להלכה: האוכל או שותה מאכל המזיק לבריאותו באופן שאין חשש סכנה, מברך כיון שנהנה ולא עבר איסור באכילה זו.
אמנם האוכל מאכל ויש חשש סכנה, כגון חולה צליאק וכדומה, אין לו לברך על כך, ושב ואל תעשה עדיף.
בביאור הדברים
הגמ' בברכות (דף ל"ו עמוד א') "אבל קמחא דשערי (שעורים) הואיל וקשה לקוקיאני (תולעים במעיים) לא לבריך עליה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי".
מבואר שמאכל שמזיק אבל יש הנאה ממנו, צריך לברך עליו, וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן ר"ד הלכה א') "ועל קמחא דשערי, מברך שהכל".
והטעם שמברכים על קמח שעורים על אף שהוא מזיק כיון שנהנה ממנו ואילו השותה שמן, נפסק בשולחן ערוך (סימן ר"ב הלכה ד') שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק לה?
מבואר החוט השני (ברכות עמוד קפ"ג) שהאוכל קמח שעורים גם אם לאחר מכן נעשה לו היזק במעיים מ"מ בשעה שאוכל נהנה מאוכל, מה שאין כן בשמן זית בשעה ששותה אינו נהנה כלל משתייתו, ואינו יכול לסבול, וזה כוונת חז"ל לא רק שלא מזיק אלא אין הנאה בשתייתו.
אולם האוכל דבר שמזיק לבריאתו ויש בו חשש סכנה, כגון חולה צליאק (רגישות לדגן) שאוכל לחם או מי שרגיש למוצרי חלב ואוכל או שותה מוצאי חלב באופן שיש חשש סכנה מיידית או עתידית באכילה זו, כתב בהליכות ברכות (סימן ר"ד אות ט') שאסור לו לברך מכיון שזו אכילה של איסור שהרי כתוב בתורה "וחי בהם".
ולכן חולה סוכר האוכל עוגת קצפת וכדומה, יש לו לברך ברכה ראשונה היות וברכה ראשונה מברכים על כלשהו וזה ודאי אינו מזיק, אך ברכה אחרונה שהיא בכזית תלוי ברמת ההיזק והסיכון.
