להלכה: על דגים מברכים 'שהכל נהיה בדברו'.
בביאור הדברים:
על דגים, נפסק בשולחן ערוך (סימן ר"ד הלכה א') על דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף, דגים ביצים חלב גבינה, וכו', מברך 'שהכל נהיה בדברו'.
טעה ובירך על דגים 'בורא פרי האדמה', כתב הכף החיים (שם אות ב') שיצא ידי חובה בדיעבד, ובהמה נקראת גדולי קרקע, אמנם חלקו עליו באחרונים והובא בבאר היטב (שם) וכך כתב למעשה בספר הליכות ברכות (עמוד ס"ז) שלא יצא ידי חובה אפילו בדיעבד, וכך נראה למעשה.
דג מלוח
דג מלוח הנקרא הערינג, מברך עליו 'שהכל נהיה בדברו.
דג מלוח מאוד או חריף מאוד ואוכל עמו לחם או קרקר רק כדי להעביר את החריפות כדי שלא יזיקנו, כתב השולחן ערוך (סימן רי"ב הלכה א') מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל.
וכתבו האחרונים בשם השל"ה והובא במשנה ברורה (סעיף קטן ה') דטוב למנוע מלאכול פת למתוק שתית היין שרף, כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב, דאז צריך לברך 'המוציא' ונטילת ידיים. ולכן עדיף לברך על הפת או הקרקר תחלה ואחר כך יברך על הדג המלוח או החריף.
לעניין ברכת המזון לאחר שאכל בפת שיעור שביעה, נחלקו הפוסקים בכך האם חייב בברכת המזון מהתורה, הכף החיים (שם אות ג') כתב שחייב בברכת המזון, אולם בספר שיעורי ברכות (עמוד תפ"א) בשם הגרי"ש אלישיב ועוד פוסקים, שפטור מהתורה בברכת המזון, כיון שלא אכל למטרת שביעה.
ולכן יש לכוון באכילת הפת גם כדי לשבוע ואז ודאי חייב בברכת המזון, וכן נטילה עם ברכה וברכת המוציא, וכך כתב בספר הליכות ברכות (שם).