להתדמות במעשינו למדות השם ברוך הוא, וממדותיו שהוא רב חסד, כלומר שעושה עם בני אדם לפנים משורת הדין, וגם אנחנו נצטוינו בכך שיהיה הזכות בדיני נפשות יותר על החיוב, לפי שהוא דבר שאין לו תשלומין. ומשפטי המצוה, בפרק רביעי מסנהדרין, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה של אחרי רבים להטת. והעובר עליה וחיב ברב המכרע באחד, עבר על מצות מלך, וענשו גדול מאד, שגורם לאבוד נפש שלא כדין.

עז. שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.
שלא ילך אחד מן הדינים אחר דעת דין אחד גדול או אפילו אחר דעת הרב על צד שיאמינהו לחיוב או לזכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזרת הכתוב או מצד גזרה שוה או הקש שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמך ויבטח על אחד מן הדינים, ולא על הרב, שנאמר (שמות כג ב) ולא תענה על ריב לנטת, רוצה לומר לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דין אחד גדול או אחר הרב ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא (שם) לא תענה על ריב לנטת שלא תאמר די לי שאהיה כרב פלוני אלא אמר מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן? תלמוד לומר אחרי רבים להטות ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד (סנהדרין לד א) זכות בדיני נפשות לא יחזר וילמד חובה כמו שאמר לא תענה על ריב לנטת, כלומר לא יהיה דבריך להטות אותו לחובה. וכמו כן נכלל בו אין פותחין בדיני נפשות לחובה. ויבא הפרוש כן לא תענה על ריב לנטת כלומר לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחלת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה שאם כן לא יהיה שום אדם נדון לעולם.
וכמו כן שמענו מזה הלאו שאין (שם לוב) מתחילין בדיני נפשות מן הגדול אלא שלמטה הימנו יגיד תחלה דעתו, וזהו לא תענה על דיב כמו על דב, כי בלא יו"ד הוא נכתב, כלומר לא תענה על גדול אלא הוא יענה אליך, שאתה תדבר תחלה. והענין הוא כדי שלא יסמכו על דברי הגדול כל אלה הדברים למדנו מלא תענה על ריב לנטת. וענין זה מכח חכמת התורה שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (אותיות דרבי עקיבא) שבעים פנים יש לתורה. ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות, ומסר להם הפרוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מלותיה גזורות ומחיבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גדל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה שאמרו עליה (בראשית רבה א) שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם.
משרשי מצוה זו, כמו שאמרנו תחלה, שלא ילך אחד מן הדינין אחר חבריו אלא יבין הדברים מעצמו. הטעם מפני שאפשר שמתוך כך יבא הדין כלו לפעמים על דעת אחד מהם, הבן הדבר כי כן הוא, ולא רצה השם יתברך למסר דין נפש לדעת אחד. אבל בדין ממון שנתן להשבון אין חוששין לכל זה, ואפילו לשלשה מוסרין אותו לכתחלה על סמך דאי אפשר דליכא בהו חד דגמיר, ושאר הדברים שנלמדו ממנו כגון מלמד זכות שלא ילמד חובה, ושאין פותחין לחובה, ואין מתחילין מן הגדול, כל זה לחמלת השם יתברך על בריותיו כאדם החומל על בניו, דרך משל, כמו שכתוב (דברים יד א) בנים אתם ליי אלהיכם וגו'. והגע עצמך על דרך משל, אם יוליד איש מאה, ובנה להם עיר והושיבם שם וראה שלא יתקימו בישוב אלא אם כן יגזר עליהם שכל המכה רעהו יענש בממונו, ואם ימיתהו יומת, וקם האחד ועבר על גזרתו, אם ימחל לו הרי הישוב בטל, שלא תשאר מורא על הנשארים, מה יש לו לעשות ואל יראה במות בנו השני, יחזר על כל פנים בכל צד שיוכל לפטרו מן הדין. אם יוכל מוטב, ואם אי אפשר בשום צד יצוה להמיתו, כדי לקים ישוב האחרים, וכן הדבר הזה והבינהו.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יז א) שאם פתחו כלם לחובה שפטור, ואם המזכין והמחייבים שוים (שם מא א) שמוסיפים עליהם, ועד כמה מוסיפין, ואם אומר אחד איני יודע מה יהא בכך, ומה שאמרו שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דוקא בשעת משא ומתן נאמר, אבל בגמר דין חוזר להמנות עם המחיבין. ואם פתח אחד ואמר יש לי ללמד חובה ונשתתק או מת שהוא כמי שאינו יודע, והמזכה ומת רואין אותו בגמר דין כאלו הוא במקומו, ותלמיד הבא ללמד חובה משתקין אותו, ואם אמר ללמד זכות מעלין אותו עם סנהדרין, ואם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום דרך מוסר, והנדון בעצמו שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו, והוא שיש ממש בדבריו, ויתר פרטיה, מבארים בפרק שביעי מסנהדרין [פ"א שם]
ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנשים, שאינן דנות, כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ואל יקשה עליך מה שכתוב בדבורה הנביאה (שופטים ד ד) והיא שפטה את ישראל, שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה, אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאין ונותנין עמה אפילו בדברים של אסור והתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה והיא שפטה את ישראל וכו', או נאמר שקבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם לדון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים, דכל (כתובות נו א) תנאי שבממון קים. ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות, הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי (סנהדרין ג ט) שכן נמצא שם מפרש. אבל לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון. ואמרו כי מקרא מלא הוא שנאמר והיא שפטה. ומה שאמרו בסנהדרין (לד ב) דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון, ונשים ודאי אינן כשרות להעיד כדמוכח שם, אפשר שיאמרו לפי דעתם זה לפי שאין למדין מן הכללות (עירובין כז א). והנראה מן הדברים ומן הסברא שאינן בתורת דין, כדאיתא בירושלמי וכדמשמע לפי גמרין דרך פשיטות.
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בלבד, שאין דנין דיני נפשות אלא שם. והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולמד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחלה, עברו על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

עח. מצות הטיה אחרי רבים.
לנטות אחרי רבים, והוא כשיפל מחלקת בין החכמים בדין מדיני התורה כלה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון, על דרך משל, כשתהיה המחלקת בין דיני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרב לעולם, שנאמר (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (חולין יא א) רבא דאוריתא. ובחירת רב זה לפי הדומה הוא בששתי הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מעטת לא תכריע כת בורים מרבה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה בקרוב, הודיעתנו התורה שרבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסוד מדרך הרב. ומה שאני אומר כי בחירת הרב לעולם הוא בששתי כתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרב מהם. והטעם לפי שהם היו בחשבון מחיב מן התורה, והוא כאלו צותה התורה בפרוש אחר רב של אלה תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כלם היו חכמים גדולים.
משרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאלו נצטוינו קימו התורה כאשר תוכלו להשיג כונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חרבן שתעשה התורה בכמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפרוש נצטוינו לקבל בה דעת רב החכמים יש תורה אחת לכלנו והוא קיומנו גדול בה ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצותם, אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכונו (יבואו) לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות (ב א) שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפרשים שם.
דיני המצוה, כגון החלוקים שיש ברב זה בין דיני ממונות לדיני נפשות שבדיני נפשות צריך שיהא הרב יותר נכר, וכמה אנשים צריכים לדיני נפשות מחמת שאנו מצוין לעשות כדברי הרב, ואין ראוי להמית איש אחד בשני דינים שהם רב כנגד אחד. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לז א) שצריכין גם כן אלו העושים רב בדיני נפשות להיות סמוכין, והסמיכה עדות להם שהם חכמים ונבונים ושלמים שראויים לעשות כל דבר על ידם. ולא נמית אנשים על פי אנשים חסרי חכמה פן יטעו בדין, ולמיתה אין תשלומין, ושבדיני נפשות המלמדים זכות אין חוזרין ומלמדין חובה, ובדיני ממונות אינו כן, ושפותחין בזכות בדיני נפשות, והנה נסתלק הפותח בכך מכת המחיבת, ושהכל מלמדין זכות, בין רב בין תלמיד, ויתר פרטיה, מבארים בסוף סנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ולא נטה אחריהם, בטל עשה וענשו גדול מאד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו.

עט. שלא לרחם על עני בדין.
שלא יחמל הדין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והדל, להכריחו לפרע מה שהוא חיב, שנאמר (שמות כג ג) ודל לא תהדר בריבו. ונכפל זה הענין במקום אחר, שנאמר (ויקרא יט טו) לא תשא פני דל. ולשון ספרא (שם) שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חיבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר לא תשא פני דל.
ושרש המצוה ידוע, שהשכל מעיד בהשוית הדין, שדבר ראוי וכשר הוא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשוה הדין לחמלתו על הדל, עבר על מצות מלך, ואין בה מלקות, שאין בה מעשה.

פ. מצות פרוק משא.
להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר (שמות כג ה) כי תראה חמור שנאך וגו'. השונא זה, פרושו ישראל. ואף על פי שכתוב (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, דהינו ישראל, אמרו חכמים (פסחים קיג ב) שענין זה הוא כגון שראהו עובר עברה ביחיד והתרה בו ולא חזר, שזה מתר לשנאתו. ומה שאמר חמור לאו דוקא חמור אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, כלומר עזרהו, מלשון (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלים. שהוא מלשון חזק.
משרשי המצוה, ללמד נפשנו במדת החמלה שהיא מדה משבחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמל על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו (על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמל עליו ולהצילו.
דיני המצוה, כגון (ב"מ לב ב) אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכף היצר, ואפילו אוהב לפרק ושונא לטען. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עברה אלא שאין לבו שלם עמו. ופרוש כי תראה מאימתי הוא החיוב, ושערו חכמים (רמב"ם הל' רולח ושמירת נפש יג ו) שהוא אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס. אבל רחוק מזה השעור, אין חיב להטות הדרך אליו, והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה. ודין (שם ל ב) זקן או נכבד ואינה לפי כבודו שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין (שם לב א) פריקה בחנם וטעינה בשכר, ושמדדה (שם לג א) עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא [ח"ה סי' פד].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה, בטל עשה, ומראה בעצמו מדת האכזריות שהוא מדה מכערת. וכל (שבת ק נא ב) שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.

פא. שלא להטות משפט רשע.
שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא רשע בעל עבירות, שנאמר (שמות כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו, ופרושו שהוא אביון במצות, שאין במשמע שיהא אביון בממון שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזל ממנו בעניו, אלא נצטוינו שאף על פי שהוא רשע לא יאמר הדין הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, כי המשפט ברשעים לאלהים הוא ולא לך. וכן הוא במכלתא, רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שמא תאמר וכו'.
שרש השוית הדין בכל אדם, דבר משכל הוא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות. ועובר עליה והטה הדין על הרשע עבר על מצות מלך.

פב. שלא לחתוך הדין באמד הדעת.
שלא יהרגו בית דין הנדון כי אם בעדים מעידין על אותו ענין שהוא נהרג עליו שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות, ועל זה נאמר (שמות כג ז) ונקי וצדיק אל תהרג, כלומר הזהר עד מאד לבל תהרג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה. וכן הוא מפרש במכלתא שאמרו שם ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חיב, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה, נפטר זה. וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאלו התורה התירה להקים גבולי הענש באפשרות הקרוב [ה], יצא מן הענין לפעמים להקים גבולי הענש באפשרות רחוק [ה] עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רחב גדול. ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא. ולפיכך סגר יתעלה זה השער וצוה אותנו על זה, וכל פקודי השם יתברך ישרים (תהלים יט, ט). ועוד נכלל בכלל לאו זה מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבידה אחת כגון שהאחד מעיד שעשה מלאכה בשבת והאחד מעיד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותן, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג. וכן אמרו זכרונם לברכה (מכילתא), היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה ואחד ללבנה שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג.
שרש המצוה, נגלה הוא כמו שאמרנו.
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות וב) שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעברה אחת עד שיראו שניהם כאחד. ועוד שיהיו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחד מחלון אחר ואין יכולים לראות זה את זה, ושהמתרה מצרפן אם רואה שניהם, ויתר פרטיה בסנהדרין.
ונוהגת בארץ ישראל בזכרים, לפי שבהם המשפט כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכונת כמו שאמרנו עבר על מצות מלך, וענשו גדול מאד שגורם להרג נפשות שלא כדין. והרמב"ן זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת ר"צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לענין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחיב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין (לג ב) תנו רבנן, מנין ליוצא מבית דין חיב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג, כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק. הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל ענינים אלה מן השרש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון שמא עשה תשובה ונחם על רעתו שעשה ויהיה ממישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו.

פג. שלא לקח שחד.
שלא יקח הדין שחד מבעלי הדין אפילו לדון דין אמת, שנאמר (שמות כג ח) ושחד לא תקח. ונכפל הלאו בתורה בזה הענין במקום אחר (דברים טז יט) וכן אמרו בספרי לא תקח שחד, אפילו לזכות זכאי ולחיב חיב.
משרשי המצוה, שנאסר עלינו לקח השחד אפילו לדון את הדין לאמתו. כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע פן נבוא מתוך כך לדון בשחד דיני שקר, ודבר ברור הוא, אין צריך מופת.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם סנהדרין כג א ג), שהנותן והמקבל עוברין בלאו. הנותן משום ולפני עור (ויקרא יט יד), והמקבלו שהוא בכלל ארור, וחיב להחזירו, ושאסור לדין להגדיל מעלתו לכונה כדי להרבות שכר לסופריו, וש אפילו שחד דברים אסור לקח, אלא יראה עצמו כאלו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים. כללו של דבר, אסור לדין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו, אבל אם הדין הוא בעל מלאכה התירו לו חכמים לשאל מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסק בדינם, והוא שיהא הדבר נכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטל משניהם בשוה, ויתר פרטיה בסנהדרין [פכ"ג שם].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים. והעובר עליה וקבל שחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.

פד. מצות שמטת קרקעות.
להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחיבנו בה שנת השמטה, ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר (שמות כג יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך. ולשון מכילתא והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלל כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפרוש נכתב עליו (ויקרא כה ה) ואת ענבי נזירך לא תבצר, כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על ענין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכלן שזה מן המדות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פרותיה והמצוה האחרת שצונו האל לשבת בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד כא) בחריש ובקציר תשבת, קשר אחד להן.
משרשי המצוה, לקבע בלבנו ולציר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי (שמות כ יא) ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקר ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבת בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת, נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר [ת], נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון.
מדיני המצוה מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבר זמן הזבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מוע"ק ג ב) שהחיוב להמנע מעבודת הארץ שלשים יום קדם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני. ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופרות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או דטיה, שנאמר בהן לאכלה. ושאינו מיחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם, חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים. ויתר רבי פרטיה כלן מבארין במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שביעית [פרק ד מהלכות שמיטה]
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה (ויקרא כה ב) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום (שבועות ו א) שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה, כי הם קדשו המקומות שהחזיקו בהם כבר עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מתרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מתר בעבודה. סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קדם שנכבשה ארץ ישראל כלה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה (רמב"ם תרומות א, ג ט) כבוש יחיד, והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל (ידים ד ג) עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהן חיבין במעשר אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ. והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, בטל עשה. ומכל מקום מתר לאסף מהן מעט מעט לבית לאכל, ובלבד שתהא יד הכל שוה בהן כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.

פה. מצות שביתה בשבת.
לשבת(רמב"ם סהמ"צ עשה קנד) ממלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כג יב) וביום השביעי תשבת. כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד י"ב פעמים.

פו. שלא לשבע בעבודת אלילים.
שלא נשבע בשם עבודה זרה ואפילו לעובדיה, ולא נשביע לגוי בה, שנאמר (שמות כג יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ובכלל ההזכרה שמענו בין נשבע בין משביע, ויש מפרשין שעקר לאו זה אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום אידו ומרויחו, דאזיל ומודה, וקא עבר על לא תזכירו, כלומר שלא יזכרוה אחרים על דרך האסורה להם, דהינו על דעת לעבדם, שהוא אסור אף להם מן התורה, שבני נח מזהרים על עבודה זרה, ועוד הוסיפו זכרונם לברכה הרחקה ואמרו בסנהדרין (סג ב) שלא יאמר אדם לחברו שמר לי בצד עבודה זרה פלונית.
משרשי המצוה להרחיק כל ענין עבודה זרה בין במעשה בין בדבור עד שלא יעלה זכרה בלבבנו לעולם. והשגיחו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו שבארבעים וארבעה מקומות הזהירתנו התורה עליה לרב מאסה, צא וחשב.
מדיני המצוה, מה שאמרו שאפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא בדרך שבועה אסור, ושכל עבודה זרה הכתובה בספרי הקדש מתר להזכיר שמה, כגון פעור (במדבר כג כח) ובל ונבו (ישעיה מו א) וכיוצא בהן, ושאסור לגרם לאחרים שידרו ושיקימו בשם עבודה זרה, אבל אינו לוקה אלא הנודר והמקים בשמה, דהינו הנשבע בעצמו ולא המשביע, ואף על פי שהמשביע כמו כן בכלל הלאו הוא, לפי דעת הרמב"ם ז"ל, ויתר פרטיה מבארים בפרק שביעי מסנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ונשבע בדבר מכל הנבראים שיאמינו בם הכופרים הסכלים על צד הגדלה, חיב מלקות, כן כתב הרב זכרונו לברכה, ואף על פי שאין בו מעשה בזה, מרב חמר עבודה זרה הוא.

פז. שלא להדיח בני ישראל אחר העבודת אלילים.
שלא יקרא אדם בני אדם לעבד עבודה זרה ויזרז אותם על כך, ואף על פי שזה הקורא לא יעבדנה ולא יעשה לה פעלה מן הפעלות רק הקריאה לבד, וזהו הנקרא מדיח. וכן אמרו בסנהדרין (סג ב) לא ישמע על פיך אזהרה למדיח, וכן אמרו במכלתא.
שורש המצוה ידוע.
דיניה בפרק עשירי מסנהדרין. ומי שלא הדיח בענין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית, ובסדר ראה אנכי נכתב אזהרת מסית בעזרת השם. אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח. וזה שאתה מוצא כל הרחקות אלו בעבודה זרה וגדל הענש בה עד שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות בתורה, ושתכנה התורה לשם ברוך הוא קנא על עובדיה, אל יעלה בלבך שקנאת האל והרחקות אלו נכתבו זולתי מצד העובדים, כי השם ברוך הוא וברוך שמו בין שיעבדו אותו בני אדם או יעבדו מלאך או גלגל או כוכב או אחד מכל ברואיו אין שום צד תוספת וגרוע נופל בזה בכבודו ברוך הוא, כי תכלית הכבוד וההוד לא נוסף ולא נגרע בשביל דבר, אף כי שמעשיו אנחנו פעלותיו אנשי הגופות. אך תדע באמת כי כל ענינים אלה נאמרים על צד המקבלים, יאמר כי בעת שהאדם מוציא עצמו לגמרי ומתפשט מאמונת השם ברוך הוא ומוליך גופו ומתפיס מחשבותיו אחרי ההבל, לא יהיה ראוי כלל להניח בו שום ברכה ושום טובה, אבל יהיה ראוי להניח עליו כל מה שהוא הפך הברכה, והוא הקללה והמארה והחלאים וכל רעות, כי הוא נתרחק תכלית הרחוק מכל גבולי הטוב, ועל כן לא תשיגהו כי אם רע מכל צדדיו. ועל הדרך המשל יאמר עליו כאלו השם יתברך שהוא אדון הטוב נעשה לו לאויב ועצר ממנו כל הטובות, וכאלו הוא מקנא בו בהניחו עבודתו ועובד את אחרים. ואולם האל ברוך הוא לא יחיב לכל נברא ולא יקנא בבן אדם כי בידו להחזירם כלם עם כל שאר העולם כלו לתוהו ובוהו בהנחת חפצו בבטול כאשר בראם בהנחת חפצו בבריאה, אבל יכנה שמו ברוך הוא בקנא על דרך מעשה בני אדם לפי שאין ביניהם שנאה גדולה כמי שמקנא באיש על שום דבר או מקנא באשתו בזנותה עם אחרים. ועל כן נכתבו בתורה דמיונות אלו אצלו ברוך הוא כדי שיכנס לאזן השומע [פ"ד מהל' ע"א].
ונוהגת אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. אבל דין העובר עליה בין איש ואשה שהם בסקילה, אינן אלא במקום הראוי למשפט שהיא הארץ הנבחרת.

פח. מצות חגיגה ברגלים.
לחג בדגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסכות, כדי שנחג שם, שנאמר (שמות כג יב) שלש רגלים תחג לי בשנה. וענין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמים בתורה, ואמרו זכרונם לברכה במסכת חגיגה (י ב), שלש מצות נצטוו ישראל ברגל חגיגה, ראיה, שמחה.
משרשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבא בידים רקניות לפניו ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו כמו שכתוב (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתינו אנחנו רואים כאלו נעמד לפניו. והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם. ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעלת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתב בעזרת השם.
מדיני המצוה, שאמרו זכרונם לברכה (פאה רפ"א) שקרבנות אלו אין להן שעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף, תור או גוזל, ושחיב לעלות לירושלים על כל פנים בקרבן בידו או בכסף שיקנה בו קרבן בירושלים, אבל בשוה כסף אינו פטור. ואם לא הקריב קרבנו ביום ראשון, שיש לו תשלומין (חגיגה ט א) כל שבעה, ובלבד שיהיה הוא שם ביום ראשון. ויתר פרטיה מבארים במסכת חגיגה [פ"א מהלכות חגיגה]
ונוהגת בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות, ולא כל (שם ב א) הזכרים, שחגר וסומא אפילו באחת מעיניו וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו כלם פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינוס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חיבים ואפילו יש להם אמנות מכער [ת] כגון (שם ד א) מקמץ ומצרף ועבדן מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השם יתברך, והם מקבלין לפניו כשאר ישראל, שטנוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום ולא האמנות כל זמן שעושין אותו בנאמנות. והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן בטל עשה, וגם עבר על לאו, שנאמר על זה (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם.

פט. שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד החמץ ברשותנו.
שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד שיהיה חמץ ברשותנו עד חצי היום, כמו שדרשו זכרונם לברכה (פסחים ה א) אך חלק, שנאמר (שמות כג יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי, ובא הפרוש בו לא תשחט שה הפסח ויהיה עדין חמץ קים ברשותך. ונכפלה זאת המניעה בלשון אחר בתורה. וגם כן שמענו בכלל הפרוש, שלא (שם יג ב) יהיה חמץ אצל השוחט אותו ולא אצל הזורק דמו ולא אצל המקטיר חלבו ולא אצל אחד מבני חבורה הנמנין עליו (שם סג ב).
משרשי המצוה, לפי שקביעות זמן בכל הענינים הוא קיום עשיתן, ידוע הדבר אצל כל אדם. ועל כן בדבר הפסח, שהוא דבר גדול אצלנו בקיום הדת, כמו שכתבנו למעלה (במצוה כא), צוה האל ברוך הוא שנעשה ענינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר מדבריו, ולא תבא מצוה ממצות ענין המועד הזה בגבול חברתה. ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחלה ואחר כך להתחיל בקרבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב. ועוד אם שמענו טוב מזה נחזיק בו.
מדיני המצוה, מה שאמרו (שם סא א) שזמן שחיטתו אחר חצות, ואם שחטו קדם חצות שפסול, ואף על פי שאחר חצות הוא זמנו, אינו נשחט לכתחלה אלא אחר תמיד של בין הערבים אחר שמקטירין קטרת של בין הערבים, גם לאחר שמיטיב את הנרות, ויתר פרטיה בפסחים [פ"ק מהלכות קרבן פסח]
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האמורין או אפילו אחד מכל בני החבורה הנמנין באכילתו לוקה, והפסח כשר מכל מקום.

צ. שלא להניח אמורי הפסח לפסל בלינה.
שלא להניח אמורים של פסח עד הבקר שלא יקריבו אותן והן נפסלין בשהיה זו ונקראין נותר, שנאמר (שמות כג יח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, והוא הדין לשאר אמורין ולשאר קרבנות. ולשון מכלתא (שם) לא ילין חלב, בא הכתוב ללמד על החלבים שנפסלין בלינה. וכבר נכפלה זאת המניעה במקום אחר, שנאמר (שמות לד כה) ולא ילין לבקר זבח חג הפסח.
משרשי המצוה, כי כבוד הקרבן להקריבו בזמנו הקבוע אליו, והמעביר המועד נראה כמתיאש ומשליך הדבר אחרי גוו ואיננו מתעורר ומתפיס כונותיו אל העבודה יפה, ומפני כן נפסלין בכך.
מדיני המצוה, מה שאמרו (פסחים סד ב) שמצוה להקטיר אמורי כל זבח וזבח בפני עצמו. ומה שאמרו (מנחות עב א) שמצות הקטרתן אחר שחיטה סמוך, ואם לא הקטירן כן מקטירן כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. ודוקא כשחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת שחלבי שבת קרבין ביום טוב, אבל אם חל ארבעה עשר בניסן בחל אין מקטירן בלילה, שאין מקטירין חלבי חל ביום טוב, דיום טוב עשה ולא תעשה ודוחה לאו דלא ילין, ויתר פרטיה בפסחים [שם]
ונוהגת בזמן הבית בזכרים כהנים. והעובר ולא הקריבן, אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה.

צא. מצות הבאת בכורים.
להביא בכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחיבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם חטה, ושעורה, גפן, ותאנה, ורמון, זיתים ותמרים, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' ובא הפרוש שלא נאמר אלא על שבעה פרות אלו. ולפי הדומה כי בדרך זו למדו זכרונם לברכה לומר כך, כי אחר שלא הזכרו כל פרות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום וצונו ברוך הוא להביא מאדצנו בכורי פרות סתם, באמת יש לדון כי על הפרות שהודיענו בתורה, שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, על אותם צונו. ואפשר כי יש לרבותינו ז"ל עוד הכרח הכתוב בענין, או שמא דברי קבלה הם. וכן היה דרכם להביא אותן (בכורים ג ג) הסמוכין לירושלים מביאין אותן רכים, והרחוקין מיבשין אותן.
משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבאו, נהיה ראוים לברכה ויתברכו פרותינו.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ב) שהן אסורין לזר כתרומה משנכנסו לירושלים, ומאיזה פרות מביאין מהם בכורים מדרבנן, ושנתנין הבכורים לאנשי משמר, ושטעונין כלי והוא לכהן אם הוא של עץ, ושלא יביאם אדם בערבוב אלא דרך נוי, כגון שמשים הוצין או עלין בסל בין כל מין ומין, ומקיף אשכלות ענבים לסל של תאנים על שפתו, ומביאין בידיהן תורים ובני יונה לכבוד הבכורים ונותנין אותם לכהנים, וכיצד היו מעלין אותן, והשמחה שהיו עושין עליהן המביאים אותם והיוצאים לקראתם, והמזמורים שהיו קוראין סמוך לעיר, פרטיה מבארים במסכת בכורים (פ"ג)[פ"ד מה' בכורים].
ונוהגת בזמן הבית בזכרים, ובפרות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפרות חוצה לארץ. והעובר עליה, בטל עשה.

צב. שלא לבשל בשר בחלב.
שלא נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר (שמות כג יט) לא תבשל גדי בחלב אמו. ובא הפרוש (חולין קיג, א), דלאו דוקא גדי, אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע, שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאו בלשון גדי, לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והצרך לפרש גדי עזים, הא למדת, שבמקום שנאמר גדי סתם לאו דוקא גדי עזים, אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע.
משרשי מצוה זו, לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערבתן בסבת הענין שאמרנו שם. ואפשר שתערבת הבשר עם החלב במעשה הבשול יהיה סבת אסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האסור לנו במעשה התערבת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין אסורו מחמת נזק אכילתו כלל רק שלא נעשה פעלת אותה התערבת ולהרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערבת לבל נאכלהו ולא נהנה בו להרחיק הענין. ואפילו (פסחים כה א) אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל אסורי המאכלות, וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערבת, וכענין שאמרנו בכשוף. זה נאמר מתוך הדחק ועדין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בענין טעם אחר (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח) אמר, כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערבת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערבת. וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה יג).
דיני המצוה, נכתב בעזרת השם בקצור כמנהגנו במצות אסור האכילה וההנאה בסדר כי תשא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובשל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה.

צג. שלא לכרת ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודת אלילים.
שלא נכרת ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתנו אל העם הרע הכופרים שהם שבעה עממים שבתורה שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והם החתי והאמרי וכו', שנאמר לא תכרת להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבד [ה] עבודה זרה.
משרשי, מצוה זו, לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממין היו עקר ע"ז ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם. ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם וכמו שכתוב עליהם בתורה (דברים ז ב) החרם תחרימם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן (מצוה תכה) ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סבת היות בעולם האמות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות. ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא לכרת ברית לכל עובדי ע"ז. אבל יש חלוק בין שבעה עממים לשאר האמות עובדי עבודה זרה, (גיטין מה א) ששאר האמות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם, אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו השבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והענין לפי שהם היו עקר עבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להרגו בלא סכנה ולא הרגו עובר בלאו. וזה שאמרנו עובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם דוקא עובדי עבודה זרה מן האמות אבל ישראל עובד ע"ז כגון המינין והמשמדין והאפיקורוסין מצוה עלינו להרגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר.
מדיני המצוה, מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזר בתשובה. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין [י"ד סי' קצא]

צד. שלא לשכן עובדי אלילים בארצנו.
שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, נאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי.
משרשי המצוה, מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמד מכפירתם.
דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז סד ב) שאלו רצו להניח עבודה זרה אף על פי שעבדוה מתחלתן שמתרים לשכן בארצנו, וזהו הנקרא גר תושב, כלומר שהוא גר לענין שהתר לישב בארצנו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) אי זהו גר תושב? זה שקבל שלא לעבד עבודה זרה. ואם לא הניח עבודה זרה אין צריך לומר שאין מוכרין לו קרקע שישכן בארצנו, אלא (שם כא א) אפילו להשכר לו בית, אסור כל זמן שישכר לדירה, לפי שמכניס שם עבודה זרה. אבל לסחורתו מתר, ובלבד שלא ישכיר לשלשה בני אדם, לפי ששלשה דבר קביעות הוא ואין ראוי לקבעם. וחלוק הדינים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש בענין זה בין בתים לשדות וכרמים, ובין סוריא לארץ ישראל, ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין ועבודה זרה [שם].
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ. והעובר עליה ומכר להם קרקע או השכירו להם במקום שאינו רשאי עבר על מצות מלך, ואינו לוקה, לפי שאפשר למכר להם קרקע או להשכיר בלא עשית מעשה.

פרשת תרומה

פרשת תרומה יש בה שתי מצות עשה, ולא תעשה אחת.

צה. מצות בנין בית הבחירה.
לבנות בית לשם יי, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כלם.
משרשי מצוה זו, מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן יי, כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקדש לפנים, והלוים אחר הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית יי.
ידוע הדבר ומפרסם בינינו העם מקבלי המצות כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שרש ושרש ענפים, כל אחד ישא אשכל גדול של פרות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסבה עמק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם (קהלתזכג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כלה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי עם דעתי, גדל ערכה ורב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמך במה שלמדוני רבותי, (ע"ז יט א) לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאבה.
דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מכשר ומוכן בעשית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקים (המקבל) מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ השם בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י יב יג) ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגו' עד לטוב לך. כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו רק שרצה בטובו הגדול להטיב לך. וכמו שכתוב אחריו הן ליי אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. כלומר ואינו צריך למצותיך רק מאהבתו אותך לזכותך.
ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעתדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעלות, ומתוך הכדתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרב חשקם אותו, ואל התועלת המעתדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כלם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות.
ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בענין מצותיו ברוך הוא, תחיב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעלות וברבות הפעלות הטובות ורב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם [לבבנו] אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.
ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שרית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדשתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שרית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדשה לפי הפעלות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעלות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדשת המקום בחרבנו לקדשתו בישובו.
והנחת הטעם הזה בענין הבית תחיב אותנו גם כן לסמך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עקרי הלבבות תלויין אחר הפעלות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכתל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.
וכעין זה הטעם מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א ט) בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף פאש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפרושיו פרשת ויקרא.
ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השרש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חיב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לציר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קימת לעולם, וגם לגוף השתף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג).
ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבל גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר.
ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החרבן והכליון נאמר בפשט הענין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו ענש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כלה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז כי החוטא שעונותיו מרבים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותועלתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית יי לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא פ"ו ה"ג) כי בשעה שישראל מרצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי יג כד) ואהבו שחרו מוסר.
ובענין חלוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיה רבים, אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכונת אל העבודה הרבה, כי החלוקין יכריחו כיון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקבלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העינים.
ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסלת רב מעט אכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים שאמרו בקרבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקרבן מצרע (ויקרא רבה פט"ז), הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים (ערכין טז, ב). ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה (נדה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבל הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים קיב ב) שקדם שנבנה הבית בירושלים היו מקריבין קרבנות בשאר מקומות, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד. ואלו הם הדברים שהם עקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש קדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל (מדות פ"ד מ"ו) ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו (זבחים פח א) שכל כלי הקדש שנקבו או נסדקו שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד, שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהם כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה, כגון בנין הבית כיצד? ותבניתו וכל מדותיו, ובנין המזבח ומשפטיו, מבארים במסכת מדות. וכן תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות (כח א צז א) ויומא (לג ב).
ונוהגת מצוה זו בזמן שרב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כלן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקים מצות עשה.

צו. שלא להוציא בדי הארון ממנו.
שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר (שמות כד טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. ומבאר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא. שאין פרוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן, אלא כן הוא הענין, כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב (שמותיט טו) היו נכונים לשלשת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני (שם לד ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסבת דבר אחר, כגון עכשו בעונותינו שאין לנו ארון מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חיבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסבת מלחמה או מאיזה סבה שתבוא.
משרשי המצוה. לפי שהארון משכן התורה, והוא כל עקרנו וכבודנו, ונתחיבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתנו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדק יפה להיות בדיו חזקים כל הצרך, ושמא חס ושלום יפל מידם ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחיבת לרמז ענינים גדולים עליונים כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן. ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה.
שלשת מצות סדר זה, אינן נוהגות היום.

צז. מצות סדור לחם הפנים ולבונה.
להשים בבית המקדש לפני יי לחם תמיד, שנאמר (שמות כה ל) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (עי' ספר המצוות עשין כז).
משרשי המצוה, שצונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השם יתברך בו הוא מתברך. ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה לפיהן מעין הברכה נובע עליו. וכן מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה (תרומד כר כד) וכענין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ר טז א) הביאו לפני עמר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה בשנה הבאה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי לזכר עקדת יצחק. ועל הלחם הזה בעצמו אמרו (מגילה כו ב) כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון האל, היתה הברכה דבקה בו ביותר. וכל אחד מן הכהנים שמגיע לו ממנו כפול היה שבע.
ואלה הדברים כגון שלחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות בכלן נצטוינו מצד המקבלים. וכענין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשב שבסדור לחם בבית על שלחן שנניחנו שלם ונקחנו שלם תקבל שום הנאה למעלה חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד, רק שצונו בכך לחפצו ברוך הוא שנתברך ממנו מרב מדת טובו. גם הלבונה הבאה עם הלחם שנכתב בה אשה ליי, ואמרו מן המפרשים (רש"י ויקרא כד ז) שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חלוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה. וקיום מצות האל בלחם ובלבונה אחד הוא, כי כמו שצוה האל ברוך הוא להסדיר הלחם לפניו ונעשה רצונו וסדרוהו, כן נעשה רצונו בלבונה שצוה להקטיר והקטירוה, קצב אחד לכל. אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כלו לשם, כי אחרים יחלקו בו. אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כלו ליי, כלומר שנכנס כלו במצותו לא אכל ממנו אדם ולא נהנה בו הנאה גופנית כלל. ועל שהריח אינו מן ההנאות של הגוף רק מהנאת הנפש, כי הגוף לא יקבל רק הנאת המשוש, יכנו לעולם ענין הריח אל השם ברוך הוא, אף על פי שהוא ברוך הוא וברוך שמו איננו לרב מעלתו וגדלו בגדר ענינים אלה כלל לפי שאינו גוף ולא כח בגוף, ידוע הוא אצל כל מבין. וכבר פרשו זכרונם לברכה (רש"י זבחים מו ב' ד"ה הנחת רוח) בכל מקום שנאמר (ויקרא א ט) ריח ניחוח ליי שאמרתי ונעשה רצוני, וכן (בראשית ח כא) וירח יי את ריח הניחח בדרך הזה. זהו שנראה לנו בענין סדור הלחם בבית השם. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (מורה נבוכים ח"ג פמ"ה) וזה לשונו, אבל השלחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פי"ח) שבכל אחת מן המערכות היו נותנין כלי שיש בו קמץ לבונה, שנאמר (ויקרא כד ז) ונתת על המערכת. כלומר, על כל אחת מהן לבונה זכה (ויקרא כד ז). וכלי זה נקרא בזך. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות כז א) ששני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה, ומיום שבת ליום שבת (שם צט ב) מוציאין את הלחם ומסדרין לחם אחר מיד. וזה שמוציאין הוא (יומא יז ב) שחולקין שתי המשמרות, הנכנסת והיוצאת, עם כהן גדול ואוכלין אותו. וכיצד מסדרין אותו, שארבעה נכנסין בלחם ובבזיכין וארבעה מקדימין לפניהם לטל הלחם מעל השלחן. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות צט ב) שהיו מכונין בהנחתו להיות טפחו של זה בצד טפחו של זה, לקים מה שנאמר לפני תמיד. וצורת הלחם וענין הנחתו כיצד היה כדי שיהא האויר שולט בו, ויתר פרטיה, מבארים בפרק אחד עשר ממנחות (צד, א)[פרק ה' מהלכות תמידין].
ונוהגת בזמן הבית בזכרים הכהנים, כי להם העבודה, ולא לנשים.

פרשת תצוה

פרשת תצוה יש בה ארבע מצות עשה ושלש מצות לא תעשה.

צח. מצות עריכת נרות במקדש.
להטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר (שמות כז כא) יערך אתו אהרן ובניו, כלומר יערך הנר לפני השם יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא (יומא יד ב).
משרשי המצוה. שצונו השם יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו (במצוה טז) כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים עם היותי מאמין באמת כי יש למקבלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו (תו"כ אמור יג יא) הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר בו תמיד, ושנתן (מנחות פט א) לכל נר ונר חצי לג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושערו חכמים שזה השעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות ואם יותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה הוא הדשון, ודשון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדשון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי (מערבי) אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר.
ויתר פרטיה, מבארים בפרק שמיני ממנחות (פו א) וממקומות מתמיד. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (תמידין ומוספין פ"ג). במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו, אבל דעת מפרשים אחרים (רש"י שמות ל ז) היא שההטבה היא הדשון והקנוח ותקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (מט ב נ, א)[פ"ג מהלכות תמידין ומוספין]
ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, בטל עשה.

צט. מצות לבישת בגדי כהנים.
שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיחדים לגדלה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו.
משרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעלותיו ואחדי מחשבותיו וכונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיחדים אליה. שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדל ענינו היה צריך גם זה.
ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה ב) שנתחיבו להיות ארך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, וארך (יומא עב ב) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת (רמב"ם מהל' כל מקדש פ"ח הי"ט) ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כדך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברב ההקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלבש בלבוש מיחד לעבודה. וכבר כתבנו (במצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל יי'.
דיני המצוה. כגון באור המלבושים שהם שלשת מינין בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן, כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט. הכתנת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממתנים ועד ירכים, כלומר, עד הירכים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו אלא שהם היו מקיפין בו הרבה הקפין מה שאין אנו עושין כן באזור. וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים וחוטן (יומא עא ב) כפול ששה, והאבנט (שם יב ב) לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט, ומתר (שם סט א) ללבשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמתר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה.
ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן, כתנת ומכנסים ואבנט כשם השלשה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט. ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב ושמן, חשן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמנה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר (יומא כד א) ועובד בהן לעולם, שנאמר (ויקרא טז ג) והניחם שם. וכל זמן שיעבד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן עבודתו פסולה, וגם יתחיב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פג ב, זבחים יז ב, יח א) מוחגרת להם אבנט והיתה להם כהנה (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהנתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהנתם עליהם, ויחשבו כזר העובד שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מיומא (עא ב) וסכה (ה א)[פ"י מה' כלי המקדש]
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ועבד מחסר בגדים או יותר חיב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.

ק. שלא יזח החשן מעל האפוד.
שלא נסיר החשן מעל האפוד. וענין חשן ואפוד כבר זכרנום למעלה, שהם שנים משמונה בגדי כהן גדול, והחשן היה נתון כנגד לבו של כהן לפניו, והאפוד מאחריו מכון כנגד החשן שלפניו והיה באפוד ממעשה האפוד בעצמו כמין שתי ידות יוצאות ממנו שחוגר עצמו הכהן בהן והוא נקרא חשב האפוד. ואותו חשב האפוד אחר שחגר עצמו בו ונתן החשן על לבו, היה עומד תחת החשן. וצוה הכתוב לקשר טבעות שהיו קבועות בחשן עם טבעות שהיו קבועות באפוד בפתיל תכלת כדי שיהיה נתון החשן על החשב דרך קביעות והדר, שאם לא יקשר אותם באותן טבעות, יהיה החשן נד ונבדל מחשב האפוד ונוקש על לוח לבו של כהן, ועל זה נאמר (שמות כח כח) ולא יזח החשן מעל האפוד. כלומר, מעל חשב האפוד, ותרגומו לא יתפרק. והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה מלאו זה.
משרשי המצוה. שרצה השם יתברך לטובתנו לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש ולהיות כל אשר בו מכון וקבוע על מכונו, בין ענין כליו שיהיו בתכלית השלמות בין ענין כלי המשרתים, כגון מלבושים אלה שהן מלבשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות לא יחסר שום נוי בכל הדברים, ובאמת כי מנוי הענין הוא, שלא יהיה החשן נע ונד על לוח לבו אלא יעמד שם קבוע כמין חמר. ועד ששמענו טוב מזה נחזיק בזה.
דיני המצוה. כגון מעשה החשן והאפוד וסדר לבישתן ויתר פרטיה מבארים במדות (צ"ל מכות כב א).
ונוהגת מצוה זו שלא נסיר החשן מעל האפוד, בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר, שאחד איש או אשה שפרק חבורם לוקה.

קא. שלא לקרע המעיל של כהנים.
שלא להכרית פי המעיל של כהן גדול, שנאמר (שמות כח לב) לא יקרע.
משרשי המצוה. לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו וענין השחתה, ואף כי בפי הבגד, נתרחקנו מן הדבר והזהרנו עליו בלאו כדי שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד שיירא מלקרעו ומלהשחית בו דבר.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר שכל מי שקרעו, בין איש בין אשה, או אפילו הכריתו במספרים במזיד לוקה.

קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם.
שנצטוו הכהנים לאכל בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וענין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם, וכלל הדבר, שכל בשר קרבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהנה בעזרה חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום, ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קדשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה. ואולם אין אכילת קדשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם, שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים שם) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואכילת קדשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן.
משרשי המצוה. היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעלות הקרבנות להכשיר מחשבתינו וכונתינו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדלה וכבוד למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדוש. וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בענין גדלה וחשיבות.
דיני המצוה. במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי. כהנה. והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המגבל לו, בטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בספר המצות שרש יב) לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה השם יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.

קג. מצות הקטרת קטרת.
שנצטוו הכהנים להקטיר קטרת סמים פעמים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו וכו'. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשיתה והמצוה שנעשית בה בכל יום נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשיתה אינה אלא להקטיד בה, ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה שנאמר בסדר כי תשא (שמות ל לד) קח לך סמים וגו' על עשיתה, וכאן כתוב והקטיר עליו אהרן וגו', אף על פי כן ראיתי למחשבי המצות שחושבין הכל מצוה אחת, ואין בזה מחלקת ביניהם כלל. אבל יחלקו בה בענין אחר, כי הרמב"ם זכרונו לברכה ימנה קטרת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת, והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בסוף ספר המצוות) שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו.
משרשי מצוה זו. גם כן להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדלה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה. וריח הקטרת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה בפרק אמר להם הממנה (תמיד פ"ג מ"ח) כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים.
מדיני המצוה. מה שאמרו בבריתא בכריתות (ו א) שפטום הקטרת היתה אחד עשר סממנין, ארבעה מהן מפרשין בתורה, והשבעה קבלה, ומה שאמרו (יומא כו א, תמיד פ"ז מ"ג) שהקטרת נעשית בין על ידי כהן גדול או הדיוט. ואמרו (מנחות מט א) שאם לא הקטיר בבקר מקטיר בין הערבים כל השעור של יום אחד שהוא משקל (כריתות שם) מאה דינרין, ומשקל הדינר ידוע. ובכל יום היה מקטיר חצין בבקר וחצין בערב אחר תמיד של בין הערבים קדם הטבת הנרות כלן, אחר הטבת חמש פתילות מהן, (יומא יד ב) כי לא היה מדליקן רצופין. וכך היו עושין ענין זה, (תמיד שם) כהן שזכה להקטיר הקטרת נוטל כלי מלא קטרת גדוש וטני שמו, ופורשין כל העם (כלים פ"א מ"ט) מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח שנאמר (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', ומקטיר כדרך שמפרש שם בגמרא (תמיד פ"ו מ"ג) שמשליך הקטרת בנחת על הגחלים אשר במחתת הזהב ומשתחוה ויוצא. ויתר פרטיה וכיצד היא נעשית, ומה שהיו אומרים בשחיקת הסממנים היטב הדק היטב, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כויתות שם) כי הקול יפה לסממנין בעוד ששוחקין אותם, הכל בכריתות ובתמיד [פרק ג מהלכות תמידין ומוספין]
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, והמקטיר כדינו קים עשה זה.

קד. שלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב.
שלא להקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטרת שבכל יום, זולתי הזאת הדמים מיום הכפורים ליום הכפורים, שנאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו.
כבר כתבנו למעלה תשובה לשואל על צד הפשט על ענין מצות בנין בית הקדוש לאל ברוך הוא, וענין היות שם כלים יקרים לעבודה ושלחן ומנורה. ואחרי זאת אין ליגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב קטרת זרה, שאם כן יחיבנו לחפש למה צוה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה. ואל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן המחשבה לעולם. ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקבלים שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר שאחר שנתחיבנו לבנות בית ולעשות כלים נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין, ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן. ואולם אחר שנצטוינו בהן באה הצואה עליהן לעשות במצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגרוע במכון בשלימות קלקול, וכל מצותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקבלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.
ונוהגת מצוה זו שלא להקריב במזבח הזהב כי אם קטרת, בזמן הבית בכהנים. והעובר על זה והקריב או זרק בו כי אם דבר הראוי להקריב בו כמו שאמרנו, חיב מלקות.

פרשת כי תשא

פרשת כי תשא ארבע מצות עשה וחמש מצות לא תעשה

קה. מצות נתינת מחצית השקל בשנה.
שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל. שהוא משקל עשרה גרה כסף בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל, יג) זה יתנו כל העובר על הפקדים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין (שקלים פ"ד) לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעמר ושתי הלחם, ופרה אדמה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.
משרשי המצוה. שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שתהיה יד כלם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כלם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועלית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה (מצוה צז).
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"א מ"א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים, וש אפילו דל שבדלים חיב בו, ואם אין לו שואל מאחדים או מוכר כסותו שעליו ונותנו, שנאמר (שמות ל טו) והדל לא ימעיט, ואינו נותן בפעמים הרבה אלא הכל בפעם אחת, והוא משקל שמנים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה, והכל חיבין לתנם, (שקלים שם) כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משחררין אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגוים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"א מ"ו) שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש שהיה מטבע באותו זמן, ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות שמוסיף על משקל שקלו זה מעט, ואותו המעט נקרא קלבון (מטבע קטן). ואותו המעט הוא שכר השלחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה קבוע בשביל פרוטות. ולפיכך שנים שהביאו שקל שלם בין שניהם חיבין בקלבון, שאלו רצו להחליפו צריכים היו לתת הקלבון לשלחני, וכמו כן יתנוהו לגזבר, לפי שבחצי שקל חיבם הכתוב, ולכן חיבים בו או בערכו בכוון. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"ב מ"א) במי שאבד שקלו בדרך מה דינו, ויתר רבי פרטיה, מבאדים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שקלים [פ"א מה' שקלים]
ונוהגת בזמן הבית שחיבים לתת אותה כל ישראל, בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית, אין חיב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו בטל עשה, וענשו גדול מאד, שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל (מגילה כט א) לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפרים בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.

קו. מצות קדוש ידים ורגלים בשעת עבודה.
לרחץ(סהמ"צ להרמב"ם עשה כד) הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל (עי' תוס' יומא ה ב בד"ה להביא) והבא לעבד עבודה, וזאת היא מצות קדוש ידים ורגלים, שנאמר (שמות ל יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'.
משרשי המצוה. היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחלה אלא להגדלת כבוד הבית שאפילו היה טהור ונקי בתחלת באו שם צריך לרחץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה זולתי ביום הכפורים לרב חמרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כ ב) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קדש ידיו היום צריך לחזר ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחלה לרחץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור (שם כב ב) ואם קדש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצדיכין כן בענין נטילת ידים בחלין לטל מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חלין, ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש, מכל מקום בקדשה הוא דמעט רחמנא ממנו ולא בתוכו, אבל בחלין אין לנו מעוט. ואף על פי שנטילת החלין משום סרך הקדשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין קך א) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחיב בנטילה ובכלי בחלין משום סרך זה, ולהניח מעוטו דממנו שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) שהנטילה מדכתיב (ויקרא טו יא) וידיו לא שטף וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצות של הרמב"ן זכרונו לברכה. (עי' ספר המצוות שרש א בד"ה בתשובה השנית).
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כא ב) כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות משעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקדוש, בין מי מעין או מי מקוה, ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קדוש, (זבחים יט ב) מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קדוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעמד הן, שנאמר (דברים יח ה) לעמד לשרת. וכל זה למעלת הבית. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שני מזבחים (יט, ב).
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה בלבד. והעובר עליה ולא קדש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו וחזר ועבד בלא קדוש חיב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט.

קז. מצות משיחת כהן גדול ומלכי בית דוד בשמן המשחה.
לעשות שמן המשחה על הענין שצותה התורה לעשותו שנאמר (שמות ל כה) ועשית אותו שמן משחת קדש וגו'. שיהיה מוכן למשח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שכתוב (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן מושחין בו קצת המלכים, וכן גם משחו בו הכלים של בית המקדש, ולא יצטרכו למשח לעתיד אלא בעבודה יתקדשו, וזהו שכתוב (שמות ל לא) יהיה זה לי לדרתיכם, כן אמרו זכרונם לברכה בספרי (נשא ז א).
משרשי המצוה. שרצה האל ברוך הוא שנעשה פעלה בנפשותינו ביום שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה תראה בנו גדלה ושבח, וזהו משיחת השמן, לפי שענין המשיחה בשמן הטוב לא יעשוהו רק למלכים והשרים הגדולים. וגם מיסוד המצוה להיותו מוכן בבית לעת הצרך למעלת המקום, כי ידוע על דרך משל כי ממעלת בעל הבית הנכבד להיות מוכן בבית כל הצריך בה ולא תתעכב שם מלאכה עד הכן הצריך אליה.
דיני המצוה. כגון מעשה השמן כיצד נעשה, מר קנמון קדה חמש מאות שקל מכל אחד, אלא שהקנמון נשקל בין שתי פעמים להרבות בו שתי הכרעות, וקנה בשם חמשים ומאתים שקל, וכלם נמצאים באיי הודו, ושמן זית שעור הין, שהוא שנים עשר לג, ואחר זה שיתבשל הכל כדי צרכו חוזר הכל למדת השמן שהוא שנים עשר לג, וסימן יהיה "זה" בגימטריא י"ב הוי, ויתר פרטיה בפרק ראשון מכריתות. (ה ב)
ונוהגת בזמן הבית, והיא ממצוה המטלות על הצבור כמו בנין הבית וכליה.

קח. שלא יסוך זר בשמן המשחה.
שלא למשח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד. שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך. ונתבאר בכתוב שמי שמשח (שנמשח) בו במזיד, חיב כרת, שנאמר (שם לג) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת. ואם נמשח בו בשוגג, חיב חטאת קבועה. כלומר, שאין חלוק בו בין הדל והעשיר אלא דבר קבוע הוא לכל.
משרשי מצוה זו. גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאד ויתאוו אליו, כי גדל ערך הדברים בלב רב בני אדם לפי מעוט המצאם אצלם.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ו ב) שחיוב הכרת והקרבן אינו עד שיסוך ממנו שעור כזית, ושלא חיבנו הכתוב (שם ה ב) אלא על אותו שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו (שם) שנס נעשה בו שיספיק לעולם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין מושחין בו לדורות כל הכהנים המתחנכים לעבודה אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד, וכל שאר מלכים אינם נמשחין בזה השמן אלא בשמן אפרסמון, והחלוק שיש במעשה משיחת המלך למעשה משיחת הכהן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן יש עליו מחלקת, ועל כן נמשח שלמה. ויתר פרטיה מבארים בפרק שלישי [ראשון] מכריתות [פ"א ופ"ב מהלכות כלי המקדש]
ונוהגת מצוה זו של אסור משיחת השמן בכל מקום שימצא ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וסך ממנו כזית במזיד, חיב כרת, בשוגג, חיב חטאת קבועה.

קט. שלא לעשות במתכנת שמן המשחה.
שלא לעשות שמן המשחה, שנאמר (שמות ל לב) ובמתכנתו לא תעשו.
משרשי המצוה. מה שכתבנו באסור משיחתו (במצוה הקודמת). ענין המצוה, שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה ב) כי מעולם לא נעשה ממנו אלא אותו שעשה משה במדבר, ואמרו שנס נעשה בו שכלו קים לעתיד לבוא, ומה שהוציאו ממנו למשיחת המשכן וכליו, הברכה השלימה. ושאין חיבין על עשיתו אלא כשעשאוהו בסכום סממניו, וזהו לשון במתכנתו מלשון חשבון כלומר, בחשבון סממניו, ויתר פרטיה מבארים בפרק ראשון מכריתות [שם].
ונוהגת מצוה זו של אסור עשית השמן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנו במזיד, חיב כרת, בשוגג, חיב חטאת קבועה.

קי. שלא לעשות במתכנת הקטרת.
שלא לעשות קטרת כדמות קטרת, כלומר שתהיה הרכבתו על ענין אותם המשקלים ויכון להקטיר לעצמו בה, שנאמר (שמות ל לז) במתכנתה לא תעשו לכם. ונאמר עליה (שם לח) איש אשר יעשה כמוה להריח בה. כלומר, שיתכון בעשיתה להקטיר עצמו.
משרשי המצוה. מה שכתוב (במצוה קח) באסור משיחת השמן.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה א) שהעושה אותה להתלמד או למכרה לצבור פטור, והעושה אפילו קצת ממנה כל זמן שנעשה אותו קצת לפי משקלת הקטרת שחיב. ומה שאמרו (שם ו א) שהקטרת היתה נעשית בזמן הבית בכל שנה ושנה, ואם חסר העושה אותה אחת מסממניה חיב מיתה. ויתר פרטיה, מבארים בפרק ראשון מכריתות [ה' כלי המקדש פי"ב]
ונוהגת מצוה זו של אסור עשיתה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנה לפי משקלה להריח בה במזיד חיב כרת, בשוגג חיב חטאת קבועה. אבל המריח בה לבד ולא עשאה, אינו חיב כרת אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש.

קיא. שלא לאכל ולשתות תקרבת עבודת אלילים.
שלא לאכל ולשתות תקרבת עבודה זרה, שנאמר (שמות לד יב טו) השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו.
משרשי המצוה. להרחיק ולסלק כל ענין עבודה זרה וכל דבר המיחס אליה מבין עינינו ומחשבתינו. וביסוד רחוק העבודה זרה, כתבנו למעלה (מצוה כו ופו) מה שידענו בו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז נא ב) שכל דבר שעשו ממנו תקרבת לעבודה זרה אסור, אפילו מים ומלח. כלומר, שאף על פי שמים ומלח הם דברים קלים ואפשר לומר בהם שאינם לתקרבת ולא הניחום לפני עבודה זרה לכונת כבוד כלל, אף על פי כן אסור. וכן אסרו זכרונם לברכה (שם כט ב) לרב רחוק כל יין של גוי אף על פי שלא ידענו בו שנסכוהו לעבודה זרה, והוא נקרא להם סתם יינם. אלא שחלקו זכרונם לברכה (שם עד א) בין הנסך הידוע לסתם יינם, שהידוע אסורו במשהו מן התורה, ולוקין עליו, מדכתיב (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ובסתם יינם שאין אסורו אלא מדבריהם אין בחיוב שתיתו אלא מכת מרדות, ובשותה ממנו רביעית. אבל בפחות מרביעית אין בו מכת מרדות. ומכל מקום אסור הוא מדבריהם אפילו במשהו בהנאה. ובשאר דברים שבעולם חוץ מיין, לא החמירו זכרונם לברכה לאסר כל הנמצא בידם בסתם מפני חשש תקרבת עבודה זרה או חשש עבודה זרה עצמה זולתי בדברים שבהם נכר שהם עשאום לכך, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז מא א) בענין צלמים שסתם הצלמים לעבודה זרה יעשום, ולפיכך אסרו אותם. ואפילו המוצא אותם משלכים אינו רשאי לטלם כי אם בתנאים ידועים כמו שפרשו הם זכרונם לברכה (שם מא א). וכן נראה בודאי בכל דבר שהישראל חושב שנעשה בו תקרבת שאסור לו ללוקחו מהם.
ועוד עשו הרחקות רבות בענין היין לפי שהיה עקר שמחת הזבח להם, ועוד שהתורה הזכירה אסורו בפרוש, כמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם. ועל כן החמירו זכרונם לברכה בו ואמרו (ע"ז נח א) להרחקת הענין שאפילו יין של ישראל מיד שיגע בו גוי יהא אסור אפילו בהנאה. ואל יקשה עליך איך יוכל הגוי לאסר יין של ישראל, והא קימא לן (חולין מ ב) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? מפני שלא נאמר זה אלא כגון משתחוה לבהמת חברו שלא עשה מעשה בגוף הדבר, אבל כל זמן שיעשה מעשה בגוף הדבר ואפילו מעשה מועט כי האי דנגיעה יש לו כח לאסר דבר שאינו שלו מדרבנן שהחמירו בדבר, אבל לא מדאוריתא עד שיעשה מעשה גדול, כגון שחיטת בהמה שהוא מעשה גדול. וכן אם נסך היין לפני העבודה זרה ממש גם זה הוא מעשה גדול. אבל בנגיעה ביין שלא בפני עבודה זרה מעשה מועט הוא. ומכיון שהוא מועט ואין האסור אלא מדרבנן התירו זכרונם לברכה (ע"ז נט ב) לטל תשלום מה שאסר מיד האוסר. ואף על פי שבגוף הדבר החמירו לאסרו בהנאה, בתשלומין לא החמירו לפי שאין התשלומין אלא כעין תשלומי נזק ואינו נהנה מדבר האסור אלא שלוקח תשלומי נזקו מיד האוסר.
וכן החמירו זכרונם לברכה הרבה ברחוק יין שנתנסך ממש לעבודה זרה או בכל דבר שהוא מעבודה זרה יותר מכל אסורין שבתורה, שאין לך דבר שאסור בהנאה בכל התורה שנתערב בהתר ואיננו נכר, שלא יהא תקנה בהנאתו, ואפילו לח בלח, עם מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בגמרא (שם עד א) שימכר כלו לגוים חוץ מדמי האסור שבו, והוא שיהא מן הדברים שאינן נקחין מן הגוי כדי שלא יכשל בהן שום אדם מישראל שיקחנו מן הגוי. אבל ביין נסך גמור ובכל דברי עבודה זרה אין להם תקנה בימכר כלו לגוי וכו', וכל שכן שאין להם תקנה ביוליך הנאה לים המלח. ומיהו דוקא כשנתערב יין נסך ממש ואפילו טפה ממנו בקנקן מחזיק כמה סאין הוא דין זה שאין תקנה להנאתו לעולם. אבל אם נתערב ממנו חבית אחת בחביות אחרות של יין כשר, כיון שלא נתערב גוף האסור ממש אלא כל אחד בפני עצמו הוא עומד, יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל שימכר כלו לגוים וכו'. וכן בסתם יינן יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל ואפילו נתערב ממש, כדין שאר אסורין, כיון שאינו יין נסך גמור.
ועוד יש לך לדעת שכל אסורין שבתורה שאוסרין תערבתן בהנאה אין אוסרין אותן אלא אם כן יש מן האסור שנתערב בהתר בכדי נתינת טעם בהתר, זולתי אם יהיה אותו אסור דבר חשוב, כי כל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא בה אוסרין בכל שהן, אבל כל שאינו דבר חשוב אינו אוסר תערבתו בהנאה אלא אם כן יהיה בו בכדי נתינת טעם, כמו שאמרנו (ע"ז עג א) חוץ מיין נסך, וכל עניני עבודה זרה שאוסרין במשהו בהנאה כל שנתערב עמהם. ואין שום דבר אחר בעולם יוצא מכלל זה חוץ מכלאי הכרם (וערלה) וחמץ בפסח לדעת קצת מפרשין שהן אוסרין בהנאה תערבתן באחד ומאתים, בין במינן בין שלא במינן, (ותרומה)(וערלה)[ועולה] באחד ומאה. ולענין התקנה שיש להם כבר אמרנו כי לכל האסורין יש תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל חוץ מכל אסורי עבודה זרה, שנתרבה גוף האסור ממש, שאין לו שום תקנה לעולם, וזהו מחמר עבודה זרה. והפך והפך בגמרא כי כל זה תמצא בה מבאר עם הפרושים הטובים. ושמר הדברים כי בהרבה מקומות בתלמוד תצטרך אליהן, ועל כן הארכתי בהן שלא כמנהגי בקונטרסין אלו.
ועוד הרחיקונו זכרונם לברכה (שם סב א) מאסור יין נסך לומר, שאפילו שכר של יין נסך יהא אסור בהנאה גם הפליגו ברחוקו לומר שאפילו הנשכר לשבר חביות יין נסך אם יהיה שכרו אסור מפני שהוא רוצה בקיומו זמן מועט, כלומר, שרוצה שיהיה קים היין בחביות עד שישברם הוא כדי שירויח שכרו על השבירה, כי הם זכרונם לברכה רצו לעקר ממחשבתנו שלא נהיה חפצים בקיומו אפילו רגע אחד לרב מאוסנו בכל מיני עבודה זרה והיתה התשובה ישבר ותבוא עליו ברכה שממעט את התפלה.
ויתר פרטיה הרבים, כגון מי שעושה יין נסך לאסרו אפילו בהנאה, ומי אוסרו בשתיה דוקא, ומאימתי נעשה יין נסך, ודיני מגעו של גוי בכונה ושלא בכונה, וכחו וכח כחו וסיוע ישראל עמו, ואי זו שמירה תספיק לנו בייננו בביתו של גוי או בביתנו אם יש שם גוי, או בקרון והניח שם גוי, כגון הנכנס והיוצא, שמתר היין, ודיני האסור שיש לנו בכלי יינן, ודיני הכשרן, ורבי הפרטים שבאו לנו גם כן בכלי בשוליהן והוא הענין הנקרא געולי גוים, ודיני רחוקנו שלא לשקץ נפשנו גם כן בענינין הנגררים אחר דברים אלו המאוסים, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז, ב) שלא לאכל ולשתת בכלים מאוסים, כגון כלי השתן והצואה וקרנא דאמנא לפי שיש בדבר שקוץ הנפש. ויתר פרטיה אלו, מבארים בפרקים האחרונים של עבודה זרה וקצת מהן בחלין.
ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כל שהוא או שתה אפילו טפת יין נסך גמור במזיד לוקה. שאין דין דברים אלו כדין שאר דיני אסורי מאכלות שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר, ואפילו כל שהוא.
בזאת המניעה של יין נסך הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות) והרמב"ן (בהשגותיו) זכרונו לברכה שניהם יודו שיש בזה לאו ושהוא נמנה בחשבון הלאוין, אמנם נחלקו בו בענין זה, (ספר המצוות ל"ת קצ"ד) כי הרמב"ם זכרונו לברכה יוציא אסור יין נסך מן המקרא שכתוב בפרשת האזינו שנאמר (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם, ואסור שאר תקרבת עבודה זרה מלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומלא תביא תועבה (דברים ז כו). והרמב"ן זכרונו לברכה כתב, כי מפסוק זה של דהשמר לך נלמד אסור כל תקרבת עבודה זרה ויין נסך בכלל. ואני כתבתי זה המקרא כדעתו שלא כמנהגי בכל הספר, כי כלם כתבתים כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל בכאן ראיתי שהפסוק הזה נאה מאד לדרש ממנו הענין, ועוד שיש בו אזהרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) כל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, ובפסוק ישתו יין נסיכם אין שם אזהרה. וגם ראיתי גדולים ממחשבי המצות שכתבו כן.

קיב. מצות שביתת הארץ בשנת השמטה.
לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר בחריש ובקציר תשבת. ובא הפרוש, שעל [ה] שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסק בה כלל בעבודת הארץ. ונכפלה המצוה הזו באמרו במקום אחר (ויקרא כה ה) שנת שבתון יהיה לארץ. וכן ושבתה הארץ שבת ליי (שם ב). וכבר כתבתי (לעיל מצוה פד) כל ענינה משלם למעלה בסדר אם כסף תלוה את עמי במצות והשביעית תשמטנה ונטשתה. שבאה לצוות על הפקר פרות שנה זו לכל, ואף על פי שכאן היה מקומו.

קיג. שלא לאכל בשר בחלב.
שלא לאכל בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר (שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה הכתוב בא לאסר האכילה וההנאה בבשר בחלב. ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפרוש אסורו בלא תאכל. והוציאו בלשון בשול שהתשובה בזה, מפני שנתחדשה אסור אכילתו מאסור שאר אכילת אסורין, ששאר אסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו שאין לו הנאה בו מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים (כה א) להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום אין לוקין עליו (חולין קח א) אלא דרך בשול כלשון שהוציא הכתוב אסורו.
ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם קטו ב) שזה שנכתב בתורה אסור הבשול שלש פעמים שהוא ללמד אסור אכילה ואסור בשול ואסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) כל מקום שנאמר לא תאכל, לא תאכלו, אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכענין שכתוב (שמות כה יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שיכנה ההנאה לאכילה.
ואם תתפש עלי, אם כן למה נכתבו שלשה לאוין, דשנים יספיקו לפי זה שאמרתי? יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר לא תבשל שילמד על אסור בשול, ובמקום אחר לא תאכל שיכלל אסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צרך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשו שלא הזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למידים ההנאה אלא עם הלאו השלישי. ואין לך לשאל עוד ולמה לא כתב רחמנא לא תאכל באחד מהם ויספיק בשנים, שכבר הודעתיך כי לענין נצטרך שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו. למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם.
משרשי המצוה. כתבנו (מצוה צב) באסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכלנו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קיג א) שאין אסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמא ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא, ונסמכו בזו במה שכתוב שלש פעמים בתורה גדי שהוא לשון מעוט, שהיה לו לכתב בשר, ובא הפרוש על זה (חולין קיג א) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלשה אלה מתר לבשלם בחלב ומתרין בהנאה, אבל באכלה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים. שאסרו בהם שלא להעלותם על השלחן כלל. ולפי דעת קצת המפרשים חיבו בהם גם כן שהיה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעקר האסור דהינו בשר בהמה, אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה.
ועוד החמירו בענין זה (שם קח א) גם שיש אסור מחדש בזה יותר משאר אסורי מאכלות לפי קצת מן הפרושים, שבענין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב אנו רואין שניהם כחתיכת אסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכלה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (חולין קע) חתיכה עצמה נעשית נבלה והטעם מפני שתערבתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר אסורין אינו כן, שאסור שנתערב בחתיכת התר ואין בחתיכה ששים לבטל האסור ואחר כך נפלה לקדרה, אין משערין אלא בשעור האסור שנפל בה והיא בעצמה תסיע ל [ה] עלות האסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה ונמצא ההתר שבה כמו שאר ההתר שבקדרה ומסיע להעלות האסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא נכרת, אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים.
ואמרו זכרונם לברכה (תמורד לג א) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל אסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן (חולין קיג ב) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מתר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו (שם קט ב). וחלב הנמצא בקבת הבהמה יש בו שני התרין אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מתר לכתחלה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מתר שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים. המבשל שליל בחלב חיב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועקרי קרנים וטלפים פטור. ויתר פרטי המצוה מבארים בפרק שמיני מחלין (קג ב).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו, אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה.

פרשת ויקהל

פרשת ויקהל יש בה מצות לא תעשה אחת. והיא.

קיד. שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת.
שלא יעשו הדינין דינים בשבת, כלומר, שמי שנתחיב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפרוש עליו בזה (יבמות ו ב) שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחיב שרפה, והוא הדין לשאר מיתות. ויש לנו לדרש ממנו דבר זה, שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, והבערה לצרך מלאכה היא, אלא ללמד ענין בפני עצמו נכתב, ופרשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו. וזה לשון המכלתא (ר"פ ויקהל) לא תבערו אש שרפה בכלל היתה ויצאת ללמד מה שרפה מיחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה, יש לדרש בו מה שדרשו בו עוד גם כן הבערה (יבמות ו ב) לחלק יצאת. כלומר, שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד, שיהיה חיב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה. ובגמרא דבני מערבא אמרו (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו) בכל מושבותיכם רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת.
משרשי המצוה. שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחיבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעדה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעדה יעשה משפט. כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו, כמו שכתבתי למעלה (מצוה לא, לב). וזה גם כן מכבודו של יום הוא.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, שהם בעלי המשפט. וחיבים להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה, כגון ששרפוהו הם בידיהם, אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה.
פרשת אלה פקודי אין בה מצוה

ספר ויקרא

פרשת ויקרא

פרשת ויקרא יש בה אחת עשרה מצות עשה וחמש מצות לא תעשה.

קטו. מצות מעשה העלה.
לעשות העלה כמשפטה, שנאמר (ויקרא א ג) אם עולה קרבנו וגו' כמו שכתוב בפרשה.
משרשי המצוה, מה שכתבתי (מצוה צה) במצות הבית על ענין הקרבנות סדר ויקחו לי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהנה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופרשו זכרונם לברכה (חולין יא א) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח. וצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחברים מקטירים הכל, שנאמר (שם ט) והקטיר הכהן את הכל. פרשו לא יעלו, שנאמר (דברים יב כז) ועשית עלותיך הבשר והדם.
וסדר הנתוח כיצד היה (עי' תמיד פ"ד) והדחת בני המעים כיצד, ובכמה בני אדם מוליכין את האברים למזבח, שאמרו זכרונם לברכה (יומא כו, ב) כי הכבש בששה, והשור בארבעה ועשרים בעולות צבור, ועולות (יומא שם במשנה) יחיד בפחות. וענין עולת העוף כיצד נעשית, ויתר פרטיה מבארים בזבחים (סד ב).
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן שעבר ולא עשאה כסדר הזה, ביטל עשה.

קטז. מצות קרבן מנחה.
לעשות מלאכת המנחה על הענין הנזכר בתורה בפרשיותיה, שנאמר (ויקרא ב א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה. וכתיב (שם ה) ואם מנחה על המחבת, וכתיב עוד (שם ז) ואם מנחת מרחשת.
וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חלשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעלות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משרש בהמי.
והקרבן במה שהוא שאינו בעל חיים אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרף (מ) ממונו ולכלותו, באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה מפני שענינה מעט מקרבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא מנחה.
ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קרבן אחר. שלש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם (מנחות סח ב) עמר בפסח, שתי הלחם בעצרת, לחם הפנים בכל שבת, ושלשתן נקראות מנחה. ותשע של יחיד ואלו הן א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחיב חטאת ולא תגיע ידו. ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה טו). ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך. ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין. ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה. ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה. ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה. מנחות אלו, מהן סלת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כלן, ואחד מהם חמץ, והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח. ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל, ועליהם נאמר שם (ויקרא ב יב) קרבן ראשית תקריבו אתם ליי, כלומר באלו לא אסרתי לכם החמץ, ומכל מקום אל המזבח לא היו עולים מכיון שהיה בהן חמץ, וכמו שנאמר בהן (שם) ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח. כל השאר היה מצה. וסדר הבאתן כך היא (סוטה יד ב) אדם מביא סלת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של מתכת ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקמץ כלו במזבח והשאר נאכל לכהנים. זהו סדר הנאכלות וסדר הנשרפות והמלאכות שנעשות במנחות על ידי זרים והנעשות בהן על ידי כהנים. ויתר פרטיה מבארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת מנחות (מו א, נז א)
ונוהגת עשית המנחות בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן שעבר ושנה מעשה המנחה המפרש בה בטל עשה.

קיז. שלא להקריב שאר או דבש.
שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי. ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ. והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע. וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפרות המתוקין ובכלל לא תקטירו הוא גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטרת, וכמו שהפטמים אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה.
שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצא אפילו רמז קטן מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שכונתי באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחלת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חלשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחלה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו (להבל) בהבל. על כן אכתב בהם כל אשר יעלה בתחלת המחשבה, ואל יתפש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכונה.
ואמר עניני הקרבן כלם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז), ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהיה גדולה, מקרבנו יקח דמיון לקנות מדת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ה מ"כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'. ונתחיב הענין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.
ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סבה לדמיון שימעט האדם מלרדף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחיתו ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכון במזונו ושתיתו לא לכונת הנאת משוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל ענין חוש המשוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכון אליו ולהנות בו רק הצריך אל הטבע בהכרח, ומאנשי החכמה כתבו חוש המשוש אשר חרפה לנו.
ועוד שמעתי טעם באסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו לרמז כי תועבת יי כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפרוש הרמב"ן זכרונו לברכה (שם) שכתב כן וזה לשונו ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת העולם שתף מדת הרחמים במדת הדין ובראו, עד כאן.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שכל המנחות (מנחות נב ב) הקרבות לגבי המזבח באות מצה כמו שאמרנו. וכן שירי המנחות שאוכלין הכהנים אף על פי שהם מתרין לאכל אותם בכל מאכל ובדבש, אין אוכלים אותן חמץ. שנאמר (שם ו י) לא תאפה חמץ חלקם. ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שיריה לוקה. ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה. כיצד? לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר לא תעשה חמץ לא תאפה חמץ, לחיב על מעשה יחידי, שבעשיתה חמץ חיב מלקות. ואין לותתין (רש"י פסחים לו א) חטים של מנחות שמא יחמיצו. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (מנחות נה א) שהמנחות הנאפות היו נלושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזים הן. ושאר ודבש אסורן (אוסרים) בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו. כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חיב (רמב"ם פ"ה איסורי מזבח ה"א) אלא אם כן הקטירן עם הקרבן או לשם הקרבן. ואחד המקטיר עצמן או תערבתן (מנחות נח א) לוקה. אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים (זבחים עו ב) פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה מבארים במסכת מנחות (נב ב נח ב).
הרמב"ם זכרונם לברכה (בספר המצוות ל"ת צח ובהלכות אסורי מזבח פ"ה ה"א) חשב אסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר, שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת, וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו, שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים. והרב רבנו משה בר נחמן זכרונו לברכה (בהשגותיו על ספר המצוות שס) חלק עליו לחשב שאר ודבש שני לאוין, ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מיחד לאוה בפרוש, שנאמר לא תאפה חמץ ואם כן לאו דדבש אף על גב דאכא שאור בהדיה (בתריה) יש לנו לומר הדבש נדרש אותו לחודה, ונמצא לאו בכל אחד. ויתר ראיותיהם בספרם.
ונוהגת בזמן הבית בכהנים בזכרים, כי להם העבודה.

קיח. שלא להקריב קרבן בלא מלח.
שלא להשבית מלח מעל הקרבן או המנחה, כלומר שלא יקריבו הכהנים שום קרבן או שום מנחה אלא אם כן ישימו בהן מלח, שנאמר (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, וכתוב גם כן (שם) על כל קרבנך תקריב מלח.
משרשי המצוה. כתבתי למעלה בראש הסדר.
מדיני המצוה, אמרו זכרונם לברכה (מנחות כא א) שמצוה למלה הבשר יפה כעין מלוח הבשר לצלי שמולחו משני צדדים. ובדיעבד (רמב"ם פ"ה איס רי מזבח הי"א י"ג) אפילו מלח כל שהוא כשר. ומלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל צבור, כמו העצים. ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנות, וכל זה מהגדלת הבית דבמקום עשירות ליכא עניות (שבת קב, ב). ובשלשה מקומות היו נותנין המלח, בלשכת המלח ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין האברים, ובראשו של מזבח מולחין הקמץ והלבונה והמנחות הנשרפות ועולת העוף. ויתר פרטיה מבארין בפרק שביעי מזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה כי להם להשלים צרכי הקרבן. וכהן העובר עליה והקריב קרבן או מנחה בלא מלח כלל, בטל עשה וגם עובר על לאו זה ולוקה, שהרי מעשה יש כאן כשהוא מקריב הבשר התפל שהזהר עליו שלא להקריבו בלא מלח.

קיט. מצות מליחת הקרבן.
להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקרבן וכן בקמח המנחות, שנאמר (ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מלח.
כבר אמרנו במצות בנין הבית (מצוה צה), כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו. ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטוה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מן השרש הזה, כדי שתהיה אותה פעלה שלמה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כ א) כי כל הקרבנות נמלחין קדם שיעלו למזבח. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא. ואם עבר והקריב בלא מלח הקרבן כשר ונרצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכבה שנאמר בה בפרוש ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. ויתר פרטיה מבארים בספרא ובמקומות ממנחות (יח א, כא ב)[הל' איסורי מזבח פ"ד הי"א].
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר על זה והקריב מנחה או קרבן בלא מלח בטל עשה, ועוד שהוא עובר על לאו, דכתיב (שם) ולא תשבית מלח וגו'.

קכ. מצות קרבן בית דין אם טעו בהוראה.
שיקריבו סנהדרי גדולה קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה בעברות חמורות שחיבין עליהם כרת, ועשו הקהל או רבן על פיהן, שנאמר (ויקרא ד יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו'.
כבר כתבתי למעלה (מצוה צה) כי מכונות הקרבן להכנעת נפש המתאוה ולהגדיל נפש השכלית, ועל כן בהגיע אל הגדולים טעות בדבר ידוע כי בחלשת השכל ארע להם, וראויים לחזקו על כל פנים, ועל כן יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו ויעשו מעשה הקרבן וישיבו אל לבם בכח הפעלה גריעות הנפש הבהמית הטועה וחשיבות השכלית המישרת והזכה, ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו בכל הוראותם לעולם.
מדיני המצוה. (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ד ב) שיש טעות בהוראות בית דין חיבין להביא הקרבן ולא (על) העושה על פיהם, ויש שהעושה חיב ולא הם. ואלו מן התנאים הצריכים בדבר שיהיו בית דין חיבין ולא העושים על פיהם שיהיו המורים של שבעים ואחד. ויהיה ראש הישיבה עמהם בשעה שהורו, ויהיו כלם ראוים להוראה, שנאמר (במדבר טו כד) אם מעיני העדה עד שיהיו להם לעינים, כלומר ראוין להוראה, ויטעו רבם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפרוש שיאמרו לעם מתרים אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רבם על פיהם, ויהיו העושין שוגגין על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בית דין כדת הורו, ולא שידעו אותן עושין שטעו ועשו אף על פי כן. ועוד שיורו לבטל מקצת ולקים קצתה (הוריות ג ב). אבל לא לעקר כל מצוה אחת, שנאמר (ויקרא ד יג) ונעלם דבר, ולא כל הגוף. וזהו (גרסת) גזרת הכתוב. ואפשר כי טעם הענין ששגגת עקירת כל גוף המצוה אין לחוש שלא תתגלה במהרה. וכשיודע להם החטאת, שידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה ולא שיספקו על אי זה דבר ארעה להם השגגה ואף על פי שידעו כי בודאי שגגו באחת. ואף שהודיעום החוטאים ואמרו להם בזו שגגתם, כיון שהם אינם זוכרים אותו דבר בכוון פטורין, שנאמר (שם יד) ונודעה החטאת. כלומר, להם ולא שיודיעום אחרים. כל אלה התנאים צריכין להיות בדבר שיתחיבו הבית דין בקרבן ולא העושים על פיהם.
ואמרי שיתחיבו הבית דין קרבן, רוצה לומר שיביאו קרבן שבטי ישראל כנגדם, כמו שמבאר בהוריות (ה, ב). ואם בהוראת עבודה זרה שגגו מביאים שנים עשר שבטים שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת. ואם בהוראת שאר כרתות שחיבים על שגגתם חטאת, מביאים שנים עשר פרים.
ואם חסר אחת העושה על פיהם חיב חטאת קבועה, והן פטורין, שלא חיבה התורה בית דין בקרבן זה אלא כשהם בשלמותם לפי שיש בזה הוראה לחטאת כל העם שישגו ראשיהם והם בשלמותם.
ויתר רבי הצדדין שהיחיד חיב והם פטורין, או הם חיבין והוא פטור, וחלוק הקדבנות שביניהם, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ט א) כל המצות שבתורה, שחיבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, היחיד מביא כשבה או שעירה והנשיא שעיר, וכהן משוח ובית דין מביאין פר, והוא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, (שם יא ב). ויתר פרטיה מבארין במסכת הוריות, ובמקומות מזבחים [הלכות שגגות פי"ד]
ונוהגת בזמן הבית שיש לנו סנהדרי גדולה.

קכא. מצות קרבן חטאת ליחיד ששגג במצות לא תעשה שחיבין עליה כרת.
שיקריב כל שוגג בחטא מהחטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת. שנאמר (ויקרא ד כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. וזאת היא הנקראת חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם קרבן בהמה ולא יעלה וירד לפי עשר המקריב ועניו. והחטאים שיתחיבו עליהם חטאת (יבמות ט ב) הם לעולם אותן שחיבין על זדונם כרת, ובתנאי שתהיה מצות לא תעשה ויהיה בה מעשה (מכות יג ב).
כבר אמרנו כי משרשי הקרבן להשפיל הנפש החוטאת, כחטאת כאשם תורה אחת להם (ויקרא ז ו). אינני צריך להחזירו על כל אחד ואחד.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) שאין חיוב השוגג להביא חטאת אלא על עבירה שחיבים על זדונה כרת, ויש בתורה שלשה חטאים שאף על פי שיש בזדונן כרת אין בשגגתן חטאת. ואלו הן, מגדף, ומבטל מילה, וחדל מעשות הפסח, ונתנו טעם בכל אחד ומפרש במקומו. כל שאר העבירות שזדונן כרת, שגגתן חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל את הקדש. וטמא שנכנס למקדש, שאף על פי שזדונן כרת אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, שהוא עוף או קמח, כמו שמפרש בכתוב (ויקרא ה ו יג). נמצאת למד, שכל העברות שבתורה שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלש וארבעים הם. (רמב"ם פ"א מהל' שגגות ה"א) צא וחשב, כי כן תמצאם, ורבם בעריות. וכן מענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב א) שאין חיוב הקרבן עד שיהא שוגג מתחלה ועד סוף. וחלוקי הידיעות שאפשר שיהיו לשוגג בשגגתו, רבות. ויתר רבי פרטיה מבארים בהוריות (יא א) ובכריתות (ב א), ובמקומות משבת (ע ב) ושבועות (יט א) וזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב חטאת קבועה על שגגתו, בטל עשה.

קכב. מצות עדות.
להגיד העדות בפני (בר"ד לפני) הדינים. בכל מה שנדעהו, בין שיתחיב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. בכל ענין, חובה (רמב"ם פ"א עדות ה"א) עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב"ק נה ב).
ואולם חלוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר אסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חיב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני שאר אסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חיב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאסור.
משרשי המצוה. לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.
דיני המצוה. כגון החלוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש שלא כל האדם חיב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות, (כמבואר בשבועות לו ב). (רמב"ם שם ה"ג) וכהן גדול גם כן אינו חיב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין (שם כז ב) נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם פ"ג ה"ד) שעקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו'. אלא שחכמים מפני תקון העולם שימצאו בני אדם ללות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ בסוף השורש השני) הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה ויארך הענין אם באתי לכתב כלו. וכלל הדבר, כי הרמב"ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאוריתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום.
ומדיני המצוה. גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח ב) כל אדם שהגיד (שהעיד) עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזר ולסתר דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם ושוב אין העדים יכולים לחזר בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או (שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך, אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקימין ממנו. ומפרש בגמרא (שם כ א) שאין מקימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גליה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתבות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זיף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והחזק בבית דין.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקים השטר, ושבעדות זה נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות (מצוה עה) אל תשת רשע עד. וכן (וכמו)(קידושין מ ב) מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים (סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ"א]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או ובאסורין של תורה מעצמו, בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חיב להביא קרבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בענין, כמו שמפרש במקומו בשבועות. (ל א) והוא אחד משלשה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד. (כריתות ט א).

קכג. מצות קרבן עולה ויורד.
להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיחדים, והם, טמאת מקדש. כלומר, אדם שהוא טמא באב הטמאה ונכנס למקדש בשגגה, וטמאת קדשיו גם כן שהוא טמא ואכל בשר קדש בשגגה. ושבועת בטוי. כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת בטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות. כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד, על אלו החטאים חיב אדם להביא קרבן עולה ויורד כלומר, לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפרש בכתוב, שנאמר (ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף הענין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחיב בקרבן בין בשוגג בין במזיד.
וכתיב בטמאת מקדש וקדשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. ונעלם ממנו וגו'. ונאמר על הכל בסוף הענין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפרש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קדש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפרוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קדש או נכנס במקדש, שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה וגו'. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר יט כ) כי את מקדש יי טמא ונכרתה. ואחר שנכתב כרת בזדונן יש קרבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת בטוי (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו', והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה (בם) בקרבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה יא) ואם לא תשיג ידו וגו'.
משרשי המצוה. כבר אמרנו (מצוה צה) כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו, קלות שכל בני איש ומעוט הבנתם ודלות כחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם וענים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות.
גם על ענין טמאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשמרו עד שיש לו להזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטמאה, ויאריך הענין אם באתי לכתב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין (עי' במורה נבוכים ח"ג פמ"א)
ומן השרש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בענינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד.
ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הרחוק. והענין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו.
מדיני המצוה. שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחיב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שרחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סבה לגזל את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז ב) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא ב) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו (פסחים עא ב) מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחיב, והצדדין שאינו מתחיב בו אלא קרבן אחד (שבועות שם) אפילו על כמה שבועות או קרבן אחד על כל שבועה ושבועה.
וכן בענין קרבן טמאת מקדש וטמאת קדשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטמאה והקדש או מקדש תחלה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא ובא לידו בשר קדש ויודע שהוא בשר קדש או בא לכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטמאה ומן הקדש בתחלה ואחר כך יש העלמה ששכח טמאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקדש או המקדש וחשבן לחלין ואכל מן הקדש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קדש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בענין זה מביא קרבן ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב א) ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים.
וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש ואחר כך נודע לו שנטמא בענין זה הוא פטור מקרבן. ודין זה אינו כשאר חיבי כרתות שבתורה, שבשאר הכרתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחלה לא ידע חיב קרבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן דכתיב בטמאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן והוא ידע, הא למדת שצריך ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חיבי כריתות כתיב (שם ד כז כח) בעשותה אחת ממצות יי אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה.
ומענין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו (שם) ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קרבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחלה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחלה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין עליו. ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקרבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חלוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחיבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבארים בכרתות ושבועות.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקרבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, בטל עשה.

קכד. שלא להבדיל בחטאת העוף.
שלא יפריד הכהן מן העוף הבא לקרבן והוא הנקרא חטאת העוף הראש מן הגוף כשימלק אותו, שנאמר (ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. ופרוש מליקה הוא (רש"י זבחים סה א) שנועץ הכהן צפרניו ממול ערפו דהינו עצם הנקרא עצם המפרקת, וחותך העצם בצפרניו עד שמגיע לסמנין וחותך גם הסמנין בצפדנו או רבו של אחד מהם, וזאת היא שחיטתו של חטאת העוף, וצריך הכהן שלא יחתך הכל לגמרי עד שיהא נפרד הראש מן הגוף. ועל זה נאמר ולא יבדיל. כבר אמרנו במצות בנין הבית שאין בנו יכלת וגם לא לאשר קטנו עבה ממתנינו למצא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתנו זאת להודיע בענין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט, וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) מה שידעתי ושמעתי.
וענין המליקה והאזהרה שלא יבדיל גם זה מפרטי הקרבן הוא. ואך אמנה אשר לא יחוש להוציא כל רוחו יוכל להשיב כי אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קרבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צרכו של עני, ועל כן אינו צריך קרבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המכן אל ידו ולא יצטרך להפך הצואר אל צד הסימנין. ועוד יש רמז בענין המליקה שהיא ממול הערף בתורים ובני יונה, שנמשלו ישראל בהן שלא נהיה קשי ערף.
וענין אסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי להדור הקרבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו הוא יותר מהדר, וראוי לנו להדר קרבנו של עני בכל כחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו לפחת תאר קרבנו. וכל זה מן היסוד אשר בנינו תחלה כי משרשי הקרבנות לקנות בנפשנו מדות טובות ומעלות, ולהכשיר פעלותינו בכח הדמיונות שאנחנו עסוקים בהם, כי מהיות האדם בעל חמר לא יציר ויקבע הדברים ציור חזק בנפשו כי אם על ידי הפעלות. ועד ששמענו טעם אחר נחזיק בזה.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים סד ב) כיצד אוחז הכהן חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגלי העוף בין שתי אצבעותיו, ושתי גפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שנה ואחז, מכל מקום כשרה. וכל המקום מן המזבח כשר למליקה. (שם סג א) פרוש גם זה נאמר שהוא למהר ענינו של עני, ולפיכך אין לו מקום מיחד. ויתר פרטיה מבארים בזבחים (סג א, ע ב)[הלכות מעשה הקרבנות פ"ו].
ונוהגת בזמן הבית בכהנים ובכל אדם, שכל מי שהבדיל בחטאת עוף, לוקה.

קכה. שלא לתן שמן זית במנחת חוטא.
שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) לא ישים עליה שמן. ואף על פי שבשאר מנחות היו נותנין שמן. ומפני כן אמרתי חוטא עני, כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם, כי אם קרבן בהמה, כמו שמפרש בתורה.
משרשי המצוה. לפי שהשמן רמז למעלה ולגדלה, שאם אתה מערבו בכל משקים הוא צף על כלן, והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהנה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עברה בידו. ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן כי השם ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חיבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח. וזה יספיק לנו גם על הלבונה.
מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (מנחות עו ב) שמנחת חוטא היתה עשרון אחד לא פחות ולא יותר. וכל המנחות (שם נט א) הקרבות לגבי מזבח טענות שמן ולבונה ולג שמן לכל עשרון וקמץ לבונה לכל מנחה, בין שהיתה עשרון אחד או אפילו ששים עשרון, אבל יותר מששים אין מביאין מנחה אחת, חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שאין בהן שמן ולבונה, שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ויתר פרטיה מבארים במנחות.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם העבודה. וכהן העובר עליה ונתן שמן במנחה זו של חוטא עני לוקה.

קכו. שלא לתת לבונה במנחת חוטא.
שלא לתת לבונה במנחה זו שאמרנו של חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) ולא יתן עליה לבונה. ולשון המשנה (מנחות נט ב) וחיב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, לפי שהן שני לאוין בלי ספק. כל הענין הלבונה כענין השמן שכתבנו, (מצוה קכה) אין להאריך בו.

קכז. מצות תוספת חמש לאוכל מן ההקדש או מועל בו.
לשלם כל הנהנה מן ההקדש (עי, סהמ"צ עשה קיח), אחד קדשי מזבח ואחד קדשי הבית ואף בחרמי כהנים וכן בקדשים קלים, או אוכל קדש בשגגה, כלומר התרומה, כל מה שאכל או נהנה ממנו בתוספת חמש, ויביא קרבן על שגגתו איל בשני סלעים או יותר, והוא הנקרא אשם מעילות, והוא אחד מחמש אשמות ודאות הידועים, שנאמר (ויקרא ה טו) נפש כי תמעול מעל וגו', והביא את אשמו וגו'. ונאמר (שם טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו.
משרשי המצוה. לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקדש. וכבר כתבנו למעלה (מצוה צה קא) תועלת היראה וההגדלה בקדש אל בני אדם.
מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין נד ב) שהמועל אחר המועל אם הראשון בשגגה האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחיב בתשלומין ובקרבן. ואם הראשון במזיד שאינו בתורת קרבן האחרון בתורת מעילה. ואין (מעילה יט ב) מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. והנוטל פרוטה מן ההקדש על מנת שהיא שלו לא מעל, עד שיוציאנה בחפציו. נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלים כמו שאמרנו.
ודיני המעילה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית. ושעור (שם יח א) מעילה בשוה פרוטה. דברים שהתרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא באלו, הואיל והן מתרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת התר, אין חיבין עליהן מעילה. נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מתשלומין וקרבן. ותשלומי הקרן והבאת הקרבן מעכבין הכפרה ולא החמש, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החמש מעכב. ואחר שהוסיף המוסיף החמש אם נהנה בחמש, אחר כך מוסיף חמש על חמש, דכתחלת הקדש הוא חשוב. והחמש הוא אחד מארבעה על הקרן עד שיהא הוא וחמשו חמשה. ויתר פרטיה מבארים במעילה ובתמורה.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל או נהנה בעשית מעשה מן ההקדש בשוה פרוטה במזיד לוקה ומשלם מה שחסר מן ההקדש הקרן לבד, כי המזיד אינו בתוספת חמש. ואזהרה של מעילה להלקותו מדכתיב (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר ראה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חמש ומביא קרבן כמו שכתבנו.

קכח. מצות קרבן אשם תלוי.
להקריב קרבן מי שנסתפק לו אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה (כריתות כה א). ויתחדש עליו הספק בענין זה, כמו שתאמר על דרך משל שהיו לפניו שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן כשר, ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת ודואג בנפשו שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן, זה הקרבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי. ומלת תלוי נאמרת על כל דבר שראוי לבא אחריו ענין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקדם, כגון שאם יודע אל החוטא שחלב אכל, הרי נגלה לו שהראשון לא הספיק לו וצריך להביא עוד קרבן אחר הנקרא חטאת קבועה לתשלום כפרתו. ואם נודע אליו שההתר אכל, הרי נגלה לו שהראשון הספיק לו ואינו צריך עוד לקרבן אחר אחריו. זהו פרוש תליתו. וצווי קרבן זה מדכתיב (ויקרא יז יח) ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות יי אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. כלומר על היותו לא ידע אם שגג או לא שגג. וזה הענין יקראו אותו חכמים לא הודע.
משרשי המצוה. שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך, שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל כשיודע אליו החטא מיד צריך לקרבן שלם כמו שהיה חיב אם לא הקריב הראשון.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות יח א) שאין חיוב קרבן זה לעולם עד שיהא שם אסור קבוע, כגון שיהיו לפניו שתי חתיכות ובודאי אחת מהן חלב, שהרי יש כאן אסור קבוע, ואכל אחת מהן. וכן נמי אם אכל בודאי חלב, אבל הוא מספק אם היה כזית שלם או לא, (שם יז א) גם זה הוא אסור קבוע. אבל היתה לפניו אחת וספק אם היתה חלב או שומן ואכלה, פטור מן הקרבן, שאין כאן אסור קבוע דשמא אין כאן אסור כלל. ומן הטעם הזה אמרו (כתובות כב ב) שהבא על ספק מגורשת חיב בקרבן, שהרי יש כאן אסור קבוע שנעמידנה בקביעותה שתהיה נשואה. אבל הבא על ספק מקדשת, פטור מן הקרבן, שאין כאן אסור קבוע והרי זה כחתיכה אחת וספק אם הוא חלב או שומן שפטור מקרבן כמו שאמרנו. ויתר פרטיה מבארים בכריתות [הלכות שגגות פרק ח'].
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבן זה אם אירע לו ספק המחיב בו בטל עשה.

קכט. מצות קרבן אשם ודאי.
להקריב קרבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקרבן נקרא אשם ודאי, והוא קרבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב ב). ויש מן החטאים אלו שקרבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד.
ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שתפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חיב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חיב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החמש שחיב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. ואמר רבי עקיבא (ספרא ויקרא כב ד) מה תלמוד לומר מעל ביי? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. וכתיב בתריה (שם ה כג כה) והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, והשיב את הגזלה וגו', ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו', וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד.
ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז).
ועוד חיבה התורה גם כן קרבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חיבה התורה גם כן בקרבן זה למצרע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן ענין שגגה וזדון.
ועוד חיבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר (ויקרא יט כ כא) ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו', והביא את אשמו איל אשם (ויקרא יט כ כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד (כריתות ט א). נמצאו בין כלם האשמות ודאות חמשה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (זבחים פ"ה מ"ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצרע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלשה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצרע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו.
ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פרוש חרופה מיעדת, כלומר מקדשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (ו א) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה והפדה לא נפדתה, כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה (לעבד עברי או) לישראל אחר (עי' רמב"ם איסורי ביאה פ"ג הי"ג), בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחיב להביא קרבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קרבן כפרה למי שבא עליה לפי שאין קדושיה קדושין גמורים כמו אם היתה בת חורין, שאלו בבת חורין מקדשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין מחמת חצי שפחות שבה עדין ולפיכך מספיק קרבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקילה התורה בביאתה לפטור בקרבן גם המזיד מה שאין דרך בשאר זדונות לפטרן בקרבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה קלה היא בעיני כל אדם, והכשלון קרוב מאד עליה לפי שאין לב ההמון חושב באתה לחטא גדול, ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקרבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי.
ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחיב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקרת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה בקראי תהא, כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה (שם) היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של קריה לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא יי וכו'.
משרשי המצוה. לבל יחשב אדם שאף על פי שענין אסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכפר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חמש צריך קרבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בענין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא ולא יקריב כמה אמרין (שלמים)[שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקרבן והקדן מעכבין את הכפרה ואין החמש מעכב.
דיני המצוה. כגון באיזה ענין יתחיב בשבועה זו שיהיה חיב עליה אשם זה, ובאי זה ענין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחיב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחיב אלא אשם אחד, ויתר פרטיה מבארים בכריתות ובשבועות (לו ב)[הלכות שגגות פ"ט]
ונוהגת מצות חיוב קרבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין ענשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהכה חברו ונתחיב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.

קל. מצות השבת גזל.
שנצטוינו להשיב את הגזלה בעין. (ב"ק סו א). כלומר שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו שחיב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קב א) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר אשר גזל? יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזלה ברשותו של גוזל, חיב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ממנה (ב"ק סו ב). ואי זהו שנוי הפוטר מהשיב את הגזלה, כעין זה השנוי שאינו יכול לחזר אחר כך לבריתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו או הגוזל מטוה ועשה ממנו בגד וכל כיוצא בזה. אבל הגוזל לוחות עץ, אף על פי שבנה מהן תבה, אין זה שנוי שאינו חוזר לבריתו, שהרי אפשר לפרק אותם והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חיב להחזיר אותם בעין, וכן כל כיוצא בזה.
שרש המצוה ידוע.
דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) כמה תהיה הגזלה שיתחיב הגוזל להשיבה? כל גזלה שוה פרוטה. אבל פחות מכאן, אף על פי שעבר על אסור תורה, אינה בתורת השבון. וכמו שנכתב בארכה על לאו דלא תגזל (מצוה כ כט), לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קה א) שהגוזל שלש אגדות ששוות בשעת גזלה שלש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות אף על פי שהחזיר השתים, חיב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזלה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזלה יש כאן, השב גזלה אין כאן.
ודיני יאוש ושנוי רשות רבים. וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזלה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתיאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא כג א) כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר וי ליה לחסרוניה. כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה (ב"ק קיא ב) שחיבין להחזירה לנגזל כמות שהיא. אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. ובא הפרוש אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה.
אבל חכמים תקנו (ב"ק צד ב) מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים, יהיה שלו, וכשיבא להחזירה יחשב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזלה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כח פיד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד צווי התורה, כמו שידוע (יבמות פט ב, גיטין לו ב) שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קדם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי (השבח לנגזל מכררה מנחת יצחק) לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שנוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזלה ליד לוקח או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזלה זו יאוש ושנוי רשות, קנאה הלוקח לגופה של גזלה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפרסם, תהיה שלו לגמרי ואינו חיב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן. ואם הוא גזלן מפרסם חיב להשיב הלוקח דמי הגזלה לנגזל, והוא יעשה דין עם הגזלן.
ודיני הגזלה עד היכן הוא חיב לטרח ולהשיבה אל בעליה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קג א) הגוזל מחבירו שוה פרוטה שחיב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרבה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן.
ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה (גיטין נה א). ודין גזל בישוב ורצה להחזיר במדבר (ב"ק קיח א). ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינן. ודין שבח הבא מחמת יקר שאינו מן התקנה, אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות, אבל שבח היקר לא. ודין תוקף עבד חברו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, ויתר פרטיה, מבארין בפרקים האחרונים מן קמא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגזל ולא השיב, בטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעות ואינו מתקנו טרם מותו (יומא פה ב).

פרשת צו

פרשת צו יש בה תשע מצות עשה ותשע מצות לא תעשה,

קלא. מצות הרמת הדשן.
שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח, וזהו שנקרא תרומת הדשן, שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד וגו', והרים את הדשן.
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכלתנו מן הטעם שאמרנו שם. ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כג ב) שהרמת הדשן היא עבודה מעבודות הכהנה. ובגדי הכהנה שהיו תורמין בהן הדשן, היו פחותין מן הכלים שמשמש בהן שאר עבודות, שנאמר (שם ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ואף על פי שפסוק זה נאמר בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, מכל מקום גם בתרומת הדשן, דהינו כשמסלק אותה מעל המזבח ומורידה לרצפה שאצל המזבח, יש לנו ללמד גם כן שאין ראוי לעשות אותה מלאכה באותן בגדים שהוא משמש. ונאמר בזה על דרך משל (שבת קיד א) בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו.
ואימתי תורמין הדשן בכל יום? משיעלה עמוד השחר, ובמועדים משליש (האחרון)[האמצעי](עי' יומא כ א) של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה. וכיצד תורמין אותה, מי שזכה ובא גורלו להסירה, טובל ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו, והיו אומרים לו אחיו הכהנים הזהר, שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף היתה, נתונה במקצועות בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח מפנה את הגחלים הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום מראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה. וחתיתה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ואחר שיורד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה ונוטלין את המגרפות והצנודות ועולין לראש המזבח וגורפין את הדשן מכל צדי המזבח, ועושין ממנו ערמה על גבי תפוח, והוא מקום מן המזבח שנקרא כן. וכשאותו תפוח היה גדול מורידין ממנו קצת למטה בכלי גדול מחזיק לתך שנקרא פסכתר (עי' תמיד לג א), ועומד שם עד שמוציאין אותו כלו מחוץ למחנה. ויתר פרטיה במסכת תמיד ויומא (כא כד ב).
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ולא הסירה כמצותה בטל עשה.

קלב. מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום.
להבעיר(י"ג להיות) אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח. ובא הפרוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבקר ובין הערבים, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (יומא כא ב) אף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצרך הקרבן שנתחיבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו נותנים אש למזבח במצוה זו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שם מה א) שלש מערכות של אש מן הכתובים, כמו שנכתב בדינין של מצוה זו.
משרשי המצוה. הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפרסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך יי את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו חוץ מיום שמיני של מלואים ושל גדעון (שופטים ו כא) ומנוח (שם יג כ)(ושל אליהו) שהיתה נראית.
ועדין אנו צריכין לומר מהו ענין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקרבן. [ונאמר](ונראה) על צד הפשט שהוא כענין מה שכתבנו במצות לחם הפנים (מצוה צז), שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו. ועל זה הדרך אמרנו שהברכה מצויה בכל לחם חול מתוך עסקנו במצוה בלחם קדש, כאלו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום שיתברך האדם בענין האש שבו.
ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלמות. כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדאי והוא הקדחת. ובני אהרן הוסיפו באש מבלי שנצטוו ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעלת בני אדם יבא ענשם או תנוח ברכת השם [בו](עליהם).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאף על פי שהאש ירדה מן השמים בימי משה, מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר (ויקרא א ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו'. ובבקר (תמיד פ"ב) היו עורכים עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר (שם וה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומעוט עצים שנים. וכן מוסיפין גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר וערכו, ושל שחר כהן אחד.
ושלש מערכות של אש היו עושים במזבח בכל יום. (יומא מג ב) הראשונה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקים מצות האש, שנאמר אש תמיד תוקד וכו' ושלשה כתובים בענין שהם מורים על שלש מערכות אלה כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה (שם מה ב) על מוקדה זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שניה של קטורת, והאש על המזבח תוקד בו זה מערכה שלישית של קיום האש. ויתר פרטיה מבארים בפרק רביעי מיומא ושני מתמיד [שם].
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, בטלו מצות עשה זו.

קלג. שלא לכבות אש מעל המזבח.
שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
משרשי מצות האש. כתבתי למעלה במצות עשה דאש תוקד, ושרש הצווי באש להבעירה ושלא לכבותה אחד הוא, ואין צרך להחזירו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא מו ב) שאפילו הוריד האש מעל המזבח וכבהו לוקה. אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה אף על פי שכבה אותה בראש המזבח פטור, שהרי נתקה מן המזבח ואין אני קורא בו אש המזבח. ולא הזהרנו אלא על כבוי אש המזבח, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואמרינן בספרא (צו ב ז) לא תכבה מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה. ויתר פרטיה, בפרק עשירי מזבחים (צא ב).
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות אפילו ישראלים. ועובר עליה וכבה אפילו גחלת אחת מאש המזבח לוקה.

קלד. מצות אכילת שירי מנחות.
שנצטוו הכהנים לאכל שירי מנחות, כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר (ויקרא ו ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וכו'. ולשון ספרא (צו ב ט) מצות תאכל. מצוה, יבמה יבא עליה (דברים כה ה), מצוה, כלומר, ששניהם מצות עשה, לא רשות.
משרשי מצוה זו. כתבנו למעלה (מצוה קב) במצות ואכלו אתם אשר כפר בהם בואתה תצוה שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי השם יתברך בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כלו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהנה שאינה נקמצת, שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נמצא שמנחת חנוך וחבתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכהנת (סוטה כג א) מנחתה נקמצת ושיריה נאכלין, דכהן דוקא אמרינן ולא כהנת. ויתר פרטיה מבארים במנחות [ה' מעשה הקרבנות פ"י]
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. שנאמר (שם יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה. עבר ולא אכלה בטל עשה זה.

קלה. שלא לעשות שירי מנחות חמץ.
שלא לבשל שירי מנחות חמץ והוא חלק המנחות אשר לכהנים, שנאמר (ויקרא ו י) במנחה לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, והוא כאלו אמר חל, קם שהוא שירי המנחה, לא יאפה חמץ. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה במשנה (מנחות נה א) וחיבים על אפיתה חמץ.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נו א) שהמחמץ אחר המחמץ חיב, והמחמץ (שם נז א) מנחה פסולה פטור, שנאמר (שם ב יא) אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ, הכשרה לשם ולא הפסולה. חמצה בראש המזבח אינו לוקה, שנאמר (שם) אשר תקריבו ליי לא תאפה חמץ, וזו כבר קרבה. ויתר פרטיה מבארים בפרק ה' ממנחות.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות. אפילו עבר ישראל אחד ואפאה חמץ חיב מלקות, ואין צריך לומר כהן.

קלו. מצות קרבן מנחה של כהן גדול בכל יום.
שנצטוינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים בבקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי וגו', והיא הנקראת חבתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח (כ"ה בסהמ"צ להרמב"ם עשה מ).
משרשי המצוה. לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, כי הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפלותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום נתחיב הוא גם כן להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקרבן כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכונתו אצל השם ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם, ואין ספק שאין דומה התעוררות האדם כשמקריב קרבנו המיחד לו לכשהוא מקריב קרבן שהוא משתף עמו, וזה דבר ידוע ומנסה בכל אדם, כי למה שמיחד לו לבדו מתעורר יותר, אין להאריך בזה.
מדיני המצוה. מה שאמרו. כיצד (מנחות נ ב) עשית חבתי כהן גדול? מביא עשרון שלם של קמח וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, שאף על פי שמנחת העשרון קרבה לחצאין, כלומר חציה בבקר וחציה בערב, אינה מתקדשת לחצאין, כלומר שכלה מביאה ביחד. ומביא עמה שלשה לגין שמן, ובולל הסלת בשמן וחולט אותה פרותחין ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצא שהם שתים עשרה חלות, ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה? מחלק השלשה לגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט ואחר כר קולה אותה על המחבת עם השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה, ואחר כך חולק כל חלה לשתים כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב, ולוקח החצאין וכופל כל אחד מהם לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים. ומקריב החצאין עם חצי קמץ לבונה בבקר, והחצי הנשאר עם חצי קמץ לבונה בערב. והוא כליל לאשים.
ונוהגת בזמן הבית בכהן גדול. ומנחת הבקר והערב מצות עשה אחת, אין חולק בזה, כי גם הרמב"ן זכרונו לברכה (בסוף סהמ"צ בד"ה ואתה אם תבין) שמנה שני תמידין שתי מצות מודה בזה.

קלז. שלא לאכול מנחת כהן.
שלא לאכל ממנחת כהן שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל.
משרשי המצוה. היסוד שאמרנו תחלה כי כונת הקרבן לעורר לב המקריב אותו, ואם יאכל הכהן מנחתו לא יתעורר לבו עליה יפה שהיא דומה בעיניו כאופה פת לצדכו ואוכלו, ואף כי יאכלו חבריו שלו והוא שלהן, יעלה הכל לחשבון אחד, לכן צוה שתהיה כליל לא תאכל לשום אדם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כלו לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים חוץ ממנחת זכרי כהנה שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כלה, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ולמדנו מעתה שמנחת חנוך וחבתין וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה כלן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה קלד) בסדר זה. וענין הקמיצה היא, שנוטל הכהן מן הקמח בקמצו, כלומר בראשי אצבעותיו, כדרך שקמץ כל אדם, שפושט פס ידו וקמץ בראשי (מנחות יא א) אצבעותיו, כלומר שאצבעותיו דבקים עם הכף ואינם מחזיקים מן הקמח הרבה. ואם הוסיף בקמץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, פסל. ויתר פרטי המצוה במנחות.
ונוהג אסור אכילת מנחת כהן בזכרים ונקבות בזמן הבית. ועובר על זה ואכל ממנה כזית לוקה. ולשון ספרא (צו ה ד) כליל תהיה לא תאכל, כל שהוא בכליל תהיה, לתן לא תעשה על אכילתו.

קלח. מצות מעשה החטאת.
שנצטוינו שיעשו הכהנים קרבן החטאת על הענין הנזכר בכתוב איזה חטאת שיהיה של בהמה או עוף, שנאמר (ויקרא ו יח) זאת תורת החטאת.
כבר אמרנו למעלה (מצוה צה) כי בפרטי הקרבנות, כלומר בסדר שחיטתן באיזה מקום וענין הקרבתן והזאתן ומקום וזמן אכילתן או שרפתן בקצת מהן, אין לנו ליגע מחשבותינו אחר שרשי ענינים אלה שאין להם חקר, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין. אחד מעיר חכם מקבל יהיה שיזכה לדעת קצת ראשי דברים מן הענין, ודי לנו אחרי כתבנו מה שעלה במחשבתנו מן הטעם על דרך הפשט בקרבנות דרך כלל. ובזה אני פוטר עצמי בקרבן החטאת וכל כיוצא בו מכתב בהן שרש כמנהגי בשאר, כי בכלל פרטי הקרבן הם, שהכלל הוא הקרבת הקרבן, והפרטים הם תורת הקרבתו כיצד.
והנה הרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ שורש יב) לא יחשב תורת החטאת והאשם והעולה והשלמים מחשבון המצות מיסוד זה שאמרתי, לפי שעקר הצווי יבוא על חיוב הקרבת הקרבן, וסדר עשיתו אחר כן אינו בדין שיחשב מצוה בפני עצמה, כי על כל פנים יצטרך הכתוב ללמד אותנו מעשה כל אחד מהם אחר שחיבנו בהם, וזה לשונו, כל מעשה הקרבנות מצוה אחת ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם, והיא מצות עשה אחת, שנאמר (במדבר יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם, ופרושו תעבדו בכל עבודת הכהנה כי היא עבודה ומתנה לי ומתנה לכם, שיש לכם בה שכר כאשר תקחו משלחן גבוה יתברך, עד כאן. ועם כל זה מדרך חשבון הרמב"ם זכרונו לברכה אשר (תפשנו)[נתפשט] במצות לא נטה והדבר אשר יקשה, נתלה הקשי בנו ולא בו, כי הוא באמת סבתנו בעסק זה, ומידו זכינו לו, ינוח הצדיק על משכבו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם מעשה הקרבנות פ"א ה"ט) שהחטאות באין מחמשה מינים, מכבשים ועזים ובקר, בין גדולים בין קטנים, וקטנות וגדולות שלהם נפרש ענינם בשלמים (לקמן מצוה קמא) בעזרת השם. ובאין גם כן בין מן זכר או נקבה, ומן התורים או מן בני היוגה. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קכד) קצת דינין בחטאת העוף. ויש מן החטאות שהיו באין על הצבור כלן, ויש שהן באין על היחיד, ומהן מן הצבור ומן היחיד שהיו נשרפות כלן על מזבח החיצון, ומהן שהיו נאכלות כלן חוץ מן האמורין שבהן שהיו נשרפין על מזבח החיצון, שאין עושין בפנימי כל השנה אלא הקטרת, כמו שאמרנו למעלה (מצוה קד).
ואלו הן האמורין של שור או של עז החלב שעל הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד הנקרא פוליגא"ר בלעז, ונוטל מן הכבד מעט מן היותרת. (ספרא ויקרא יד ח) והאמורין של מין כבש, הם אלו בעצמן ומוסף עליהן מין הכבש שנוטלין עוד ממנו האליה תמימה עם חליות שבשדרה עד מקום הכליות, שנאמר (ויקרא ג ט) לעמת העצה יסירנה, כלומר מלעמת מקום הכליות, וכנו המקום ההוא כן, מפני שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא א) שהכליות יועצות. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה במעשה חטאת הנאכלת בשחיטה וזריקה, ויתר כל עניניו, וכן במעשה החטאת הנשרפת גם כן, ואם יעשה בהם שום מעשה של הפסד מה דינם, ויתר פרטיה כלם בזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן העובר ולא עשה החטאת כמשפט, בטל עשה זה.

קלט. שלא לאכל מבשר חטאות הנעשין בפנים.
שלא יאכלו הכהנים מבשר החטאות הנעשות בפנים. כלומר מאותן חטאות שהיו מזין מדמן במזבח הפנימי שהיה בהיכל. שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. ולשון ספרא (צו ה ד) באש תשרף כל שהוא טעון שריפה לעבר עליו בלא תעשה על אכילתו, וכל החטאות שדמן טעון הזיה בפנים, כלומר במזבח שהיה בהיכל, היו נשרפין, ידוע הדבר [ומפרסם] ומפרש בכתובים. וכל החטאות שלא היו מזין מדמן אלא במזבח שבחוץ, היו נאכלים ועל זה נאמר (שם) מקרא זה שכל חטאת שדינה בשרפה, לא יאכלו ממנה. ופרטי החטאות איזה מהן נשרף ואיזה נאכל, מפרש בכתוב. ומה שאינו מבאר יפה במקרא, פרשו לנו חכמינו זכרונם לברכה בזבחים (פא ב) כבר אמרנו (מצוה קלח) כי בפרטי הקרבנות אין לנו בהם עסק וגם זה מפרטיהם הוא אם נאכל אם לא נאכל.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שמכיון שנכנס דם חטאת הנאכלת באהל מועד פסול, ולמדו לומר כן מזה המקרא שאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לא תאכל. ודוקא שנכנס דרך שער ההיכל כמו שכתוב יובא כלומר דרך ביאה. אבל הכניסו בפשפש או דרך חלון או גג, אינו נפסל, דלאו דרך ביאה הוא. והוא הדין לחטאות הנשרפות, שמזין דמן במזבח הפנימי, שאם הכניס דמן לפנים מן הפרכת דזהו קדש הקדשים שפסולין, שגם בהן אני קורא וכל חטאת אשר יובא מדמה פנימה שמקום זה פנימה למקומן הוא. ויתר פרטיה בזבחים. (פב ב)
ונוהג אסור אכילת חטאת פנים בכהנים, והוא הדין לכל אדם, שדרך כלל נאמר לא תאכל. והעובר ואכל ממנה כזית לוקה.

קמ. מצות מעשה האשם.
שנצטוינו שיעשו הכהנים מלאכת קרבן האשם על הענין הנזכר בכתוב, שנאמר (ויקרא ז א) וזאת תורת האשם וגו', כמו שכתוב בפרשה. הלא אמרתי לך (מצוה קלח), שאין לנו לכתוב שרש במלאכות אלו לפי שהן כעין פרטי הקרבן, ואין לחזר אחר טעמן כי סתומין הדברים וחתומים.
דיני האשם זכרנו קצתם למעלה בפרשת ויקרא (מצוה קכט), ועדין נודיע שהאשם אינו בא לעולם אלא מזכרי כבשים בלבד. יש אשם בא מגדולי המין, ויש מן הקטנים. מעשהו בשחיטה וזריקה ומליחה והאמורין והתנופה באשמות שוה, חוץ מאשם מצרע, שיש שנוי קצת בקבלת דמו. ויתר פרטי המצוה מבארים בזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן העובר עליה ולא הקריב האשם כמשפטו, בטל עשה.

קמא. מצות מעשה זבח השלמים.
שנצטוו הכהנים שיעשו מעשה (קרבן) השלמים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא ג א) ואם זבח שלמים קרבנו וגו', ואמר עוד בהשלמת המלאכה (שם ז יא יב) וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ובארבעה שמות נכללים עניני הקרבנות כלן, והם עולה, חטאת ואשם ושלמים, שכל קרבן שיקריבו צבור או יחיד מאחד מאלה יהיה לעולם. כבר כתבתי פעמים (מצוה קלח) שאין לכתב שרשים באלו המלאכות.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות קז ב) שהשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים. וקטנים נקראים מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום. נתעברה השנה נתעברה לו, כלומר ויהיה קטן עד תשלום העבור. וגדול נקרא בבקר משנה עד שלש שנים, ובצאן משנה עד שתי שנים שלמות, יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. וארבעה מינין הם השלמים האחד שלמי צבור, והשלשה שלמי יחיד. שלמי צבור נקראים קדשי קדשים, ואין לצבור שלמים כי אם קרבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, אותן שני כבשים הם הנקראים זבחי שלמי צבור, ונאכלים לכהנים חוץ מן האמורין כחטאת וכאשם. המלאכות שלהן, כגון שחיטה זריקה הפשט ונתוח ומליחה והקטרת אמורין, מפרש במנחות (כ א). ושלמי היחיד נקראים קדשים קלים. ומקום שחיטתן ומעשה הזריקה והפשט וניתוח ותנופה והפרשת אמורין, מפרש במנחות (סא א). והשלשה מינין אלו של שלמי יחיד, שוין הן במלאכות אלו. אבל יש לך לדעת ענין החלוק שביניהם בקצת עניניהן דרך כלל.
דע כי משלשה מינין של שלמי יחיד האחד הוא קרבן השלמים הבא בלא לחם עמו, והם שלמי חגיגה ושמחה, ואלו הם הנקראים שלמים. והשני, שלמים הבאים עם הלחם הידוע, והוא הבא בנדר או בנדבה, ואלו השלמים נקראים תודה, והלחם הבא עמו נקרא לחם תודה. והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו והם באים גם כן עם לחם, ואלו השלמים נקראים איל נזיר. ובארו זכרונם לברכה שם בגמרא (חולין קלד ב) חזה ושוק מהן הנאכלין לכהנים כמה שעורן, והזרוע בשלה מן איל נזיר הנאכל לכהנים מלבד חזה ושוק גם כן כמה שעורו, ובאיזה מקום מן הבית מבשלין אותו.
ודיני הלחם (מנחות עו ב) הבא עם שני מינין מן השלמים והם תודה ואיל נזיר מכמה עשרונים הוא, ואי זה מהן בא חמץ ואיזה בא מצה לבד. והבא חמץ ומצה איך יחלק, וכיצד מחמצן, וחשבון החלות הבאות מצה כמה מהן מאפה תנור ורקיקין ומרבכות הכל בזבחים (צ"ל מנחות עו ב).
וענין אותן הבאות מצה בתודה היתה כן מעשרה עשרונים של קמח היו עושין שלשים חלות, העשרה מהן היו נעשות מאפה תנור, כלומר שלא היה נעשה בהן דבר רק שהיו משימין בעסתן בשעת לישה שמינית לג שמן, שכן הוא הלכה למשה מסיני ואופין אותן. והעשרה מהן נקראות רקיקין, ואין חלוק בין העשרה של רקיקין לעשרה של מאפה תנור, אלא שבעשרה של מאפה תנור היו מערבין בהן שמינית לג של שמן בשעת לישה, והעשרה של רקיקין היו מושחין אותן בשמינית הלג שמן אחר אפיתן בתנור, והעשרה מהן היו מרבכות, ופרוש רביכה הוא שחולטין החלה במים רותחין ואופה אותה מעט ואחר כך קולה בשמן כדרך שקולין בני אדם הספגנין באלפס, ומרבץ בשמנן של עשר הרבוכות כי השמן שקלו בו היה רביעית לג כשעור כל השמן של העשרים חלות, וגם שעור זה של שמן הרבוכות הלכה למשה מסיני. וזה שאמרנו הוא פרוש מרבכת בכל מקום בתורה. ושם מתבאר (מנחות עז ב) כמה חלק יש לכהן בחלות, והשאר נאכל לבעלים. ויתר כל פרטיה שם במסכת זבחים.
ונוהגת מצות השלמים בזמן הבית בזכרי כהנה כי להם חיוב העבודה. והעובר עליה ושנה את סדרן בצדדין ידועין בגמרא בטל עשה, מלבד שיש צדדין שהקרבן פסול.

קמב. שלא להותיר מבשר קרבן התודה.
שלא להותיר שום דבר מקרבן התודה עד הבקר. כלומר למחרת יום זביחתו. שנאמר (ויקרא ז טו) בקרבן תודה לא יניח ממנו עד בקר. וממנו למדנו לשאר קדשים גם כן שכל מה שישאר מהם אחר זמן אכילתו, שהוא נותר וחיב לשרפו לפי שהוא נתק לעשה שישרפנו, כמו שכתבנו למעלה, (מצוה קמג) בסדר זה, ושם כתבנו רמז משרשיו וקצת דיניו כמנהגנו.

קמג. מצות שרפת נותר הקדשים.
שנצטוינו לשרף הנותר, והוא בשר הקדשים שנשאר אחר עבר זמן אכילתן המגבל להן שנאמר (ויקרא ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. וזאת השרפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכלתא גבי פסח (שמות יב י) ולא תותירו ממנו וכו' והנותר באש תשרפו וכו' בא הכתוב לתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שרפת נותר עשה הוא, ודין הפגול והנותר שוה בזה שיש מצות עשה גם כן בשרפתו, שמצינו הכתוב מוציא הפגול בלשון נותר.
משרשי המצוה. לפי שטבע כל בשר (להפסד)[להפסל] בשהיה ולבא לידי (סרחון)[חסרון] ועל כן להגדלת דבר הקרבן כמו שאמרנו למעלה (מצוה קב) נצטוינו לשרפו מיד ולבערו מן העולם לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפרוד וזריה לרוח או לכל דבר אחר. גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קדש משעברה שעתו כליון גמור ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת לא אדם ולא בהמה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים פב ב) שבכלל הנותר והפגול הם כל פסולי המקדשין שכלן נשרפין גם כן. וקרבן (רמב"ם פ' י"ט מפסולי המוקדשין ה"ב) שנפסל או נתפגל בודאי מיד נשרף, ואם ספק תעבר צורתו ואחר כך נשרף, וכל בשר (שקליט פ"ז ה"ב) הנמצא בעזרה אברים עולות. פרוש נדין אותן שהן עולות. ואם נמצא חתיכות חטאות. והנמצא בירושלים שלמים. ונפקא מנה לענין שאם עבר אחד ואכל מהן, מביא על כל אחד כפרתו כפי חזקה זו. ועל הכל אמרו זכרונם לברכה תעבר צורתן ויצאו לבית השרפה שמא נותר הוא. ואין שורפין את הנותר אלא ביום. (פסחים ג א) שנאמר ביום השלישי באש ישרף. ואף על פי שהשלמים אסורין באכילה מתחלת ליל שני אין שורפין אותם אלא ביום. ויתר פרטיה מבארים בפסחים וסוף תמורה [הלכות פסולי המוקדשין פי"ט]
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם העבודה. וכהן שעבר ולא שרף הנותר בטל עשה, ועבר על לאו דלא תותירו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.

קמד. שלא לאכל פגול.
שלא לאכל הפגול. ופגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה.
ואולם אזהרתו כלומר הלאו המפרש על זה מלבד הענש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים (שמות כט לד) לא יאכל כי קדש הוא. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאכלו כמו הנותר והפגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז סו א) שנכללו באזהרות (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה שדרשו (חולין קיד ב) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בענש האוכלו שכן בא לנו הפרוש עליו. וזה שאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה (זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פגול הוא, כף אזנך לשמע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חיב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר (שם יט ח) ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת.
משרשי מצוה זו. היסוד אשר בנינו תחלה שאמרנו כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולציר בנפשם מתוך הפעלה שבין ידם רע החטא וטוב דרכי הישר, על כן מהיות עקר סבתו של דבר המחשבות היה ראוי להפסל במחשבה הנטויה בו מן הישר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים מג א) שאין חיוב כדת אלא לאוכל מן הקרבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקרבן אין חיבין עליו כרת משום פגול. כיצד? האוכל כזית מן הדם מקרבן שנתפגל אין חיב עליו כרת משום פגול שהרי הדם החלק המתיר הקרבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מתדין לקרב ולא קדם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקרבן או אפילו מן האמורין חיב כרת משום פגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחיב האוכל בכל השאר, ולפיכך חיב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו.
וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חיב משום פגול, אבל האוכל כזית מן הקמץ שלה או מן הלבונה שהן המתירין אין חיבין עליו כרת, ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואלו הן הדברים שאין מחיבין עליהן משום פגול לעולם, הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כלן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חיבין משום פגול עליו. ולג שמן של מצרע גם כן אין חיבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים.
וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פגול עובר בלאו, שנאמר (שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו (שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלש מאות ששים וחמשה לאוין לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים (ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה (בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקדשים. וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רפז). וגם הענין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי השם ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קרבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפגול וגם נותר הדומה לו, מבארים במקומות רבים מסדר קדשים.
ונוהג אסור אכילת הפגול בזמן הבית בזכרים ונקבות, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חיב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים (מצוה קח קכא) שקרבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע.

קמה. שלא לאכל בשר קדשים שנטמא.
שלא נאכל בשר קדשים שנטמא, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין אדם טמא שאסור לאכל בשר טהור, וכמו שנכתב (מצוה קסז) בלאו בפני עצמו בעזרת השם. ובפרק שני דפסחים (כד ב) אמרו טמאת הגוף בכרת טמאת בשר בלאו.
משרשי מצוה הזו. מה שכתבנו למעלה שנצטוינו להגדיל עניני הקרבן בכל ענין, ובודאי ממעלתו שלא לאכלו כי אם בטהרה ובגוף נקי ובדבר הגדלתו מה תועלת לנו בו כבר כתבנו טעמו (מצוה קג).
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יד ב) שאסור לטמא הקדשים או לסבב להם טמאה, אבל המטמאן אינו לוקה, אלא טהור האוכלן טמאים הוא שלוקה, מדכתיב (שם) לא יאכל ואף על פי שכתוב זה במלואים, הוא הדין לשאר הקרבנות כלן. ואפילו האוכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה. שגם היא חלק מחלקי הקרבן. ואין החיוב אלא בטמאת אב הטמאה או ולד הטמאה של תורה, אבל מפני טמאה של דבריהם אינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות. ויתר רבי פרטיה בפרק שלשה עשר מזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית במזיד מבשר קדש שנטמא, לוקה.

קמו. מצות שרפת בשר קדש שנטמא.
שנצטוינו לשרף קדשים שנטמאו, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף.
משרשי המצוה. מה שכתבנו בנותר (מצוה קמג).
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים ח ו) שאם נטמא בפנים שורפין אותו בפנים, נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ. ובין שנטמא באב הטמאה או בולד הטמאה שורפין אותו. ונותר של קדשים קלים שורפין אותו הבעלים בבתיהם, וכל עצמות הקדשים שאין בהן מח אינן טעונין שרפה, חוץ מעצמות הפסח. והענין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד, אינן טעונין שרפה חוץ מעצמות הפסח לפי שהם באזהרת (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו, תשאר בהם ברב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכלן שיהיו טעונין שרפה. ואלו הן הנשרפין. בשר קדש שנטמא או נותר או קרבן שנפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא (אחר)[קדם] שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. [כ"מ ברוב כתה"י] הרי אלו ישרפו. ואגב גררא נכתב הנקברין, ואלו הן קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפרי מצרע, ושער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחלין שנשחטו בעזרה ויתר פרטי המצוה מבארים בפסחים וסוף תמורה. (שם לב לד)
ונוהגת שרפת הקדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים. כיצד? קדשים שטעונין שרפה במקדש שרפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר, כגון קדשים קלים הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו בטל עשה זה.

קמז. שלא נאכל חלב.
שלא נאכל חלב בהמה טהורה, שנאמר (ויקרא ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.
כבר כתבתי באסור טרפה בסדר משפטים (מצוה עג) כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כשר פעלותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים במהות גופו להעמידו על ישרו ובריו וכחו. וידוע הדבר ומפרסם בין בני אדם כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחלי, כי בשר הגוף היה ונפסד בכל יום ויום, ולפי המזונות הטובים יתהוה בהפך. ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו לחות רעות. וזה הכלל שיש לי לפי הפשט בכל אסור המאכלות, כמו שאמרנו למעלה. וידוע כי החלב דבק ומוליד לחות רעות.
מדיני המצוה, כגון מה שפרשו לנו זכרונם לברכה (כריתות ד ב) שאין אסור חלב אלא בשלש בהמות שבכתוב שור וכשב ועז, ואותן שלש בין כשרות או טרפות ונבלות, חיב על חלבן, אבל שאר מיני בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה, חלבה כבשרה. וכן עבר הנקרא שליל הנמצא במעי שלש בהמות הנזכרות אין בו גם כן אסור חלב, ולפיכך אמרו (חולין עד א) השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מתר ואפילו מצאו חי. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי, אף על פי שלא הפריס על גבי קרקע ואינו טעון שחיטה חלבו אסור, וחיבין עליו כרת, והרי דינו כשאר הבהמות בענין חלבו. ולפיכך יש לנו להוציא ממנו כל החוטין וכל הקרומות האסורין זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (מאכלות אסורות ז ג) בשליל שכלו לו חדשיו שיש חיוב כרת בחלבו אבל רבי המפרשים חולקים בזה ואמרו דחלבו מתר, ודברי הגמרא (שם צב ב) מכרעת כמותן, דהא אשכחן רבי מאיר ורבי יהודה דפליגי בחלבו, ורבי יהודה דקימא לן כותיה הוא דשרי ליה.
ועוד למדונו זכרונם לברכה (שם עה א) בדין שליל שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. שאם נטרפה אמו שוחטה והשליל מתר, דלאו ירך אמו הוא. ומה שאמרו שם (עמוד ב') שאם הפריס על גבי קרקע דבעי שחיטה, מפני מראית העין לבד הוא דבעינן למשחטיה, ולפיכך לא מפסיל בשהיה ודרסה ושאר מיני טרפות. ושלשה חלבים הם בבהמה, שהן בחיוב כרת שעל הקרב ושעל הכליות ושעל הכסלים. ופרוש שלשתן בבאור רחב במקומו בגמרא (שם צג א), ובכלל אמרו זכרונם לברכה בחלין (שם) חלב שהבשר חופה אותו מתר, שעל הכסלים אמר רחמנא (ויקרא ג ד), ולא שבתוך הכסלים.
ועוד יש בבהמה מלבד אלו השלשה חוטין וקרומות שאסורין משום חלב. ואמרו זכרונם לברכה (שם פט ב), שהטבחים הבקיאים בנקור החלב, נאמנין על הדבר כל זמן שלא יצאו מחזקת בקיאותן וכשדותן. וחלב הלב וחלב המעים והן הדקים המלופפים מתרין והרי הוא כשומן, חוץ מראש המעים הסמוך לקבה, שהוא תחלת בני מעים שצריך האדם לגרר החלב שעליו, וממנו אמרו ז"ל בגמרא (שם צג א) ריש מעיא באמתא בעיא גרירא (רש"י כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן אורך אמה). ויש מן הגאונים שאמרו (רמב"ם שם טו) שזה המעי הוא המעי שיוצא בו הרעי. שהוא סוף המעים. ויתר פרטי המצוה וכל ענייניה, מבארים בפרק שביעי מחלין [י"ד סימן ס"ד].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל כזית חלב במזיד לוקה. בשוגג מביא חטאת קבועה.

קמח. שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף.
שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, (כריתות כ ב) שנאמר (ויקרא ז כו) וכל דם לא תאכלו. ונאמר במקום אחר (שם ג יז) לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה. (חולין עא א) ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה.
כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באסורי המאכלות באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמז). ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו, כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחר הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא יז יא) בטעם הדם, כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה, וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא א) שדם דגים וחגבים, שקצים ורמשים, ודם האדם אין חיבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מתרין, שמתר לאכל דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא נכר לכל שהוא דם דגים. וכמו שאמרו בגמרא (שם ע' ב) שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור, לפי שהוא כחלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו, שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא.
ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו (שם כב א) דם שבין השנים מוצצו ובולעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת. וכן דם ביצים מתר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות (חולין סד ב, ד"ה והוא) וכדמשמע בפשטא דבריתא בכרתות (כא א). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה ש [נ] רקמה, וסמכו הדבר לקרא דשרץ השורץ (שם יא מב). ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום, אבל כל שאין בו ספק רקום, לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסר כל הביצה.
והדם האסור מן התורה, יש שאסורו בכרת ויש ממנו בלאו. דם הנפש הוא בכרת, שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם נפש, שנאמר (ויקרא יז יא) כי נפש הבשר בדם הוא. ומה שאינו דם הנפש אלא דם האברים אין אסורו אלא בלאו, שעליו נאמר סתם וכל דם לא תאכלו. ולפיכך בארו זכרונם לברכה ואמרו (שם כב א) שחיבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ודם הקזה כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חיבין עליו. ודוקא מקלח להוציא השותת בתחלת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חיבין עליו כרת. וכן דם התמצית. כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע. וכן דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם שמתכנס ללב בשעת שחיטה, אין חיבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית.
דם הבלוע בשאר הבשר שנקרא גם כן דם האברים, כל זמן שלא פרש מתר לאכל הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו כל זמן שלא פרש מן הבשר. ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאכל בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה שלא יהיה על פניו דם בעין. אבל כל זמן שפרש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ חיבין עליו בלאו כמו בדם האברים שמנינו למעלה שהן בלאו.
ולפיכך הרוצה לאכל בשר מבשל בקדירה חיבוהו חכמים להוציא ממנו הדם [שלא](ש) יהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבשול, ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח, שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע וכחו רב ונכנס בבשר, ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כח בו להוציא הדם מתוך העבי. וכן הדבר ידוע ומנסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשעור שנתנו חכמים למליחה ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום. ואחר שהדבר כן בברור ונראה לעין, מתר לתת כל בשר שנמלח כשעורו בקדירה, בין שיהיו המים רותחים או פושרים וצוננים, לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשעור לכל דבר כאלו נתמצה ממנו כל דם האסור. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם אין לו תורת דם אלא כמהל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא (חולין קיב א) רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו.
ויש בבהמה קצת אברים של רבוי דם שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכח האש טרם שיבשלום בקדרה ולא רצו לסמך בהם במליחה לבד, והם המח והכבד, צולים אותם מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלם בפני עצמן או עם בשר אחר, ומנהגן של ישראל תורה היא. עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מתר, ובלבד שלא יכון אדם לעשות כן לכתחילה כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באסורין אוסרין עליו הכל כמו בתחילה, ואני קורא עליו (קהלת י ח) ופרץ גדר ישכנו נחש.
וסדר מליחה כך היא, מדיח הבשר יפה מדם שעליו, ואחר כך מניח עליו מלח בינוני לא עבה ביותר, כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר, (כדי שלא ידבק בו יותר מדי. ד"ו) ומניחו במלחו כדי הלוך מיל, ואפילו לבשר שור עבה, די בכך. ואחר שיעמד במלחו שעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה או בכלי מנקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלש או יותר עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהה הבשר במלחו יותר מן השעור הראוי למליחה אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מחל הבשר והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצונו לומר כל זמן שלא יפלט הבשר שום דבר, לא דם ולא ציר.
וכמה יהיה שהוי זה שנחזיק הבשר שיפלט עדין ציר, אמרו הרבנים שהוא עד שתים עשרה שעות. נשתהא יותר מכן במלחו אסור לאכלו עד שיקלף פני הבשר כלו, ומיהו בקליפה סגי לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאסור הנוגע בצלי קימא לן קליפה, בשאין שם אסור מפעפע, ודם אינו מפעפע. ואם לא רצה לקלף הבשר מתר לאכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כח האש חזק מן המלח להוציאו, ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי, מתר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדירה, כמו שאמרנו.
ויתר רבי דיני מליחה, כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהם מה דינם, והמלח עצמו שמלחו בו מה דינו, ויתר רבי פרטי המליחה, מבארים בחלין פרק כל הבשר [י"ד סימן ס"ט], ובפרק חמישי מכרתות יתבאר גם כן דיני הדם וחלוקי דם הנפש ודם האברים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש, במזיד חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם אכל כזית מדם האברים במזיד לוקה, בשוגג, פטור.

פרשת שמיני

פרשת שמיני יש בה שש מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה.

קמט. שלא יכנסו הכהנים למקדש מגדלי שער.
שלא יכנסו הכהנים למקדש מגדלי שער כמו שיעשו האבלים, כלומר שלא יגדלו שערותיהם, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו. ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל הנביא באר ואמר (מד כ) ופרע לא ישלחו, וכמו כן במצרע (ויקרא יג מה) וראשו יהיה פרוע, ואמרו בספרא (תזריע ה יב) יגדל פרע.
וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר (שם כא י) את ראשו לא יפרע. ואולם נכפלה כדי שלא נחשב מה שנאמר לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת בלבד, וכשיעשו זה שלא על צד האבל שתחשב שיהיה מתר, על כן נתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה הוא שיצוהו השם יתברך להסתפר (עי' בסהמ"צ להרמב"ם ל"ת קס"ג).
משרשי המצוה. הוא הגדלת הבית, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה צה) שנצטוינו להגדילו בכל כחנו מן הטעם שאמרנו. ועל כן ראוי לנו שלא נבא שם מגדלי שער כדרך האבלים, וכעין מה שנאמר במגלת אסתר (ד ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כלומר אין ראוי לבוא אל בית מלכות רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבנין כי כל עניני הבית ומעשיו לחזק ולציר בלב העושים מעשה הכשר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כעור וכל חטא. ועל כן בהיות כונת הבית בזה, ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדלה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתנו על חשיבות המקום וגדלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם ונהיה ראויים לקבלת הטוב.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) שאסור גדול פרע בכהנים הדיוטים אינו אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאין כהן הדיוט נכנס למקדש אינו באסור גדול פרע כלל, אבל כהן גדול לפי שהוא תמיד במקדש אסור בגדול פרע לעולם, כאלו תאמר שאם יהיה לו דרך אנס לעמד חוץ למקדש קצת ימים, מן החיוב עליו אף על פי כן שלא יגדל פרע. וכמה הוא גדול פרע? שלשים יום, כנזירות, שסתם נזירות, אינו פחות משלשים יום, ויתר פרטיה מבארים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שיגדל שערו שלשים יום ועבד שם חיב מיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו, ודברי התורה נוטריקון הם, כלומר הא אם יפרעו ראשיהם ימותו ומכל מקום אין עבודתו פסולה. ומי שנכנס לשם ולא עבד הוא באזהרה, כלומר שעבר על לאו, ולוקה, אבל אינו במיתה אלא אם כן עבד, שכן בא לנו הפרוש. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בסהמ"צ ל"ת קסג) כי פרוע הראש שלא יכנס למקדש מעלה היא מדבריהם ולא מדאוריתא, וראיותיו בספרו. ואמר שלא בא הכתוב לאסר אלא קריבה לעבודה, והוא בכלל לאו דבעל מום שעבד. וכתב עוד שאף חכמים לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שתים ושלשים אמה כמו ששנינו (מדות פ"א מ"ד) המזבח שתים ושלשים אמה, בין האולם ולמזבח שתים ועשרים לא אסרו.

קנ. שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים.
שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים, שנאמר (ויקרא י ו) ובגדיכם לא תפרמו, פרוש אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה מניעה זאת בכהן גדול, שנאמר עליו (שם כב י) ובגדיו לא יפרום. וכפל המניעה בו מפני תוספת דבר שבו, שאינו רשאי לקרע על מת שימות, ואפילו שלא בשעת עבודה. ואמרו בספרא (אמור ב ג) ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם על מתו, יב בזבחים כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהם הא כיצד כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלן.
משרשי המצוה. כתוב בפריעת הראש הקודם לזה (מצוה קמט). ודין פרועי ראש וקרועי בגדים, שוים בכל דיניהם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא שם) שחיוב קריעה זו הוא שתהיה כמו קריעה שקורעין על המתים, ומן הדומה שהיא טפח, שכן אמרו במועד קטן (כב ב) שאין קריעה פחותה מטפח. ויתר פרטיה מבאריסיב.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. והעובר עליה ונכנס למקדש מן המזבח ולפנים קרוע בגדים ועבד חיב מיתה בידי שמים, ואם לא עבד הרי הוא באזהרה ולוקה. וזהו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (הל' ביאת מקדש פ"א הט"ו), אבל לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (בספהמ"צ שם) אין מלקות בנכנס למקדש קרוע בגדים, שאין אסור הכניסה בלא עבודה אלא מעלה מדבריהם אבל אם עבד והוא קרוע בגדים לוקה, לפי מה שכתב בשם בעל הלכות.

קנא. שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה.
שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה מניעה זו כמו כן בכהן גדול ואמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא (שמיני מכילתא דמילואים פיסקא מב) ומפתח אהל מועד יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה? תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הוי אומר בשעת העבודה. כי שמן משחת יי עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה, שאם יצאו בשעת העבודה חיבים מיתה. מנין לכל הכהנים שבדורות? שנאמר כי שמן משחת יי עליכם.
וכתב המעתיק בשם הרמב"ם. זכרונו לברכה (ל"ת קסה) דע שיש בכהן הגדול תוספת, שהוא לא ילך אחד המטה, וזהו נגלה בלשון הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, וכך נתבאר בפרק שני מסנהדרין (יח א) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא. ולמדנו מזה שמתר לו לעבד ביום שימות לו מת וכך אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (פד א) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שעבד [שלא יצא] חלל. כלומר כהן הדיוט, שאין העבודה מתרת לו והוא אונן, הוא מזהר על זה. כלומר שלא יעבוד אונן. וכך נתבאר בסוף הוריות (יב ב) זה העקר, שכהן הדיוט אונן לא יעבד, וכהן גדול עובד והוא אונן.
הנה נתבאר לך שאמרו הנה ולא יחלל שמוהו שלילות לא מניעה, לומר שלא תהיה עבודתו חלין, ואף על פי שהוא אונן. ומן הנראה מדברי הרמב"ן זכרונו לברכה, כי הוא סובר כי לא יחלל אינו שלילות, אבל הוא מניעה לכהן גדול שנצטוה שלא יצא מן המקדש מפני מתו ולא יחלל עבודת השם יתברך, כי חלול יהיה לעבודה שיניחנה המשרת הגדול בשביל שום דבר בעולם והוא יפרש כל ענין זה בדרך אחרת, כמו שכתב בפרוש החמש (שם כא יב).
משרשי המצוה. היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת השם אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר, ועל כן הזהרו על זה במיתה.
דיני המצוה. כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכהן הדיוט אף על פי שאינו רשאי לצאת מן המקדש בשעת עבודה כמו שנאמר (שם י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, מכל מקום אם מת לו מת שהוא ראוי להתאבל עליו אינו עובד, לפי שהוא אונן, ואונן אסור בעבודה. ואף על פי שאינו עובד, הזהר שלא לצאת משם, עד שתגמר העבודה שהיה הוא עסוק בה מן הטעם שאמרנו לכבוד הדבר, שלא יהא דומה כעוסק בדברי עראי. ויתר עליו כהן גדול שהוא חיב שלא יצא מן המקדש וגם שלא להניח עבודתו כלל בשביל אנינות, שנאמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו'. ובא הפרוש בזה המקרא כלומר שלא יצא אלא יעבוד עבודתו שהוא עוסק בה ולא תהא עבודתו מחללת בשביל אנינותו. ויתר פרטיה מבארים בזבחים [הל, ביאת מקדש פ"ב]
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ואם עבר ויצא בשעת עבודה לוקה.

קנב. שלא להכנס שתויי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי.
שלא להכנס שתוי במקדש. וכן שלא להורות. כלומר שלא נדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שכור, שנאמר (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד. ולשון התלמוד (עירובין סד א) שתה רביעית אל יורה. ולשון ספרא (שמיני א ב) יין אל תשת אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים? תלמוד לומר ושכר. אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה, ועל שאר המשכרין בלאו. ושם נאמר מנין שאין חיב אלא בשעת העבודה?
תלמוד לומר (שם) אתה ובניר ולא תמותו אתה ובניך במיתה ואין ישראל חיבין מיתה על ההוראה.
שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היקר כמו עניני המקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מישב בדעתו ומכון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין הרי זה אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחיב מיתה בידי שמים (סנהדרין כב ב) שנאמר ולא תמותו. וכן אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל לכנס למקדש כלו מתחלת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכר או פרוע ראש דרך נוול, כלומר, ששערות ראשו גדולים ביותר, או קרוע בגדים. ואף על פי שאינו באזהרה, אסור יש בדבר, והאסור אינו אלא מפני כבוד הבית. ולפיכך ישראל מתר לכנס שם בשערות ראשו מגדלות יותר משלשים יום, שאין זה נוול אצל בני אדם. ואף על פי שהכהנים הזהרו בזה לגודל קדשתן וקרבתן בבית הקדוש שראוי שלא יהא בהם דבר יתר כלל, רק שיהו כלם יפים ומום אין בם אין שאר כל אדם בגדר שלהם רק שלא יכנסו שם בשערות גדולים ביותר, כמו שאמרנו.
ושעור היין (כריתות יג ב) שישתה האדם ויהא אסור לכנס למקדש או להורות הוא רביעית לג שהוא ביצה ומחצה ושישתה אותו חי ובבת אחת, ובתנאי שעברו על היין ארבעים יום משנעשה. חסר אחר מאלו פטור אבל אסור, ואינו מחלל עבודה בכך. שתה יותר מרביעית מן היין אף על פי שהיה מזוג ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט חיב מיתה ופוסל העבודה. היה שכור משאר המשכרים אסור להכנס למקדש. ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר המשכרים, אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חיבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה, ואין מתחללת אלא בשכור מן היין.
וכשם שאסור לכהן לבוא למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי אפילו שתה דבש תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו אל יורה, שנאמר בפרשה יין ושכר אל תשת, ולהורות את בני ישראל ואם הורה בדבר שהוא מפרש בתורה עד (שיודו)[שיודעוהו] בו הצדוקין מתר. כגון שהורה שהשרץ טמא והדם אסור וכיוצא, בהן. ומתר לשכור לקרות בתורה. ואפילו הלכות ומדרשות. והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד שלמודו הוראה היא. שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט או [אם] הלך כדי מיל, כבר עבר היין ומתר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג, אם ישן שינה מעט או הלך בדרך מוסיפין בשכרותו, אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר בעולם. אנשי משמר מתרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן (תענית טו ב) ואפילו שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן אותו היום אסורין, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסיען. ואנשי משמר של אותו יום אסורין לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדין לא סר יינו מעליו.
כהן שיודע מאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים הם בעבודת היום, אסור לו לשתות כל אותו היום. היה יודע מאיזה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו, אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מתר לשתות תמיד, לפי שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.
ונוהג אסור ביאת מקדש בשכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות, ומניעת ההוריה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלמוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו.
ועובר עליה ונכנס שתוי יין מבין האולם ולמזבח ולפנים חיב מלקות. ואם עבד עבודה חיב מיתה בידי שמים. ואם שתה משאר המשכרין ועבד חיב מלקות לבד, לא מיתה. וכן כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן בין ישראל עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר המשכרין. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בסהמ"צ ל"ת עג) כי מעלה היא מדבריהם שלא להכנס למקדש שתוי יין. ואין מן התורה אלא שלא יעבד שתוי.

קנג. מצות בדיקת סימני בהמה וחיה.
שנצטוינו לבדק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכל מהם. והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר (ויקרא יא ב ג) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו'. ולשון ספרא (שמיניג א) אותה תאכלו אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה כלומר ונלמד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה ונאמר במקום אחר (שם כ כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו' וכתוב עוד (שם יא מז) להבדיל בין הטמא וכו'.
משרשי מצות אסור המאכלות, כתבנו באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמג) מה שידענו, והוא השרש המספיק כפי הפשט בכלן. וענין הצווי לבדק סימניהם הולך אחר טעם אסורן, שכל מה שבא לנו אסור עליו ראוי ומחיב עלינו לבדקו יפה. והנני לא חשכתי עטי מכתב דברי הרמב"ם זכרונו לברכה בכאן (בסהמ"צ עשה קמט) שחשב המקרא הזה למצות עשה מפני שיעדתי בדאש דברי לכתב המצות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בענין זה בסברת הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב (בהשגותיו לבהמ"צ שורש ו) שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות על כל פנים יתחיב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם. גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים שיחשב הרמב"ם זכרונו לברכה לשלשה, והרמב"ן זכרונו לבדכה לא יחשבם.
מדיני המצוה. שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שינים פלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל, וכל שמפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. ועשרה מינים הם בין בהמות וחיות המתרין, שלשה בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפרשין בכתוב (דברים יד ה) איל וצבי וכו'. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מתר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה, ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה. וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אלא מפי השמועה למדנו (חולין נט ב) שהיא נכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן כרוכות, חדוקות הדורות כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מבלע בהן, והדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלה בקרניה חיב אדם לנהג אסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה, כגון שהרגל בהם, מתר לו לבטח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדק בקרנים על כל פנים. ויתר פרטיה בחלין (שם א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואם עבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהתר אכל, בטל עשה זה של בדיקת הסימנין.

קנד. שלא לאכל בהמה וחיה טמאה.
שלא לאכל בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא יא ד ז) את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, ואין לוקין עליו.
ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחמר שאנו אומרים החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו קל וחמר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן. ולשון ספרא (שמיני ג א ב) אתה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן? נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחמר. ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחמר בזה הענין מבאר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שיך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה לוקה מדאוריתא. ופרוש מפרסת פרסה הוא שפרסותיה סדוקות. ופרוש שוסעת שסע כלומר שתהא הפרסה מבדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחברת למעלה או בהפך טמאה היא. ופרוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעים ומשיבה אותו לפיה לכתשו ולטחנו הדק.
משרשי המצוה. מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים שהם כלים לנפשות לפעל בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעלתן ולא ינעלו [דלת] בפניהם רע מזג הגופות וטמטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור. ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל אסור בהמה טמאה לעבר עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו, אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. (מאכלות אסורות ב ג) אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כדיתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמתר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מתר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השנים מוצצו ובולעו, והא קימא לן (בכורות ה א) כל היוצא מן הטמא טמא. ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו ושאר פרטי המצוה מבארים בפרק שלישי מחלין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ"ב]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובד עליה ואכל כזית בהמה טמאה או שתה רביעית מחלבה במזיד, לוקה, ובשוגג, פטור.

קנה. מצות בדיקת סימני דגים.
לבדק בסימני דגים, כלומר שהרוצה לאכל מן הדגים שיבדק תחלה בהן יפה הסימנין שנתנה התורה בהן, והן סנפיר וקשקשת, שנאמר (ויקרא יא ט) את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' כבר כתבנו במצוה הקודמת לזו ((מצוה קנג) במצות בדיקת סימני בהמה וחיה) שהרמב"ן זכרונו לברכה לא יחשב במנין המצות בדיקת סימנין במנין שהתירה התורה, וכי האמת אתו בזה לפי הנראה לנו. ואף על פי שמצאנו בגמרא (חולין סו ב) בפדוש בקצתן זו מצות עשה, הכונה בענין לחיב במינים הטמאים בעשה ולא תעשה עם הכלל הידוע לנו לאו הבא מכלל עשה עשה. וכמו שנכתב גם כן בעזרת השם במצות הלואת הנכרי (מצוה קעג), שחשבה הרמב"ם זכרונו לברכה למצוה (בסהמ"צ עשין קצח), ולא בא הכתוב לפי הדומה רק לחיב בעשה ולא תעשה בהלואת ישראל ברבית.
שרש המצוה כתבתיו גם כן למעלה בסימני בהמה, והוא כלל לארבעת המינין.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) שסנפיר הוא מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן, וקשקשת היא אותה קלפה שעליו הדבוקה בכל גופו, ואף על פי שלא נמצא הקשקשת כי אם במקצת גופו, ואפילו אחת לבד, דיו וכשר. ואמרו בתוספתא (חולין פ"ג ה"ט) והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפיריו, אבל בשאר גופו, לא סגי לן בפחות משתים. וכל שנמצא בו קשקשת אפילו אחת במקומות הנזכרים, אין צריך לבדק אם יש לו סנפיר, כי בודאי יש לו, אבל כשימצא בו סנפיר, צריך לבדק אם יש בו קשקשת, כי יש דגים טמאים הרבה שיש להם סנפיר. וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים (שם סו א) אף על פי שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל, כגון הסלתנית והאפיין, הרי זה מתר, וכל שיש בו קשקשים בעודו בים, אף על פי שהוא משיר אותן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס כספ (ת) יס אפנסתים ואטונאס הנקרא בירט בלע"ז, הרי זה כשר, שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם, ומן הטעם שכתבנו באסור המאכלות לפי הפשט.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ולא בדק יפה, כגון שראה סימן אחד לבד בדג וסמך על האחר בלא בדיקה אף על פי שנמצא אחר כן כשר, בטל עשה זה.

קנו. שלא לאכל דג טמא.
שלא לאכל דג טמא, שנאמר (ויקרא יא יא) מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. וסימני דגים כשרים כתבנום למעלה במצות עשה (מצוה קנה) שהיא לבדק בסימני דגים שחשבנו מן המנין לכבוד הרמב"ם זכרונו לברכה.
משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה עג) בענין אסור המאכלות שהאל ברוך הוא הרחיק מעמו כל מה שנזק נמצא בו, הן בהמה או עוף או דגים, מן הטעם שאמרנו שם.
דיני המצוה. כתבנו למעלה גם כן, והם בחלין פרק שלישי [י"ד סי, פ"ג]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מדג טמא במזיד, לוקה. בשוגג, פטור.

קנז. שלא לאכל עוף טמא.
שלא לאכל עוף טמא, שנאמר (ויקרא יא יג) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו'.
משרשי המצוה. מה שכתבנו במאכלות אסורות (מצוה עג, וקמז).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, כלומר שהן מפרשין בתורה, והן פרסה חלוקה לגמרי, כמו השור והכבש, ומעלה גרה. וסימני העוף לא נאמרו לפי שהתורה פרשה לנו בשם כל הטמאים שבעולם, וכיון שכן הוא, אין צרך לכתב סימניהן, כי כל עוף הנמצא בעולם חוץ מהם, הוא כשר. ומכל מקום מפני שכל אותן מינין שהודיעתנו התורה אין כל אדם בקי בהן, הודיעונו חכמים סימנין בהם כדי שיכיר אותן כל אדם ויוכל לאכל מן העופות אף על פי שאינו מכיר אפילו אחד מכל המינין הטמאים המפרשים בכתוב.
נמצא לפי דברינו, שכל המכיר יפה כל המנוין בתורה שהן עשרים וארבעה מינין, יכול לאכל מכל עוף אחר שימצא, כיון שאמרו שכל עוף שלא נזכר במנין הטמאים בתורה, כשר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם סג ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורים מרבים על הטמאים לפיכך פרט הטמאים. כלומר פרט כל הטמאים שבעולם, כן הוא הפרוש לפי דעת רב הרבנים. כי כל הטמאין שבעולם הזכרו בתורה. ומי שאינו מכירן אמרו חכמים זכרונם לברכה (שם נט א) שאלו סימניהם כל עוף הדורס, בידוע שהוא ממיני הטמאים שבתורה ופרוש דורס כלומר שנועץ הצפרנים על עוף אחר ומטיל בו ארס כמנהג הנץ ושאר העופות שצדין בהן בני אדם. ויש שאינו דורס והוא גם כן ממיני הטמאים.
ואמרו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם סב א) דרך כלל, שכל שיש בגופו שלשה סימנין אלו שיש לו אצבע יתרה, והוא האצבע הגדול [ה] שיוצא [ת] יותר משאר האצבעות, וזפק, הוא מקום רחב בסוף הושט, שמקבץ העוף שם המאכל בתחלת האכילה, וקרקבן נקלף, והוא המקום הטוחן בו העוף המאכל הנקרא בלעז ונטראי, ויש לו עור דק בתוך הבשר לפנים, ואותו העור נקלף ממקצת העופות, מכיון שיש לו לעוף שלשה סימנין אלו בידוע שאינו ממין הטמאים ומתר. שני כללים אלו שכללנו, אחד לאסור ואחד להתר כל עוף שהן בו אין צריך שום אדם לשאל עליו לבקי בעופות, אלא יאסר האסור ויתיר המתר מיד, שאין בזה פקפוק.
ונמצא לפי כלל זה, שארבעה סימני טהרות הן בעופות, ואלו הן אינו דורס, ואצבע יתרה, וזפק, וקרקבן נקלף. וכבר כללנו שכל עוף שנמצא חסר אחד מהם והוא המיחד שבהן, דהינו אינו דורס, כלומר שיהיה דורס, שהוא טמא לעולם ואינו צריך לבדק בו דבר אחר. ואין צריך לומר אם חסר מכלן. שאין בו אפילו אחד מסימני טהרה אלו שאסור. שהרי אפילו האחד המיחד לבד יאסר, כמו שאמרנו כל שכן אם חסר מכלן. והנשר הוא גם כן שאין בו אחד מכל סימני טהרה. נמצא עוף חסר מן השנים, כלומר שיהיו בו שני סימני טהרה לבד ויחסרו ממנו השנים האחרים. והאחד מן השנים של טהרה שימצאו בו יהיה שאינו דורס, כל עוף שהוא כן, הוא טהור לאכל לכל מי שמכיר עורב וכל מין עורב, לפי שאין בכל מין הטמאים שיהיה כן כי אם עורב ומינו שהוא כן שאינו דורס ויש לו סימן אחד בגופו מסימני טהרה, וסימן זה של טהרה אינו קבוע בכל מין העורב אלא יש במין העורב שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס, ויש שיש לו זפק ואינו דורס, ויש שקרקבנו נקלף ואינו דורס. כלל הדבר, כי במינו ימצאו שני הסימנים אלו של טהרה ולא במין אחר, כן פרשו קצת מן המפרשים. ויש שאמרו כי לעורב שני סימני טהרה בגופו מלבד שאינו דורס.
נמצא עוף חסר השלשה סימני טהרה ולא ישאר לו כי האחד המיחד, והוא שאינו דורס, טהור לעולם, לפי שאין בכל העופות הטמאים, שלא יהיה בגופם אחד מכל סימני הטהרה אלא שאינו דורס חוץ מפרס ועזניה שהן כן. והן אינם מצויין בישוב, ומכיון שאינן מצויין בישוב, אין לספק בהן. ויש מן המפרשים שאמרו, כי לרבותינו זכרונם לברכה לא היו מצויין, אבל עכשיו מצויין הן, וקורא אני עליהן (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה. כי הם אמרו דלא שכיחי בישוב, כלומר שמרחיקין הם לעולם ממקומות הישוב, ומכיון שטבעם כן, הארץ לעולם עומדת (שם א ד), והדין שוה בכל זמן. נמצאו בגופו שלשה סימני הטהרה, והם אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף, בידוע שהוא כשר, וגם הרביעי הוא [בו](כן). כלומר שאינו דורס, שאין בעולם עוף בשלשה סימנים אלו שיהיה דורס, ואין צריך לבדק אחריו כלל, אלא שיאכלנו מיד. אבל נמצאו בו שלשה סימני טהרה ויהיה אחד מן השלשה שאינו דורס בזה ודאי יש לספק, כי רב הטמאים הם כן שיש להם שלשה סימני טהרה כאלו, וצריך כל אדם לשאל על עוף כזה אם אינו מכיר כל (הטמאים) המנויים בתורה. נמצא לפי דברינו, שכל עוף שיספק עלינו אם טמא או טהור, יהיה על כל פנים בשני צדדים שיהיו לו שלשה סימני טהרה, והאחד מהם אינו דורס, כמו שאמרנו, שיש לספקו ברב מיני הטמאים, או שיהיו לו שני סימני טהרה ואחד מהם אינו דורס שיש לספקו בעורב ומיניו, אבל כל שאר הצדדין אינו בא לידי הספק אלא נדין אותו או בטהור או בטמא מיד. שית דעתך בדבר כי כן הוא לפי כללנו זה. וכלל זה כתבנו אותו לפי סברת קצת המפרשים, כי הרבה פרושים נתפרשו בענינים אלו של עופות, וכל העופות המספקים אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין סד ב) שהן נאכלים במסורת, כלומר שאם קבלו בני המקום ונהגו בפשיטות לאכלו בחזקת טהור, שאין לפקפק עליו כלל ואין צריך לבדקו. ויתר פרטיה בפרק שלישי מחלין [י"ד סימן פ"ב].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מעוף טמא במזיד לוקה, בשוגג פטור.

קנח. מצות בדיקת סימני חגבים.
לבדק בסימני חגבים, והם הסימנים שכתובים בתורה (ויקרא יא כא) אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגו', שנאמר (שם) את זה תאכלו מכל שרץ העוף. וענין שרשה כמו בשאר המינים.
דיניה. פרשו זכרונם לברכה (חולין סה א) ששמנה מיני חגב טהור הם. ואלו הן אחד שנקרא חגב, שני שנקרא [ז] רבנית והוא מין חגב, שלישי שנקרא חרגל, רביעי ערצוביא והוא מין חרגל, חמישי ארפה, ששי צפרת כרמים, והוא מין ארבה שביעי סלעם, שמיני יוחנה ירושלמית, והוא מין סלעם. מי שהוא בקי בודק בהן לפי בקיאותו ובשמותיהן ואוכל, והציד ישראל נאמן עליהם ובעוף. ומי שאינו בקי בהן, בודק בסימנים שנתנה התורה בהן. ושלשה סימנין הן. ואלו הן ארבע כנפים שחופות רב בארך ורב הקף גופו, וארבע רגלים, ושתי כרעים לנתר בהן על הארץ. ויש אומרים שצריך לדעת שיהא שמו חגב. ויתר פרטיה מבארים בפרק שלישי מחלין [י"ד סימן פה]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל ולא בדק יפה, בטל עשה.

קנט. מצות טמאת שמנה שרצים.
להיות שמנה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב וגו'.
משרשי המצוה. הקדמה, לא יספק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע"ה אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכלן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וכן לא יספק כל מי שיש בו מח בקדקדו כי השם יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כלה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר [את](אל) בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע [ה] לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה.
וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועמק חכמתן וחזק בינתן ורב קדשתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן כי יכסף להציץ מן החרכים להתענג בזהר מראיהן וללקט מעליהן לחגר בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם.
ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדלה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל אסור המאכלות והרחקת הטמאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומשג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטמאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטמאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבד מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם ונטמתם כתיב כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בענין הטמאה.
ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עקר המחלה, ועל כן בכל הרחקות הטמאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שרשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שרשי מצות הטמאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחדוש פדה אדמה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם (מצוה קצז) נאריך בענין בעזדת השם לקבל שכר ביגיעה למצא דברי חפץ.
דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ"א מ"א) ששמנה שרצים הם נקראים אב הטמאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החלוק שיש בענין הטמאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים. והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמנה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושעור טמאת השרץ בכעדשה שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב).
ודין(חולין קכח ב) בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון, ודין (מעילה יז א) דמן וגידן וצפרנן ועורן וביצתן. ודין כל שנטמא בהן שאסור לאכל תרומה וקדשים ולכנס למקדש עד שיטבל, וענין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו (מצוה קעה) בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכל אפילו תרומה עד הערב שמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה, ויתר פרטיה מבארים בסדר טהרות וברב מסכת כלים וטהרות [הלכות אבות הטומאה פ"ד].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. לענין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטמאה עד שיטבל במים כדינו. ומכל מקום, עכשיו שאין לנו בעונותינו לא מקדש ולא טהרות. אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא אפילו לדעת בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי לגע בקדשים עד שיטהר. ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטמאה, כי הנפש מתעלה בטהרה. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שאין לנו לחשב במנין המצות שלו כל דיני הטמאות. ובספר המצות (בסהמ"צ עשה צו) כתב טעם נכון לדבריו, והדעת נוטה אחריו, ומחפצי בקצור בחבור זה, לא רציתי לכתב כל טענותיו.
הנה במצות צ"ו בספרו תמצא הענין בארכה. ובסוף הענין אמר, שהשם מנענו מעשות הדברים בטמאה ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר הוא הטמאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן. וזהו שאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת איזה דבר הן המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה.

קס. מצות ענין טמאת אכלין.
שנצטוינו בשמירת טמאת אכלין ומשקין, ולהתנהג בענין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל ענין טמאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם, שנאמר (ויקרא יא לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים.
משרשי הטמאה והטהרה, במצוה הקודמת תראה להג הרבה אין צרך להחזירו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא ט א) שנאמר בתורה (שם) מכל האכל אשר יאכל, פרושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (טהרות פ"ח מ"ו) שכל אכל שאינו מיחד לאדם אינו מקבל טמאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אכל לענין קבלת הטמאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחבר אפילו בשרש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אכל לקבלת הטמאה, ואפילו נגעו בו כל הטמאות טהור הוא.
וכן אין כל אכל שבעולם נקרא אכל לקבל טמאה, עד שיבוא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגו' (דו"א), ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחלת המחשבה ולומר, כי הענין לפי שהתורה לא תחשב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו כמו שידוע בדיני הפרות לענין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל היא ביד הכהן.
ועל כן גם בענין הטמאה נאמר שאין דיני טמאת הפרות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שתאכלו אותן, היה הענין לומר על כולן דרך כלל שלא יהיו נקראים אכל עד שיכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים. כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פרוש רצון ואנס הנזכר בגמרא בענין זה, לפי הפרושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה, אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפרות, אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם פ"א מ"ו) שהטומן פרותיו במים מפני הגנבים לא הכשרו, לפי שאין המים חשובין לבעלים למשקה שלא נתנום בהם מחמת משקה אלא להטמינם כמו שהיו מטמינין אותם גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומענין זה מה שאמרו זכרונש לברכה (מכשירין פ"ד מ"ג), שהכופה קערה על הכתל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה, הוא עושה מי המטר ראוין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכתל אינם מכשירין.
ודיני ידות האכלים רבים, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת טהרות ועקצים ומכשירין [הלכות אוכלין ומשקין פ"א]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בענין זה טמאת האכלין והכשירן. ומכל מקום עכשו בחוצה לארץ שאין לנו בעונותינו מקדש וקדשים, דיני הטמאות בטלים אצלנו. ומכל מקום אם רצה לנהג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ ולהזהר באכלין לאכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בדיני הטמאות, והוא מתישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.

קסא. מצות ענין טמאת נבלה.
להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכר ממיני הטמאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטמאות מצות עשה, אין ענינו שנתחיב להטמא בטמאה זו ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על ענין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אמרנו שמי שקרב בכך על ענין כך נטמא, ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (ד י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחיב מה שנתחיבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קדש, ולא יקרב אליו, זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על ענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ומין ממיני הטמאה, עד כאן לשונו. ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב ענין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבינו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחלה.
השרש כתוב למעלה (מצוה קנט).
מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטמאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המתרות או האסורות שמתו, כלן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חלין בעזרה וקדשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה. וכל שמתה מאליה או שארע פסול בשחיטתה הרי היא נבלה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחלין (לב א) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהר [ת] ן מידי נבלה, ולפיכך בכל ענין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רבי פרטיה מבארים בסדר טהרות בפזור, וברב במסכת כלים ובמסכת טהרות [הלכות אוכלים ומשקים פ"א]

קסב. שלא לאכל שרץ הארץ.
שלא לאכל שרץ הארץ, שנאמר (ויקרא יא מא) וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל.
משרשי מצוה זו. עם כל מה שבא באסור המאכלות, כבר כתבתי למעלה (מצוה קנט) מה שידעתי, אין צרך להחזירו בכל אחת.
מדיני המצוה. כגון החלוק שחלקו זכרונם לברכה בשמנה שרצים האמורים בתורה משאר שרצים, שהם נחשים ועקרבים חפושית ונדל וכיוצא בהן, שאמרו, ששמנה שרצים האמורים בתורה, שעור חיוב אכילתן כשעור טמאתן שהיא כעדשה, ושעור האחרים בכזית, וכל השעורין (עירובין ד א) הלכה למשה מסיני. ויתר פרטיה מבארים במסכת חלין [י"ד סימן פד]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מתולעים שבארץ במזיד לוקה. ואם אכל משמנה שרצים אפילו כעדשה לוקה, בשוגג פטור.

קסג. שלא לאכל מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפרות.
שלא לאכל מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ (חולין סז א). והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחבר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיון שנעשה בפרי בעודו [בהיותו] מחבר, שנאמר (ויקרא יא מב) לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ואם יצאו על הארץ, אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי שורץ על הארץ נקרא גם כן מכיון שיצא. וכן הוא בספרא (ולא תטמאו)[אל תשקצו] את נפשתיכם בכל השרץ השרץ. להביא את שפרשו על הארץ וחזרו. כלומר אף על פי שהם עכשיו בחורים שלהם, מכיון שיצאו על הארץ, נאסרו, ושרץ הארץ נקראין.
בזה הפרוש שאני כותב בכאן, כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קדם לכן, אני מעלים עין ממה שכתב בו הרמב"ם זכרונו לברכה, אף על פי שיעדתי לאחז דרכו, כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו (ל"ת קעט) שהלאו הזה הוא מכיון שיצאו לאויר או הלכו על שטח הפרי. ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפרוש מצאנו בחלין (סז ב) שנשאר שם ענין זה בתיקו, כמו שבא שם בעי רב יוסף, פרשה לאויר העולם מהו? על גבי תמרה מהו? וגם הרב בעצמו כתב בחבורו הגדול (מאכלות אסורות ב יד טז) שענין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פרושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת. וגם כן מצאתי אחר כך שהרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו לסהמ"צ שורש ט) יתמה עליו הרבה בשגגה זו.
משרשי המצוה. כתבנו למעלה (מצוה קנט).
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים (שבאכלוסים)[שבכליסין] והוא מן קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפדות בתוכן אחר שנעקרו ולא פרשו מתוכן שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ והיו מתרין מן הדין, אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת. ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפרות קדם שנעקרו או אחר כן, יבדק אותם יפה. ואם הם דקים מאד עד שאינו יכול לבדק, ישהה אותן שנים עשר חדש, ואחר כך מתרין לאכל לכתחלה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה (שם חולין נח א) שכל אותן תולעי הפרות אין מתקימין שנים עשר חדש, פירוש אינו מתקים כלומר, כיון שעברו עליו שנים עשר חדש הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם שם ב) הני תמדי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שרין, ואם פרשו תולעי הפרות באויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פרשו ורחשו על גב הפרי, אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פרשה התולעת מן הפרי ונפל [ה] לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא.
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סז ב) תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר או בתוך הבשר, מתרין. והנמצאים במעי הבהמה אסורין, שמבחוץ הם באים. ואף הנמצאים במח הבהמה ובתוך בשרה, אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מתר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה רבתה אותן לאסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין (פי' תולעים הנמצאים בין העור לבשר) שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מתר בלא שחיטה? מפני שהתורה התירה אותו כדדשינן בגמרא (שם סט א) מבבהמה תאכלו. וכן התירו זכרונם לברכה (שם סו ב) במים שבכלים שהתליעו או אפילו בבורות שיחים ומערות, כלומר כל מים מכונסין. ואמרו (שם סו ב) שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פרשו התולעים למקום אחר ואפילו פרשו לדפני הכלי או הבור מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם התר מפרש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה (חולין סו ב) בימים ובנחלים את שיש לו אכל ואת שאין לו אל תאכל. אבל בכלים ודומה לכלים, בין שיש לו בין שאין לו, מתר.
וכן מדיני המצוה מה שאמרו (שם סז א) דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצותא ואחר כך יפל לכוס. ופרוש צבתא הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא דינו כשורץ על הארץ.
ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה (שם צו ב) שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של התר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לענין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות (יג א) חשיבא נמי לענין אסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי בתרומות פרק בצל אמרו, אורי ר' יוסי בר בון בחד עכברא חד לאלף גמרא דילן עדיפא לן דאמר ואפילו באלף לא בטלא.
ופרוש בריה כלומר, שום בעלי חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה שנקרא בריה, לענין דלא בטיל לעולם ואפילו באלף, כל דבר שמתחלת בריתו הוא אסור והוא שלם כלו כבריתו, לאפוקי חסר אפילו כל שהוא, שאין לו דין בריה, ואין לוקין עליו אלא בכזית, והוא משל בעל החיים כמו גיד הנשה, שיש בו כל זה לאפוקי כל פרי שאינו ברית בעל חיים, וכל כיוצא בו.
ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה נאמר מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלד פ"ג מ"ז) שכל דבר חשוב גם כן לא בטיל, כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב, (מאכלות אסורות טז ט) דלאו דוקא שבעה דברים אלה, אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובים בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה.
וזה שאמרנו דבריה לא בטלא והכונה לומר, בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת בריתה, כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחלת בריתו, אבל בהמה כשרה מתחלתה דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי (זבחים עג א), אבל אחר שמתה ודאי בטול יש לה, ואפילו שור גדול מת אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כותה, דאמר בגמרא (ביצה ג ב) גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכן למנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות למנות דרך חשיבות תמיד, שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בלבם תמיד לפי שאין ראוי לפי שעה ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים.
ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל, וכלו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה [אותה] ועל כן אמרו בה שלא תבטל, ואף על פי שכלו מתבטל. ודע זה והבינהו.
ויש מן המפרשים שאמרו, (יו"ד סי' קא ג) שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבשלת כי אז ראויה להתכבד בה. ויש מהם שאמרו (שם), שאפילו בחיה נאמר. ומן המפרשים (רא"ש ורשב"א ביו"ד שם ס"ב) גם כן שאמרו, דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה, אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה, אבל אם נפל אסור בתוכה ונתן בה טעם בטלה הויא מפני שאין האסור שבה ראוי להתכבד. ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה (עד ב) שאינה בטלה, שאני בשר בחלב, דתערבתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה. ויתר רבי פרטי ענינים אלה בחלין ובעבודה זרה [י"ד סי' ק"ה]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על ידי זכר ונקבה או מכל העפושין שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כלה, לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחת, אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה.

קסד. שלא לאכל משרץ המים.
שלא לאכל משרץ המים, שנאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ושרץ המים ידוע ענינו, שהוא מבריות דקות השטות במים והם נקראים שרץ המים. וזה הלאו מיחד בהם מלבד הלאו המיחד לדג טמא, שאין אלו בכלל דגים כלל, כי מין אחר בפני עצמו הוא לגמרי. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל', ת קע"ט) במקרא הזה שעל זה בא ללמד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ שורש ט בד"ה וראיתי לרב ז"ל) חולק עליו בזה, וכתב כי הלאו הזה איננו לאו מיחד על שום שרץ אלא שהוא מן הלאוין הכוללים שאין לוקין עליהם, כמו לא תאכל כל תועבה הכתוב במשנה תורה (דברים יד ג) בתחלת הפרשיות של אסור בעלי החיים. וכן בכאן אמר בסוף כלן אל תשקצו את נפשתיכם בכל מהלכי האדמה שאסרתי, ויכנסו בזה אסור בהמה טמאה ואסור עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ, כי כל האסור והמרחק נכלל בשקוץ כמו כי לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כב כה). והאריכו על הלאו הזה שניהם זכרונם לבדכה הרבה, וגלגלו בו מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (טז ב) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, וכל אחד יפרש בה הנראה אליו בענין.
ואם באתי לכתב כל טענותם בדבר כמות שהן, יארך הענין עד שלא יכילנו קלף גדול ואצא מגדר מלאכתי זאת. ואולם לפי דעתי עקר מחלוקתם בענין תלוי אם לוקין באסור אחד שני מלקיות אם לא, שהרמב"ם זכרונו לברכה כתב (שורש ט) בעקרי המצות שעשה וקבע בה מסמרים שלא נלקה לעולם על עברה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין, כאלו תאמר על דרך משל שיבואו בתורה בחמש מקראות או אפילו במאה לא תאכל חזיר, אם אכלו, לא ילקה לעולם באכילה אחת אלא מלקות אחת. ואף על פי שאותן הלאוין לא יבואו לדרש מהן שום דבר רק לתוספת לאוין, אף על פי כן לא ילקה לעולם אדם על אסור אחד לבד רק מלקות אחת.
ומצד השרש הזה הקבוע אליו היה לו לדחק בפרוש אותה שמועה דגמרת מכות (שם) הרבה ולפרשה שלא כפרוש כל המפרשים שקדמוהו, והוא בעצמו כתב, שלא ראה פרוש אדם שקדם לו שיפרשה כמוהו. וכלל פרושו בדבר הוא שיחזר לעולם, כי מה שאמרו שאדם לוקה באכילת בריה אחת הרבה לאוין שיהיה באותה בריה תוספת ענין שיתיחד הלאו באותה תוספת ולא שילקה לעולם מאסור אחד לבדו שתי מלקיות, ואפילו נאמרו בתורה אלף לאוין כמו שאמרנו, ולכן יאמר הוא שהבריה שיחיבו עליה חכמים זכרונם לברכה הרבה מלקיות היא כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתאמר שתהיה תכונתה בענין שאפשר לקרותה שרץ הארץ, ושרץ העוף כגון שיהיו לה כנפים, ושרץ המים שתשוט גם כן במים עם היותה מתעופפת באויר. כמו שנראה כן לפעמים בקצת מיני השרצים. ועל הדרך הזה עם קצת דחק שידחק בפרושו יפרש שמועה זו דגמרת מכות, אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, וכו'. ויגע למצא בגוף בריה אחת ששה ענינים חלוקים.
והרמב"ן זכרונו לברכה לא נצטרך לכל זה, כי הוא יסבר שיש לנו ללקות על אסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה ולא יצטרכו לנו לדרשות אחרות, והרבה ראיותיו על זה ראיות חזקות כראי מוצק לפי הדומה. ופרוש השמועה דגמרא מכות כפרוש הראשונים יפה. ולאו דשרץ המים דריש ליה הרמב"ן זכרונו לברכה ממה שכתוב בפרשת אסור דגים וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם. וזה באמת יהיה דבר הלמד מענינו, שבפרשה זו ידבר באסור דגים שגדלים במים, ושם ידבר גם כן משרץ המים. שמענה בני, ואם תזכה בחר לך לדעתך, אלו ואלו דברי אלקים חיים הם.
משרשי אסור המאכלים, כתבנו למעלה (מצוה עג, וקנה).
דיניה קצרים. וכלל הענין כי כל אותן הבריות קטנות, כמו התולעים והעלוקה וכיוצא בהם שגדלים במים נקראים שרץ המים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה אחת שלמה מהן, ואפילו קטנה ביותר לוקה, ואם אינה שלמה, אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית. ומכל מקום אסור לאכל מהן דבר תורה אפילו פחות מכזית. שחצי שעור דאוריתא הוא אסור, אבל אין חיוב מלקות אלא על אכילת השעור המקבל.

קסה. שלא לאכל מן השרצים המתהוים מן העפוש.
שלא לאכל מן השרצים המתהוים מן העפושים, אף על פי שאינן מין ידוע ולא יתהוה מזכר ונקבה, שנאמר (ויקרא יא מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשון ספרא (פר' שמיני יב ד) השרץ הרומש על הארץ אף על פי שאינו פרה ורבה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה כי בשרץ הנולד מזכר ונקבה נאמר שורץ ואשר הוא נעשה מן העפוש נאמר עליו רומש. והרמב"ן זכרונו לברכה (סהמ"צ שורש ט דה והפירוש) הקשה עליו מן המקראות דכתיב וכתב כי בכלן נאמר רומש ושורץ.
השרש ידוע.
דיניה קצרים. שכל פרטיה יכנסו בכלל אחד, שנאסרו לנו כל שרצי העפושים שבעולם הרומשים בארץ, חוץ משרצי עפושי הפרות שנעשו שם אחר שנעקרו, שרצי עפושי המים שבכלים, הכל כמו שאמרנו למעלה (מצוה קסג).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה מכל העפושים שבאשפות ובכל המקומות, אפילו קטנה שבקטנות, מכיון שאכלה והיא שלמה, לוקה עליה, ואם אינה שלמה, שעורה בכזית כמו שאמרנו.

פרשת תזריע

פרשת תזריע יש בה חמש מצות עשה ושתי מצות לא תעשה.

קסו. מצות ענין טמאת יולדת.
לטמא היולדת. כלומר האשה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה וכל שכן לטהרות שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועים כשתלד נקבה, שנאמר (ויקרא יב ב ה) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו'.
משרשי המצוה. הקדמה, אין ספק כי חליי בני אדם יבואו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאיזו סבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית הישר, ולא קבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף, וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם ויחלו.
וכבר אמרנו באזהרת טרפה (מצוה עג) ואסורי מאכלות (מצוה קמז קמח) כי האל ברוך הוא רחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה. וכמו כן מן השרש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנדה והזבה ימים מספר עד שיתנקו מאותו המותר שבהן שהוא דבר רע ומחליא, וכמו שאמרנו כי כל מותר משרש מחלה הוא. על כן אמרו זכרונם לברכה (רש"י ויקרא שם), שאין אשה רואה דם שלא יהו ראשה ואבריה כבדים עליה, ואין ספק כי באותו המותר מחלה להן ולכל הקרב בהן שום קרבה, וכל שכן בתשמיש המטה שהוא תכלית הקרבה החמרית, וגם הולד הנולד בעוד שאותו המותר מתגבר עליה מעתד לחלאים רעים. ומן השרש הזה שאמרנו מצד המותר, צותה התורה להיות טמאה מן הזכר שבעה, ומן הנקבה שבועים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר יורה חם בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נדה כה ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וידוע כי החם מותריו הם מעטים וימהר פעלתו לעולם, דבר משכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים.
והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועים לנקיון גופה. וכן מצאתי הענין אחרי כתבי זה להרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא יב ד), וזה לשונו, בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלחה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעפש שבהן ומפני קרירותן, ובידוע כי החלאים הקרים צריכים בנקיונם אריכות זמן יותר מן החמים. עד כאן.
ובדומה לזה יהיה הענין גם כן בנדה וזבה, כי הנדה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסק בשביעי מבעוד יום מדין תורה, והזבה צריכה שבעה נקיים, לפי שהזיבה תורה על רב מותרי האשה וזהו המשך הרקת דמים ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברב הנשים. ואפשר לנו לומר שחלי הרקת הדמים בנשים מחדש לחדש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן.
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנדה (לא ב) על צד הפשט. רצוני לומר שכונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצות מלבד רב עקריה הגדולים והחזקים. וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המכשר ולא יקוצו זה מזה לרב התמדת הקרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רב האמות שאינם גדורים בגדרינו החמורים, וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא תתנול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרנו בנדה (שם).
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סו א) שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם, שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו טמאה טמאת לדה, ואפילו הפילה שליא או שפיר מלא מים או דם, הרי זו חוששת ללדה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאים עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נמוק בתוכו, ותשב מספק ימי טמאה של נקבה שהם שבועים, וימי טהר של זכר שהם שלשים ושלשה יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר. וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעברו עליה ארבעים יום משנתעברה, אבל לא עברו עליה ארבעים יום, אינה חוששת ללדה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללדה, כלומר ולא יהיו לה ימי טהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטמאת נדה. ואף על פי שילדה לדה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אנו אומרים, מכיון שילדה אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ושמא היה מועט ונאבד, וכל אשה שיש לה ימי לדה לטמאה, יש לה ימי טהר מדין תורה, וימי הטוהר הם שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה. והענין הוא כן, דין תורה, שהאשה אחר שילדה מונה שבעה ימים מיום שילדה, ובין שילדה מתחילת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה, מונה אותו היום של לדה יום אחד ומשלים עליו ששת ימים, ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך שלשים ושלשה יום, ואחר ארבעה עשר לנקבה בתוך ששים וששה יום.
ועל זה אמרו זכרונם לברכה (נדה לה ב), כי מעין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו. כלומר שדמי הלדה שטמאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה ממקום אחד הוא והוא מן המקור, שהוא מקום טמאה יוצאות שניהן, אלא שהתורה תתלה הענין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר בזמן השני, וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחיב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו הזמן, הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו.
ועכשו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהג טמאה בדמי טהר כמו בדמי טמאה. וכלל הענין שאין האשה עכשיו עולה מטמאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב, זהו כלל גדול ועד היום נוהגים כן בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה נצלנו מכמה ספקות. ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת, כגון אם תתחיב לישב על טמאת זכר או על טמאת נקבה, שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנדה. ודין המפלת כמין בהמה וחיה ועוף מה דינה, ואם פנים כפני אדם או אין פניהם כפני אדם מה דינה והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות. והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחת וירך אחת. והמפלת זכר וסנדל עמו, והיא הבריה שאינה נכרת אם זכר או נקבה. ודין האשה שיוצאת מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה. ויתר רבי פרטיה בעניני טמאתה, הכל במסכת נדה. (י"ד סי' קצ"א). וענין דיני קרבנות, מפזרין בהרבה מסכתות. ומהן הרבה בזבחים וערכין וכריתות וקנין ונגעים (י"ד ס' קכג).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן לענין שהיולדות טמאות. והעובר עליה ובא עליה במזיד בתוך הזמן המגבל לאסור או אפילו אחר זמן המגבל כל זמן שלא טבלה בטל עשה זה, וגם עבר על לאו כמו בנדה, וכענין שכתוב (ויקרא יב ב) כימי נדת דותה תטמא. וחיב כרת, בשוגג חיב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.

קסז. שלא יאכל טמא מן הקדשים.
שלא יאכל טמא מן הקדשים עד שיטבל ויעריב שמשו, ואם הוא טמא שצריך כפרה עד שיביא כפרתו, שנאמר (ויקרא יב ד) בכל קדש לא תגע. ולשון ספרא (תזריע א ח) בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, מה מקדש הנכנס בו בטמאה ענוש כרת, אף האוכל קדשים בטמאה ענוש כרת. ואמרינן במכות (יד ב) בכל קדש לא תגע, אזהרה לאוכל, אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע, וכו' כדאיתא התם.
משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לג ב) שהטמאה שחיבין עליה היא שנטמא בטמאה דאוריתא שחיבין עליה כרת, פרוש על ביאת מקדש וקדשיו כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכג). ומה שאמרו זכרונם לברכה, (זבחים לד א) שאין חיבין על אכילת קדש שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו כלומר האמורין, וכמו כן הורונו זכרונם לברכה (מעילה י א) שכל שיש לו מתירין אין חיבין עליו משום פגול או נותר או משום טמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חיבין עליו. ויתר פרטיה בפרק שלשה עשר מזבחים [הלכות פסולי המוקדשין פי"ח]
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית בשר קדש טהור, או בשר קדש טמא בעודנו טמא טמאה דאוריתא, במזיד קדם שיטבל, חיב כרת. בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, כמו שכתוב למעלה. ואם אכל אחר שטבל קדם שיעריב שמשו או קדם שיביא כפרתו כמו היולדת שצריכה להביא קרבן. וכן כל הצריך לכפרה לוקה ואינו חיב כרת, שנאמר בענין כרת זה (ויקרא ז כ) וטמאתו עליו, ופרשו זכרונם לברכה עד שתהיה כל טמאתו עליו. ואם היה טמא בטמאה של דבריהם, אינו לוקה. ואין צריך לומר שאין חיב כרת, אלא מכין אותו מכת מרדות.

קסח. מצות קרבן יולדת.
שתקריב היולדת קרבן כשישלמו ימי הטהר לבן או לבת, והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם היא עניה, תקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, שנאמר (ויקרא יב ו) ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו', והיא מחסרת כפרה עד שתקריב קרבנה.
משרשי המצוה. כדי שתתעורר מתוך הפעלה לתת הודאה לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. ועוד אמרו זכרונם לברכה (נדה לא ב), שהאשה קופצת ונשבעת בעת ציריה שלא תזקק עוד לאיש, ולפיכך צריכה כפרה, ועל כן יקרא קרבנה חטאת, ונאמר בה (שם ח) וכפר עליה הכהן.
מדיניה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין היולדת מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר וביום שמנים לנקבה אלא למחר, שהוא יום ארבעים ואחד, וכן ביום שמנים ואחד, שנאמר (שם ו) ובמלאת ימי טהרה, כלומר שיהיו שלמים לגמרי. ואם הביאתו בתוך ימי מלאת, (זבחים קיב ב) לא יצאת ידי חובתה. עבר זמן זה ולא הביאה כפרתה, מביאה לאחר זמן, וכל זמן שלא הביאה, אסורה לאכל בקדשים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נגעים פי"ד מ"ג) הביא כפרתו, אוכל בקדשים. וכל מחסרי כפרה, דינם שוה בזה. וכל מחיבי קרבן, אין מקריבין קרבנן אלא מדעתן חוץ ממחסרי כפרה (נדרים לה ב) שאין צריכין דעת בעלים. ויתר פרטיה במסכת נדה [הל' מחוסרי כפרה פ"א]
ונוהגת בזמן הבית בנקבות. והעוברת על זה ולא קרבה קרבנה בטלה עשה, והיא מחסרת כפרה ואסורה לאכל בקדשים, ואוי לה אם תמות קדם שתקריבנו, ותשא עונה על נפשה.

קסט. מצות ענין טמאת מצרע.
לטמא אדם מצרע. כלומר שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצרע שיבוא אל הכהן לשאל על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן, ולא יקח הדבר כחלי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גדל עונו גרם אותו, שנאמר (ויקרא יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ומצוה זו כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך הסגר, ומה שצריך עם ההסגר גלוח או אינו צריך גלוח, כלומר תגלחת הנתק, ומלבד זה דינין הרבה.
וענין הצרעת הוא שילבין מקום אחד או הרבה מקומות בעור בשר האדם ויהיו אותם המקומות לבנים הרבה עד שידמה הלבן שלהם ללבן קרום ביצה ולמעלה ממנו בלבנינות, אבל כל זמן שיהיה כהה למטה ממראה קרום ביצה, אין זה צרעת אלא בוהק הוא, כלומר חלי אחר שאינו ממין הצרעת כלל אלא כמיני הגרב ושאר מיני נגעים הנעשים באדם. וארבע מראות להן של צרעת הם בעור בשר האדם, השתים הן אבות והן שאת ובהרת, והשתים תולדות להן, כלומר שהן למטה בלבן מאלו השתים שנקראות אבות. וזהו אמרם זכרונם לברכה (נגעים פ"א מ"א) מראות נגעים שתים שהן ארבע, בהרת וספחתה, שאת וספחתה, ופרוש ספחתה כלומר תולדתה, שאין לשון ספחת אלא לשון טפלה. וארבע המראות אלו דמו אותן חכמים אחת לצמר לבן נקי וזהו שאת, ואחת לשלג וזהו בהרת, ואחת לסיד ההיכל והיא תולדת בהרת (מדות פ"ג מ"ד) ואחת לקרום ביצה והיא תולדת שאת. ארבע מראות אלה הם הטמאים ומצטרפין זה עם זה לטמא (נגעים שם מ"ג). וכל שאין מכיר אותן בחלוקיהן ושמותיהן (שבועות ו א) אינו דן אלא על פי מכיר, וכמו שנאמר למטה בדיני המצוה.
משרשי המצוה. לקבע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב (איוב לד כא) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. ולכן הזהרנו לתת לב אל החלי הרע הזה ולחשב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב), כי בחטא לשון הרע יבא ברב ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן, שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו (ברכות ה א), ולפעמים יסגר שני הסגרים שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאלו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו השם ברוך הוא קצת סימנין שיסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי.
וכל ענין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבות בהשגחת האל על כל ברואיו, יבואו בה הרבה פסוקים במקרא והרבה מצות להורות על הענין מהיותו פנה גדולה בתורתנו. שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השם יתברך [על כל המינין בפרט בין אנשים או כל שאר בעלי חיים, ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא] על כל עניני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו עד שיחשבו כי בנפל עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפל, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל. ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר. ואנחנו בעלי הדעת האמיתים לפי מה ששמעתי נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, שכל מין מן המינים הנבראים בעולם, יתקיים לעולם, לא יכלה ויאבד כלו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר. ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו). וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי הענין כן. ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החלי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשב מיד כי עונותיו גרמו וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרחק מרע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו ענין ההסגרין כמו שאמרנו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות שם) שאין מראות נגעים אלו שאמרנו מטמאין עד שיראו עמקין מן העור, ולא שיהיו עמקים ממש במשוש אלא שיראו בו בראית העין, כעין מראה החמה שנדמית לרואים עמקה מן הצל. ומה שאמרו (נגעים פ"ו מ"א) ששעור הצרעת הוא כגריס הקלקי, כלומר שאם יראו בעור בשר האדם מאותן מראות כשעור זה נקרא צרעת, אבל פחות מזה השעור אין זה צרעת. והשעור הזה הוא מקום מרבע בעור מחזיק שש שערות רחב ושש ארך שהוא בתשברת מקום שלשים ושש שערות. היה ברחבו חמש שערות אפילו ארכו אמה, אין זה צרעת, דרחב שש שערות בעינן.
כל מקום שנאמר בתורה בהרת הוא הדין לארבע המראות. ושלשה סימני טמאה הן, שער לבן, מחית בשר חי, ופשיון. כיצד? מי שנולד בו שאת או ספחת או בהרת ובה שער לבן או מחית בשר חי, כשיראנו הכהן יאמר לו מיד שטמא מחלט הוא. לא היה בו שער לבן ולא מחיה, יסגירנו שבעת ימים. ואם פשה הנגע, יחליטנו מיד גם כן, שגם הפשיון הוא סימן טמאה, כמו שאמדנו. לא נולד בו אחד משלשה סימני טמאה בשבוע של הסגר ראשון, יסגירנו בשבוע שני. ואם נולד בו אחד משלשה סימני טמאה אלו, יחליטנו לטמאה ואם לאו, יטהרנו, שאין הסגר לצרעת עור בשר יותר משני שבועות. ואם אחר כך שטהר אותו יולד בו אחד משלשה סימני הטמאה, יטמאנו מיד גם כן, שאותם שלשה סימני טמאה לעולם מטמאין בין בתחלה בין אחר ההסגרין. נגע הצרעת שהיתה לבנה הרבה כמו הצמר הלבן והשלג ואחר כך כהה וחזרה כמראה קרום הביצה וסיד ההיכל אין זה סימן טהרה כלל אלא הרי היא בטמאתה ממש כמו בתחלה, עד שיכהה למטה מלהן קרום ביצה, ואז הוא נקרא בהק וטהור.
ואם תשאל אם כן מהו שנאמר בתורה (ויקרא יג ו) והנה כהה הנגע בעור וטהרו הכהן? תשובתך, שזה נאמר בשכהה הנגע למטה מקרום ביצה, אבל בקרום ביצה ולמעלה ממנו אין זה כהוי שעדין מכלל מראות הטמאים הוא. ומה שנאמר (שם) ולא פשה הנגע בעור וטהרו יורה, שכל זמן שלא פשה כלל ולא נולד בו אחד משאר סימני הטמאה שאמרנו, אף על פי שלא כהה אלא עמד בעיניו, מכיון שלא פשה, טהור הוא.
ודיני המקומות שבאדם שאין מתטמאין משום צרעת, ודיני שערי מחיה ופשיון ושער לבן גם כן בכמה מטמא, ודיני נגעי הראש והזקן, וענינו שהוא נפילת השער שבהם מעקרו וישאר מקום פנוי וזהו נתק, ואין נתק פחות מכגריס. ודיני כיצד מגלחין אותן, וסימני טמאתו וטהרתו. ודין מה שאמרו שהכל מתטמאין בנגעים ואפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גוים ולא גר תושב. ודין מה שאמרו שהכל כשרים לראות הנגעים, אבל הטמאה והטהרה ביד הכהן, כיצד? כהן שאינו יודע לראות חכם ישראל רואהו ואומר לו לכהן אמר טמא והוא אומר טמא, או אמר טהור והוא אומר טהור. ויתר פרטיה מבארים במסכת נגעים (פרקים א ד ו)[הלכות טומאת צרעת פ"י].
ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות בכל זמן שיהיו כהנים בקיאין רואין אותן. כן נראה מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה. (טומאת צרעת יא ו) ואף על פי שאי אפשר להביא קרבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו, יביא קרבן. וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצרע אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, בטל עשה זה, ומן האמת שיהיה ענשו שתדבק בו הצרעת לעולם. ולטובים ייטיב השם יתברך וירפא. וכבר כתבתי למעלה סדר ביום השמיני בטמאת שמנה שרצים מצוה קנ"ט, שהרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות דיני הטמאות כלן, כגון טמאת נבילות ושרצים ואכלים ומשקין, נדה ויולדת וזבה וזב ושכבת זרע וצרעת אדם ובית ובגד וטמאת מת וטמאת ימי נדה וטהרתן, והוא כתוב בספר המצות שלו (עשין צו) ראיות ברורות בזה הענין מושכות כל לב שומען. ועם כל זה, מדרך הרמב"ם זכרונו לברכה לא נטה במנין, כאשר יעדתי בתחלת הבנין (ברוב הדפוסין הענין).

קע. שלא לגלח שער הנתק.
שלא לגלח שער הנתק, שנאמר (ויקרא יג לג) ואת הנתק לא יגלח, כלומר אותו שער שעל מקום הנתק לא יגלח. ולשון ספרא (ויקרא ט ז) מנין לתולש סימני טמאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה, שנאמר (שם) ואת הנתק לא יגלח. והענין שיכיר הכהן סימני הטמאה בשערות.
משרשי המצוה. לרמז שיסבל כל אדם איזה צער ואי זה ענש שיענישהו השם ברוך הוא ולא יבעט בהם. ואל יחשב שיהיה יכלת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, דק יש לו לבקש תחינה מאת האל ברוך הוא שירפא מחץ מכותיו. וזה השרש יספיק גם כן ללאו דלא יקוץ בהרתו שבסדר כי תצא (מצוה תקפד).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים י ה) כיצד מגלחים את הנתק? מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהיה מכיר הפשיון. ומה שאמרו גם כן (בספרא שם ד) שהתגלחת כשרה בכל אדם שנאמר והתגלח ומן הסתם משמע בכל אדם. ומה שאמרו שאין חיב עד שיגלח כל הנתק בתער, ויתר פרטיה מבארים במסכת נגעים [הל' טומאת צרעת פ"י]
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש [בדור] כהן חכם לראות הנגעים. ועובר עליה וגלח את הנתק, לוקה.

קעא. הנהגת המצרע וכל מטמאי אדם בפריעה ופרימה.
שיתנהג המצרע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא יג מה) בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכים להודיע את עצמן. ולשון ספרא (ויקרא יב ט) טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין תלמוד לומר וטמא טמא יקרא. והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיכר לבני אדם בו שהוא טמא ויסורו ממנו.
משרשי המצוה. שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסבת החטא ירחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין טז ב) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, ובין אדם לחברו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. וכלל גדול בכל הדברים במדה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח ב). ופרוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל השם יתברך בדגמת גמול בני אדם, שכל אחד ישלם את חברו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה, ולא כן הענין אצל השם ברוך הוא חלילה כי אין עם השם ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו ולא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד). ומה שאמרו זכרונם לברכה (שוטה שם) אצלו ברוך הוא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, הכונה לומר כי לפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך, יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו הענין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו, בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך.
וכן אמר הכתוב (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. וכתיב גם כן (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. כלומר שהשם יתברך לא יחיב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחיב את עצמו בנטותו מן הישר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה, ההולך על דרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה, באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכויתו, אבל הוא הגורם כי לא נזהר ללכת בישר. וכמו כן בעל החטא מדת הדין תחיבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו [ימשך] ימצא אליו הרע, וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה (ב"ר פנ"א ג) אין דבר רע יורד מלמעלה.
וכלל דברינו כי כל המקרה הרע המתחדש באדם, הוא פעלה המתחדשת באדם בהסתרת פני השם יתברך מן האיש, כלומר שהשם יתברך מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו עד שיקבל הענש הראוי לו לפי החטא, ואז יצוה מלאכיו לשמדו כאשר בתחלה, וכמו שכתוב (דברים לא יז) והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' (דברים לא יז). וכתב חכם אחד (כוזרי ד ג) ידענו כי השם אחד, והשנוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כלם הם בחכמה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ח ב) אין בין מצרע מסגר למצרע מחלט אלא פריעה ופדימה ותגלחת ראש וצפרים, כלומר שהמסגר אינו פורע ופורם. ופרוש פורע גדול השעד, ופורם שיקרע בגדיו. והטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים, והטהור מתוך החלט חיב בתגלחת וצפרים, אבל טמאת שניהם שוה לכל דבר. ועניני טמאתן במה וכיצד, ואם אסורין בשאלת שלום, ואם הן מתדין לשנות בעודן בטמאתן, ואם אסורין לספר ולכבס, ואם מתרין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ודין המצרעת כיצד דינה והנהגתה, ויתר פרטיה מבארים בנגעים [שם].
ונוהגת בכל זמן שיהיו לנו כהנים וחכמים שיודעים הנגעים שראויין לטהר ולטמא. ועובר על זה ולא עשה בעצמו כמשפט הזה, בטל עשה זה.

קעב. מצות ענין נגעי בגדים.
לעשות בנגע בגדים כמשפט הכתוב בפרשה. שנאמר (ויקרא יג מו) והבגד כי יהיה בו נגע וגו'. ומצוה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים איך יטמאו ואיך לא יטמאו, ומה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה ורחיצה וטהרה.
משרשי המצוה. שרצה האל בטובו הגדול ליסרנו כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח ה). כי זה הענין איננו בטבע, אבל מופת הוא באמה הקדושה למען ילמדו ויקחו מוסר בהשתנות הכלים המיחדים לתשמישם, והם הבגדים של צמר ופשתים, כי בהם רב תשמיש בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הדעה טרם תזרח הצרעת גם בגופם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא תזריע יג א) שאין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד ושעור טמאתן כגריס כשעור באדם. ושלשה סימני טמאה יש בהם (נגעים ג ז) ירקרק, אדמדם, פשיון. פרוש ירקרק ירק שבירקין ככנף הטואס. ואדמדם אדם שבאדמים כמו הזהורית. ודיני הפשיון (שם יא ז) ודין ירק שפשה אדם, או אדם שפשה ירק, ודין כל כלי ראוי להתטמא שאמרו זכרונם לברכה (שם יא) שהוא מטמא בנגעים אף על פי שאינו מטמא במדרס הזב, כמו קלעים של ספינה והפרכת ושבכית של שבכה ומטפחות סופרים והאבנט ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רחב כגריס וכל כיוצא בהן. ואין צריך לומר שאר הכלים כגון כרים וכסתות. ויתר פרטיה מבארים בטהרות. והרב מהן במסכת נגעים [הלכות טומאת צרעת פי"ב].
ונוהגת בבגדי זכרים ונקבות. והעובר עליה ולא התנהג בענין זה כדין הכתוב בפרשה, בטל עשה.

פרשת מצורע

פרשת מצרע יש בה אחת עשרה מצות עשה.

קעג. מצות הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים.
להיות הטהרה מן הצרעת. בין צרעת אדם או בגד או בית, בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהן כל מה שכתוב בענין שנאמר (ויקרא יב ב) זאת תהיה תורת המצרע וגו' כל הפרשה. ושלשת מינין של טהרה הזכרו בתורה. ואלו הן מים, וזה המין של מים יכלל טהרת כל טמא, כלומר שאי אפשר לכל טמא לעלות מטמאה כי אם במים. והמין השני מי נדה, והוא המין של הטהרה המיחד בטמאת מת. והמין השלישי, עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים. וזה המין מיחד לצרעת. קצת רמז בעניני טהרתו של מצרע בדברים אלו הודיעונו חכמים על צד הפשט. שאמרו זכרונם לברכה (פסיקתא דרב כהנא יד) שהענין הוא לקבע בנפשו של מצרע, שאם היה טרם בא עליו החלי גבה לב כמו הארז על דרך משל שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב, נאמרו בטעם צפרים (ערכין טז ב) הוא עשה מעשה פטיט, כלומר שהרבה דברים בלשון הרע, לפיכך יקריב צפרים שהם מצפצפים תמיד. ובשני התולעת איני יודע ונזכר שאמרו זכרונם לברכה עליו דבר. ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו ויהיה הרמז מצד השם של תולעת.
ובטעם המים שיטהרו כל טמא אחשב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאלו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כלו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעלותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדדכי השם ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי רק במים חיים או מכנסין שהן על קרקע ולא בכלי. מכל מקום כדי לתת אל לבו במחשבה כאלו העולם כלו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן, כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי או אפילו עברו על כלי, לא יתכן הענין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל. כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשב בטבלו בכלי כאילו כל העולם מים כאשר בתחלה, ושהוא נתחדש לשעתו. והשומע ישמע והחדל יחדל (יחזקאל ג כז).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים יד א) כיצד מטהרין את המצרע? מביא מזרק של חרש שהוא חדש ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותם למי חטאת. ושעור זה (סוטה טז ב) מדברי סופרים. ומביא שתי צפרים חיות טהורות לשם טהרת המצרע, שנאמר (ויקרא יד ד) ולקח למטהר. ושוחט את הברורה (פי, מובחרת) שבשתיהן על המים שבכלי חרש וממצא עד שיהיה הדם נכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז, ומצותו שיהא ארכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. ואזוב שאין לו שם לוי לא יהא פחות מטפח. ושני תולעת משקלו שקל, ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת שנפסלו בטעימה. וכל השעורין (עירובין ד א) הלכה. ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. וארפעת מינין אלה מעכבין זה את זה (מנחות כז א). ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולין, וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של [ה] צפור החיה, וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על גב ידו של מצרע ומשלח הצפור. וכיצד משלחה? (קידושין נז ב) עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לאהלים ולא לעיר אלא למדבר, שנאמר (שם יד נג) אל מחוץ לעיר אל פני השדה. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים.
ואחר כך מגלח הכהן את המצרע, וכיצד מגלחו? מעביר תער על בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה ושאר כל הגוף עד שיעשה [ו] כדלעת, שנאמר (שם שם ט) את כל שערו. אם כן למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו? לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שער שבתוך החטם לפי שאינו נראה. ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר בכך מלטמא בביאה ומלטמא במשכב ומושב ויכנס לפנים מן החומה. ומונה שבעת ימים, והוא אסור בשבעת הימים אלו בתשמיש המטה, שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש המטה, אבל מצורעת מתרת בתשמיש המטה. כל שבעת הימים אלו עדין הוא אב הטמאה ומטמא אדם וכלים במגע ואינו מטמא במשא, שהרי הוא אומר (שם ט) והיה ביום השביעי וגו' וכבס בגדיו, מלמד שהיה מטמא בגדים. וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע, שכל המטמא אדם מטמא בגדים, ושאינו מטמא אדם אינו מטמא בגדים. (כלים א א) וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שניה כתגלחת ראשונה, ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים, והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום, ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה. ואלו באנשים וכל השאר אפילו נשים, ואלו בכהנים וכל השאר אפילו על ידי ישראל. ואותו כהן שטמאו מצוה (לטהרו, שנאמר)(שם יג נט) לטהרו או לטמאו. ויתר פרטיה במסכת נגעים.
ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים, כן פרש הרמב"ם זכרונו לברכה, (וכן ראיתי בספרא) ועובר עליה ולא עשאה כמשפט, בטל עשה.

קעד. מצות תגלחת מצרע ביום השביעי.
שיגלח המצרע את כל שערו והיא הטהרה השניה כמו שאמרו זכרונם לברכה בנגעים (יד ג) שנאמר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו', ואמרו זכרונם לברכה (שם ד) שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצרע והלוים. ולוים צריכים תגלחת כמצרע, וזה היה במדבר.
משרשי המצוה. קצת מן הטעם שאמרנו למעלה (מצוה קעג) במים כדי שיראה האדם כאלו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמח ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנקה מכל שער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטמאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כחו, כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה טז א) כיצד הוא הגלוח? מעביר תער על כל בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה וכל שאר הגוף עד שיעשה [ו] כדלעת, שנאמר את כל שערו. וכשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גלח שלא בתער או שהניח שתי שערות, לא עשה כלום. ויתר פרטיה במסכת נגעים [הלכות טומאת צרעת פ"י]
ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בזו המצוה (עשה קיא) וזהו לשון המעתיק ואבאר עתה מה הסבה אצלנו בתגלחת מצרע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר (מצוה שעז), אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת, וזהו שהמצרע אין קשר לתגלחתו עם הבאת הבאת קדבנותיו, ותכלית המגעת מתגלחתו בלתי התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו. וזהו שהמצרע טהרתו תלויה בתגלחתו, ובפרק ששי מנזיר (מד ב) אמרו מה בין נזיר למצרע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר הנזיר, ומצרע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצרע ותשלם תגלחתו השניה טהר מלטמא בשרץ, כמו שהתבאר בסוף נגעים (יד ג) וישאר מחסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחסרי כפורים כמו שנתבאר שם.
והוא תכלית תגלחתו טהרתו מלטמא בשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו תשלום כפרתו כשאר מחסרי כפרה, כלומר זב והזבה ויולדת. וכבר קדם לנו לשון מאמרם (כריתות ח ב) ארבעה מחסרי כפרה, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחסר כפרה, אבל המלאכה ההיא בכללה כמו התגלחת והבאת הקרבן יתירו לו שתית היין, ולא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ותגלחת קשורה בקרבן והקרבן תלוי בתגלחת, ובקבוצם תגיע התכלית באחת והוא שיתרו לו הדברים שהיו נמנעים ממנו בימי נזרו. ובפרק ששי מנזירות (מו ב) אמרו, גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. והנה התבאר שהתגלחת היא מתנאי הזבח, והזבח מתנאיה.
ובתוספתא(נזיר פ"ב) נתבאר כמו כן שהנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה המלאכה ההיא כלה, והיא תגלחת טהרה כמו שהתבאר בפרק ששי מנזיר (מה א ב) והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד, ויקריב הקרבנות כפי מה שבא בכתוב, ואתה תמצאם בסוף המצות (עשין קיא) יקראו הבאת הקרבנות תגלחת ובבאור אמרו בפרוש המשנה (שם יא ב) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ירצה לומר בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות. והטעם בזה, היותה חלק מהם כמו שבארנו, ובקבוצם יוסר דין הנזירות וישתה הנזיר יין, אמנם תגלחת טמאה היא מדקדוק, פרוש מענין המצוה ולא מצוה בפני עצמה, כמו שבארנו במה שקדם, עד כאן.
ונוהגת בזכדים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת. והעובר עליה ולא גלח בטל עשה, והוא טמא.

קעה. מצות טבילה לטמאים.
שנטבל במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטמאות שנטמאנו בו, שנאמר (ויקרא יד ט) ורחץ את בשרו. ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושערו חכמים (עירובין ד ב) שהן ארבעים סאה, וזהו שעור מקוה. ומן התורה בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעינות או מן הגשמים הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום, אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה, פסלוהו. וזה השעור של ארבעים סאה, בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט, לדעת קצת מפרשים אבל במים נובעין, כלומר מים היוצאים ממעינות, אין להם שעור כלל, אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד, ראוי לטבל בו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה קט) ואין כונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחיב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, וכן כל מי שיש לו גג שחיב לעשות לו מעקה, אבל הענין הוא שהודיעתנו התורה שמי שירצה להטהר מטמאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וצותנו לקבל הענין ולעשותו כן כשנרצה להטהר, אבל אם ירצה להשאר בטמאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו. תוספת ומכל מקום אין זה ממדת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטמאתם, כי הטמאה מאוסה, והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה, עד כאן. ולשון ספרא (אחרי מות ה ג) ורחץ את בשרו, יכול גזרת מלך? תלמוד לומר ואחר יבוא אל המחנה, כלומר שאין האדם מצוה להטהר, אבל כשירצה להטהר, מצוה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו.
משרשי מצוה הזו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר (מצוה קעג) להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בענין, שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מקואות א ח) שמי מקוה ראויים להטהר בהם מכל טמאה, כגון נדה וזבה ושאר כל הטמאות של אדם וכלים חוץ מטמאת זב לבד, לפי שהכתוב פרש בו לבד מים חיים לטהרתו, פרוש מים נובעים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עד ב) שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב (שם יא לב) במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ושצריך לטבל גופו מגלה, כלומר שנוגע לשטח המים כלו, כלומר, שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים, ואם טבלו בבגדיהם בדיעבד עלתה להם טבילה, מפני שהמים באין בהן, וגם הנדה בדין זה דיעבד ומתרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהדקים יותר מדאי. וכל חיבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחלת הלילה עד הערב השמש.
ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין ד ב) כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רב האדם או רב הכלי, לא עלתה להם טבילה, והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד, עלתה לו טבילה, ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מעוטו, אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה, אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, גזרה מעוטו משום רבו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד, ואם היה דבר החוצץ חופה רבו, אף על פי שאינו מקפיד, לא עלתה לו טבילה, גזרה רב שאינו מקפיד משום רב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מעוטו ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא.
ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאיזה כלי יקדאו המים שאובין, שאלו שאבוה בכלי נקוב כמוציא רמון, אין אלו נקראים מים שאובין, שאין עליו תורת כלי מעתה. ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבל בה.
ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסל, והחלוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא. ומה שאמרו (שבת יד א) שאין המקוה נפסל לא בשנוי הריח ולא בשנוי הטעם אלא בשנוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה, לכתחלה פוסל את המקוה בשנוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פרות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו, אינם פוסלין, דדוקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלשה לגין מהן פוסלין, אבל לא מי פרות עד שישתנה מראה המים בעבורן (עי' מקואות ז ה).
ודיני חציצות רבים. וסוף הדברים, הכלל הצריך אלינו זהו, מדין תורה (ב"ק פב א) היתה צריכה כל אשה לעין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה ודיה, ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה, כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם, ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד (עי' מכות כב ב).
וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בינתים. ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחלה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נדה סז א), שצריכה האשה לעמד בשעת טבילה בענין שתהא נראית כאורגת וכמינקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להזהר גם כן בטבעות שבידה והצמידים אם הם מהדקים לטלם מידיה בשעת טבילה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושניה, שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים, צריכין הם להיותם ראויים לביאת מים, ומעשה היה (שם סו ב) באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן, מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליו ודרכה להעבירו, לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הצפרן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת, חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל לטל צפרנן בשעת טבילה. ויתר רבי פרטיה של דיני חציצות ודיני מקואות וטבול יום, מבארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה עליהם כשירצו להטהר מטמאתן שיטבלו במים כענין שאמרנו במים ראויין, ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר הענינים שכתבנו. אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להשאר בטמאתן, אלא אם כן בא לכנס למקדש או לאכל קדשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן, בטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באכלו קדש בטמאה והכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קסז).

קעו. מצות קרבן מצרע כשיתרפא מצרעתו.
שיקריב כל מצרע קרבן כשירפא מחליו, והוא שלש בהמות אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לאשם ועוד לג שמן. ואם הוא עני, כבש אחד לאשם ועשרון סלת ולג שמן ושתי תורים או שני בני יונה, האחד חטאת והאחד עולה, שנאמר (ויקרא יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת, וכתב בפרשה שאחר זה (שם כא) ואם דל הוא וגו'. וזה המצרע נקרא מחסר כפרה עד שיקריב זה הקרבן. וארבעה מחסרי כפרה הן (כריתות ח ב) זה שאמרנו וזב, וזבה, ויולדת. והענין שנקראו מחסרי כפרה הוא לומר שכל אחד מהם אף על פי שטהר מטמאתו וטבל והעריב שמשו ביום השביעי, עדין הוא חסר כפרה זו ואינו יכול לאכל בקדשים עד שיקריבנה ביום השמיני. ואל יקשה עליך למה אנו מונין קרבן כל אחד מארבע אלה מצוה אחת ולא נכללו כלן במצוה אחת, שנאמר שיקריבו ארבעה מחסרי כפרה ואחר כך יהיו מכפרין, כמו שאנו אומרים בטהרת מי מקוה שיטבל כל טמא ואחר כך יטהר, ואין אנו מחלקים בעניני הטמאות לחשב טהרת כל אחת מצוה, כי הענין הוא מפני שקרבנות ארבעה אלה אינם שוים, ונמצא שהדבר שישלים כפרתו של אחד מהם לא ישלים כפרת האחר, ולכן ימנו כל אחד מצוה, מה שאין כן במי מקוה שהטהרה שוה בכלם, כן תירץ הרמב"ם זכרונו לברכה. (בספר המצות עשה עז)
משרשי ענין הקרבן, כתבנו למעלה (מצוה צה) על צד הפשט, כי בו דמיון להשפיל יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש, ולכן המצרע חיב בו, כי הצרעת לא יהיה באדם רק מצד המשכו אחר תאוות הגוף או בדבור או במעשה, וראוי להתיסר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה ב) שכל מחיבי קרבן אין מקריבים אחרים קרבנן אלא מדעתן, חוץ ממחסרי כפרה שאין צריכים דעת בעלים, ומפני כן אמרו (שם) שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחסרי כפרה ומאכילן בזבחים. ויתר פרטיה מבארים בהרבה מקומות בגמרא, ועקר בזבחים בפרק שני, וערכין פרק שני, ובסוף נגעים וקנין [ה' מחוסרי כפרה פ"ד].
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבנו בזמנו, בטל עשה.

קעז. מצות ענין טמאת בית שיהיה בו נגע.
לטמא בית מנגע. כלומר שנעשה בבית שיהיה בו צרעת כמשפט הכתוב בפרשה, כמו שנאמר (ויקרא יד לה) ובא אשר לו הבית וגו'. כמו שכתוב שם, ושנחזיק מי שנכנס לבית בטמא, כמו שכתוב בפרשה (שם מו) והבא אל הבית יטמא וגו'. ומצוה זו כוללת כל עניני טמאת הבית איזה צריך הסגר או הריסה בקצת הקירות או בכלן. וזה הענין של צרעת ההווה באבנים שמעתי שאיננו דבר טבעי, אבל הוא ענין מופתי (עי' רמב"ן עה"ת שם יד לה). יבא לפעמים לבתי ישראל להוכיחם כי מאהבת השם אותם יודיעם מוסרו במה שהוא חוץ לגופם כדי שיחזרו בתשובה טרם יתחיבו לענש אותם בגופם. וכן היה הענין שאם לא עשה תשובה יתפשט הנגע גם בבגדיו, לא הרגיש עדין, יתפשט גם בגופו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ויק"ר פי"ז ו) כי בתחלה כשכבשו הארץ הביא השם יתברך בקצת בתים נגע צרעת לטובתם כדי שיהרסו הבית ויתגלה להם מטמון שטמנו שם האמוריים, ואף על פי שהיה אפשר להודיעם זה על ידי נביא מבלי נגע, ידוע הוא שהאל יעשה נסים לבני אדם דרך סתר כמו שכתבנו למעלה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים יד ג) ששעור נגעי בתים כשני גריסין זה בצד זה, ושלשה סימני טמאה בבית ירקרק אדמדם ופשיון, וכלן מפרשים בכתוב. ושני המראות מצטרפין זה עם זה לשעור שני גריסין, וכל השעורין הלכה למשה מסיני. וכשיראה נגע בבית, אפילו חכם שיודע שהוא נגע, לא יגזר ויאמר נגע נראה לי אלא כנגע כי לכהן נתן לטמא ולטהר נגעים ולא לאדם אחר. ואין בית אפל מטמא בנגע לפי שאין פותחין בו חלונות לראות בו נגע, שנאמר (שם לה) נראה לי, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ספרא אחוי ה יא) לי ולא לאורי. שמא תאמר יראה את הנגע בנר, הראיה בנר אינה שלמה, ולפיכך בית אפל אינו מטמא לעולם בנגע.
וכן אין הבית מטמא בנגע עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, שאין קרוי בית בפחות מכן, והתורה אמרה בית, וכן בעינן שיהא לו ארבעה כתלים ובנוי על הארץ באבנים ועצים ועפר. שנאמר (שם מה) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר, והלבנים והשיש אינן חשובים כאבנים. וירושלים וחוצה לארץ גם כן אין בהם דין טמאת בתים, שנאמר (שם לד) בבית ארץ אחזתכם. וחוצה לארץ אינה אחזה, וירושלים גם כן לא נתחלקה לשבטים, ולפיכך אינה בכלל אחזתכם. ויתר פרטיה בנגעים [הלכות טומאת צרעת פי"ד].
ונוהגת בבית של זכר או נקבה בארץ, ובכל זמן שיש כהנים ראויים לדבר. והעובר עליה, בטל עשה.

קעח. מצות ענין טמאת זב להיות טמא ומטמא.
שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר (ויקרא טו ב ג) איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טמאתו וגו'. ובא הפרוש מבשרו כלומר, זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב (עפ"י ד"ו) יכול זב מכל מקום יהא טמא? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה, וכו'.
וענין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין לחה ואין לו ביציאתו תאוה ולא הנאה. ואמרו זכרונם לברכה (נדה לה ב) שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללבן ביצה המוזרת, ושכבת זרע אינו כן, כי הוא ידמה ללהן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החלוק בהן להכיר בין זה לזה.
וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו. ענין זה שיצא ממנו זיבה שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפרוש, שאינו טמא משום ראית פעם אחת לבד אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו ענין שתי פעמים בין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד ושלא יזוב בפעם אחת ממש, ואין לו שעור (שם מ א) אלא אפילו כל שהוא. וזהו אמרם זכרונם לברכה (מגילה ח א) מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלש וקרא טמא, הא כיצד? שתים לטמאה ושלש לקרבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים, לא יתחיב להביא קרבן בטהרתו עד שלש. ומכל מקום אם ראה ראיה אחת ארכה כשלש ראיות שנמצא מתחלתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין, הרי זו נחשבת כשלש ראיות ומביא קרבן.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ב ב) דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא, והטמאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מדת הישר וההשויה בכל דעתינו ובכל כחנו. ומזה הענין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך, והמעוט הזה איננו הוראה, להיותו מרגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בענין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחלי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי הענין הוא שיש לנו לבדק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהרגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא טו יא) וזה לשונו וטעם טמאת הזוב מפני היותו חלי כבד מן החלאים הנדבקים, עד כאן. ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חלי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שניה, לפי שאין טמאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפרוש האמתי.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען. ופרוש מרכב הוא אותו הלוח שהוא ככלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון (רש"י ויקרא טו ט) שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן, הינו מושב וזה דבר ברור. ויתר פרטים רבים מבאדים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת זבים [הלכות מטמאי משכב ומושב פ"ז]
ונוהג ענין זה, שבעל זיבה נקרא טמא, בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טמאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בענין הזיבה שום דבר, ובזמן הבית נוהג להביא עליה קרבן. והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קדש קדם שיטהר, בטל עשה מלבד שיש עליו ענש, כמו שכתוב למעלה (מצוה קסז).

קעט. מצות קרבן זב כשיתרפא מזובו.
להקריב הזב קרבן אחר שיתרפא מזובו, שנאמר (ויקרא טז יג יד) וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו'. והקרבן ההוא הוא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, והוא נקרא מחסר כפרה עד שיקריבהו.
משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה), כי ענין הקרבן לרמז להשפלת יצר הגוף המתאוה ולעלות נפש השכל, ולכן כשנתרפא הזב ראוי לו להכיר רע תאותו, ולהישיר גופו בכל כחו ובענין הקרבן יתחיל לקחת מוסר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה ב) שקרבן מחסר כפרה אינו צריך דעת בעלים, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קעו). ויתר פרטיה מבארים במקומות שכתבנו למעלה בקרבן מצרע.
ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה ולא הקריב קרבן בטל עשה, והוא מחסר כפרה, וחבל על רישיה אי מאית וישא עונו בגופו.

קפ. מצות ענין טמאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא.
להיות שכבת זרע טמא ומטמא, שנאמר (ויקרא טו טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע.
משרשי המצוה. לפי שענין זה לא יקרה רק מצד מחשבות התאוות הגופניות, הודיעתנו התורה השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עקר היותו בעולם אינו רק להבין במשכלות ולעבד בוראו, לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטיתו אל התאוה החמרית ראוי לעמד יום אחד בטמאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדה מג ב) ששעורו לנוגע בכעדשה ולרואה הקרי בכל שהוא, ואחד רואה קרי באונס או ברצון טמא, וזרע של קטן אינו מטמא, וזרע אדום אינו מטמא אלא לבן, וכל זרע שאין האדם מרגיש בו לא בתחלה ולא בסוף, אינו טמא, והמהרהר בלילה וראה ששמש בחלום ועמד ומצא בשרו חם, אף על פי שלא ראה שכבת זרע, טמא. ויתר פרטיה מבארים במסכת זבים [ה' מחוסרי כפרה פ"א]
ונוהגת טמאת שכבת זרע בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשין בעונותינו, שאין לנו לא מקדש ולא קדשים, אין אנו צריכין להזהר בענין הטמאה. ואף על פי כן עזרא תקן טבילה לבעלי קריין כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה עד אחר טבילה. ובזמן הזה פסקו בגמרא (ברכות כב א) דבטלוה חכמים לטבילותא. ואין אדם נמנע מעתה מלהתפלל ולשנות גם להניח תפלין בשביל קרי, ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשעה קבין מים, גם כן בטלו, ועכשו לא יטבלו ולא ידיחו כלל. ואמנם בעל נפש המטהר לקריו גם היום מדה טובה ומשבחת היא לו ותבוא עליו ברכה. ויודע דרך הטהרה ורב טובה, יחזיק בה.

קפא. מצות ענין טמאת נדה שטמאה ומטמאה.
להיות הנדה טמאה ומטמאה אחרים. שנאמר (ויקרא טו יט) וכל הנוגע בה יטמא עד הערב.
שרש המצוה וקצת פרטיה, נכתב כמנהגנו בלאו דנדה בסדר אחרי מות (מצוה רז) בעזרת השם.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא התנהג עמה בטמאה, וכן היא שנהגה בעצמה מנהג טהרה בטל עשה זה מלבד הענש שיש בה, כמו שנכתב למטה בעזרת השם.

קפב. מצות ענין טמאת זבה שטמאה ומטמאה.
להיות הזבה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא טו כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'. רמז שרש המצוה כתבתיו ביולדת (מצוה קסו) כי ענין הרחוק מהן וטמאתן, מפני המחלה שבהן שמזקת הרבה בני אדם וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רב קרבתו עמהן, ההזק יותד.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדה עב ב) שאחד עשר יום הם שהם בין נדה לנדה. כלומר שהאשה נעשית בהם זבה, כך היא הלכה למשה מסיני. ופרוש הדבר כך הוא שכל אשה בעת שתראה דם בתחלת ראיתה תקרא נדה. וענין הנדות כך דינו שאם תראה יום אחד דם, או אפילו שבעה ימים רצופים, כל זמן שתפסק הדם ביום השביעי מבעוד יום, טובלת לערב, דהינו הלילה שמחרתו יום שמיני לתחלת ראיתה. ואחר טבילתה טהורה לבעלה. ואחר שבעת ימי הנדות אם תראה דם בתוך אחד עשר יום אחר השבעה, יקרא אותו הדם דם זיבה, ודינו כן, שאם תראה ממנו יום אחד, בין שתראה בתחלת הלילה או בסוף היום, משמרת יום אחד כנגדו וטובלת, וטהורה לבעלה לערב. וטבילתה אפילו ביום משתנץ החמה, וזאת היא זיבה קטנה. וכן אם תראה דם שני ימים ותפסק בשלישי, דינה כמו כן לשמר יום אחד, ובכן יספיק לה אפילו לשני ימים ותטהר. וזאת גם כן תקרא זבה קטנה. ואם תראה דם בתוך אחד עשר יום אלו שלשה ימים רצופים, תקרא זבה גדולה וצריכה לישב שבעה ימים נקיים ואחר כך טובלת וטהורה לבעלה. ואחר אחד עשר יום אלו אם תראה, חוזרת לתחלת נדות ויש לה שבעה ימים כדין נדה, כמו שאמרנו למעלה. וכן יהיה הדבר לעולם, שאחר הנדות יש לה אחד עשר יום שבהן נעשית זבה. ואחר שעברו אותן האחד עשר יום אינה נעשית זבה לעולם עד שיעברו עליה שבעה ימי נדות.
ומפני שכבר טעו בזה אחרים וחשבו שהחשבון הוא שתמנה שבעה ימים של נדות ואחד עשר יום של זיבות, ושבע של נדות, ואחד עשר של זיבות, וכן לעולם, הארכתי בענין לומר שאינו כן, אלא לעולם אין ימי זיבה אלא אחד עשר יום אחר שבעה של נדות ולא אחר כך לעולם עד שתחזר לתחלת הנדות. רצוני לומר שאם תעמד ולא תראה אחר האחד עשר יום אפילו שנה, אין לה דין זבה עד שיעברו עליה שבעת ימי נדות.
ויתר פרטיה במסכת זבים ובמסכת נדה גם כן קצת מדיני זיבה [י"ד סימן קפ"ג]. ובלאו דנדה בסדר אחרי מות (מצוה רז) נכתב בעזרת השם מה שנהוג היום בענינים אלה. והעובר על מצוה זו והוא מקל בענינים אלו ובענין טמאתה, בטל עשה זה, מלבד הענש שהשוכב עמה הוא בכרת, כמו שנכתב בלאו דנדה בעזרת השם.

קפג. מצות קרבן זבה כשתתרפא מזובה.
שתקריב הזבה קרבן כשתתרפא מזובה, והוא שתי תורים או שני בני יונה, שנאמר (ויקרא טו כח כט) ואם טהרה מזובה וגו'. וביום השמיני תקח לה שתי תורים.
שרש מצוה זו. וקצת פרטיה כעין מה שכתבנו למעלה בקרבן הזב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות עשה עה) כי מפני כן נחשב לשתי מצוות שתי קרבנות אלו של זב ושל זבה, ואף על פי שהם קרבן אחד ממש, מה שלא עשינו כן בשאר קרבנות הרבה, שאין אנו חוששין למנות מצוה בפני עצמה כל קרבן וקרבן בשביל חלוק המביאים אותן כל זמן שהקרבן אחד, לפי שטמאתן של אלו אינה שוה כלל, שהאיש מטמא בלבן והאשה מטמאה באדם, ובהפך לא יטמא זה ולא זה. וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותם לשתי מצוות. ואין דומה ענין זה כלל לענין מצרע ומצרעת שהוא נחשב למצוה אחת, שהצרעת דבר שוה בכלן. והביא ראיה קצת לדבריו ממה שאמרו בכריתות (ח ב) ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצרע, הרי שחשבו זב וזבה, בשנים לפי שחלוקים בחלין, ומצרעת ומצרע כאחת לפי שהחלי שוה בשניהם.
ונוהגת בזמן הבית. והעוברת ולא תקדיב קרבנה כשתתרפא מזובה, בטלה עשה זו, מלבד שהיא מחסרת כפרה.

פרשת אחרי מות

פרשת אחרי מות יש בה עשרים ושמונה מצוות, שתי מצות עשה ועשרים ושש מצות לא תעשה.

קפד. שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים.
שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדשי הקדשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, [וכן יכנס באזהרה [זו] כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה ע"פ ד"ו] ויהיה באור ענין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא דאוי להכנס בו, דהינו בשעת העבודה. ולשון ספרא, ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים, אל הקדש לרבות שאר ימות השנה, מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (כז, ב) על ההיכל בארבעים.
משרשי המצוה. שיקבעו המשרתים בנפשותם גדלת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ"א מ"ט) שכהן גדול אינו נכנס לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חיב מיתה בידי שמים וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום, וכל הנכנס להיכל שלא לצרך עבודה בין כהן גדול בין כהן הדיוט כגון שיכנס אפילו להשתחוות לוקה, ואינו חיב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ב ה"ד) זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קמט, קנ) דעת הרמב"ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואסור זה דאל יבא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להכנס בו חנם. ויתר פרטיה מבארים במנחות ובספרא [הלכות ביאת מקדש פ"ב].
ונוהגת בזמן הבית בכהנים. ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדשתן עליהן אפילו כשהן שוממין וכיון שכן, יש לי למנות אסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום.

קפה. מצות עבודת יום הכפורים.
שיעשה כהן גדול כל מעשה יום הכפורים על סדר הקרבנות והודויין ושלוח השעיד ושאר העבודה כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' כל הפרשה.
משרשי המצוה. שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו שאלו יתקבצו עונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחיב העולם כליה, ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם (ב"ר פ"ב ג) יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות.
מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ע, א) שביום הזה היו מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר לחטאת ונעשה בחוץ והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה ושניהם משל כהן גדול, ואיל הבא משל צבור האמור בפרשה זו הוא האיל האמור בחמש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד היו מקריבין חטאת והוא הנשרף והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבין ביום הצום, מלבד שעיר המשתלח שהוא אינו קרב, חמש עשרה, שני תמידין ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים כלן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף. ועוד פר בן בקר לחטאת. עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבות ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרבה בבגדים. ואם היתה שבת אף מוסף אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום כגון הקטרת של כל יום והטבת הנרות הכל בכהן גדול נשוי שנאמר (שם יא) וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו.
ויתר כל העבודות וחליפת בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן, וחמש טבילות שהיה טובל ביום זה ועשר פעמים שמקדש ידיו ורגליו, וענין ההפרשה שמפרישין אותו קדם ליום הצום שבעה ימים, והכבוד שהיו נוהגין בו, והודויין שהיה אומר, וכל שאר דיני יום זה הכל במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת יומא [הלכות עבודת יוה"כ פ"א].
ונוהגת כל מצוה זו בזמן הבית. ועכשיו בעונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבד ביום זה בתפלות ובתחנונים, וכמו שכתוב (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו'.

קפו. שלא לשחט קדשים חוץ לעזרה.
שלא לזבח קדשים חוץ לעזרה וזה יקרא שוחט בחוץ, שנאמר (ויקרא יז ג ד) אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם שפך ונכרת. ואין האזהרה לנו מזה הכתוב כי הכתוב הזה לא יפרש כי אם הענש, וקימא לן (סנהדרין נו ב) לא ענש אלא אם כן הזהיר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאזהרה בזה נלמדה בהקש כדאיתא בגמרא זבחים שאמרו זכרונם לברכה שם (קו, א) השוחט והמעלה בחוץ חיב על השחיטה וחיב על העליה. פרוש עליה שריפה באש. והקשו שם, בשלמא העלאה כתיב ענש וכתיב אזהרה, ענש ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת, אזהרה השמר לך פן תעלה עולותיך (דברים יב יג), כדרבי אבין דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה, אלא שחיטה בשלמא ענש כתיב ואל פתח אהל מועד וגו', אלא אזהדה מנא לן? ואחר יגיעה רבה אמרו שם, כי הכתוב אמר שם תעלה ושם תעשה, מקיש עליה לעשיה (כריתות ג, ב) מה עליה ענש והזהיר אף עשיה ענש והזהיר. פרוש עשיה תכלל הכל בין זביחה בין שריפה.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותם ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם, נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה, על כן מנענו השם יתברך מעשות מעשה הקרבנות רק במקום ההוא כדי שתהא כפרה שלמה לנו. וכלל הדברים כי כל אשר צונו לטוב לנו, כמו שכתב, כי האל חפץ בטובת בריותיו בטובו הגדול, ואמר כי מי שיקריב חוץ לאותו המקום הנבחר דם יחשב לו. והענין הוא כי השם לא התיר לבני אדם בשר בעלי חים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צרך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא, מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשחטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו, ולכן ענשו הכתוב בכרת.
דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים שם) שאם שחט בחוץ אף על פי שהעלה בפנים חיב, לפי שהשחיטה והעליה בכל אחד לאו בפני עצמו ולאו דעליה בסדר ראה אנכי' (מצוה תלט). ואין אדם חיב אלא על שחיטת קדשים הראוים לקרב על המזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאסורי מזבח הרי זה פטור שנאמר (ויקרא יז ד) לפני משכן יי, כל שאינו ראוי לבוא אל משכן השם, אין חיבין עליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק שלשה עשר מזבחים [ה' מעשה הקרבנות פרק י"ט].
ונוהג אסור זביחה בחוץ בכל מקום ובכל זמן, שאפילו השוחט בהמה היום לשם קדשים חיב, והכי אמרינן בגמרא במסכת זבחים (קז, ב) במעלה בחוץ בזמן הזה רבי יוחנן אומר חיב, וכן הלכה. והעובר עליה ושחט קדשים בחוץ במזיד חיב כרת. ואף על פי שלא העלה אותן, מעת ששחטן חיב, וכן אמרו זכרונם לברכה (שם קו ב) חיב על השחיטה וחיב על העליה. ואם עבר ושחט בשוגג, חיב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.

קפז. מצות כסוי הדם.
לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר (ויקרא יז יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר.
משרשי המצוה. לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באסור דם (מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכל הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מקדשין לחלין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חיבתנו בכסוי דם העופות בכלן.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג, ב) שכסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזמן ובשאינו מזמן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה וכו'. ונוהג בחלין אבל לא במקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הנתז ושעל הסכין חיב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא אינו צריך דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פרושו ואפילו מקצת דמו (שפ פג ב). וצריך המכסה לתן עפר למטה ולמעלה וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו (שם כח, א) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו. ומי שראה ששחט ולא כסה חיב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו (ויקרא יז יד) ואמר לבני ישראל ודרשו זכרונם לברכה (שם פו, פז א) מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחלין בפרק כסוי הדם [י"ד סי' כ"ח].
ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף בטל עשה.

קפח. שלא להתחתן באחת מכל העריות.
שלא להתעדן [נתעדן] באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק וכל הדומה לאלו הפעלות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזמה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה (ספרא אחרי יג טו וכא) לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב? תלמוד לומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, אין לי אלא נדה בבל [תקרב ובל] תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר (שם כט) ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חיבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר העושות ולא הקרבות.
ונכפל הלאו באסור זה באמרו (שם כו) ולא תעשו מכל התועבות, שיכלל כל ענינים אלה שהם תועבת השם יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ברוך הוא. וזהו פרוש תעוב השם יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף הענין כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (יח כז) ואקוץ בם (כ כג). הענין לומר, שהמדה מגנה מאד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו השם יתברך שונא אותו, והכל על ענין שאמרנו וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו יט יח) בכל מקום כדי לשבר (לשכך) את האזן מה שהיא יכולה לשמע. ולשון ספרא (שם ח ח) כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו, יכול לא יבנו בנינים כמותם? תלמוד לומר ובחקתיהם לא תלכו', לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולא בנינותיהם. ושם נאמר מה היו עושין? האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים.
משרשי הרחקת הזמה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השרש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתב בו מה שנדע בעזרת השם.
מדיני המצוה. מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה (אבות ג, יג ואבות דרבי נתן פ"ב) בזה לגדר, והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמתר לו להביט ביפיה ואפילו בעודה נדה מפני שהיא מתרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודוקא במקום מגלה שבה התירו להסתכל בעודה נדה, אבל לא במכסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן, (בדכות כד, א) שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו ואפילו לשמוע קולה לכונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאל בשלום אשת איש כלל ואפילו על ידי בעלה (קידושין ע ב ובתוס' שם ד"ה אין שואלין).
ורבוי(ורבו) פרטי הרחוקין שהזהירו עליהן בענין זה. אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכענין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם (ירמיהו ה ח) איש אל אשת רעהו יצהלו. כלומר, לפי דרכם שנראה כאלו אינם מתכונים לכך ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של נאוף ומגביהים קולם בענין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי הענינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמר עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי השם יראה ללבב (שמואל א טז ז).
ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב, א) באמרם כי היצר בתחלה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה בני הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ, א) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז, א) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו.
ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפרסמת כונתם לכל העולם כשמש ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרב דבקותם בתורה ובמצות, אבל אנחנו עכשו אין לנו לפרץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל, אלא לשמר כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן כמו שאמרנו שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר אף על המתר יגדר עצמו, כמו שמצינו (קדושין פא, ב) אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי. ואף על פי שמתר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתב בעזרת השם, לפי שענין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו.
על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) שאם אין כח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו שיקרא קריאת שמע או יעסק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא א), שאם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש וגו'.
ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פ, ב) במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה שמתרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נדה קדם שיבעל, ומתר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (ע"ז לו, ב) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבארים בהרבה מקומות בתלמוד בפזור [א"ה סימן כא].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה, במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצות ל"ת שנג) שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה, דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי סנהדרין ז ז), אמד רבי יוסי ברבי בון היא בל תקרב היא בל תגלה, כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ"ז (עי' ל"ת שנג).

קפט. שלא לגלות ערות אב.
שלא יגלה אדם ערות אביו. כלומר, שלא ישכב אותו משכבי אשה. שנאמר (ויקרא יח ז) ערות אביך לא תגלה. וזאת האזהרה נוספת בשוכב את אביו על האזהרה הכוללת משכב זכור בכל אדם, שנאמרה (לקמן מצור רט) במקום אחר, כמו שנאמר (שם כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (נד, א) ערות אביך לא תגלה, אביך ממש. ושאלו שם האי מואת זכר לא תשכב משכב נפקא, והשיב המשיב כדי לחיבו שתים, וכדרב יהודה דאמר רבי יהודה גוי הבא על אביו חיב שתים. ושם בארו ואמרו, מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקרבן. והאי דקאמר גוי, לישנא מעליא נקט, כלומר שלא רצה להזכיר הענין המגנה בישראל כיון שאפשר להעמידו בגוי שאף הן מצוין בעריות, אבל הוא הדין בישראל שחיב שתים באביו. כלומר, שאם שכב אותו בשוגג, חיב להביא שתי חטאות. ענין האזהרה זו נגלה הוא, אין להאריך בשרשה, כי הכעור הגדול הזה ראוי להרחיקו מבני אדם ולענש עליו העובר ענש גדול, ולכן יחיבנהו בסקילה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות, נג, ב) שהחיוב הוא בהכנסת העטרה מיד ולא קדם לכן. והוא הדין בכל העריות שהחיוב בהן בהכנסת העטרה מיד, חוץ מן הבא על השפחה שהחיוב בה בגומר ביאתו. ויתר פרטיה, בסוף הסדר נודיע מקומן עם פרטי שאר כל העריות בעזרת השם [א"ה שם].
ונוהגת אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אביו, מכיון שהכניס ראש העטרה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, בשוגג מביא שתי חטאות בזמן הבית. אחד משום לאו דאביו ואחד משום לאו דזכר.

קצ. שלא לגלות ערות אם.
שלא יגלה הבן ערות האם, שנאמר (ויקרא יח ז) אמך היא לא תגלה ערותה. בטעם אסור הקרובות כתב הרמב"ם זכרונם לברכה (מורה נבוכים ח"ג מט) שהענין הוא לפי שהתורה תרחיק המשגל מבני אדם לבד מה שצריך לפריה ורביה או למצוה, ולכן אסרה לנו התורה הקרובות, לפי שהכשלון ימצא בהן יותר מפני שהן מצויות אצלו תמיד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' עה"ת אחרי יח ו) אמר כי הטעם הזה חלוש מאד שיחיב הכתוב כרת על אלה מפני המצאם אצלו תמיד, ויתיר מצד אחר שישא אדם אחד מאה נשים אם ירצה או אלף, ואמר הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, אבל כפי הסברא כי יש בענין סוד מיסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, עד כאן. ואני ראיתי להרמב"ם זכרונו לברכה (שם) שכתב עוד טעם אחר בענין, על צד הפשט לדעתי אמר, כי תרחיק התורה שלא יעז פניו האדם לבוא על האשה שראוי לנהוג בה כבוד, וידחק לפרש רבן על הצד הזה, כלומר, מטעם מדת הבשת, הכל כמו שבא בספרו, יאריך הענין אם באנו לכתב הכל.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד, א), שאסור האם הוא אפילו היתה אנוסת אביו, שהרי מכל מקום אמו היא, וכן מה שאמרו (שם נג, א) שהבא על אמו שהיא אשת אביו, כלומר, שלא היתה אנוסתו חיב שתים משום אמו ומשום אשת אביו, ואין חלוק בזה בין שבא עליה בחיי אביו לאחר מותו, דלעולם אשת אביו נקראת, וחיב בה שתים, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו רבותינו זכדונם לברכה (יבמות כא, א), לגדר אסור זה של אם, אם אמו, כלומר זקנתו, וכן אם זקנתו, עד מעלה מעלה אפילו אלף דור אם יהיה באפשר לראותן כלן אסורות מדברי סופרים. וכן אסרו לגדר האם אם אביו שהיא זקנתו מצד אב, וכן אם זקנתו עד מעלה מעלה לעולם, וכן אסרו לגדר זה של אם אם אבי אביו בלבד, ואם אבי אמו בלבד. ויש שפרשו (רש"י יבמות שם ד"ה ד' נשים), שגם אלו אסורות למעלה לעולם. ואם תשאל למה יתפשט האסור עד למעלה בראשונות כדעת הראשון יותר מבשתי אלו האחרונות? הטעם לפי שהראשונות תקרבנה אל אסור האם, שהוא עקר האסור, שהרי יש בהן זקנה אסורה, דהינו אם האם ואם האב, ועל כן ראוי לגזר בהן אפילו עד למעלה, אבל בשתי אלו האחרונות אין בהן זקנה אסורה, וכיון שאין הענין מתקרב לאמות שהוא עקר האסור, ראו (אמרו) זכרונם לברכה, כי די לנו שנגזר בשתי אלו לבד ודברי פי חכמים חן (קהלת י יב). ואלו שאסורות מדרבנן נקראות שניות, כלומר, שהן שניות לאותן עריות שאסרה התורה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר על זה ושכב עם אמו, במזיד חיב כרת, ובעדים נסקל. בשוגג חיב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות לוקה מכת מרדות. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חלוק יש בין ישראל לשאר האמות בענין השניות, כי ישראל גדרו גדר בענין השניות, אבל שאר האמות אין אסור עליהן אלא האם לבד.

קצא. שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו.
שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו. שנאמר (ויקרא יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה.
משרשי המצוה. מה שכתבנו בענין הקרובות (לעיל מצוה קצ). ועוד יש לנו לומר, כי הטעם בזה לפי שיהיה בדבר קלון אצל אביו. וכבר כתבנו במצות כבוד אב (מצוה לג) התועלת הנמצא לנו בכבוד האבות.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נג, א), שאשת אביו אסורה מן התורה בין מן הארוסין פרוש מן הקדושין, בין מן הנשואין, בין בחיי אביו ואפילו גרשה, בין אחרי מותו. וכן מה שאסרו (יבמות כא, א) לגדר אסור זה, אשת אבי אביו. כלומר אשת זקנו אף על פי שאינה זקנתו. וכן אסרו גם כן אשת אבי זקנו, וכן אשת אבי אם זקנו. וכן עד מעלה מעלה אפילו עד יעקב. ואסרו גם כן לגדר אסור זה אשת אבי אמו בלבד. והטעם, לפי שעקר אסור זה הוא מצד אבות דהינו אשת אב, על כן החמירו זכרונם לברכה יותר בצד האבות, ואמרו שיהא אסור למעלה עד לעולם. ובצד האם לא גזרו אלא באשת אבי אמו לבד, והוא כעין החילוק שכתבנו למעלה באסור האם. ויתר פרטיה הם במקומות שנכתב למטה בסוף הסדר (מצוה ריא)[א"ה שם]. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חלוק יש בין ישראל לשאר האמות, שבשאר האמות אין נקראת אשת אביו אלא על ידי בעילה, ובישראל אפילו בקדושין, וכן בענין השניות שאין אסור שניות באמות כמו שאמרנו.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את אשת אביו במזיד חיב כרת, ובעדים ובהתראה נסקל, בשוגג חיב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות היה לוקה מכת מרדות.

קצב. שלא לגלות ערות אחותו בכל צד שהיא אחותו.
שלא לגלות ערות אחות, בין שהיא אחות מאב לבד לבין שהיא אחות מאם לבד, ובין שהיא אחות מאנוסת אביו ובין שהיא אחות מאם מן הזנות, בכל צדדין אלו נקראת אחות, וחיבין עליה, שנאמר (ויקרא יח ט) ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ. ואם תאמר אם כן מה זה שנאמר בתורה (שם יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה ולמה היה צריך זה המקרא, והלא משום אחותו חיב עליה? באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, וכמו שנכתב למטה במקומו (לקמן מצוה קצו). ונמצא (יבמות כב, ב) שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו שחיב שתים, משום ערות אחותו ומשום ערות בת אשת אביו. ואם בא עליה בשוגג חיב להביא שתי חטאות.
משרשי אסור הקרובות. כתבנו בערות אם (לעיל מצוה קצ) מה שידענו בהם [א"ה שם].
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מג, ב), דדוקא בת אשת אביו שהיא אחותו, כלומר, שהולידה אביו, היא אסורה עליו, אבל בת אשת אביו שאינה אחותו, כגון שאשת אביו היה [היתה] לה בת מאיש אחר, זו אינה אסורה כלל אלא מתר לו לאדם לשא אותה לכתחלה, ולא גזרינן אטו אחותו שאין כאן מקום לגזרה כלל.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחותו במזיד חיב כרת לבד. כלומר שאין בה מיתת בית דין, אבל בעדים והתראה בית דין מלקין אותן כדין כל חיבי כרתות שלוקין (ש אפילו בעדים והתראה אין בדבר אלא חיוב כרת לבד), ובשוגג מביא חטאת קבועה. וזאת מן העדיות שנצטוו עליהם כל בני העולם בכלל, אבל חלוק יש בה בין ישראל לשאר האמות, שבשאר האמות אין אסור עליהם אלא אחותם מאם לבד, ובישראל בין מאם בין מאב. וכלל
זה יהיה בידך בכל מה שנצטוו האמות שכל זמן שהם תחת ידינו, עלינו לעשות דין בהם בעברם על מצותם. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו) בלאו דלא יהיה שהדין שלהם לעולם היא מיתה בין מזידין בין שוגגין, ושאין צריכין התראה, אבל שני עדים או הודאת פיהם צדיכין. ומן הדומה שאף על פי שהם אינם כשרים להעיד על ישראל ראויים היו להעיד זה על זה, וכן הורה זקן (רמב"ם פ"ט הל' מלכים הי"ד).

קצג. שלא לגלות ערות בת הבן.
שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (ויקרא יח י) ערות בת בנך וגו' לא תגלה. ולפי הדומה כי האסור הוא בין שהבן כשר או אפילו ממזר בנו הוא מכל מקום, ובין שבת הבן גם כן כשרה או אפילו ממזרת.
שרש אסור הקרובות, כתבתיהו באסור ערות אם (מצוה קצ).
מדיני המצוה. מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמותכב, א) לגדר אסור זה, והיא בת בת בנו בלבד, וכן בת בן בנו בלבד. ויש אומרים, שאין הפסק לאסורים אלו לעולם כי כל יוצאי ירכו של אדם אסרו עליו עד סוף כל הדורות. ויתר פרטיה, בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם [א"ה שם].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את בת בנו במזיד ויש עדים חיב שרפה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (עה, א) ואם אין עדים חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה בזמן הבית, ואם שכב את בת בנו וכן כל שאר השניות לוקה מכת מרדות.

קצד. שלא לגלות ערות בת הבת.
שלא לגלות ערות בת הבת. שנאמר (ויקרא יח י) או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה. כל דיניה כדין בת הבן, ושניות לה גם כן בת בת בתו, וכן בן בתו. ויש שאומרין, שאין להם הפסק לעולם.

קצה. שלא לגלות ערות הבת.
שלא לגלות ערות הבת, וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה. ומפני כן לא בא עליה כתוב מפרש לפי שאין צרך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה, אין צריך לומר שהיא אסורה דקל וחמר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחמר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקימא לן (סנהדרין עו, א) אין עונשין מן הדין.
משרשי המצוה. כתבנו למעלה (מצור קצ) מה שיכלנו דרך כלל בכל העריות.
דיני מצוה זו, כלומר, איך למדוה זכרונם להרכה ומאי זה כתוב? בגמרא יבמות הוא, שאמרו שם (ג, א) בתו מאנוסתו עקר אסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא אמר ליה רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כלומר, שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת ערותך הנה, ואמר באסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון הנה, כמו שכתוב בסוף הפרשה (ויקרא יח יז) שארה הנה, מה להלן מפרש שנאסרה בתה, שהרי בפרוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו, הוא הדין לבתו, אף על פי שלא פרשה הכתוב, דגמרינן לה בגזרה שוה זו. ועוד למדו זכרונם לברכה מכח גזרה שוה זו באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת ובת בתה, למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר, ומאי זה מקום אחר נלמד בו? ממה שכתוב (שם כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עה, ב) מה התם באשה ואמה, דכתיב בהו בהן זמה בשרפה, אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה, דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשרפה. ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשרפה מכח גזרה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמד גם כן כי משפט הבא על בתו ובת בנו ובת בתו בשרפה, לפי שכבר למדנו ממנו אסור על בתו בגזרה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנו דבר אחד, נלמד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו, ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשרפה. ועל כיוצא בזה, יאמרו בגמרא (יבמות עח, ב) דון מינה ומינה כלומר, כשנלמד כתוב אחד מחברו, לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו. ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמד בו ממקום אחר נלמד ממנו. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא כריתות (ה, א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, אחד מגופי תורה היא ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שוה, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר, שבשתי גזרות שוות אלו למדנו אסורה ומשפטה, וכמו שפרשנו. אבל בתו מנשואתו מפרש הוא במקרא מדכתיב (שם יח יז) ערות אשה ובתה ואין חלוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה מדכתיב אשה דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי (שם) לא תקח, וקיחה משמע גם כן דרך אישות, אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו לא כתיב אלא לא תגלה, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספרהמצוותל"תשלו) הבט אמרם זכרונם לברכה לא למדה הכתוב, ולא אמרו ולא למדנוה, לפי שאלה הענינים כלם הם קבלה מהשליח עליו השלום, שמסר הפרוש אל הזקנים, וזה אמרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתב דבר זה העקר הקבוע לו, שאין בחשבון תרי"ג המצות אלא מה שמפרש בכתוב, או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפרוש שהוא מן התורה, אבל לא כל מה שנלמד בשלש עשרה מדות. וכבר סתר הרמב"ן זכרונו לברכה (בשרשיו לספר המצוותשרש ב') ענין זה בראיות ברורות.
דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) נכתב מקומן עם כל העריות בכלל [א"ה שם].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו במזיד ויש עדים נדון בשרפה, בלא עדים חיב כרת. בשוגג חיב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו חיב שתי חטאות, אחת משום בתו, ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנשואי הראשונה, שהרי בפרוש כתב בהן לא תקח, בין במקום האזהרה עליהן בין במקום הענש, ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יבמות צז, א) כי מדין התורה הוא, שאם אנס אדם אשה מתר היה לשא בתה, אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר, ואמרו (שם) שמי שנאף אשה אסור לשא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה ויבוא לידי עברה שיבעל הערוה, ולא עוד אלא אפילו נטען (פי' נחשד) על אשה הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כנסה לזו שקרובה לאותה שזנתה עמו אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קדושין יב, ב) בענין זה, שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה, לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה או פתה אותה, הרי זו מתרת לו לשא אותה, שלא נאסרו אלא דרך אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו.

קצו. שלא לגלות ערות אחותו מן האב והיא בת אשת אביו.
שלא לגלות ערות בת אשת אביו כשתהיה אחותו. כלומר שהיא בת אביו, שאלו בת אשת אביו שאינה אחותו כבר אמרנו למעלה (מצוה קצב) שמתר לשא אותה לאשה לכתחלה, אלא פרושו, בת אשת אביו והיא אחותו, שנאמר (ויקרא יח יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה. וכבר כתבתי למעלה בערות אחות, שהלאו הזה בא כדי שישים אחותו מנשואת אביו ערוה בפני עצמה, וכעין מה שאמרנו באמו (מצוה קצ), שאם היא אשת אב חיב בה שתים משום אם ומשום אשת אב. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה ביבמות (כב, ב) תנו רבנן הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, חיב משום אחות ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חיב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן אמרי מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך וגו', ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, שמע מנה לחיבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו. נמצא שהשוכב עם אחותו שהיא מאנוסת אביו אין בה אלא לאו אחד, והשוכב עם אחותו שהיא מנשואת אביו יתחיב שני לאוין, ובשוגג חיב להביא שתי חטאות. ומשפטי השם צדקו, כי אחר שתרחיק התורה קרבת האחות ראוי להחמיר באותה שהיא אחות גמורה, רוצה לומר מן הנשואין, כי היא נקראת אחות אמה [אמת]. וכענין זה כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (אחרי מות יח ט).
דיני המצוה. בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם [א"ה שם].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אחותו מנשואת אביו במזיד חיב כרת, בשוגג מביא שתי חטאות, כמו שאמרנו.

קצז. שלא לגלות ערות אחות אב.
שלא לבוא על אחות האב, שנאמר (ויקרא יח יב) ערות אחות אביך לא תגלה וגו'.
משרשי העריות כתבנו מה שידענו (לעיל קצ).
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב) שאסור אחות אב, בין שהיא אחות לאביו מן האב בלבד או מן האם לבד, ובין שהיא אחותו מן הנשואין בין מן הזנות, שכל אחת מאלו מכל מקום אחות אביו נקראת. ואין כאן מקום לשניות.
דיני המצוה. בסוף הסדר תראה מקומן [א"ה שם].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחות אביו במזיד חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה.

קצח. ערות אחות אמך לא תגלה.
שלא לבוא על אחות אם, שנאמר (ויקרא יח יג) ערות אחות אמך לא תגלה וגו'. כל ענינה, כמו אחות אב (מצוה קצז).

קצט. ערות אחי אביך לא תגלה.
שלא לבוא על אחי האב ומן הדומה שאין הפרש בין שיהיה אחי אביו מן האב או מן האם, בין מן הנשואין בין מן הזנות, שנאמר (ויקרא יח יד) ערות אחי אביך לא תגלה, ואחי אביו נקרא מכל מקום. ואף על פי שהבא על כל זכר חיב משום ואת זכר לא תשכב וגו', זה הלאו הוא נוסף במי שבא על אחי אביו, ואם יהיה שוגג יתחיב על שתי חטאות משום לאו דבא על הזכר, ולאו דבא על אחי אביו, וכמו שאמרו גם כן באביו (במצוה קפט). ובגמרא סנהדרין אמרו זכרונם לברכה (נד, א) הבא על אחי אביו חיב שתים לדברי הכל.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם אחי אביו שניהם נסקלים, השוכב והנשכב, אם שניהם מזדין ובעדים והתראה, ואם אין עדים שניהם בכרת, ובשוגג חיב האחד שתי חטאות כמו שאמרנו, שהבא על אחי אביו שחיב שתי חטאות, והאחד חטאת אחד.

ר. ערות אשת אחי אביך לא תגלה.
שלא לבוא על אשת אחי האב, וזאת נקראת בכתוב דודתו לפי שהיא אשת דודו, שנאמר (ויקרא יח יד) אל אשתו לא תקרב דודתך היא. ואזהרה זו היא מכיון שנתארסה לדודו, כלומר, שנתקדשה לו, ואין צריך לומר אחר שנשאת לו, ובין בחיי דודו ואפילו גרשה, ובין אחר מיתתו (יבמות צז א).
משרשי המצוה. כתבנו למעלה (מצוה קצ).
דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב), שאחי אביו נקרא לענין אסור זה של אשתו כשהוא אחי אביו מצד אב, אבל אחי אביו מצד אם אינו באסור זה של אל אשתו לא תקרב מדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו אפילו אשת אחי אביו מצד אם, כדי להרחיקנו הרבה שלא לגע לאסור תורה. וכן אסרו גם כן אשת אחי אמו, בין שהוא אחיה מצד אב לבד או מצד אם לבד, ואף על פי שאשת אחי אמו אינה אסורה כלל דבר תורה, מפני שאסרה התורה אשת אחי אביו מצד אב שנקרא דודו, הוסיפו הם באסור לגדר כל אחד מאלו הדומים לו.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחי אביו מצד אב בחיי דודו במזיד ויש עדים, מיתת שניהם בחנק, שכן הוא הדין הבא על אשת איש בחנק, ואם שכב אותה אחרי מות דודו, במזיד חיב כרת, ואם יש עדים לוקה, בשוגג מביא חטאת קבועה, כמו שידוע לנו דכל שבזדונו כרת בשגגתו חטאת. ואם שכב את אשת אחי אביו מצד אם, או את אשת אחי אמו, בין מצד אב או מצד אם, במזיד מכין אותו מכת מרדות, בשוגג פטור.

רא. ערות כלתך לא תגלה.
שלא לבוא על אשת הבן, שתהיה אשתו מן הארוסין, וכל שכן מן הנשואין, בין בחייו ואפילו גרשה, בין אחר מותו, בכל ענין זה נקראת אשת בנו, ואסורה עליו, שנאמר (ויקרא יח טו) ערות כלתך לא תגלה. ומן הדומה שהחיוב אפילו בבן ממזר, בנו הוא מכל מקום, אבל בן שפחה ונכרית אין זה נקרא בנו לשום דבר.
שרש אסור העריות, כתבנוהו (מצוה קצ).
מדיני המצוה. כגון מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא, ב) לגדר זה כלת בנו, וכן כלת בן בנו עד סוף העולם, ואסרו גם כן כלת בתו בלבד. והטעם כעין מה שאמרנו למעלה, לפי שהאסור בא בכתוב בכלתו גזרו הם בכל הכלות הבאות מחמת הבן, וגזרו מחמת בתו בלבד, ודי לנו בכך, ואלו נקראות שניות.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את כלתו במזיד ויש עדים והתראה בסקילה, ואם אין עדים בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב את כלת בנו או בן בנו עד סוף העולם או כלת בתו, מכין אותו מכת מרדות.

רב. ערות אשת אחיך לא תגלה.
שלא לבוא על אשת אחיו, שנאמר (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה. ואחד אחיו מאביו לבד או מאמו לבד, ובין מן הנשואין ובין מן הזנות אשתו ערוה עליו, שאחיו נקרא מכל מקום. ומכיון שארסה נקראת אשת אח ואסורה, וכל שכן אחר שנשאה, ובין בחיי אחיו ובין אחר מותו היא אסורה עליו משום אשת אח, חוץ מאשת אח שלא הניח בן שהתורה צותה על זו בפרוש שישאנה האח, וזאת היא מצות יבום כמו שנפרש בעזרת השם (מצוה תקצח).
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחיו חיב כרת אם היה מזיד, ואם שגג חיב להביא חטאת קבועה. וזה יהיה אחר מות אחיו ונשארו לו בנים, או אחר שגרשה, שאלו בחייו בעודה תחתיו, ידוע הוא שדין השוכב את אשת אחיו (צ"ל אשת איש) מיתתו בחנק. ואין באסור אשת אח מקום לאסור שניות.

רג. ערות אשה ובתה לא תגלה.
שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר (ויקרא יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה. ובא הפרוש שאין החיוב אלא כגון שנשא האחת תחלה, ואחר כך כשבא על השניה הוא מתחיב, אבל אם לא נשא אחת מהן לא יתחיב עליהן, לפי שכתוב בהן לשון אישות וקיחה, דמשמע על ידי נשואין דהכי משמע לן לשון קיחה בכל מקום לשון נשואין אבל חכמים גזרו גדר ואמרו, שאם נאף אדם עם אשה אסור לשא בתה כל השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן ולבו גס בה ושמא יבוא לידי עבירה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשה ואת בתה שניהם נשרפין, הוא ואותה ששכב [עמה] אחרונה, שאין לראשונה חטא שהרי בהתר נשאה, ואם בא על השניה אחר מיתת אשתו הראשונה הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין, שנאמר במקום אחר בסדר קדושים תהיו (כ יד) באש ישרפו אתו ואתהן. ופרש רבי אליעזר בסנהדרין (סו, ב) באש ישרפו אותו ואחת מהן, דהינו האחרונה, כמו שאמרנו. ודוקא כששתיהן קימות שכן בא הפרוש אבל כשאין שתיהן קימות אין שם שריפה, אלא שהן בחיוב כרת במזיד, ובשוגג מביא חטאת קבועה. ורבי עקיבא מפרש שם, אותו ושתיהן, וכגון שנשא השתים באסור, וימצא זה כשנשא הבת ואמה ואם אמה. ושם מתבאר במאי פליגי.

רד. ערות אשה ובת בנה.
שלא לגלות ערות אשה ובת בנה. וכבר אמרנו שאסור זה הוא לעולם בנשואי הראשונה, שנאמר (ויקרא יח יז) את בת בנה. לא תקח.
מדיני המצוה. מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא, א) לגדר זה בת בן בנה, והיא מכלל השניות, כמו שאמרנו, שכל שאסורה מדברי סופרים תקרא שניה. וכן אסרו אם אם אבי אשתו בלבד.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בנה בנשואי הראשונה, שניהם נשרפים בחיי הראשונה, ואם מתה הראשונה שניהם בכרת במזיד, בשוגג מביאים חטאת קבועה. ואם שכב את השניה לוקה מכת מרדות מדרבנן.

רה. שלא לגלות ערות אשה ובת בתה.
שלא לגלות ערות אשה ובת בתה. וכבר אמרנו שאסור זה בנשואי הראשונה שנאמר (ויקרא יח יז) ואת בת בתה לא תקח וכו'. ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין.
מדיני המצוה. מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה בת בת בתה בלבד, ואם אם אם אשתו בלבד, ואם אב אם אשתו בלבד. כלל הענין של אסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה, כי התורה תאסר לאדם מלשא שש קרובות של אשתו מלבד האחות, שלש למעלה, דהינו אמה ושתי זקנותיה, ושלש למטה דהינו בתה ובת בתה ובת בנה, וחכמים הוסיפו עליהן גם כן לגדר שש אחרות, ארבע למעלה ושתים למטה, כי כן יאות הענין להיות בהכרח, כי שתי הזקנות גוררות ארבע אחרות לגדר להן, אבל בת בנה ובת בתה אי אפשר להן לגדר אלא שתים כמותן, והאם והבת אין להוסיף עליהן לגדר, שהרי יש נשים אסורות מן התורה למטן ולמעלן עין בדבר כי כן הוא בהכרח.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בתה שניהם נשרפים בחיי ראשונה, ואם מתה ראשונה שניהם בכרת במזיד, ובשוגג מביאין חטאת קבועה. ואם שכב את השניות היו מכין אותו מכת מרדות.

רו. ערות אשה ואחותה.
שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר, שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה ואפילו גרשה לראשונה שנאמר (ויקרא יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה. פרוש, ואשה עם אחותה ביחד, לא תקח, לצרר לשון צרה, כלומר שלא תעשה האחת צרה לחברתה. בחייה, בא ולמד שאפילו גרשה לראשונה לא ישא אחותה, וזהו לשון בחייה כלומר, כל זמן שהיא בחיים אבל אחר מות האחת אין ספק שמתר לשא האחרת, והינו מה שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה, גם כן בכלל האסור, כי בנשואי הראשונה הקפידה תורה (יבמות צז א).
משרשי המצוה, ענין העריות כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שידענו. ועוד אומר לי לבי בענין זה שאסר הכתוב לשא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפץ בשלום כל בריותיו, וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחיבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום.
מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב) שאחות אשתו נקראת בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה, בין מן הנשואין, בין מן הזנות. ופרשו גם כן, שהאסור יחול מכיון שיקדשנה, וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר אסור זה אחות זקוקתו, פרוש זקוקתו כגון מי שהיה לו אח ומת ולא הניח בנים, שהוא חיב לשא אשתו מן התורה או לחלץ לה, כמו שבא המצוה בכתוב בפרוש (מצוה תקצז תקצט) וזאת האשה שהיא זקוקה לאח, כלומד, שהיא ברשות האח לשא אותה אם ירצה, כי מן השמים הקנוה לו, תקרא זקוקתו. ואסרו זכרונם לברכה (שם מא, א) מלשא אחותה, מכיון שהיא זקוקה אליו, אף על פי שלא קדשה ולא עשה בה שום ענין.
וכן אסרו עליו (שם מ, א) גם כן לגדר זה אחות חלוצתו, כלומר, אפילו אחר שחלף לה, אסרו עליו מלשא אחותה, כמו שאסר הכתוב אחות גרושתו, כמו שפרשנו, כן אסרו גם כן אחות חלוצתו, שהחליצה כעין גט היא. ומכל מקום אסור אחות חלוצתו ואפילו אחות זקוקתו קימא לן אלבא דהלכתא דמדרבנן הוא, כי התורה לא אסרה כי אם אחות נשואתו או ארוסתו אבל הזקוקה לו, אף על פי שמן השמים הקנוה לו אין אחותה בכלל אסור תורה, אלא שהם זכרונם לברכה אסרוה לו שלא לגע לאסורא דאוריתא. ומפני שאסור זה הוא מדבריהם, כמו שאמרנו, הקלו בענין קצת לפעמים, עד שאמרו זכרונם לברכה (שם מא, א) כי אחד מן היבמין שקדש אחות יבמתו שאומרים לו, המתן אל תגרשנה ואל תשאנה עד שייבם אחיך או יחלץ ליבמה זו הזקוקה לכלכם. חלץ לה אחיו או יבמה או שמתה היבמה הרי זה יכנס ארוסתו. אבל אם מתו האחים כלם מוציא את ארוסתו בגט ויבמתו בחליצה. ואם מתה ארוסתו, בין שמתה קדם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתם, חזרה היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם. ובמצות יבום נכתב עוד מעט בענינים אלה (מצוה תקצח), כמנהגנו בעזרת השם, שאין כאן מקומן.
ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם האחות, בין על ידי נשואין, בין דרך זנות, בחיי הראשונה במזיד חיב כרת, ואם יש עדים והתראה לוקה, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב עם אחות זקוקתו או אחות חלוצתו היה לוקה מכת מרדות דרבנן. ומכל מקום, אין אשתו דהינו האחות שנשא ראשונה אסורה עליו מפני נשואי שניה או (זמתה) מפני שזנתה, אלא אשתו מתרת לו, וזאת השנית תלך לה (יבמות צד א). ואפילו נשאה על ידי חפה וקדושין אינה צריכה ממנו גט, שאין קדושין תופסין בעריות להצריכן גט, אבל מכל מקום מתחיב העושה בהן מעשה הקדושין, שהתורה אמרה לא תקח, ומשמע לשון קדושין, ואף על גב דאם עבר ולקח, כלומר, שקדש, לא מהני ליה כלומר, שאינה לקוחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחיב בכך כמו שאמרנו.
וזה הדין אינו באחיות לבד, אלא אף בכל שאר העריות הוא, שאם נשאן בחזקת התר ונמצאו עריות שאינן צריכות גט מן הטעם שאמרנו, שאין קדושין תופסין בעריות. וכן אם נשא או עבר ונאף עם אחת מן השש נשים שאמרנו למעלה (מצוה רב) שהן עריות עליו מן התורה מחמת אשתו, אינן אוסרות אשתו עליו אלא ילכו להן בלא גט ותשאר אשתו מתרת לו, כמו שאמרנו, זולתי באחות ארוסתו שהחמירו חכמים ואסרו אף הראשונה מפני השניה, שאמרו זכרונם לברכה (שם צד, ב) שאם ארס אדם אשה, כלומר, שקדשה ואחר כך נשא אחותה, ששתיהן אסורות עליו וצריכות ממנו גט (עי' רמב"ם גירושין פ"י הל' ט, י). ומפני מה אמרו כן ולא אמרו שישא הראשונה והשנית תלך לה בלא גט כמו שכתוב למעלה, לפי שחשו חכמים שמא יאמרו הבריות אחר שלא היה בראשונה אלא קדושין לבד, כי באותן קדושין היה שום תנאי, ועל כן נשא השנית ובדין נשאה, ולפיכך הצריכו בה גט, ואחר שהצריכו באחרונה גט מפני זה החשש שאמרנו, היו צריכים לאסר גם כן ארוסתו הראשונה כדי שלא יאמרו הבריות נשא אחות גרושתו.

רז. שלא לבוא על אשה נדה.
שלא לבוא על אשה בעת שהיא נדה, שנאמר (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וזמן
נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב (שם טו יט) שבעת ימים תהיה בנדתה. ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נדה היא (נדה עג א). וכל זמן שלא תטבל אף אחר השבעה היא נדה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים. ואמרו זכרונם לברכה, בנין אב לכל טמא, שהוא בטמאה עד שיטבל (עי' רבינו בחיי מצורע טו יט בשם הגאונים). וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד, ב) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.
וענין הנדות הוא, כי יש בנשים ענין שיזוב דם מהן דרך ערותן בכל חדש וחדש שני ימים או שלשה או יותר עד שבעה. וצוה הכתוב, דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל [ה] שמחרתו יום שמיני וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה ואפילו דם טפה כחרדל מצפה שבעת ימים, ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה.
משרשי הנדה. כתבתי בפרשת זאת תהיה על ענין זבה (מצוה קסו קפב) מה שידעתי. וכלל הענין כי השם יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טמאה וכל לכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה הענין לפי הדומה שהחליאן השם יתברך לנשים בחלי זה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדה לב, א) שהאשה מטמאה בנדה ואפילו ביום לדתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל אסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לענין זה (ספרא מצורע ה א). אבל (שם לד, א) הנשים של אמות העולם מן התורה אינן בכלל אסור נדות וזיבות, אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו, ב), שהבא על הגויה חיב עליה משום נשג"ז, פרוש, נדה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן (תמורה כט, ב) חיב עליה מדאוריתא משום זונה, ולוקה עליה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נדה יט, א) שחמשה מראות דמים הן שטמאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, הענין הוא, לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות, אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאים בכל חכמה, היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים, והנדה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל, ולפיכך עכשו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות, בין שהוא עמק הרבה או כהה, כלומר, שאינו עמק טמא, אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור. ונאמנת (שם כ, ב) אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו ואם אמרה ירוק או לבן היה מטהרין לה.
וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה שהיו מונות ימי הנדה לנדה, וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי, טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי אסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנדה לזבה ומזבה לנדה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותקן (שם סו, א) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נדה הם לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהן בימי זיבה הם לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נדה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכלן בימי נדה הן, שהלכה היא ימי נדה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלשה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים, מפני שיש לחוש שכל השלשה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה.
זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאד שום ספק בענין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (שם סו, א) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלשה ימים. ואין ענין החמרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חלוק לענין ימי נדות בין דם מועט לדם מרבה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו. אבל החמרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחמרא זו שקבלו על עצמן היא מזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך, שחכמים ראו חמרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם.
ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספר שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן (שם נח ב), כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טמאתה, שנאמר (ויקרא טו יט) דם יהיה זבה בבשרה. כלומר, שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד, ראתה שני ימים או שלשה בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית, אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספר שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלשה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כלו טמא, והחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות (עי' רמב"ם איסורי ביאה פ"ו ה"כ), כלומר, שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל, בענין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת.
והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר, שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלשה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (שם סח, ב) צריכה האשה בדיקה לכתחלה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחדת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה וטובלת בליל שמיני, לא בדקה עצמה בשעת טבילה ודיה, שכבר הפסיקה בטהרה קדם לכן. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקדם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחלה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעקר דבר זה מכיון שהתורה צותה (שם כח) וספרה לה ואחר תטהר. ומכיון שלא בדקה לא בתחלה ולא בסוף אין כאן ספירה.
ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון או בצמר לבן נקי ורך או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך, וכלן יהיו לבנים, כדי שיהא נכר יפה בהן כל מראה אדמימות (נדה יז א). ואלה הבגדים שבודקת פהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת, צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדם טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קנוח, וכל שכן שאין שנוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים שלא תפסק טמאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה, וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספר אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין.
ודיני שעורי הכתם (שם נח, ב) ובאיזה ענין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, וענין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (שם סד ב), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נדה (שם סה ב), ודיני הוסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר, אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב (שם לח) והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ובא הפרוש, שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מתרין לשמש. וענין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא, א) בענין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעברה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נדה בקערה אחת, ולא יושיט דבר מידו לידה (שם יג א), ולא ידבר עמה דברים של הרגל עברה, וכיוצא בדברים אלו.
וענין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבל בלילה, ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כלן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כלן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפרש הענין בגמרא (נדד סז, ב). ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבל אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתר כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנדה במזיד, מכיון שהערה בה חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנדה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבא ממזר נבאר זה בעזרת השם בסדר כי תצא (מצוה תסה).

רח. שלא נתן מזרעו למלך.
שלא נתן קצת מבנינו להעבירם לפני עבודה זרה, שהיו עושין בני אדם בזמן מתן תורה, שהיה שמו מלך, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למלך כלומר מקצת זרעך. ונכפלה האזהרה במקום אחר, דכתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכך היו עושין, האב מוסרו לכומרים לשם שקוצם כעין מה שכתוב בקרבנות כשרים, (ויקרא טו יד) ונתנם אל הכהן. ואפשר שהכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המלך, ואחר כך מחזירין אותו לאב, ומבעירין אש גדולה לפני המלך, והאב היה לוקח בנו ומעבירו בלהב האש. וכך אמרו בירושלמי (סנהדרין ז, י) אינו חיב עד שימסר לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת הרב רש"י זכרונו לברכה (סנהדרין סד, ב ד"ה שרגא) והרמב"ם זכרונו לברכה (עכו"ם ו, ג) שלא היה שורפו אלא העבודה היתה להעבירו לבד, ומכיון שהעבירו כמו שהיה דרכם להעבירו חיב. ודעת הרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא יח כא) שהיה מעבירו בלהב עד שנשמתו יוצאת, וראיותיו בפרוש החמש שעשה.
רמז משרשי רחוק עבודה זרה דרך כלל כתבתי למעלה בו מה שידעתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). והענין הזה של עבודה זרה זו של מלך, לפי שהיתה עבודה רעה ביותר והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן, נתיחדה בה אזהרה מלבד כל האזהרות עבודה זרה הרבה בתורה, וזה נאמר לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל לפי הנראה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא כ ה) לא נצטרך לזה, כי הוא סובר שענין מחדש יש בעבודה זו של מלך מכל שאר עבודה זרה, שבכל עבודה זרה לא יתחיב העובדה בשלא כדרכה אלא בארבע העבודות הידועות, אבל בענין זה של מלך יתחיב העושה מעשה זה של מלך בכל עבודה זרה, ולפיכך נתיחדה האזהרה בו. ולפי שהענין מכער ביותר, החמירה התורה בו כל כך לחיב העושה כן בכל עבודה זרה, אף על פי שאינו דרכה בכך. זהו הנראה לי מכלל דבריו. וזה הענין (עי' סמ"ג ל"ת מ) שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכלו (סנהדרין סד ב), אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקדבת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרב תרמיתם, לא רצו מתחלה לקבע החק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חיבה התורה בענין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סד א) מסר ולא העביר, העביר ולא מסר פטור ושאינו חיב עד שיעביר מקצת זרעו ויניח מקצתו, כמו שאמרנו. ושחיב בין על זרעו כשר, בין על זרעו פסול, ושחיב על כל יוצאי ירכו, בנים או בנות, בין בנים או בני בנים, עד לעולם, אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין. (ה' ע"א פ"ו).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות (ספרא קדושים ד א). והעובר על לאו זה במזיד ויש עדים והתראה, נסקל בזמן שדנין דיני נפשות, ואם אין עדים והתראה חיב כרת, ובשוגג חיב להביא חטאת קבועה. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו), שאסור עבודה זרה הוא על כל בני העולם כלו בכלל.

רט. שלא לבוא על הזכרים.
שלא לבוא על הזכרים, שנאמר (ויקרא יח יז) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שנ) ונכפל זה הלאו בזה הענין בעצמו במקום אחר דכתיב (דברים כג יח) ולא יהיה קדש מבני ישראל. נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אנקלוס (שם) ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה. פרוש שפחה כנענית, אלא דעתו דלא יהיה קדש לא יבוא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות. וראיתי להרמב"ן זכרונו לברכה (דברים שם) שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום, אבל יאמר כי לאו דלא יהיה קדש יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש קדש, והוא האיש המזמן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר (שם) מבני ישראל לומר, שאין אנחנו מזהרים מזה באמות, שאם היה אחד מן האמות קדש, ואפילו בינינו, לא הזהרנו עליו, לפי שלא הזהרנו באחרים זולתנו אלא בענין עבודה זרה בלבד.
ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמד לאו לנושא שפחה, אם לא נאמר כדברי המתרגם? ושמא תאמר מדכתיב (שם ז ג) לא תתחתן בם, זה אינו, שהרי מפרש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגרותן, דאלו בגיותן לא שיך בהו לשון חתון, וכמו שנכתב בעזרת השם במקומו בסדר ואתחנן (מצוה תכ ז). אבל אפשר לומר, שנלמד אסור לשפחה בכלל אסור כל האמות שאינם ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים (קידושין סח, ב), מדכתיב (שם ד) כי יסיר את בנך מאחרי. לרבות כל המסירים. וכמו כן שפחה כנענית. מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצות יש שהיא אינה חיבת בהן, והן אותן שכתוב בהם בפרוש בפרשה (ויקרא יח ב) דבר אל בני ישראל למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפרש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך.
נמצא לפי דברינו, כי פרוש המתרגם ארמית, כי יש בשפחה לאו, אלא שאנו למדים אותו ממקום אחר. והרמב"ן זכרונו לבדכה (שם) יחשב לאו דלא יהיה קדש, לבל נניח בינינו איש מזמן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו. להרמב"ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב, כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו, וזה לשונו, שכתב בזה הענין, וזהו הדעת האמתית שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין (נד, ב) נתבאר, שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חיב שתים. ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכר עליו בידיעה אחת, אצלו אינו חיב אלא אחת, ואמר בטעם ההוא לא תשכב חדא היא, עד כאן.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שענין אותו (י"ג טנוף) טרוף נמאס ומכער הוא מאד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבדת בוראו לא ראוי (י', ג להתגאל) להתנול במעשים מכערים כאלה. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (שם עו, ב), שאסור להשיא אשה לקטן, דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד (עי' יבמות סח ב).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נד, א), שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאוריתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל מכל מקום אם הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה, הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן (עי' רמב"ם גניבה פ"א ה"י). ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חיב (יבמות פג ב), על דרך נקבותו פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן (עי' רמב"ם מאכלות אסורות פ"ה ה"ח). ואנדרוגינוס מתר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה (ע"ז טו ב), שלא למסר תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אמנות, מפני שכלן חשודין על משכב זכור. ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב במקומו.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו, מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חיב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חיב כרת במזיד, בשוגג חיב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, בין ישראל או שאר כל האמות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (איסורי ביאה יד, יח) שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים ישנם בכלל אסור זה של זכור, ונהרגין עליו, אף על פי שאינן בכלל אסור עריות של קרבה, שהם מתרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן אסור בהמה שוה בכל אדם.

רי. שלא לשכב עם בהמה.
שלא לשכב עם הבהמות, בין שבא האיש על הבהמה או שהביא בהמה עליו הכל בכלל (סנהדרין נד ב), ובכלל הבהמה חיה גם כן, שנאמר (ויקרא יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך.
משרשי המצוה. שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינין שברא בעולמו עושין פירות למיניהן, וכמו שבא בכתוב בתחלת הבריאה שכתוב בכל מין ומין למינהו. ומהיות חפצו ברוך הוא בזה, לא תמצא הברכה וגדלה במה שהוא בהפך. כמו שידוע לנו בפרדות שבאות מתערבת שני מינין, שאינן פרות ורבות. וכן כל אילן המרכב משני אילנות, לא יצלח לעשות פרי כמוהו וכל שכן במין האדם שהוא מבחר מכל המינים שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע.
מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) שאין חלוק בזה בין בהמה גדולה לקטנה, שנאמר (שם) ובכל בהמה, כלומר אפילו ביום לדתה, ואין חלוק בין הבא עליה כדרכה או שלא כדרכה בכל ענין, כיון שהערה בה, כלומר, כשהכניס ראש העטרה או שהערת הבהמה בו, שניהן נסקלים, הוא והיא, אם הוא גדול, כלומר שהגיע לכלל ענשין, והוא מזיד. אבל בשוגג אין הבהמה נסקלת. ואם יש לו מתשע שנים ויום אחד ומעלה הבהמה נסקלת על ידו והוא פטור עד שיגיע לכלל ענשין ומכל מקום ראוי ליסרו. ואם הוא פחות מתשע שנים ויום אחד אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נכתב מקומן בעזרת השם.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, כמו שאמרנו, ואם אין עדים, בכרת, בשוגג חיב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.

ריא. שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות.
שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר (ויקרא יח כג) ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ לא תעשה שמט) שזו מצוה בפני עצמה בחשבון המצות ואינה נכנסת בכלל המצוה שלפניה, לפי שאסור הזכר לבוא על הבהמה ואסור האשה שלא תביא הבהמה עליה שני אסורין חלוקין הן, ולולי הלאו שבא עליהן בפרוש, לא היו נלמדים זה מזה. והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה בפרק ראשון מכרתות (ב א) שלשים ושש כריתות יש בתורה, ומנו אותם ומנו בכללן הבא על הבהמה לאחד, והאשה המביאה הבהמה על עצמה לאחר, עם היותם מונם שם כללי הענינים.
שרש מצוה זו עם שלפניה בכלל.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נה, א) שהאשה גדולה, כלומר שהגיעה לכלל ענשין שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהביאה בהמה עליה, בין גדולה בין קטנה, כיון שהערת בה, בין כדרכה בין שלא כדרכה שתיהן נסקלות, היא והבהמה. ואם האשה קטנה, כלומר פחותה משתים עשרה שנים ויום אחד הבהמה נסקלת והיא פטורה וראוי ליסרה. ואם היא פחותה משלש שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידה. ויתר פרטיה עם פרטי כל העריות הכתובים בסדר זה, בין ענין האסור שבהן וחלוקיהן בין חלוקי משפטי העוברים, הכל במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות ובמקומות מן יבמות וכתבות וקדושין.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת שנב) שאלה העריות שכתבנו בהן שהן בכרת, בא עליהן הכרת בלשון התורה מבאר, וכמו שאמר הכתוב אחר מנינם, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. וכמו כן כל אשר כתבנו בהן שהעובר עליהן חיב מיתת בית דין, הוא כמו כן לשון התורה. אמנם התחלפ [ה] המיתה ואמרנו בקצתן סקילה ובקצתן חנק ובקצתם שרפה, יש מהן מן הכתוב ויש מהן בקבלה. וכל העריות כלן שהיה אחד גדול ואחד קטן הגדול חיב והקטן פטור, כמו שאמרנו למעלה. וכן אם היו שניהם גדולים והאחד ישן הישן פטור, אף על פי שאפשר שנהנה קצת בעודו ישן. ובכל העריות, וכן בכל שאר העברות שיבוא עליהם חיוב בית דין צריך שיהיו שם שני עדים כשרים או יותר מתרין בעובר, ורואין אותו בעיניהם עובר על העבירה (עי' סנהדרין לז א). ומכל מקום בענין אסור העריות הורונו חכמים (מכות ז א) שאין צרך שיראו העדים ענין הנאוף לגמרי, כלומר שיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת, אלא מכיון שיראו אותם כמנאפים, כלומר זה בזה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין פ, א) בענין גם כן, שכל מי שהחזק בשאר בשר, נהרג על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה על הקרבה אלא חזקה לבד, שבני אדם אומרים, פלוני בן פלונית הוא או אחי פלניתא או אביה ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על זו החזקה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעוברת עליו והביאה בהמה עליה חיבת סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה היא בכרת, ובשוגג חיבת להביא חטאת קבועה. וכבר אמרנו שבכל שוגג אין הבהמה נסקלת, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד, ב) בטעם סקילת הבהמה כדי שלא יאמרו בני אדם זו היא שנכשל בה פלוני, זה לא נאמר אלא במזיד, כי הוא הכשלון הגדול, אבל שוגג קצת אנס יש בו.
נמצא לפי דברינו, שאין אסור על הגוים משום ערוה, אלא אם ואשת אב ואחות מאם ואשת איש, כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו (מצוה לה). וזכור ובהמה, והעבדים אינם בכלל אסור עדיות של קרבה, ומתרין אפילו באמם ואחותם, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה דט) לפי שכבר יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו.
ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב, ב), שהעבד הכנעני אין לו חיים, כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב (בראשית כב ה) שבו לכם פה עם החמור. ודרשו זכרונם לברכה (שם) עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שיר לומר בזה אין לו חיים. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שיך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנדה, ואפילו שפחה, שחיבין הן בכל ענשים שבתורה. ובפרוש דרשו זכרונם לברכה (ספרא מצורע מכילתא דזבים פשראתא ה' פסקא א) ואשה כי תהיה זבה (ויקרא טו יט) בין ישראלית בין שפחה בין גיורת ומשחררת.
ואמרו זכרונם לברכה (שם כב, א) שאם נתגיר אחד מן האמות, וכן עבד שנשתחרר הרי הן כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיה להן מתחלה בגיותן או בעבדותן אינן שאר בשר להן כלל, ומתר להן לשא אותן אפילו הן אמם או אחותם, זהו מדין תורה, אבל חכמים אסרו הדבר כדי שלא יאמרו שבאו מקדשה חמורה לקדשה קלה. ותקנו הדבר כן שאם היה נשוי כשהוא גוי או עבד לאמו או לאחותו מפרישין אותן, לפי שאלו היו אסורות אפילו בגיות, אבל אם היה נשוי לשאר העריות ונתגירו הוא והן אין מפרישין אותן לפי שאין כאן חשש שיאמרו, שבא מקדשה חמורה לקדשה שהרי שאר העריות מתרות היו בגיותן. ומן הטעם הזה לא גזרו זכרונם לברכה בגר אלא בשאר האם אבל לא בשאר האב, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם צז, ב), שגר מתר לשא בתו שנתגירה, וכן אשת אחיו מאביו אבל לא מאמו, וכן מתר באשת בנו, ומתר לו לשא שתי אחיות מן האב אבל לא מן האם. וכן השניות כלן לא גזרו עליהם בגרים. והעבדים שנשתחררו הרי הן כגרים, וכל מה שמתר להן מתר להן והוא הדין באיסור.

פרשת קדושים

פרשת קדושים יש בה חמישים ואחת מצות שלש עשרה מצות עשה ושלשים ושמנה מצות לא תעשה.

ריב. מצות יראת אב ואם.
לירא מהאבות. כלומר, שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו, שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תידאו. ולשון ספרא (קדושים אי, קדושין לא ב) איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו.
משרשי המצוה. כתבתי במצות כיבוד האבות בפרשת וישמע יתרו (מצוה לג).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא, א) עד היכן מוראת אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותם, ואף על פי כן צוו חכמים (מו"ק יז, א וברש"י שם שמא מיבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו) לבל יכה אדם את בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (מצוה רלב), ומנדין על כך. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין שם ב) בחמר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם שישתדל הבן לנהג עמהם דרך כבוד לפי דעתם, אבל אם נשתטו ביותר, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי אם יש לו. והממזר חיב בכבוד האבות ומוראם (יבמות כב, ב) אף על פי שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם. והורונו זכרונם לברכה (ב"מ לב, א) בענין זה, שאם יצוו האבות לעבר על דברי תורה ואפילו על מצות דרבנן, שאין שומעין להם. ויתר פרטיה, במקומות בגמרא, והרב בקדושין לפי דעתי (יו"ד סי' ר"מ).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות. ועובר עליה והקל ביראתם בטל עשה זה אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ריג. שלא לפנות אחר עבודת אלילים לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה.
שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראיה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבד אותה, שנאמר (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים א יא) אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותן אלהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה כלומר, להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעלה כן, וכן בקטרת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סבה, שתהיה נפתה אחריה ותעבדה.
ובפרוש נאמר שם בספרא, שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר: אל תפנה לראותן. והענין מן הטעם שאמרנו שהוא סבה לראות אותה ולטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותם ההבלים, והאדם איננו נברא רק לעסק בעבודת בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחברו (קמט, א) ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם.
ונכפל לאו זה, כלומר באסור המחשבה בעבודה זרה במקום אחר, שנאמר (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו'. כלומר שאם ירבה לבך לחשב בה, יהיה סבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה, ועוד נאמר בזה הענין (שם ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו'. שאין הענין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כחן וענינן, כדי לעבדן, וכמו שנאמר במקום אחר (שם יב ל) ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני וגו'. שימנענו הכתוב מלשאל על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סבה לטעות בה.
שרש רחוק עבודה זרה ידוע לכל אדם.
דיני המצוה ופרטיה, יתבארו בהרבה מקומות בגמרא בפזור, שהזהירונו בו זכרונם לברכה (ברכות יב ב) שלא להרהר במחשבת עבודה זרה ואמרו זכרונם לברכה שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה, אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקר דבר מן התורה. ובפרוש הזהיר הכתוב על זה דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין מ, א) שאין הקדוש ברוך הוא מחשב לישראל מחשבת עבירה כמעשה, חוץ ממחשבת עבודה זרה, שהיא נחשבת לו לאדם כמעשה [הלכות ע"א פ"ב].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שיהא עושה בה מעשה לוקה (עי' רמב"ם סנהדרין יט ד).

ריד. שלא לעשות עבודת אלילים לא לעצמו ולא לזולתו.
שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה, בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים שנאמר (ויקרא יט ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים א יב) אפילו לאחרים. ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר משום לא תעשו, ומשום לא לכם וגו'.
שרש רחוק עבודה זרה ידוע.
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז נא, ב) מה בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו'. משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר, שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי או של ישראל, אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. והעושה עבודה זרה, אף על פי שהוא לוקה שכרו מתר, ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה משנגמרה אפילו קדם שתעבד, מכל מקום אינה אסורה עד שתגמר, ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה. ויתר רבי פרטיה, במסכת עבודה זרה [י"ד סימן קמ"א].
ונוהגת אסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ועשה עבודה זרה לזולתו, בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות כמו שאמרנו, ושניהם משום העשיה לבד לכונת עבודה ואף על פי שלא עבדה.

רטו. שלא לאכל נותר.
שלא לאכל נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקדשים מקרבן שקרב כמצותו אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במלואים (שמות כט חו) לא יאכל כי קדש הם. ובא הפרוש על זה (מעילה יז, ב) כל שבקדש פסול לתן לא תעשה על אכילתו, וזה ירמז הכתוב באמרו כי קדש הם, זה הנסתר שהוא הם, הוא כולל כל מה שנפסל מן הקדשים. ואין לנו ללמוד בכך שנחשב הפיגול והנותר ללאו אחד, כי שני שמות הן, וכמו שכתבתי למעלה באסור הפגול בסדר צו (מצוה קמד). ומצינו שבאו בהם שני כתובים לגבי הענש, דכתיב בפגול בסדר צו (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וגו', וכתיב בתריה והנפש האוכלת עונה תשא, ונשיאות עון זה הוא כרת כמו שנלמד בגזרה שוה מנותר, וכתיב הכא גבי נותר (שפ יט ו ח) והנותר עד יום השלישי פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי חלל ונכרתה וגו'. ועל כן, אף על פי שאזהרת שניהם ממקרא אחד, לא נמנע מפני כן לחשבם שני לאוין. וכן אמרו במעילה (יז, ב) הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות וכו' כמו שמפרש שם, שיש דברים שאין מצטרפין בהן ויש שמצטרפין בהן.
משרשי המצוה. כתבתי באסור פגול מה שידעתי.
מדיני הנותר. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לה, א) אכל מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המראה או מן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים ומן החרטם, מביצי העוף, מן הנוצה אינו חיב כרת. וכן בדם (שם מה, ב) אין חיב בו משום נותר, וכן בלבונה והקטרת והעצים, וכמו שכתבנו בפגול. אבל מן השליל או מן השליא חיב כרת. וכן מה שאמדו (שם א) כי קדשי הגוים, כלומר נדרים ונדבות שמקבלין מהן אין בהן משום נותר ופגול. ויתר פרטי אסור הנותר וגם הפגול, יתבארו בהרבה מקומות מסדר קדשים [הלכות פסולי המוקדשין פרק א].
ונוהג אסור זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליו ואכל כזית נותר במזיד חיב כרת, בשוגג חיב להביא חטאת קבועה, וכן הדין אם אכל כזית מנותר ופגול ביחד, דלענין אכילה מצטרפים הן (עי, מעילה יז ב).

רטז. להניח פאה בשדה.
להניח פאה מן התבואה, שנאמר (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופרוש גר, זה גר צדק (עי, ספרא ג ד), וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני (דברים כו יב) לגר ליתום ולאלמנה. וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט, ב) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצר תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שעור בדבר (פאה א, ב) והוא חלק אחד מששים.
משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש בר [ו] כה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעלות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השבעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז, א), שאחד הקוצר או התולש חיב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר ובקצרכם קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (ב"ק צד, א) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא, א), שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מתרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלד, ב), שאם אין עניים שיטלו הפאה שמתר לבעל השדה לטלה, שנאמר לעני ולגר, ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז"ל בחיוב הפאה, בין בפאה של תבואה או של אילן, כל אכל שגדולו מן הארץ ונשמר ונלקט כלו כאחד ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים, וכל כיוצא באלו שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו חיב בפאה, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אכל, וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר, וכן תאנים אינן חיבין לפי שאין לקיטתן כאחד, וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (עי' שבת סח, א).
וכן מה שאמרו זכרונם לבדכה (ירושלמי פאה פ"ד ה"ד), שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפרות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג א). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה ג ה) בפאה, וכן השתפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין (שם ד א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד, ואפילו כנגד כמה לפי שהוא אומר כהלכה, ודין (שם שם ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה, ודין (שם שם ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה. לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו (עי' ב"מ קיח א), וכן מה שאמרו זכרונם לבדכה (שם א, ב) שאדם חיב להוסיף בפאה לפי גדל השדה ולפי רב העניים ולפי ברכת הזרע, ויתר רבי פרטיה, במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה.
ונוהגת מן התודה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישדאל שם כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ, וכתב הוא זכרונו לברכה (מתנות עניים א, יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כלן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה בטל עשה זה וחיב לתת מן הפירות שעור הפאה לעניים, ואם אבדו או נשרפו כל הפרות קדם שיתן מהם כלום לעניים לוקה משום לאו דלא תכלה פאת שדך (לקמן מצוה ריז) וגו', מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו, אבל כל זמן שיש בידו מן הפרות, נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה הוא לאו הנתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט), כמו שהתבאר בפאה ובמכות [י"ד סי' של"ב].

ריז. שלא לכלות הפאה בשדה.
שלא לקצר כל הזרוע, אבל יעזב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר (ויקרא יט ט) לא תכלה פאת שדך בקצרך. וזה הלאו ניתק לעשה, שנאמר (שם י) לעני ולגר תעזב אתם וגו' כלומר, שאם עבר וקצר כל השדה, שיתן לעניים מן הקצור שעור פאה, והוא חלק אחד מששים מדרבנן שחיבונו כן, אבל מן התורה, אין לה שעור, כדתנן (פאה א א): אלו דברים שאין להם שעור הפאה וכו'.
משרשי המצוה ודיניה וכל עניניה. כתבתי למעלה במצות עשה שבסדר זה (מצוה רטז) מה שידעתי בה.

ריח. לעזב הלקט בשדה.
לעזב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אותם.
משרשי המצוה. כתבתי במצות הפאה (מצוה רטז) מה שידעתי.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה): שבולת אחת או שתים לקט, שלש אינם לקט, כלומר, שאם נפלו שלש שבלים או יותר ביחד מיד הקוצר שלשתן לבעל השדה, שאין דין לקט אלה במועט ודוקא שנפל הלקט מן הקוצר בלא אנס (שם ד, י), אבל הכהו קוץ בידו ונפל, אין זה לקט, וספק לקט לקט שנאמר (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו. ודין (שם) תבואה הנמצאת בחורי הנמלים, ודין (שם ה, ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת פאה. ולענין באיזה מקום נוהגת ומי חיב בה וענש העובר עליה, הכל כמו בפאה.

ריט. שלא לקחת שבלים הנופלים בשעת הקציר.
שלא לקחת שבלים הנופלות בשעת הקציר, אבל נעזב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט ט) ולקט קצירך לא תלקט, וזה גם כן נתק לעשה כמו שבארנו בפאה (מצוד ריז). וכל ענין מצוה זו גם כן תמצא לקמן במצוה עשה של לקט (מצוה רכא).

רכ. מצות הנחת פאת הכרם.
להניח פאה בכרם, ופאה זו של כרם הוציאה הכתוב בלשון עוללות. כלומר, שנצטוינו שנשאיר כל העוללות בכרם לפאה, וזהו דכתיב (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אתם. אחר שזכר וכרמך לא תעולל, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה בעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה, לא פרש כן. ובלאו דוכרמך לא תעולל שהוא בסדר זה (מצוה רכא), אכתב עקר מחלקתם בארכה. ועוד אבאר שם, פאה בכל האילנות מנין, וכל עניני המצוה כמנהגי, בעזרת השם.

רכא. שלא לכלות פאת הכרם.
שלא לכלות כל פרות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) וכרמך לא תעולל, וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב (דברים כד כ) לא תפאר אחריך בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית, כי פאת הזיתים נקראים פארות, ופאת הכרם עוללות. ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהקדמתו לפרטי המצוות) השיג עליו בזה ואמר, כי כלו טעות, ואמר כי לאו ד-"וכרמך" מיחד דוקא בכרם, והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף, ופרוש כתף פסיגין (אשכולות) זה על גבי זה נטף, תלויות כלן ויורדות. ונמצא לפי זה שעוללות הן הענבים הקטנים הנמצאים בכרמים לפעמים, הנקראין בלע"ז גטימא"ש, וזהו דבר מועט בודאי לפי הנראה בכרמים שלנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (פאה ז, ד) איזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף.
ומלבד חיוב זה של עוללות, יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבאר אלא דגמרינן אחריך אחריך מזיתים, וכדאמרינן בגמרא חלין (קלא, א) בפרוש ארבע מתנות שבכרם הפרט והעוללות השכחה והפאה. שנים שבאילן השכחה והפאה. וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה (שם כא) לא תעולל אחריך, ואמר רבי לוי: אחריך זו שכחה, כלומר מה שישאר אחריך דהינו שכחה ופאה גמרינן אחריך אחריך (שם כ) מזיתים, דכתיב בזית כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטל תפארתו ממנו, דהינו פאה. וילמד הרמב"ן זכרונו לברכה, פאה בכל האילנות מזית, שחיב הכתוב בה פאה בפרוש, ומכרם שלמדנוהו מלשון אחריך. ואמר הוא זכרונו לברכה, כי הרמב"ם זכרונו לברכה כתב הענין בתקון בחבורו הגדול (הלכות מתנת עניים ד יז). ומכלל מחלקתם זה אין לנו תוספת וגרוע בחשבון הלאוין, שאין המחלקת אלא שהרמב"ם זכרונו לברכה יפרש לא תעולל לפאה, והרמב"ן זכרונו לברכה מפרש אותו לעוללות ממש, וילמד מלשון אחריך פאה בכרם, כמו שכתבנו דגמרינן אחריך אחריך מזיתים. וזה הלאו גם כן נתק לעשה, שאם עבר וכלה הכל, שחיב לתת העוללות לעניים [מתנות עניים פ"ד].
משרשי המצוה ודיניה. כתבתי למעלה בסדר זה במצות פאה (מצוהרטז) בקצת, ושם כתוב באיזה מקום נוהגת היא וכל שאר מתנות עניים, ושפרטי מצות פאה מבארים במסכת פאה. ועוד יש לנו לכתב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ז ז) בעוללות. שאם היה הכרם כלו עוללות כלו הוא לעניים, שנאמר וכרמך לא תעולל, ודרשו זכרונם לברכה (שם) אפילו כלה עוללות. ואין העניים זוכים לקח העוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצר כרמו, שנאמר (דבוים כד כא) כי תבצר כרמך לא תעולל.

רכב. מצות הנחת פרט הכרם.
לעזב פרט הכרם לעניים והוא מה שיתפרד ויפל מן הענבים בשעת בצירה, שנאמר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אותם, אחר שזכר
ופרט כרמך לא תלקט. ובלאו דלא תלקט (מצוה רכג) שלאחר זה אכתב כל עניני המצוה בעזרת השם.

רכג. שלא ללקט פרט הכרם.
שלא(נ) ללקט פרט הכרם אבל נעזב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) ופרט כרמך לא תלקט. והוא הגרעינים הנושרין בשעת קטיפת הענבים, והוא הדין לשאר האילנות הדומין לכרם, שנתחיבנו שלא ללקט הגרעינין הנושרין. (ריש מ"ע).
רמז משרשי המצוה. כענין שכתבנו למעלה בפאה (מצוה רטז).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה) איזהו פרט? זה גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכל בשעת הבצירה, אבל שלשה גרגרין שנפלו בבת אחת אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכל הנמצא שם פרט, וכן אשכל שלם שנפרט שם הרי הוא פרט. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר הרי זה גוזל את העניים (פאהז ה). ויתר פרטיה, במסכת פאה [יו"ד סימן שלב].
וענין המצוה באיזה מקום נוהגת ובמי, כתוב למעלה במצות פאה (מצוה רטז רכ).

רכד. שלא לגנב שום ממון.
שלא לגנב שום ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תגנבו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פו א), שזה אזהרה לגונב ממון. וענין הגנבה הוא כמו שפרשנו בסדר משפטים (מצוה נד).
שרש מצוה זו. ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחיבם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ סא, ב) שאסור מן התורה לגנב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למקט, כלומר להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך. וכן אמרו בספרא (קדושים ב א ב) לפי שנאמר בגניבה (שמות כב ג) שנים ישלם למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תגנבו. לא תגנבו אפילו על מנת למקט, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה.
ודין הגונב סלע מכיס חברו או מביתו והחזיר הדבר הגנוב למקומו לדעת בעליו או שלא לדעתו מה דינו, ובאי זה צד מנין פוטרו, והחלוק שיש בענין זה בין דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמות למה שאין בו רוח חיים וכמו שבא בבבא קמא פרק עשירי (קיח, א). ומה שאמרו (שם ב) שאסור לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עברה, וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור לקח אותו, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאין לוקחין מן הרועים צמר, חלב וגדיים, וכן אין לוקחין משומרי עצים או פרות אלא במקומות ידועים, וכן אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים ידועים, ודרך כלל אמרו, וכלם שאמרו הטמן, אסור לקח מהם.
ומה שאמרו (שם קטו, א) כי לגנב מפרסם לא עשו בו תקנת השוק, ומחזיר הלוקח ממנו הכלי בלא דמים, והוא יעשה דין עם הגנב, אבל אם אינו מפרסם יש בו תקנת השוק, ומחזיר בעל הגנבה מעותיו ללוקח ונוטל כליו, ואחר כך יעשה הוא דין עם הגנב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גניבה א א) וזה לשונו, כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה, שנאמר לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן, עד כאן. ויתר פרטיה, בקמא פרק עשירי ובמקומות אחרים [ח"מ סי' שמח].
ונוהג אסור בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה וגנב חיב לשלם, כמו שמפרש בכתוב (שמות כא לז כב ג). אם גנב דינר או כסות או חמור או גמל משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשעור שבקש לחסר חברו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר חוץ משור ושה, שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר, כמו שבא בכתוב מבאר. וכשמשלם כפל או ארבעה וחמשה בשור ושה דוקא שהעידו עליו עדים ושלם על פיהם בבית דין אבל מודה מעצמו (שם עה, א) פטור עם תשלום הקרן לבד, שנאמר (ויקרא כב יח) אשר ירשען אלהים ישלם שנים, ודרשו זכרונם לברכה (שם סד ב) פרט למרשיע את עצמו. והוא הדין לכל קנסות, שהמודה בהן פטור. וכבר כתבתי למעלה (מצוה מט) שאין דנין דיני קנסות אלא בארץ.

רכה. שלא נכחש על ממון שיש מאחר בידינו.
שלא נכחש במה שהפקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תכחשו. ובא הפרוש (שבועות לז ב), שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (קדושים ב ג) לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר. למדנו ענש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו. גם זאת מן המצות שהשכל מעיד בהן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ ה ב) שהכופר בפקדון פסול לעדות, ואף על פי שלא נשבע. ואמרו בגמרא ודוקא דאמרי סהדי דההיא שעתא הוה פקדון בביתיה. פרטיה, מבארין במקומות ממסכת שבועות (לז, ב)[ח"מ סימן צ"ד].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וכחש בעמיתו בדבר שבממון עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, אבל אין בו מלקות.

רכו. שלא לשבע על כפירת ממון.
שלא נשבע על ההכחשה שנאמר (ויקרא יט יא) ולא תשקרו, כלומר שאם כפר איש בפקדון, עבר על לא תכחשו. ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך עבר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פרוש זה הכתוב שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון, וכמו שבא בספרא (קדושים ב ג) ולא תשקרו. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שם ה כב) ונשבע על שקר, למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תשקרו. ונתבאר במסכת שבועות (כא, ב), שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון, עובר בשני לאוין משום (שם יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, ומשום ולא תשקרו איש בעמיתו.
משרשי אסור השבועה לשקר, כתבתי בפרשת וישמע יתרו במצות לא תשא (מצוה לב).
ודיני מצוה זו בפרק חמישי משבועות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושקר ונשבע על הכפירה במזיד לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה מחמר השבועה חיבתו התורה מלקות.

רכז. שלא לשבע לשקר.
שלא נשבע לשקר, שנאמר (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר. ופרשו זכרונם לברכה (שבועות כא, א) שזה הכתוב יזהיר על שבועת בטוי. ושבועת בטוי היא מה שנאמר בתורה (שם ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת בטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אכל או לא אכל, או אזרק או לא אזרק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת בטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר (שם) להרע או להיטיב, אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת בטוי חלה עליו בין להבא בין לשעבר, כגון שנשבע לקים מצוה ולא קימה, וכן אם נשבע שקים מצוה והוא לא קימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר הענין במקומו בשבועות (כז, א).
ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת בטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצוה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שבועות ה, טז) כי ידאה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חיב משום שבועת בטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חיב משום שבועת בטוי. ויתר רבי פרטי השבועות וענין התרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בענין מצוה זו והארכתי במצות לא תשא בסדר וישמע יתרו (מצוה לב).
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה אם היה מזיד, לוקה, ודוקא בעדים והתראה, כמו שידוע בכל המצות, ואם הוא שוגג, חיב להביא קרבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (שם ב) זו היא שבועת ביטוי, שחיבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וזה שאמרו "זו היא", אין שם חדוש אחר אלא מצד שהקרבן הוא עולה ויורד.

רכח. שלא לעשק.
שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אנס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמר להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מדה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה הענין שאמרנו, נקרא עושק. ובכלל עושק הוא גם כן כל חיב לחברו ממון מעין ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו, דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעין והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעשק והגזלה והגנבה ענין אחד הוא עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כונת שלשתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלשה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כלן והזהיר בכל אחד בפני עצמו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא, א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין.
ופרוש ענין זה ועקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין. האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו רחוק גדול, הרבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא ברבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג, ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות. והכונה להם באמרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת, כמו בכאן שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין, ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העברה. וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר, שאין לפרש חלילה שירצה השם יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ השם ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחיב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר ויזכו בהתרחקם מן העברה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת דבש וחלב.
שרש המצוה. ידוע, כי היא מן המצות שהשכל מחיב אותן.
דיני המצוה בבבא קמא, ועקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי [ח"מ סימן שנט].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליו ועשק את חבירו עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כח בעלי תשובה. והרב הצרפתי (סמ"ג לרבינו משה מקוצי ל"ת קנו) כתב בחשבון המצות מכיון דאשכחן דאמר רבא דעשק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעשק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלקת. ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין אלא לעבר בגזל בשני לאוין, ובעשק גם כן, ומכיון שענינן חלוק נמנה אותם בשני לאוין כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שענין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי"ג מצות.

רכט. שלא לגזל.
שלא לגזל. כלומר, שלא נטל מה שאין לנו זכות בו בכוח ובזרע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט יג) ולא תגזל, ובא הפרוש עליו, (ב"ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אנס ובפרסום כענין שנאמר (שמואל ב כג כא) ויגזל את החנית מיד המצרי.
שרש המצוה ידוע, שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלש ממנו כי בבא עליו תקיף ממנו יהיה גם הוא נגזל וכו', והוא סבה לחרבן הישוב.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) שאסור דאוריתא לגזל אפילו כל שהוא. אבל לאו דלא תגזל אינו חל אלא בשוה פרוטה, כי התורה לא תחיב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון. אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שעור שאין לוקין עליו והוא אסור דאוריתא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גזילה ואבידה א, ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. ובגמרא (ב"ק קיט, א) אמרו זכרונם לברכה, שאפילו אנשים שמתר לאבד גופם, כגון המנין, אסור לאבד ממונם ולגזל או לגנב להם. ואמרו בטעם זה, שמא יצא מהן זרע ראוי ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגילה במדות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשך העון (עפ"י ישעיהו ה יח).
וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק צח ב), שהגוזל חיב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר (ויקרא ה כג) הגזלה אשר גזל. ופרשו זכרונם לברכה (שם) יחזיר כעין שגזל. ומפני כן אמרו, כי בדין הוא שאפילו גזל מריש פרוש קורה ובנאה בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים תקנו (גיטין נה, א וברש"י ד"ה מפני), נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קל), איך יש כח ביד חכמים בזה. ודין הגוזל חברו בישוב ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו, ודין הגוזל חברו והבליע לו בחשבון, שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות, דקימא לן כרבי יצחק דאמר (ב"ק קיח, ב) אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו. ומנין שלא מדעת פוטר במה שאינו בעל חיים. ודין הגוזל ומת, בין שהאכיל הגזלה לבנים קדם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע, חיבין הבנים לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין לא יהיו חיבן היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתקנו כן שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תקון העולם. ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חלוק בין מפרסם לשאינו מפרסם. ומה שאמרו (שם קיט, א) שאסור להנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל, אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל אף על פי שהוא מועט, מתר להנות ממנו עד שידע בברור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול. ויתר דיני גזלה ודיני יאוש ושנוי רשות ושאר פרטיהן מבארים בפרקים תשיעי ועשירי מקמא [שם], וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא (במצוה קל).
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא נתק לעשה דהשבה, שנאמר והשיב את הגזלה וגו' ואפילו בטל עשה שבה, כלומר, ששרף את הגזלה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר יוסיף החמש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות (טז א).

רל. שלא לאחר שכר שכיר.
שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. וזה הכתוב אמרו זכרונם לברכה (ב"מ קי, ב) שמדבר בשכיר יום, והאריכה התורה זמן פרעונו כל הלילה, שנאמר (שם) עד בקר, ובשכיר לילה למדנו במקום אחר, שזמן פרעונו כל היום, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ופרשו זכרונם לברכה (שם) שזה הכתוב מדבר בשכיר לילה. ולשון המשנה (שם), שכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר לילה גובה כל היום. ואף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, ואין לנו למנות מה שיבוא בתורה לתשלום דין המצוה [מצוה] בפני עצמה. וענין מצוה זו, שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב, זהו יסוד המצוה, ועם שני הלאוין אלו הנזכרים בה, ידענו זמן הפרעון בשכירין. בין שכיר יום בין שכיר לילה, מתי הוא. וזכר זה העקר בכל המצות, כי עקר גדול הוא בחשבון המצות, והוא העקר שהסכימו עליו שני עמודי העולם הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות ל"ת רלח) והרמב"ן זכרונו לברכה.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באחור המזונות, יאבד הגוף ועל כן צונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו. להתפדנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפרוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו (שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו. ואף על פי שדרשו בו זכרונם לברכה (שם קיב א) בענין אחר, פשטיה דקרא כמו שכתבנו משמע.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיא, א), שאחד שכר האדם והבהמה והכלים, יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ומשום בל תלין. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה (שם) ששכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר חדש שכיר שבת שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה שכרו כל הלילה. ודין נתן טליתו לאמן, גמרה והודיעו, כל זמן שהטלית ביד אמן, אינו עובר, נתנה לו ולא פרעו ביום שנתנה לו, עובר, שהקבלנות כשכירות, כן פרשו זכרונם לברכה.
ודין שליח ששכר פועלים מי עובר משום בל תלין הוא או בעל הבית, שהכל הולך לפי הלשון שאמר לפועלים. ומה שאמרו (שם) שאין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו אינו עובר. [תוספת: או שתבעו ולא היה לו מה שיתן לו ואינו מוצא מי שילוהו אינו עובר, עד כאן]. וכן אם המחה לפועל אצל אחר שיפרע לו השכר וקבל הפועל, פטור השוכר אף על פי שלא פרעו האחר אחר כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קי, ב), שהמשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, חיב לתן לו מיד שיתבעהו, וכל זמן שישהה פרעונו אפילו אחר הזמן, עובר עוד על לאו של דבריהם זכרונם לברכה, וסמכו לזה המקרא שכתוב (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב וגו. ודין השכיר שנשבע ונוטל כל זמן שתבע שכרו תוך זמנו, ואפילו היה השכיר קטן, גם הוא נשבע ונוטל, ונתנו זכרונם לברכה (שם קיב ב) טעם בזה לפי שבעל הבית טרוד בפועליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק תשיעי ממציעא [ח"מ סימן שלט].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ועכב שכר שכיר עד אחר הזמן המגבל, בטל עשה ועובר על לאו ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון, שהרי חיב הוא לשלם שכרו בכל עת. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קיא, א) בכובש שכר שכיר על דרך האזהרה, שעובר משום בל תעשוק ובל תגזל ובל תלין, ומשום לא תבוא עליו השמש. ואמרו (שם) בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין וזה הדין דגר תושב מפרש במשנה פרק המקבל וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, דהוא הדין לבן נח.

רלא. שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה.
שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה. ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש. ובא הפרוש עליו מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס (שם). ולשון ספרא (קדושים ב יג) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר. אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקלל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האמות, ויאמרו שקללת בני אדם גם קללת הדיוט תעשה רשם במקלל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מו"ק יח א) ברית כרותה לשפתים. כלומר, שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעל אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעל בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפרסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב"ם זכרונו לברכה אמר (בסהמ"צ ל"ת שי"ז) בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעס. ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקלל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, א) שאסור לקלל בשום ענין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה וכיוצא בהן או בכנוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכנוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן. חיב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין. ומה שאמרו (שם לו, א) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר (דברים ד ט) השמר לך ושמר נפשך מאד. ומה שאמרו במכלתא (עי' סנהדרין סו א) לא תקלל חרש באמללין שבאדם. ועוד אמרו שם כשהכתוב אומר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאר וגו'. אחד דין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחיב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל אביו חיב עליו משום האב ומשום דין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר [ח"מ סי' כו].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקלל בשם או בכנוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה, לוקה, שזהו אחד משלשה לאוין (תמורה ג א), שאף על פי שאין בהן מעשה ולא נאמר בהן בפרוש בתורה מלקות לוקין עליהן, והשנים האחרים הם נשבע וממר, שמפרש בגמרא סנהדרין.

רלב. שלא להכשיל תם בדרך.
שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל נישיר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא ישר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשל. ולשון ספרא (ב יד) לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) אל יאמר אדם לחברו מכר שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזר עובר עברה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבר פעמים אחרים עוד, ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב"מ עה ב), במלוה ולוה ברבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'.
שרש המצוה. ידוע, כי תקון העולם וישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, בריש מסכת עבודה זרה (יד א) דאלפני מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן, ומפני כן פרשו שם (ו א), דכי בעיא לן בגמרא טעמא דמתניתין אי משום דאזיל ומודה אי משום לפני עור, דלא הוה מסתפק בטעמא דמתניתין אלא בלשאת ולתת עמהם, דיהיב ליה ישראל לגוי מידי דחזי לתקרובת, ובכי האי גונא אפשר דאכא ביה משום ולפני עור, אבל שאר מתניתין כלה, כגון להלוות ולפדען ולהשאילן משום דאזיל ומודה הוא אסורא, דמשום לפני עור לכא למימר, דשאלה בעינה הדרא, ולהלוותן ולפרען נמי, זוזי יהבינן להו וזוזי לא חזו לתקרבת, מאי אמרת, דילמא זבין בהו תקרבת, הוה ליה לפני דלפני ובכי האי גונא לא מפקדינן, כמו שאמרו, וכן כל כיוצא בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם טו ב), שאסור למכר כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן. וכן אסור למוכרו לישראל המוכרן לעכו"ם, וכן לישראל לסטים, ואסור הכל משום ולפני עור. ויתר פרטיה במקומות מהתלמוד בפזור [הלכות רוצח פי"א].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשיא את חברו לדעת עצה שאינה הוגנת לו או סיע אותו בדבר עברה, כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיוצא בזה עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

רלג. שלא לעול המשפט.
שלא יעשה הדין עול בדין והעול יהיה בכל עת שיעבר על מה שצותה לנו התורה בענין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר (ויקרא יט טו) לא תעשו עול במשפט.
שרש המצוה ידוע, כי במשפט צדק, יתקים ישוב בני אדם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קה, א), שהמענה את הדין בכלל מעול המשפט הוא. ומה שאמרו (אבות א א) הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעול המשפט. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות קט ב) שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו אם הוא אצלו, ואמרו (אבות ד, ז) באזהרת ענין זה כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון וישוב הדעת הרבה כדי שלא יטעו בדין, כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך להיות בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ב"ב קעה, ב) הרוצה להתחכם יעסק בדיני ממונות, שאין מקצע בתורה גדול מהן, שהם כמעין הנובע. והזהירונו גם כן (סנהדרין ח, א) שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה לדון אותו לאמתו. ומפני חמר הדין, שבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו, שזהו משפט של שלום, וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר זהו מצוע. ויתר רבי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשוית הדין, ושאר פרטי המצוה, הם בפזור בסדר נזיקין, והעקר במסכת סנהדרין [ח"מ סי' יז].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. והעובר על ועשה עול במשפט, כלומר, שדן שלא כדין תורה לדעת עבר על לאו זה אבל אין לוקין עליו, דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד, אין לוקין עליו, חוץ מאותן שמנינו למעלה (מצוה רלט), ועוד שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לג א), שכל הטועה בדבר משנה, לעולם חוזר. והענין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כונת התורה, בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאלו לא נאמר, ושם יתבאר שיש צדדין. שאם דן הדין בהפך האמת שדינו דין וחיב לשלם מביתו למי שעות לו דינו, ומכל זה לא יתחיב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה, וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שנתן לתשלומין, אין לוקין עליו.
ואם לא שיארך הענין ונצא מגדר מלאכתנו באנו לפרש בארכה כל הצדדין שהדין חוזר, והצדדין שאינו חוזר וחיב הבית דין לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם. ומכללא דמלתא לפי הנראה, דכל היכא שדנו בלא קבלה ואכא בעיר גדול מהם וטעו ואפילו בשקול הדעת דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו ביד שאלו נשאו ונתנו ביד אין דינם חוזר, אבל חיבין לשלם, בענין אחר אין דינם חוזר. והיכא שדנו ברשות דלכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון פטורים מלשלם. והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון חיבים לשלם. וכל היכא דאמרי דינם חוזר, אפילו אבד או נאכל הדבר שדנו עליו פטורים מלשלם, אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, כיון שכן מדין מזיקין מיהת חיבים לשלם, הא לאו הכי פטורין. והא דאמרינן לעיל דכל שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פרשו לנו מורי ישמרו אל, דלאו דוקא משנה ממש, אלא אף כל שהוא מפרש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה וטעה בה הדין גם זה טועה בדבר משנה יקרא. ועוד הפריזו על מדותם לומר עוד, שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפרסמים בינינו בחכמה כטועה בדבר משנה משוינן ליה, אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאע"פ שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם לא יהיה דן כמוהו ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהא ראוי לכך.

רלד. שלא לכבד גדול בדין.
שלא יכבד הדין אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים, שנאמר (ויקרא יט טו) ולא תהדר פני גדול. ואמרו בספרא (קדושים ד ג) שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא, היאך אבישנו, כלומר שלא אכבד אותו יותר מבעל דינו שאינו גדול כמוהו, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול.
שרש המצוה ידוע, וכתבתיו בראש הסדר (מצוה רלה).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל, א) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדין, כי בהיותם לפני הבית דין ראוי להם לעמד כאלו הם לפני שכינה, כי רוח אלהים שוכן בתוך עדת דיני ישראל, כמו שנאמד (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (שם ב), שאם רצו להושיב בעלי הדין הרשות בידם, ובמה דברים אמורים? בשעת משא ומתן, אבל בגמר דין, מן החיוב הוא בעמידה, כמו שנאמר (שמות יח יג) ויעמד העם על משה. אלא שנהגו בכל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד להושיבם מפני המחלקת, ואפילו העדים, שכתוב בהם (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים נהגו גם כן היום להושיב (רמב"ם סנהדרין כא ה). ויתר פרטיה מבארים במקומות מסנהדרין ושבועות [שם].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. ועובר עליה וכבד בעל דין אחד יותר מחברו במזיד עבר על לאו זה ובטל עשה שכתוב (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך. ומה שהתירו זכרונם לברכה בזה ביתרון החכם על עם הארץ עם קצת שאר דיני המצוה, נכתב לקמן במצוה הבאה בסמוך (מצוה רלה).

רלה. מצוה שישפט בצדק.
לשפט בצדק, שנאמר (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך, ובא הפרוש שנצטוו הדינין להשוות בעלי הריב, כלומר, שלא יכבד הדין אחד. מבעלי הדין יותר מן האחר, וכן אמרו בספרא (קדושים ד ד) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות ל א), תנו רבנן בצדק תשפט עמיתך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בכלל מצוה זו, שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, שהוא מצוה שידין דין תורה בין בעלי הריב אם יש כח בידו, ואפילו יחיד יכול לדון מדין תורה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ג, א) אחד דן את חבירו דין תורה, שנאמר בצדק תשפט עמיתך. וחכמים הזהירו (אבות ד ח), שלא יהא אדם דן יחידי. ועוד יש בכלל מצוה זו, שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב.
שרש המצוה נגלה הוא, כי בהשוית הדין יתישב העולם, ואם יכבד הדין את האחד מבעלי הדין על האחר יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו, ומתוך כך יצא המשפט מעקל. ובמה שאמרנו שמצוה על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, שזהו בכלל המצוה, כמו כן, גם בזה תועלת, כי החכם והישר, ידין דין אמת. ואם הוא היודע לא ירצה לשפט ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שכל אדם חיב לדון חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעקר כל כונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם ישר הדין ולתת ביניהם שלום עם סלוק החשד איש באיש.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ששני בעלי דין שהיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני בגדים בלוים, אומרים למכבד הלבישהו כמותך או לבש כמותו ואחר כך נדין ביניכם, כדי שתהיו שוין, ועכשו בזמננו לא ראינו בית דין שעשה כן. ועוד אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם סנהדרין כא ג) שמצוה להושיבם בשוה, ולא האחד למעלה מחברו או האחד בישיבה והאחר בעמידה, רק בתלמיד חכם ועם הארץ שאמרו בהם מושיבין החכם ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין מקפידין על כך (שם ה"ד). ואמרו זכרונם לברכה (שם ה"ו) שאם באו לפניך הרבה דינין ויש ביניהן דין יתום ואלמנה, שמצוה להקדימן, שנאמר (ישעיהו א יז) שפטו יתום ריבו אלמנה. כלומר, שבדינם נצטוינו לזרז יותר מבדין אחרים. וכן אמרו זכרונם לברכה (כתובות קה ב), שדין תלמיד חכם קדם לדין עם הארץ, ודין אשה קדם לדין איש, לפי שבשת האשה מרבה, וכל זה שאמרנו בכלל בצדק תשפט הוא. וענינים אלו עם יתר פרטי המצוה, במקומות מפזרים בתלמוד, ומהן הרבה בסנהדרין ושבועות [ח"מ סימן יז].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חיבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חיבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו, והוא לדון החבר לכף זכות.

רלו. שלא לרגל.
שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והענין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפרוש רכיל רך לזה וקשה לזה, דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.
משרשי המצוה. כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו כי הרכילות מביא לריב ומצה.
פרטי המצוה ורב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שתפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפזור [ה' דעות פ"ז]. ובפרוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע. שממית האומרו והמקבלו [ו] שנאמר עליו, והמקבלו יותר מכלן, והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב"מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) מברך רעהו וגו'.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורגל על לשונו עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך, ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות מלבד רצועה של עגל ושל פרות. ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם.
ואכתב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בענין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חיביה רב נחמן לשלומה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו אבל מתוך האנס, פטור, וכדתניא (שם קיז, א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו והראהו פטור, דכל מראה על ידי אנס פטור ואינו חיב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חיב, ואפילו על ידי אנס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, יש לומר מי אמרינן ליה ימות? יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו, ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חיב, ואף על פי שלא שברן בכונה אלא בלא כונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחיב בתשלומין.
ואם לאחר שהראה מתוך האנס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף ושוב אינו מתחיב עליו משום נשא ונתן, ומשום שהראה נמי אינו חיב כיון שהראה מתוך האנס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פרוש מתוך האנס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחיב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אנס חיב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי כלומר התרה בו לא הוה צאית הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה כלומר הרגו והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן ממון מוסד אם מתר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו, אלמא דגופו מתר לאבדו, מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא, ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חיבי מיתות. ומי שמחזק למסר, נראה שהוא כמתרה ועומד, ומתר להרגו בכל שעה.
ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא, כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסר, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסר מצוה להרגו, וכל הקודם להרגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן החזק למסר הרי זה יהרג שמא ימסר אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מחזק למסר ושיקבל התראה, ולמי שהוא מחזק למסר נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מענשו, אבל המצר לצבור, מתר לצבור למסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם הי"א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).

רלז. שלא לעמד על דם רעים.
שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכלת להצילו בשום צד, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין (עג א) תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חיב להצילו בנפשו שנאמר לא תעמד על דם רעך. ולא מבעיא אצוליה בנפשיה דמחיב, אלא מטרח ומיגר נמי אגירי חיב, ועוד כללו דבותינו ז"ל באזהרה זו שלא לכבש עדות כדי שלא יאבד חברו ממון. וכן הוא בספרא (סדר קדושים ד ח) מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתק עליה, שנאמר ולא תעמד על דם רעך. ומנין שאם ראיתו טובע בנהר וכו'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו, שאתה חיב להצילו בנפשו? שנאמר לא תעמד וגו'.
שרש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חברו כן חברו יציל אותו ויתישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה, וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין (עג א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונמנע מלהציל ויש יכלת בידו עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקימא לן אין לוקין עליו.

רלח. שלא לשנא אחים.
שלא לשנא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. (קדושים ד ח) ולשון ספרא, לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (טז ב) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה וידע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקם ולא תטר, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר (שם יח) ואהבת לרעך כמוך. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.
שרש המצוה ידוע. כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המאוס בעיני כל בעל שכל.
פרטי המצוה ורבי האזהרות שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה עליה שלא להרגיל נפשנו במדה רעה זו, מבארים בתלמוד בפזור ובמדרשים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה, אבל בשנאת הרשעים, אין בו אסור, אלא מצוה לשנאתם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזר בהם שנאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך יי אשנא ובתקוממיך אתקוטט.

רלט. מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה.
להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדושים ד ח) מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חיב לחזר ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב"מ לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. וזה מלמד שבתחלת התוכחה שראוי לאדם, להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתביש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזר למוטב.
משרשי המצוה. לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם (י"ג וישלים) עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב יג כב) ולא דבר אבשלום עם אמנון. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחיב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן, שאם ידאה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גדל רשע החוטא, או שהוא אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמד עליו ויהרגנו שאינו חיב במצוה זו באיש כזה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בל נפש ולהשגיח הרבה בענינים אלה, ולחשב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא, שיוכיחנו ויבטח בשם יתברך, כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא, כי השם שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול, ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה הוא נתפש על חטאו, וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה א), גם מן הכתוב (ישעיהוג יד). ועוד אמרו זכרונם לבדכה (שם) שאפילו הקטן חיב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב. ויתר פרטי מצוה זו, נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד [הל' דעות פ"ו].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ולא הוכיח בענין שאמרנו בטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן.

רמ. שלא להלבין פני אדם מישראל.
שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) מלבין פני חברו ברבים. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזר והוכח שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא.
שרש המצוה ידוע, לפי שהבשת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזר למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בענין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמר בפרסום שממנו היא הרה, ול