מה מברכים על פיצה?

אליה ראש

להלכה: פיצות שהבצק שלהם נילוש בחלב או בשמן וניכר ומורגש החלב והשמן בטעמם, וכן אם נבלע רסק עגבניות בתוך הפיצה ונילוש עמו, יש לברך עליו בורא מיני מזונות, ולכן פיצות שהם בד"ץ עדה חרדית ברכתם מזונות.

פיצות שאינו ניכר בטעם שלהם חלב או שמן, נחלקו הפוסקים מה יש לברך עליהם, מנהג בני ספרד לברך עליהם המוציא וברכת המזון, ואפילו שמרוח עליהם רסק עגבניות וכן גבינה צהובה, מאידך הבן איש חי וכן פוסקים אחרים סוברים שיש לברך בורא מיני מזונות, ונחשב לפת הבאה בכינסין.

והרוצה לצאת ידי כולם, יש לו לקבוע סעודה עליהם, ושיעור קביעת סעודה לבני ספרד הוא 216 גרם ולבני אשכנז הוא כ288 גרם ומלבד שישבע בסעודה זו, או שיקח פת ויברך המוציא ויפטור ידי הפיצה שהוא במחלוקת הפוסקים.

מה מברכים על פיצה? בביאור הדברים

בביאור סתירת השולחן ערוך

השולחן ערוך (סימן קס"ח הלכה ז') כתב ג' פירושים מה מוגדר פת הבאה בכיסנין, וכתב בטעם ב' עיסה שנילושה בדברים אחרים, כגון בשמן או דבש או חלב באופן שמרגיש את הטעם, מברך בורא מיני מזונות.

מאידך השולחן ערוך (שם הלכה י"ז) פשטיד"א הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליו המוציא וברכת המזון.

ולכאורה יש סתירה בין ב' ההלכות בשולחן ערוך, שבסימן ז' מבואר שעיסה שנילושה בדברים אחרים ברכתה מזונות, ואילו בהלכה י"ז מבואר שפשטיד"א הנאפה בבשר או בגבינה ברכתו המוציא.

נחלקו הפוסקים איך לתרץ קושיא זו, בשל"ה הקדוש (דף צ"א עמוד ב') תירץ שהחילוק בין הסימנים בשולחן ערוך הוא, האם הדרך ללפת בהם את הפת או לא, בסעיף ז' מדובר באוכלים שאין הדרך ללפת בהם את הפת כגון שקדים ואגוזים וא"כ אינם בטלים לפת ולכן ברכתם מזונות, ואילו בסעיף י"ז מדובר באוכלים שהם טפלים לפת והרגילות ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים, ולכן ברכתם המוציא.

הט"ז (שם ס"ק כ') תירץ שכאן אירי בקבע סעודתו עליה ולכן מברך המוציא, אבל בלא קבע סעודתו עליו מברך בורא מיני מזונות.

מבואר שנחלקו ביסוד האם מה שנאמר בשולחן ערוך סעיף ז' שקדים ואגוזים הכוונה רק לשקדים ואגוזים אבל שאר דברים ברכתם המוציא וכך סבר השל"ה, או שבאמת על כל מילוי יש לברך בורא מיני מזונות, רק במקום שקבע סעודה עליהם יש לברך המוציא.

דעת פוסקי זמנינו בעניין פיצה

הבן איש חי (פרשת פנחס אות כ') כתב שבצק העשוי כעיסת לחם, וממולא בבשר או דגים או גבינה, מברך עליו בורא מיני מזונות, והיינו שחשש לדעת הט"ז שסובר שעל כל מילוי נחשב פת הבאה בכינסין ומברך בורא מיני מזונות, והטעם הוא משום ספק ברכות להקל.

וחלק עליו באור לציון (חלק ב' פרק י"ב הלכה ה') וכתב שהעיקר כשיטת השל"ה שכן מוכח כדבריו מדברי הראשונים, וכמו שכתב הביאור הלכה (ד"ה פשטידא) ולכן אין לחוש לספק ברכות להקל, ועוד שאפשר שבפיצה שאינה עשויה ככיס, אלא הגבינה ושאר הדברים הנמצאים עליה אף הט"ז יודה שברכתה המוציא, ועוד שכן פשט המנהג לברך על זה המוציא לחם מן הארץ, וכן נהגו בני ספרד, ולכן פיצה בלא חלב או שמן, כיון שנותן בה רסק עגבניות וגבינה וכדומה, שדרך ללפת בהם את הפת, מברך עליה המוציא לחם מן הארץ.

ולמעשה כתב הפסקי תשובות (שם אות ט') גם דעת שאר האחרונים נחלקו לכאן ולכאן, לכן מהנכון לכל ירא שמים שלא יאכל פת הממולא בבשר דגים גבינה ירקות וכדומה אלא בשיעור קביעות סעודה כדרך סעודתו בוקר וערב, או שיטול ידיו לפת גמור ואח"כ יאכל מאפה זה.

שיעור קביעת סעודה

ושיעור קביעות סעודה, נחלקו בזה הפוסקים, לדעת בני אשכנז (והובא בפסקי תשובות שם) שהוא ד' ביצים (והוא כ288 גרם) ובשביעה כדרך סעודתו בוקר וערב, לדעת בני ספרד (וכתב בספר הליכות ברכות עמוד תקע"ו) שהוא (216 גרם) שזה קצת יותר משני משולשים (בפיצות גדולות) מברך המוציא וברכת המזון נטילה עם ברכה, ולכתחילה לא יאכל יותר ממשולש וחצי שהוא שיעור שלוש ביצים.