רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, המכונה "החפץ חיים" היה מחשובי הרבנים בתקופה שלפני השואה, מייסד ישיבת ראדין בבלארוס, ומחבר הספרים "משנה ברורה" "חפץ חיים" "שמירת הלשון" "שם עולם" ועוד.
לצד העיסוק בתכנים תורניים, ידוע היה החפץ חיים כמי שהעם היהודי בראש מעייניו, ונחשב לאחד מהרבנים המשפיעים ביותר על אופיו של הציבור היהודי בתחילת המאה העשרים. בין היתר החפץ חיים ידוע כמי שנתן אישור להקמת תנועת בית יעקב לחינוך תורני לבנות, כמי שסירב להכנסת לימודי חול בסדרי החינוך בעולם הישיבות, כמי שפעל לקידום שמירה על טהרת המשפחה ועוד.
ספר החפץ חיים
החפץ חיים סבר שאחת הסיבות העיקריות לאריכותה של הגלות, הוא הזלזול בדיני שמירת הלשון. חוסר ספר הלכה מרכזי, המאגד את הדינים החשובים, היה בעיניו הסיבה העיקרית לריפיון בנושא.
על כן הוא חיבר, לראשונה בעילום שם ורק לאחר שנים רבות בשמו המפורש, את ספר ההלכה הידוע "חפץ חיים", המקיף בצורה מדוקדקת את כל הלכות לשון הרע על פי ההלכה, כשהוא רומז על הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבֵר מרמה" (תהלים לד, יג-יד).
בספר מובאות מצוות מהתורה הקשורות ללשון הרע, והחפץ חיים מסביר כי בית המקדש השלישי טרם נבנה כיוון שעוון זה עדיין נפוץ מאוד.
החפץ חיים עצמו ידע לברור היטב כל מילה שיצאה מפיו, והרבה לדבר דיבורי קדושה, מוסר ויראת שמיים.
אחד מתלמידיו מספר, כי לעת זקנותו, שכב החפץ חיים במיטתו בחולשה גדולה. "כאשר נכנסתי לבקרו", מספר התלמיד, "הורה לי ה'חפץ חיים' שאפתח את פיו. כמובן שהיססתי, אך מאחר והחפץ חיים הפציר בי לא נותרה לי ברירה.
כשפתח החפץ חיים את פיו, נגלו לעיני שתי שורות שיניים שלמות ומסודרות, כאילו היה מדובר בפה של נער צעיר.
החפץ חיים ביקש מתלמידו לספור את שיניו, וגילה להפתעתו, שגם בגיל 90 כל שיניו היו מתוקנות ובריאות, שן אחת לא נפגמה (!). לאחר סיום המשימה, לקח החפץ חיים את ידו של התלמיד, ואמר בחיוך: "אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי'"…
חיבור המשנה ברורה
אחד מחיבוריו המוכרים של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הוא ספר "משנה ברורה", ספר ההלכה והפסיקה המרכזי על חלק אורח חיים בשולחן ערוך. בספרו, החפץ חיים מבאר ומוסיף על דברי השולחן ערוך וכן מכריע ופוסק הלכה. הספר התקבל בכל עדות ישראל, ובעיקר בעדות אשכנז וההערכה כי כתיבתו על כל שישה חלקיו ארכה כ-30 שנה.
מבנה ספר המשנה ברורה:
- חלקים א-ב – הלכות השכמת הבוקר, תפילין, ציצית, דיני תפילות היום, דיני בית הכנסת ודיני ברכות.
- חלק ג – הלכות שבת.
- חלק ד – הלכות עירובין וראש חודש.
- חלק ה – הלכות פסח ויום טוב.
- חלק ו – הלכות חול המועד, צומות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה ופורים.
כיום, נמצא הספר בשימוש רחב, ותופס כספר הפסיקה המרכזי בקרב יהודי אשכנז.
זהירותו המופלגת מכל חשש גזל
בספריו ובדרשותיו עורר החפץ חיים על הזהירות הרבה הנדרשת בין אדם לחברו.
נאה דורש נאה מקיים – גם במעשיו היה החפץ חיים סמל ומופת בהקפדה על כבוד הזולת וממונו.
בהיותו מתרחק ככל יכולתו מן הגזל, שילם באופן מיוחד למגיהים שיעברו שוב על ספריו, כך שלא יודפס ספר פגום ויצא שגזל את הקונה ללא כוונה.
כמו כן, בבעלותו של החפץ חיים ומשפחתו היתה חנות. מספרים שמדי ערב היה בודק החפץ חיים את מידת המשקולות לוודא שהן מדויקות בתכלית הדיוק כדי לא להונות את הלקוחות. גם כשסגר את חנותו בערוב ימיו, הקפיד לתרום כמאה דולרים לצדקה, סכום גבוה מאוד באותם ימים, שמא נפלה טעות במשא ומתנו במשך השנים.
זהירות משמיעת לשון הרע
החפץ חיים הקפיד במיוחד להתרחק מכל דיבור לשון הרע ודומה לו.
מספרים כי פעם נסע החפץ חיים בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים.
בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות, סוסים וכדו'. ר' ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם לבו לשיחותיהם.
פתאום העלה אחר האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחיל ללעוג עליהם. ר' ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו, והעיר להם בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם, אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות".
שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו להלך או ל"משולח" והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בענייניהם ומטיף להם דברי תוכחה.
ר' ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך, כיוון שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בעניני לשון הרע.
לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם. החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם. כשלא הועילו דבריו הוא ביקש מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה.
מוטב היה לו להשאר באמצע הדרך מלשבת בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות.
הנהגות מיוחדות
מספרים כי כל לילה נהג לעלות לעליית הגג שבגג ביתו ולהתפלל על עצמו ועל עם ישראל. בתפילתו זו, ערך דין וחשבון על מעשיו במהלך כל היום והתחנן לפני הבורא על צרכי כלל ישראל.
ידוע היה בציפיתו הגדולה לגאולה, והיה אומר "אפילו סומא מסוגל לראות כי שרויים אנו בעיקבתא דמשיחא, כל הסימנים מעידים על כך, כבר אין זה רחוק כלל".
החפץ חיים אף הכין לעצמו קפוטת שבת מיוחדת, כדי לקבל בה פני המשיח, ומזמן לזמן היה מתעטף בה ויושב לחכות לו. אף מזוודה היתה לו, שבה היה שם את חפציו הנחוצים ביותר, כדי שכשיבוא המשיח, מיד יהיה מוכן לילך עמו לארץ ישראל. בנוסף, ידוע כמי שחיבר את הספר "שם עולם", עודד לימוד סדר קדשים והלכות עבודת קרבנות בכדי להתכונן לגאולה הקרבה.
גם תשעה עשורים לאחר פטירתו, כמעט בכל ישיבה או בית מדרש בעולם, לומדים את ספריו, הוגים בדרשותיו ולומדים מהנהגותיו האציליות. יהי זכרו ברוך.
