איך עושים ביעור חמץ

השולחן ערוך (סימן תמ"ה הלכה א') "כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפוררו ואחר כך זורקו לים".
אומר הרמ"א "והמנהג לשרפו".
מבואר שיש כמה אופנים לבער את החמץ:
האופן הראשון: וכך נוהגים לעשות לשרוף את החמץ, עד שנעשה פחמים ונשרף לגמרי, ואם רק נחרך ונפסל מאכילת כלב, כתב בשולחן ערוך הרב שלא יצא ידי חובה, עד שנעשה פחמים.
וכך כותבים האחרונים שלכתחילה יש לבער את החמץ על ידי שריפה ממש, וכך נהגו בני ספרד לקיים מצוות ביעור חמץ בשריפה, וכך מבואר בחזון עובדיה (עמוד ס"ד).

לשפוך נפט על החמץ

לעניין לשפוך נפט על החמץ, דעת הליכות שלמה (פסח פרק ו' סימן י') כתב שאין לעשות כן, כיון שבכך מפסיד את מצוות השבתה, שהרי הנפט פוסל את החמץ מאכילת כלב, וכתב השולחן ערוך (סימן תמ"ב סימן ב') שדבר הפסול מאכילת כלב אין חובה לבער אותו בפסח.
וכך כתב בספר הליכות מועד (פרק ז' סימן ג') לפי זה לא טוב עושים אותם אנשים שבכדי לזרז את שריפת חמץ שופכים נפט וכדומה על החמץ עוד לפני שנשרף, כיון שבשפיכת הנפט מבטל את החמץ מאכילת כלב וקיים בזה מצוות תשביתו, ונמצא שלא קיים מצוות תשביתו בשריפה כנהוג.
אולם אין צורך שכל החמץ יושבת על ידי השריפה, אלא די בכזית [27 גרם] ואת שאר החמץ יכול לבער באמצעות שפיכת נפט.
מאידך הגאון ר' ניסים קרליץ (סידור פסח כהלכתו פרק ט"ו הערה 11) כתב שאפשר להקל בזה, כיון שהנפט מתאדה ונשרף קודם שנשרף גוף החמץ, והריהו מקיים בזה את מצוות הביעור בחמץ שאינו פגום.
והוסיף שמכל מקום יש להקפיד שלא לשפוך על החמץ כמות גדולה של נפט, שבאופן זה יש לחוש שמא יישרף החמץ כשהוא כבר פגום, ולא יקיים את מצוות הביעור בשריפה.

האופן השני: פורר לרוח, דהיינו מפורר לפרורים דקים וזורק אותו לרוח, והטעם שצריך שלפורר לפרורים דקים, כדי שלא ימצא אותו אדם בפסח וייהנה ממנו בפסח.
האופן השלישי: וזורקו לים כמו שהוא, ואם הוא פת יבשה קשה, או חיטים יבשים מפורר אותם ואז זורק אותם לים.
המשנה ברורה (סימן קטן ה') כותב בפת מפורר אותם לפרורים, וכן בחיטים מפורר אותם לפרורים או טוחן אותם, כדי שהיו נוחים להמיס מהר בתוך המים, ויש מקלים בחיטים שאין צריך לחתוך אותם, רק יפזר אותם על פני המים שלא יוכל קטן לאסוף אותם ולקחת אותם.
ובמקום הדחק, שיש לו הרבה חיטים יש לו לסמוך על השיטה הזו שאין צריך לפורר אותם, ויש כמה פוסקים שמחמירים אפילו שהפת אינו קשה אלא רכה יש לפורר אותה ואז להשליך אותה לים.
אם זרק את לים וחזר הים ופלט את החמץ ליבשה, הסתפק החזון איש (סימן קי"ח סימן קטן ה') האם כיון שכבר ביער יצא הדבר מרשותו ואין הכתוב מחשיבו כאילו הוא ברשותו, או שדינו כדין חמץ שנפל עליו מפולת שאם נתגלה חייב לשוב ולבער אתו.
לזרוק את החמץ לבית הכיסא
המשנה ברורה מביא, אכן אם משליכו לבית הכיסא הרי הוא כמבער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל להנאות ממנו.
וכך כתב האור לציון (חלק ג' פרק י"ד הלכה ב') שלהשליך את החמץ לבית הכיסא נחשב לביעור, משום שבתי הכיסא של היום, שהכל מתנקז ויוצא מרשותו, והחמץ מתגלגל עם הפוסלת ונפסד לגמרי, ונאבד לגמרי, ודאי נחשב הדבר כביעור, ומקיים מצות תשביתו.
וכן ערב פסח שחל בשבת, שאין אפשרות לבער את החמץ בשבת, יש לבער אותו על ידי השלכת לבית הכיסא, דהיינו יחתוך אותם וישליך לאסלה שבשירותים, וכן יטאטא את מקום האוכל, וישליך את הפרורים לאסלה, ויש עוד כמה אפשריות לבער ועיין בערב פסח שחל בשבת.

האם אפשר לזרוק את החמץ לפח אשפה?

האור לציון (חלק ג' פרק ז' הלכה י"ג) כותב אם החמץ שבפח נפסל בוודאי מאכילת כלב, אין בהם חיוב בדיקה וביעור, אבל אם אינו יודע אם נפסל מאכילת כלב, וכפי המצוי, אף אם נפסל מאכילת אדם יש לבער את החמץ מכל פחי האשפה הנמצאים ברשותו, ואין די במה שיפקיר את החמץ בתוכם.
וכן כתב אגרות משה (או"ח חלק ג' סימן נ"ז) שאם הגיע הזמן של איסור אכילת חמץ ועדיין החמץ בפח, חייב לבערו, כיון שסוף סוף זה נקרא ברשותו.
מאידך הגרי"ש אלישיב כתב שהזורק חמץ לפח האשפה שברשותו אינו חייב לבערו בהגיע זמן האיסור, משום שהחמץ הנמצא שם אינו ראוי לשום דבר, ולכן אפשר לזרוק את כל החמץ לפח האשפה, וישאיר כזית כדי שיישאר לו למצוות שרפת חמץ.
מבואר שיש מחלוקת בפח הנמצא ברשותו האם נקרא הדבר כברשותו וחייב לבער אותו, או שזה נחשב שזה כבר לא ברשותו ואינו חייב לבער אותו.
פח האשפה ציבורי הנמצא חוץ לרשותו, הליכות שלמה (פסח פרק ח' הלכה כ"ד) שאינו חייב לבער אותו, משום שאינו נחשב ברשותו.
יש לכם שאלות נוספות? בקרו ב-שאל את הרב.