אבן עזרא על פרשת ויקהל

{א} טעם ויקהל. שישמעו הכל מפיו דבר המשכן שיתנדבו ופירש אלה הדברים. המשכן וכליו לעשות על כן כתוכ לעשות אותם. והנה הטעם שהשם צוני שתעשו מה שאומר לכם. והוא הזהיר אתכם אע"פ שמעשה שמים אתם חייבים לעשות. השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין ובמקום אחר יפרש שהוא בסקילה:
{ג}לא תבערו. בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם להתיר אוכל נפש. אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר. כי האש צורך לכל מאכל. והגאון רב סעדי' חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת:
{ד}ויאמר. עתה החל לפרש לכל העדה מה שצוהו השם:
{ה}קחו. הפך תנו. רק בהיות מ"ם אחר גזרת לקיחה הנה היא כמו נתינה. קחי [נא] לי מעט מים פירוש כי הלקיחה לי היא בעבורי וככה קחו מאתכם תרומה לה'. ומלת כל נדיב לבו. זרה כל אשר נדבו לבו. כמו בגדול זרועך בזרועך הגדול זכר רב טובך. זכר טובך הרב. ורבי ישועה אמר כי הוי"ו נוסף. כמו חיתו שדי. בנו בעור ואחר שהזכיר יביאה. פי' והוסיף לבאר שהיא תרומת ה' וכמוהו רבים והוא צוה לי אחי. יש אומרים כי נקרא כסף בעבור שתאוה היא לעינים מגזרת נכספה גם נחשת כי הנשים מנחשות בנחשת:
{ו}ותולעת שני. בלא מ"ם ויש במ"ם. אם יהיו חטאיכם כשנים. אולי לשון רבים הם:
{ז}וערת. זכרים כמו לוחות. ובכורות בקרך: שטים. במ"ם. כמו נשום:
{ח}ושמן. ולא הזכיר זית זך כי ידוע הוא. על כן למאור כמנהג. הנה הזכיר שיביאו המתנדבים תרומתם. ומי שהם בקיאים שחכמי לב הם באומנות יבאו ויעשו. והחל מהמשכן כי הוא כולל והאהל מכסה הוא עליו. והזכיר מכסהו והוא כולל שנים מכסים:
{יא}אתקרסיו. קרסי המשכן והאהל. ובריחיו ועמודיו ואדניו. שהם עמודיו הפרכת והמסך ואחר כך הזכיר כלי הקדש שהם לפנים מהפרכת:
{יג}ואת לחם הפנים. כי כעבור זה נעשה:
{יד}ואת מנורת. והזכיר שמן המאור שבעבורו נעשית המנורה:
{טו}ואת. השלים להזכיר כלי הקדש. ואחר כך את מסך הפתח. והנה כלי שמן המאור וכלי שמן המשחה וקטורת הסמים יהיו נכונים כי הם קדש בין הפרכת והמסך פתח המשכן:
{טז}את הכיור. הנה אין לכיור ולכנו בדים אולי על העגלות היו נשואים:
{יז}את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה. כמו רוח גדולה וחזק. תאכלהו אש לא נפח:
{יט}את בגדי השרד. לצורך הנסיעה:
{כ}ויצאו. למדנו מזה שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד כת אחר כת:
{כא}ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. הם חכמי לב והטעם שיש לו לב רם:
{כב} ומלת על הנשים. כמו עם הנשים כמו על לחם הבכורים תנופה ורבים ככה: כל. נדיב לב. או נדיבת לב. כדרך השפן שור שה כשבים: חח. באוזן: ונזם. באף: וטבעת. באצבע: וכומז. בזרוע:
{כג}וכל איש. או אשה. והוסיפו הנשים שטוו התכלת והארגמן והתולעת והשש גם העזים והיא אומנות צריכה לחכמה יותר:
{כז}והנשיאים. כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו והנה דבר גדול היה שנמצאו שמן למאור ביד הנשיאים אחר חדשים רבים שיצאו ממצרים. ואחר כן כלל כל איש ואשה. ושב לדבר על הנשים שנשאם לבם לעשות. והזכיר הראש שכלם יהיו סרים אל משמעתו כי אין בהם חכם כמוהו:
{לא}וימלא. הנה השם העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת. ותוספת עוד שהוא חכם בכל מלאכה:
{לב}ולחשוב. בלבו מחשבות שלא נראו כמותן. כי יש אומן זהב ולא כסף וחרשי אבן ולא עץ ובכלם היה שלם:
{לד} ועוד ולהורות כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות גם להורות לאחר בחכמה. על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחשבי מחשבות:

ויקהל פרק-לו

{א}ועשה. הנה בצלאל הוא בעצמו יעשה הנכבד ויורה הוא ואהליאב:
{ב}ויקרא. ה"א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה. שאמד כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה.כי הוא מפיק ה"א ומלת עומד עומדת. על כן הפי' לעמוד בה:
{ג}ויקחו. את כל התרומה אשר הביאו: והם. ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בקר:
{ד}ויבואו. אל אהל משה ויאמרו מרבים העם:
{ה} מ"ם מדי. נותר כמ"ם מכל מלמדי השכלתי כאשר פירשתיו:
{ו}ויעבירו קול. כמו ויעבור הרנה:
{ז}והמלאכה. שהיתה עשויה. ומ"ם דים. שב אל כל החכמים: לכל המלאכה. שהיו צריכים לעשות: והותר. שם הפועל וטעם והותר הותירה:
{ח}ויעשו. החל מהמשכן: משזר. בלשון ישמעאל אורך. דע כי דקדוק מספר האחד בחשבון משונה מדרך לשון הקדש. גם ככה הוא בלשון כשדים משונה גם בלשון ישמעאל. כי לעולם הה"א בסוף השמות סימן לנקבה ולשון זכר בלא סימן. והנה בחשבון שלשה בה"א סימן זכרים. וככה בחשבון ארבעה גם שמונה גם עשרה. ומשם והלאה עד עשרים הזכר בלא ה"א. אחד עשר שנים עשר תשעה עשר והנקבה בה"א רק בשנוי מלת עשרה שלא תתערב על לשון זכר אמרו שתים עשרה וככה כלם. והנה לשון נקבה שלש וארבע ועשר ואם היתה מלת חשבון סמוכה. תהיה בתי"ו לזכרים ולנקבות ושלשת האנשים האלה. ושלשת נשי בניו והנה שמונה לזכרים כמשפט ושנוי לנקבה לומר שמונה כדרך עשתי עשרה:
{ט} אולי טעם באמה. היא הידוע' אולי היתה כמדת בית ראשון שהית' אצילה:
{יב} תי"ו הלולאות. סימן הנקבה ואחת לולה. ובא תחת האל"ף ה"א. ויש אומרים כי מזאת הגזרה הרה ללת:
{יט}לאהל. להיות אהל:
{לג} ומלת לברוח. מהבנין הקל וטעם כמו מבריח שהוא מהבנין הכבד. כמו ירה ויורה ורבים ככה:

ויקהל פרק-לז

{א}ויעש בצלאל. בעבור כבוד הארון. גם הוא עשה כל כלי הקדש. והנה הזכיר המשכן והאהל והפרכת והמסך כי דרך אחד להם ואחר כן הזכיר שמן המשחה עם קטורת הסמים. כי יש בשמים בשמן המשחה גם בקטורת הסמים:

ויקהל פרק-לח

{ח} ובי"ת במראות. תחת מ"ם כי נכון הוא בלשון הקדש כמו והנותר בבשר ובלחם. וככה בלשון ישמעאל. וטעם הצובאות. כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפאדות שעל ראשיהם. הם הנזכרים בספר ישעיה כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות. ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה. רק נעשה בכל המראות שהביאו. והכן שהוא המכונה לעולם הוא כמדת הכיור וכן המשפט. ובעבור שפתח אהל מועד למזרח כמו הפנים על כן קרא לפאת ים ירכי' וקרא הקרובים אל הפתח כתפיים ככתפות איש:
חסלת פרשת ויקהל תנה עוז אב המון לשם והודה: בהגיעך לראש אלה פקודי:

קרדיט: סדר אבן עזרא על פרשת ויקהל שייך ל"תורת אמת".