להלכה: אם מפריד את הנייר שמגן על הדבק מהדבק של הפלסטר בערב שבת. וכשמדביק את הפלסטר על הפצע, מקפיד שלא יהיה חלק אחד של הפלסטר דבוק על החלק השני, באופן זה יכול לשים הפלסטר בשבת ללא חשש. ואחרי שמפרידו בערב שבת יכול להצמיד את הנייר לדבק בחזרה.
אולם, אם אינו מפריד מערב שבת, הדבר תלוי במחלוקת וכן אם מדביק חלק מהפלסטר על גבי החלק השני, אם עושה כן לפחות מעשרים וארבע שעות, זה מחלוקת ואם עושה ליותר מעשרים וארבע שעות, יש יותר דעות האוסרות.
הדבקת והפרדת הדבק מהנייר וכן הדבקת שתי קצוות הפלסטר אחד לשני, הם נידונים בכלל מלאכת תופר. כשבאים לדון על דין הפלסטר בשבת יש לדון מכמה כיוונים,
לגבי מלאכת קושר ישנה מחלוקת בין הלבוש לט"ז, מה הדין בקושר עד שבעל הבית יבוא ויתיר הקשר, דעת הט"ז, לאסור. אולם הלבוש נוקט, שמותר להתיר הקשר בשבת וטעמו משום שאינו נחשב לקשר של קיימא. והכרעת המ"ב שאפשר להקל כדעת הלבוש.
הנייר הדבוק לפלסטר לכאורה נראה לומר שהוא כמו תפירה העשויה לזמן כי המפעל שמכינו בדעתו לחבר את הנייר עד שהלקוח יפרידו כדי להשתמש בו וא"כ כמו שבקשר לזמן הכרעת המ"ב שאפשר להקל ולומר שאין לו חשיבות של קשר של קיימא (כדברי הלבוש), אותו דבר יהיה כאן שתחשב ההדבקה לתפירה שלא של קיימא ויהיה מותר.
ועל כן פסק רש"ז אויערבך, שיהיה מותר לפתוח הדבק בשבת. אולם, יש שחלקו על טעם זה ונקטו, שבכה"ג לא יהיה את קולת הלבוש, כיון שכאן הדבק עשוי לזמן מרובה ויכול להיות אף לחודשים ושנים ובכה"ג לא הקל הלבוש את קולתו ואף הוא יסבור, שנחשב מחמת כן לקשר של קיימא (רי"ש אלישיב אוסר ואף ר"נ קרליץ שמתיר, לא הביא לטעם זה).
סברא נוספת להתיר את הפרדת הנייר מהדבק מוזכרת באחרונים, משום שמלכתחילה אינו נחשב שהנייר מחובר (תפור) בפלסטר, כי אין מטרת הנחת הנייר ע"ג הדבק כדי לאחד ולחבר את הנייר והפלסטר, כי כל המטרה היא שהנייר ישמור על הדבק וגם סוג הדבק הוא כפי אופי המטרה הזאת ואפשר להסיר את הנייר בקלות ממנו וא"כ אינו נחשב כלל לתפירה וממילא אינו נחשב כשבא להפריד את הנייר מהפלסטר, לקורע תפירה (ר"נ קרליץ ורש"ז אויערבך).
אולם, דעת רי"ש אלישיב, לאסור את הפרדת הנייר מהפלסטר בשבת, כי הוא סבור שגם בכה"ג נחשב הדבקה ויש לאסור כי אינו עשוי לזמן קצר.
כל דברי רי"ש אלישיב לאסור, הוא רק בכה"ג שהנייר דבוק בפלסטר מהמפעל, אולם, אם הוא מפריד את הנייר בערב שבת, כדי להשתמש בו בשבת, התפירה היא רק לזמן קצר ובתפירה לזמן קצר, הכרעת האחרונים, שלדעת הרמ"א אפשר להתיר את התפירה (תהילה לדוד וכן דעת רש"ז אויערבך והוא אף מוסיף, שאפילו לתפור כזאת תפירה יהיה מותר), ואפילו לדעת השו"ע שסתם כהאוסרים, דעת האור לציון שדעתו להקל בזה. אולם מפשטות השו"ע, היה נראה שדעתו לאסור (ויעויין באור לציון ח"ב פכ"ט ס"ו).
פעולה זו של הדבקת חלק מהפלסטר על החלק השני, נחשבת כתפירה.
אולם אם עושה זאת, ע"מ להסיר בתוך עשרים וארבע שעות, נחשב כתופר לזמן.
פעולה זו, כפי שנאמר למעלה, הינה תופר לזמן ובתופר לזמן ישנה מחלוקת ראשונים ובשו"ע נראה בפשטות שנקט כדעת האוסרים (סימן ש"מ סעיף ז') וברמ"א נחלקו הפוסקים האם דעתו לאסור או להתיר,
החזון איש נוקט בפשטות שדעת הרמ"א לאסור. אולם, הוא לא מזכיר את דברי הרמ"א, לגבי התרת קשר לזמן, שנוקט להקל (סימן שי"ז).
בספר תהילה לדוד מסכים לכך, שדעתו של הרמ"א לאסור, אולם כותב, שזה רק לענין התפירה לזמן, שהיא אסורה, אבל להתיר (לקרוע) את התפירה, באופן שהתפירה נעשתה לזמן מועט, יהיה מותר.
אולם רש"ז אויערבך נוקט, שלדעת הרמ"א בכל ענין יהיה מותר, בין לתפור ובין להתיר, אם התפירה היא לזמן מועט. והטעם שלא הגיב לדברי השו"ע בתפירה לזמן מועט (בסימן ש"מ), משום שסמך על מה שכתב לגבי התרת התפירה לזמן (בסימן שי"ז).
לדעת השו"ע, היה נראה בפשטות מכך שכתב לאסור התפירה, שדעתו לאסור, אולם האור לציון נוקט, שאפילו לדעת השו"ע, מעיקר הדין ניתן ללכת כדעת המקלים.
יוצא מכל האמור, שאצלנו אם מדביק את הפלסטר, ע"ג חלקו האחר של הפלסטר ובדעתו להסירו לפני עשרים וארבע שעות, הוא נחשב לתופר לזמן, שלדעת החזו"א והתהילה לדוד ויתכן כי כן הוא דעת השו"ע (דלא כהאור לציון), יהיה הדין שאסור אולם לדעת רש"ז אויערבך והשו"ע ע"פ דברי האור לציון יהיה מותר.
ראוי להדגיש, שבכה"ג שבדעתו להסירו בתוך כ"ד שעות, אם הוא מוריד את הפלסטר מהאצבע ומשאירו בצורת טבעת, בלי להפריד את חלקי הפלסטר האחד מהשני, נחשבת התפירה לתפירה לזמן מרובה ובכה"ג לכו"ע יהיה הדבר אסור, שהרי הוא כתופר לכל דבר וענין.
המחלוקת לגבי תפירה לזמן, האם היא אסורה או מותרת, מקורה במחלוקת ראשונים שמופיע לגבי שתי נידונים,
הנידון הראשון, בשרוול שיש לו שרוך ומהדקים את השרוול ע"י מתיחת השרוך וכשרוצים להוריד את הבגד, משחררים את הידוקו ע"י שחרור השרוך, שבנדון זה נחלקו הראשונים, דעת המרדכי והרבנו פרץ (הביאו הטור והביאם השו"ע) שאסור להדק את החוט כי נחשב לתופר אולם בהגהות מרדכי מביא את דעת הראבי"ה שכיון שאינה תפירה של קיימא מותר להדק (וה"ה לענייננו הוא תפירה לזמן)
נידון שני נאמר בגמרא, בתפר שהיו הרצענים תופרים את הנעליים, אחת לשניה, כדי שיהיו מחוברים, כפי שמצוי היום בנעלי בית ובנעלי ילדים, והוא רוצה לנתק את התפירה, שדעת ריב"א, לאסור לנתק את הנעלים זו מזו וטעמו, משום שלא מצינו חילוק בין תפירה לזמן מועט, לתפירה לזמן מרובה. אולם דעת הראבי"ה, רבנו יואל ורשב"ם, שמותר להתיר תפירה שאינה עשויה להתקיים, כשם שמותר להתיר במלאכת קושר קשר שאינו של קיימא וממילא מותר להתיר את המנעלים זו מזו (והכרעת הבית יוסף, שמעיקר הדין מותר, אך אין להתיר בפני עם הארץ והביאו הרמ"א להלכה).
ובטעם החילוק בין תפירה שעשויה לזמן לקריעת התפירה שעשויה לזמן כפי שרצה התהלה לדוד לומר בדעת הרמ"א הטעם לכך משום שיותר יש להקל איפה שהקריעה לא נעשתה ע"מ לתפור (תהילה לדוד)
בכל האמור בעניין זה, גם לדעות שמקלות בעניין תפירה לזמן מועט (רש"ז אויערבך ואור לציון) והתרתו לזמן מועט (הנ"ל ותהלה לדוד), אין להתיר זאת בפני עם הארץ, שלא יבוא לטעויות מכך (רמ"א בשם בית יוסף). ובדברי ר"נ קרליץ ורש"ז אויערבך, שאין הפרדת הנייר מהדבק נחשבת לקריעת תפירה וגם הסברא, שדומה לאומן שקושר לזמן, יתכן כי אין בה לדין זה 'שאין להתיר בפני עם הארץ' וצ"ע.
נושאים נוספים באתר
הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש
אתר פרשת יהדות הינו אתר המנגיש נושאים רבים ביהדות ומטרתו להמשיך ולזכות את הרבים. באתר תמצאו מגוון תכנים מרתקים ומעניינים בקשת רחבה של נושאים.
הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש
