{א}בראשית. לפיכך התחילה התורה בבי"ת, לפי שהעולם דומה לב', שהוא מסובב משלש רוחותיו ורוח צפונית אינה מסובבת, ובאותה שעה בא אות האל"ף וקראה תגר, ושלם לה הקב"ה במתן תורה, שפתח באל"ף דאנכי. ובתיבת בראשית יש שש אותיות כנגד ימי המעשה. ובאותו פסוק יש בו שבע תיבות, כנגד ימי השבוע. ובו כ"ח אותיות, כנגד כ"ח ימי החדש. ובפסוק זה יש ששה אלפין, כנגד ששה אלפי שני הוי עלמא, דכל אל"ף ואל"ף משמע אלף. ובפסוק שלאחריו והארץ, כתב ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים ימות המשיח. ובפ' בא, בקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, כתב ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תורה: בראשית. פירש"י בזכות התורה שנקראת ראשית, וכן את מוצא בזכות שבת ברית ומילה, ונפקא להו, כי בתיבת בראשית, תמצא שבת ברית אש, והתורה נמשלה לאש, דכתיב אש דת למו. ועוד פרש"י א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה וכו', וקשה שהרי כבר נצטוו, על מילה וגיד הנשה, ומיהו י"ל, דנקט מצוה ראשונה, שנצטוו כל ישראל ביחד, ולא ליחיד:
{ג}יהי אור ויהי אור. מה שלא כתב ויהי כן, כמו באחרים, לפי, שמה שכתב כן באחרים, לקצר דבריו נכתב, שאלו היה מפרש כל סדרי הבריאה, יצטרך להאריך, אבל הכא אין כאן אריכות, בתיבת ויהי אור, מבתיבת ויהי כן:
{יב}ותוצא הארץ דשא למינהו. במס' חולין (דף ס' ע"א) דריש, שנשאו דשאים ק"ו בעצמן וכו', פתח שר העולם ואמר, יהי כבוד ה' לעולם. וקשה למאן דאמר, חנוך זה מטטרו"ן, ומטטרו"ן זה שר העולם, שהרי באותה שעה, עדיין לא נברא חנוך. וי"מ דתרי שר העולם הוי. ועוד י"ל, דההיא לא הויא כמאן דאמר, חנוך זה מטטרו"ן, ומיהו אף לדידיה י"ל, דנהי דאיהו לא נברא, נשמתו או מזלו, מיהא נברא, שאמר לההוא קרא, כדאשכחן גבי ספר תולדות אדם, דדרשינן, מלמד שהראה הקב"ה דור דור וחכמיו, אעפ"י שלא נבראו אותן הדורות, מ"מ נשמתם ומזלם הראה לו:
{טז}את שני המאורות הגדולים. פי' שניהם גדולים, ומיהו האחד גדול מחבירו, כדכתיב את המאור הגדול. ורבותינו דרשו, בתחילה נבראו שוין בגדולה, וקטרגה הלבנה ונתמעטה, והשמש עמד בגדולתו, לפי ששמע חרפתו ולא השיב, והיינו דאמרינן, הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבין, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כשמש, ששמע חרפתו ולא השיב, ונתגדל ע"י כן. וגם ביוצר של שבת, יש גורסין, ראה והקטין צורת הלבנה, והכי פירושו, ראה השי"ת שקטרגה והקטינה. ולאותן שגורסין ראה והתקין, הפירוש כך, ראה השי"ת, שעתידין האומות העולם, לטעות אחר השמש, ולעשותו ע"ז, עמד ותקן צורת הלבנה, להראותן, שאין השמש אלוה, שהרי יש שמש אחר, הגון ונאה כמוהו:
{כב}ויברך אותם אלהים. וכן, ויברך אלהים את יום השביעי. הא למדת, שהקונה דבר חדש, מברך שהחיינו: פרו ורבו. ופרדות, לא היו בכלל ברכה, כדאמרינן, הוא ענה, אשר מצא את הימים במדבר, ולפיכך, אינם פרות ורבות בעולם, ואפי' לרבי יוסי, דמסיק בפרק מקום שנהגו, דלמוצאי שבת בראשית, הביא אדם שתי בהמות, והרכיבן זה על זה, ויצא מהן פרד, ל"ק מידי דפרו ורבו נאמר קודם:
{כח}וכבשה. חסר וי"ו, ללמדך, שדרך האיש לכבוש את הנקבה, שלא תהי' יצאנית, לגרום תקלה לערוה, כמו שעשתה לאה שהרגילה, וגרמה תקלה לבתה. וכל מי שמצנעת עצמה, בתוך הבית, ראויה להנשא לכהן גדול, שנא', כל כבודה בת מלך פנימה וגו', כלומר, שתנשא למי שכתוב בו ושבצת. וראויה להעמיד ממנה, כהנים גדולים, שנאמר, בניך כשתילי זיתים, שנמשחים בשמן זית:
בראשית פרק-ב
{א}ויכלו. מנין שאנו אומרין אותו בעמידה, לפי שהוא עדות להקב"ה, שברא עולמו בששה ימים, ועדות מעומד, דכתיב ועמדו ב' האנשים. ואיתא בפרק כל כתבי, בשעה שאדם אומר ויכלו, שני מלאכים המלוים לו לאדם, מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים לו, וסר עונך וחטאתך תכופר. וא"ת ומאי שנא פסוק זה, וי"ל, משום דכתיב גבי עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וזה שאומר ויכלו, לא עכב עדותו והגידו:
בראשית פרק-ג
{יא}המן העץ. איתא במדרש, אני אומר לתלותך על עץ, ועתה יגנז וישמר להמן, שיתלה עליו. קרי ביה, הָמָן העץ:
{טז}אל האשה אמר וגו'. פירש ר' שלמה ברבי משה, שתהיה בעצבון, ובעמל כל ימיך. וא"ת מאי איכפת לי, הרבה שפחות לשמשני, ת"ל והרונך, על כרחך תהי הרה. וא"ת תלד בשופי, ת"ל בעצב תלדי בנים. וא"ת אשמור עצמי, מליזקק לבעלי, ת"ל ואל אישך תשוקתך. וא"ת אכוף יצרי, ולא אזקק לו. ת"ל והוא ימשל בך, בעל כרחך תזקק לו: והוא ימשל בך. אמרינן בב"ר, יכול ממשלה מכל צד, ת"ל לא יחבול ריחים ורכב. ופי' ר' יצחק יכול ממשלה מכל צד, שיהא לו רשות למשכן אשתו, ת"ל לא יחבול ריחים ורכב. ואשה נקראת ריחים, כדכתיב, ויהי טוחן בבית האסורים, כדדריש בסוטה, וכתיב, תטחן לאחר אשתי. ובירושלמי, תרגם פסוק זה, לא תמשכנון ריחיא ורכבא, ארי צרכי נפשאתא אינון, ולא תאסור כליין וחתנין, ארום כל דעבד אלין, כמה דכפר בעלמא דאתי. ופי', לא תאסור כליין וחתנין, שאם אירס אשה, לא יניחנה לישב עגונה באירוסין, זמן מרובה:
{יז}ארורה האדמה בעבורך. פי' בתאותך, מלשון בעבור הארץ, כמו שאמר אחר כך, וקוץ ודרדר:
{יט}בזעת אפך. נמצא בספר ר' יהודה החסיד, שזו הקללה אינה מתקיימת, אלא בעובדי אדמה, ולא במלכים ושרים. אבל בעצב תלדי בנים, מתקיימת בכל הנשים. ולפי שהאשה, חטאה והחטיאה, לפיכך קללתה מרובה:
{כד}להט החרב. זו גיהנם, המתהפכת מחמין לצונן, ומצונן לחמין, על הרשעים:
בראשית פרק-ד
{ד}וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. מכאן תשובה, למינים שכופרים בעולם הבא. דבמה שעה אליו, והרי נהרג מיד, אלא על כרחך צריך לומר, שקבל קרבנו, וזכהו לעוה"ב:
{ח}ויאמר קין אל הבל אחיו. פי' שסיפר לו דברי הקב"ה, ומה שאמר לו, והראה לו שחרה לו היטב, על אשר לא שעה אליו, כמו אל הבל, ושמח הבל, ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו בקנאתו. ובשם ה"ר יוסף קרא שמעתי, ויאמר קין וגו', כי מתחלה הי' ירא, מפני קין מכעסו, והיה נשמר ממנו, וכשאמר לו יתברך, הלא אם תיטיב שאת, מיד, ויאמר קין אל הבל אחיו, שאמר לו, כי הקב"ה נתרצה לו, ושב מעליו אפו, ומשם ואילך חשב הבל, שכבר נתקררה דעתו, ולא נשמר ממנו מלילך עמו:
{טו}לכן כל הורג קין. פשטיה דקרא הכי, לפי שהיה קין דואג שיהרג, א"ל הקב"ה כל הורג קין, לאחר שבעה אנקום מהורגו. ולפ"ז ה"פ קרא דלקמיה, ויאמר למך לנשיו, היה מקונן למך על עצמו, כי איש הרגתי לפצעי, זה קין, שהיה גדול בקומה וילד בשנים. 'לפצעי' 'לחבורתי' כלומר, לצערי, ולמיתתי, כי אמר הקב"ה, שבעתים יוקם כל הורג קין, ולמך שבעים ושבעה. וא"כ, אפי' יוליד למך, שבעים ושבעה בנים, כולם ימותו באותו עון:
{יט}ושם השנית צלה. פירש"י שדרכן ליקח ב' נשים, אחת לתשמיש, ואחת לפריה ורביה, ואותה של תשמיש, משקין אותה כוס עיקרין. ופי' דצלה היתה אותה של תשמיש, וקשיא לי, דהא כתיב אח"כ, וצלה גם היא ילדה. וי"ל, דלהכי כתיב גם, כלומר, אף צלה שנבחרה לתשמיש, ילדה ולא הועיל לה, כוס של עיקרין:
{כו}אז הוחל לקרוא בשם ה'. פי' לישבע לשקר, מלשון לא יחל דברו:
בראשית פרק-ה
{א}זה ספר תולדות אדם. שאפי' סרגול הספר, מסר לו הקב"ה, לאדם הראשון. ובת"כ מסיק, ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבה, זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם, גדול יותר. פי', אסיפיה דקרא קאי, בדמות אלהים עשה אותו, דמקרא דר"ע לא שמעינן, אלא דעלך סני לחברך לא תעביד, ובא בן עזאי ואמר, שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו, יש לו לחוש לכבוד חבירו, לפי שרואה דמות חבירו, ואינו רואה דמות עצמו, ולזה אמר, שמקרא זה כולל יותר, ממקרא דואהבת לרעך כמוך:
{כח}ויולד בן. ולא כתיב ויולד את נח, כמו באחרים, רמז שממנו יבנה העולם, שכל העולם נחרב בימי המבול, והוא ובניו נשארו. ד"א מתושלח הצדיק, נתן לו עצה, שלא ימהר לקרוא לו שם, לפי שאנשי הדור מכשפים היו, ויהיו מכשפים אותו, אם ידעו שמו:
בראשית פרק-ו
{ג}לא ידון רוחי באדם. כשיעלה נשמתן למעלה, איני אחזירה להם. ד"א איני בורא עוד נפש לאדם: בשגם הוא בשר. נוטריקון הוא משה, חושבניה דדין כחושבניה דדין: והיו ימיו וכו'. ימי משה. ונ"ל דה"פ דקרא, לא ידון רוחי באדם, עד שיבא משה, שיהי' לו יצר טוב, דהיינו לב בשר, כדכתיב ונתתי לכם לב בשר, וזהו בשגם הוא בשר:
{ו}ויתעצב אל לבו. אמר ר' אחא בר' חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד"א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע:
{ז}אמחה את האדם. פרש"י, אדם הוא עפר, אביא עליו מים ואמחנו, מדכתיב לשון מיחוי, ולא כתיב אשמיד או אכלה:
{ט}אלה תולדות נח נח. נח לעליונים נח לתחתונים וכל שנכפל שמו בידוע שהוא צדיק כמו אברהם אברהם. ומקשי' בירושלמי והכתיב תרח תרח ומשני הדא אמרה שעשה תרח תשובה: איש. פתח ר' תנחומא פרי צדיק עץ חיים בשעה שנסתלק אדם מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובושה מפני שלא העמיד דורות אומר לו הקב"ה יש לך פרי התורה אשר יגעת בה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים בניו אין כתיב כאן אלא עץ חיים וזהו הוא התורה שנקרא עץ חיים. גם פסוק זה מוכיח אלה תולדות נח איש צדיק אלה תולדות נח שם וחם ויפת אין כתיב כאן אלא איש צדיק ואמרו רז"ל לא מת נח עד שראה את כל העולם כולו בישובו וראה שבעים אומות יוצאים מחלציו ומכולם לא נזכר אלא צדקו שנא' איש צדיק תמים. אי' בב"ר פ' ל' סי' ז' שכל מי שנא' בו תמים בידוע שנשלמו שנותיו למדת השבוע ופי' ה"ר יצחק בר אברהם ששנותיו הולכין בשביעיות כמו שמצינו באברהם ע"ה שחי קע"ה שנים ונח שחי תשע מאות וחמשים שנה והם ה' שנים יתרים על השביעיות י"ל שיש לחשוב משעה שנא' בו תמים דהיינו כשאמר ה' ית' לעשות התבה והוא נתעסק בה מאה ועשרים שנה. וש"נ שנח חי אחר המבול הרי לך ת"ע סלק שנת המבול שאינה נחשבת לפי שנשתנו בה סדרי בראשית והנשארים הולכים לשביעיות: היה. כל מקום שנאמר בו היה ראה עולם חדש ופרנס אחרים נח יוסף משה איוב בכלן נאמר היה ובכלן תמצא שני דרכים הללו:
{טז}ואל אמה וגו'. פי' שלא יתעכבו הגשמים וירקיבו התיבה. וא"ת כיון שרחבה אמה יתעכבו לכך פי' הרב יוסף קרא דקאי אצהר תעשה לתיבה כלו' שאותו צהר יהי סמוך לאמה מן הכסוי:
{יט}ומכל החי. פרש"י לרבות שדים ונמצא בב"ר שרצה שיקרא להכנס לתבה אמר לו נח לך ובקש בן זוגך לפי שכל הנכנסין הן איש ואשתו הלך ומצא פחתא שהוא הממונה על בני אדם להפחיתם ולחסר ממונם אמר לו מנסבת לי אמר לו מה תתן לי אי מנסיבנא לך אמר לו כל מה דמרוחנא אינסיבא ליה מיד נכנסו לתבה. והיינו דאמרי אינשי מה דמסגל שיקרא פחתא נסבא מסגל לשון סגולה:
קרדיט: סדר דעת זקנים על פרשת בראשית שייך ל"תורת אמת".
