להלכה: האוכל פתיתים, אפילו אם קובע סעודתו עליהם יברך, ברכה ראשונה – 'בורא מיני מזונות' וברכה אחרונה – 'על המחיה'.
וכן פתיתים המעורבים עם ירקות, מברך 'בורא מיני מזונות' כי הפתיתים עיקר ואין צריך לכוון בברכתו לפטור את הירקות שהם הטפל.
אולם, יש להיזהר שלא יתחיל באכילת הירקות לפני אכילת הפתיתים, אלא יאכל תחילה פתיתים ואפי' הם מעורבים, כדי שלא יכנס לספק איזה ברכה לברך על הירקות (יעויין בשו"ע סי' רי"ב סעיף א').
אם הפריד מתחילה בין הפתיתים לירקות מברך על כל אחד בנפרד (ברכת הבית שי"ב ס"ו) אולם נכנס לספק ברכה שאינה צריכה.
ברכה על פתיתים הביאור
חמשת מיני דגן שאפהו, כדי שיחשב לחם ויברכו עליו המוציא, צריך כמה תנאים ובין התנאים צריך שבלילתו (עיסתו) תהיה עבה ולא רכה ונחלקו הפוסקים מהו הזמן הקובע כי הוא לחם, יש אומרים, שאם מתחילה היתה בלילה עבה, ברכתו המוציא ואפי' אם בעודה עיסה נשתנה לבלילה רכה עדיין שם לחם עליה. ויש אומרים שהזמן הקובע הוא זמן האפיה ולא מסתכלים מה היתה בתחילה אלא כל שבאפיתה היא רכה אין מברכים עליה המוציא (שו"ע סימן קס"ח סעיף יג).
תנאי נוסף שנאמר על ברכת המוציא, שגם בלילה עבה כדי שיהיה עליה שם לחם צריך שיאפנה, אולם אם בישלה או טיגנה אין מברך עליה המוציא (שם).
בפתיתים, ע"פ רוב דרך עשייתם הוא ע"י בישול או טיגון שברכתו מזונות כפי האמור לעיל ואפילו אם היו אפויים אין מברכים עליהם המוציא כי עשויים מבלילה רכה וכיון שהם מין דגן ברכתם בורא מיני מזונות.
טעם נוסף לכך שברכת הפתיתים תהיה מזונות ולא המוציא, משום שאין בהם כזית בכל פתית ודין זה יעויין בשו"ע סימן קס"ח סעיף י'.
פתיתים המעורבים עם ירקות הביאור
ולעניין פתיתים המעורבים עם ירקות, הברכה על כזאת תערובת הינה בורא מיני מזונות, כי נתייחד מין הדגן שתמיד הוא יהיה עיקר ואפילו הוא מיעוט, שמפני חשיבותו אינו נעשה תפל (שו"ע סימן ר"ח ס"ב).
ובהגדרת הדין שעיקר פוטר הטפל יש לחקור, האם ברכת בורא מיני מזונות שמברך על הפתיתים פוטרת את הירקות. או שכלל אינו צריך ברכה, כי מאחר והם טפלים הם מתבטלים לפתיתים ונחלקו בכך הפוסקים, יש שנקטו שהטפל טעון ברכה אלא שברכת העיקר פוטרתו (חזו"א, אגרות משה והגרי"ש אלישיב). ומהאבני נזר משמע שהטפל כלל לא טעון ברכה (ל"ח סקי"ג) ויעויין בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג ס"ט שהעריך בזה ותלה מחלוקתם במחלוקת רש"י ותוס' והביא כמה נפק"מ בזה.
בשעה שמברך על העיקר לא צריך כונה לפטור את הטפל, אולם בכה"ג שנתכוון במפורש שלא להוציא בברכתו את הטפל, נסתפקו האחרונים (פמ"ג ועוד) ובפתחי הלכה תלה את הספק בחקירה הנ"ל – האם הטפל אינו טעון ברכה, או שטעון ונפטר ע"י הברכה שמברך על העיקר.
ובכה"ג שבירך על הפתיתים ולאחר מכן עירב עמהם את הירקות ולא היה בדעתו מתחילה, לכאורה הדבר תלוי בחקירה הנ"ל ולדעת החזו"א יצטרך לברך אולם יש מקום לומר שאם רגיל לערב הרי זה סתמא שבדעתו שיוכל להוסיף וכפי שפסק ר' שלמה זלמן אויערבך בענין שתה תה והוסיף סוכר, אולם יש מקום לחלק ולכן ראוי שיאכל מין אחר שברכתו שווה ויכוון בברכה גם על הירקות.
