{יז}א ומ"ם נחם הוא כנוי ולא למ"ד הפעל, והוא מענין הנהגה ולא מלשון מנוחה ולא מענין נחמה: ב דקשה לו דכל כי שבמקרא נתינת טעם, והכא מאי טעם הוא אלמעלה, אדרבה היה לו להנחותם בדרך קרובה, לכן פירש ונוח לשוב בו, כמו שמפרש נמי אחריו הפסוק כי אמר אלהים, כלומר ומה היא הסיבה שישובו כי אמר אלהים וגו' בראותם מלחמה, והמלחמה היא הסיבה: ג רצה לומר שהם דרשו על כי קרוב הוא בענין אחר, ולפיכך צריך לומר כי אמר אלהים וגו' לא קאי על כי קרוב הוא, אלא על ולא נחם אלהים וגו', כלומר ועוד סיבה אחרת שלא נחם אלהים כי אמר אלהים וגו', ומשום הכי לא נחם: ד ולא סתם מלחמה שהרי ראו מלחמת עמלק, ואע"פ שנצחוהו היה להם לחזור בהיותם קרובים למצרים מפחד שאר מלחמות. (הרא"ם בשם מכילתא). ומהרש"ל פירש הא דלא נקט ויבא עמלק דבסמוך, משום דבאותה מלחמה נצחו ישראל את עמלק ולא היה לחוש כל כך ליתן לב לשוב למצרים, אבל גבי וירד העמלקי כתיב ויכום ויכתום, היה לחוש שיתנו לב לשוב: ה כלומר בשביל חסרון ראש הם אינם חוזרין כיון שהדרך רחוק צריכים לראש, אבל כשיהיה להם ראש פשיטא שהיו חוזרין אף על פי שהיו רחוקים מארץ מצרים כל שכן כשיהיו קרובים ובדרך פשוטה שאין צריכים לראש היו חוזרין. ומהרש"ל פירש מה אם כשהקיפם אמרו נתנה ראש וכו', אפילו משמועתו של עמלק לבד ששמעו ממרגלים אם הוליכם בפשוטה וממלחמה עצמה על אחת כמה וכמה שיחזרו לגמרי: ו דלשון ינחם הפוך מחשבה הוא, והיינו לפי ד"א שפירשנו לעיל בפרשת בראשית, אבל לפי פירוש ראשון ינחם לשון נחמה הוא כמו שמפרש שם:
{יח}ז דלא תימא שהוא לשון קץ והוי פירושו שנסעו לסוף הים, לכן פירש סוף לשון אגם וכו', וים הוא מלא אגם לכך, צריך לומר ים סוף כמו לים סוף. (מהרש"ל): ח דלפירוש ראשון קשה איך מביא ראיה דהתם אי אפשר לפרש בענין אחר, לכן פירש ד"א ואמר אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שגם הוא לשון זירוז:
{יט}ט[נח"י], דליכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם, וכי עלתה על הדעת שאותו הדור יעלו ממצרים, והלא היה להם להיות במצרים ת' שנה ולפחות רד"ו שנה, ועוד מאי נתינת טעם הוא, אלא שהשביעם וכו' ודלא כהרא"ם: י פירוש ולא היה צריך להשביעם שישביעו אחרים, ותירץ אמר יוסף וכו', ובזה מיושב למה לא הקשה רש"י הקושיא על הפסוק ולא על פירושו, ועוד למה לא הקשה זה בפרשת ויחי מקום עיקר השבועה, (דב"ט): כ ופירוש בני ישראל בני יעקב, ולאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם את בניכם שהם במקומכם, דאם לא כן אתכם למה ליה, לכן פירש לאחיו השביע כך ואתכם קאי על עצמות אחיו, והכי פירושו פקד יפקוד אלהים אתכם רצה לומר בנים שלכם והעליתם בציווי קאמר שישביעו הם את בניהם שישאו את עצמותיו עם עצמות שלהם:
{כא}ל כלומר שהוא פועל יוצא לשלישי, ומביא ראיה מן לראותכם שהוא כמו להראותכם, דאם לא כן היה לראותכם מן הקל ופירושו לראות אתכם, ואין זה המכוון מן הקרא, אלא על כרחך שהוא כמו להראותכם, אף כאן כמו להנחותם, [אבל אין זה כוונת הרא"ם]: מ דקשה לו הא כתיב וה' הולך לפניהם ולא העמוד הענן, ולכן פירש הקב"ה בכבודו וכו', רצה לומר הקב"ה מוליך את עמוד הענן לפניהם, ואין להקשות כיון שהקב"ה היה הולך לפניהם למה צריך לעמוד הענן, ומפרש והולך ומכל מקום את עמוד הענן וכו': נ[נח"י], דהא ביום אין צריך לאורה אלא להורותם כו', והא דכתיב להאיר להם קאי אעמוד אש בלבד, ומכל מקום עמוד האש גם כן היה להורותם דכתיב ללכת יומם ולילה:
{כב}ס כי הוא מבנין הפעיל, דאם לא כן היה לו לינקד ימוש בחולם וי"ו: ע דאם לא כן לא ימיש וגו' למה לי, דהא כתיב וה' הולך וגו':
בשלח פרק-יד
{ב}פ דהא הפסוק רוצה להגיד לנו באיזה גבול היו חונים, ועדיין אין אנו יודעין פי החירות דלא הוזכר פי החירות במקרא, אלא ודאי הוא פיתום: צ לפי שבאותו מקום היה עכו"ם שלא היה מניח לברוח אפילו עבד, ולכך נקרא פיתום שהוא נוטריקון פה סתום, ועכשיו נעשו בני חורין שם ע"י שהקב"ה היה מהפך הכוכב מצרים בשמים, ועכשיו הוא נקרא פי החירות על שם החירות, ואין להקשות למה לא יהא נקרא חירות, וגם קודם לכן למה לא יהא נקרא תום, ולמה נקרא פיתום, ומפרש והולך שהיו שני סלעים וכו', והגיא שביניהם הוא כמו פה: ק אף על פי שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מכל מקום הוא נשאר וכו':
{ד}ר דקשה לו למה לא כתיב בכל המצות ויעשו כן, אלא ודאי פשיטא לן שעשו כן, אם כן בזה נמי פשיטא הוא, לכן פירש להגיד שבחן וכו', רצה לומר דהכתוב מעיד על צדקתם. [נח"י] ועיין ברא"ם שנשאר על פירוש זה בצריך עיון, ולא נראה לי דהא כתיב אחריו וישיגו אותם חונים על הים על פי החירות לפני בעל צפון הרי מוכח דחזרו, ואם כן ויעשו כן מיותר, שמע מינה להגיד שבחן וכו':
{ה}ש דקשה לו הא פרעה שלח ישראל מדעתו וידע שיצאו ממצרים ומהו ויוגד אלא וכו': ת וא"ת והא ביום הראשון ושני נסעו ישראל ובשלישי חזרו מה שנסעו ביום שני כמ"ש לעיל וישובו וגו', נמצא שלא היו ממצרים אלא מהלך יום א' ולמה לא הגיען פרעה אלא בשני ימים, וי"ל מה שכתוב לעיל וישובו כלומר שהלכו באלכסון, וזה נמי שנקט רש"י לעיל לצד מצרים היו מקרבים, אינו רצונו לומר שחזרו ממש, אלא נוטין מן הדרך על הצד שזו אינו חזרה ממש אלא מבוכה לא שחזרו בדרך שבאו בו, ואם לא חזרו כתועים לא היה רודף פרעה אחריהם שהרי הוא שלחם חפשי לחשבו שהוא גזירת אלהים ובזו החזרה ידין, שאם היתה גזירה היה מוליכן דרך ישרה: א וא"ת והא רש"י פירש בפרשת שלח שאמרו שירה ביום ח', וי"ל אם תמנה ערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח בין הערבים ומתן דמו על המשקוף ושתי המזוזות דלאו יום שלם הוא כיון שאין לילו עמו, אלא לענין קדשים חשוב יום שלם, דלילה שהוא אחר היום נחשב מן היום, אם כן כשתמנה יום השחיטה נמצא יום ז' של פסח הוא יום ח' לשחיטת הפסח, והתם מיירי כשתמנה יום השחיטה והכא כשלא תמנה, והרא"ם פירש ושמא י"ל שר' משה הדרשן שאמר זה חולק עם האגדה האומרת בזי"ן אמרו שירה: ב יש מקשים ממה נפשך אי דעת של פרעה היה שיצאו ישראל ממצרים ולא ישובו עוד וכדפירש"י ויהפך וגו' שנהפך ממה שהיה וכו', אם כן קשה למה שלח איקטורין, אלא ודאי היה דעתו שיחנו ג' ימים במדבר ואח"כ ישובו וכדמשמע קרא קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברך וגו', אם כן מה זה שפירש"י ויהפך נהפך, וי"ל דשליחות ישראל היה מתחילה שיצאו מתוך עמו, הן שישובו הן שלא ישובו ואיקטורין שלח שאם יצאו מכל וכל יתנו לאיקטורין הממון או שישובו להחזיר מה ששאלו, ולפי זה ניחא גם כן מה שפירש"י ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם, וכיון שראו שרוצים לילך ולברוח הודיעו הדבר לפרעה ועבדיו ויהפוך ה' את לבם לרדוף אחריהם ולהשיב אותם לארצם ולעבוד כבתחילה אף שמתחילה לא היה בדעתם שישובו: ג(מהרש"ל) וקשה מנא ליה לרש"י דילמא הטעם כמו דכתיב כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וי"ל דבשלמא אצל פרעה הטעם כך הוא על כי מעולם לא רצה לשלוח את ישראל מארצו כי אם בשביל העבודה, אבל עבדי פרעה מעולם אמרו עד מתי וגו' ועכשיו אמרו מה זאת עשינו וגו' אלא ודאי בשביל ממונם. עוד י"ל מדכתיב אל העם משמע בשביל העם שהשאילו ממונם עכ"ל:
{ז}ד דהל"ל בחורים שהוא לשון רבים רק אי הוה נקט בחורים הייתי אומר שהוא מלשון גם בחור גם בתולה לאפוקי זקן לכך נקט לשון בחור שהוא לשון בחירה כל השש מאות היו נבחרים מש"ה נקט רש"י ג"כ לשון רבים שבחור מוסב על השש מאות שהוא רבים: ה דקשה לו דמתחילה כתיב שלא לקח עמו כי אם שש מאות, ואח"כ כתיב וכל רכב מצרים, ועוד כיון דכתיב וכל רכב מצרים למה ליה למימר שש מאות רכב, לכן פירש ועמהם וכו', רצה לומר דודאי העיקרים לא היו כי אם שש מאות ולאותן שש מאות היו גם כן עבדים שגם כן הלכו עם פרעה ממצרים:
{י}ו וקוראו מצרים ולא קראו בשמו היינו משום דשר של מצרים נקרא מצרים:
{יא}ז דלא הל"ל אלא המבלי קברים במצרים וגו' ועל זה פירש המבלי וכי מחמת וכו':
{יב}ח והכי פירושו עכשיו אנחנו רואים שדברנו אז על נכון ירא ה' וגו' שהרי לפי מה שאנחנו רואים עכשיו יותר טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו עתה במדבר (רא"ם):
{יג}ט(הרא"ם) כלומר ולא ביום אחר ולכן אני מזהירכם שלא תוסיפו ולכן הוסיף הרב הוי"ו ולא תוסיפו דאם לא כן מה טעם אמרו כי כאשר ראיתם וגו' וכי אם לא ראו אותם היום לא היה מזהירם לא תוסיפו וגו'. (נח"י) וכל דבריו איפכא מסתברא שאם היא אזהרה אם כן הם ב' דברים הא' אשר ראיתם וגו' אינו אלא היום והב' אזהרה שלא תוסיפו אם כן אין צורך לוי"ו החיבור אלא ודאי שאינו אזהרה אלא הבטחה לא תוסיפו לראותם כי כולם יטבעו בים ורוב הפוסקים לא מנו זה במנין הלאוין:
{טו}י פירוש כי הנגינה שתחת תצעק הוא טפחא להורות שאינו סמוך למלת אלי לומר דאלי פירוש עלי הדבר וכו' (מהרש"ל): כ[נח"י] והכי פירושו שעל ידי שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים משאין כן אם לא יסעו לא יבקע הים אף על פי שתרים מטך על הים כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו' ולפי זה יהיה הפירוש מה תצעק אלי סבור אתה להועיל בתפילתך אין הדבר כן אלא ויסעו וע"ש:
{יט}ל הרא"ם פירוש שנסיעת המלאך היה מיד כשבאו מצרים עליהם כדי להבדיל בין מחנה מצרים למחנה ישראל ולקבל החצים ובליסטראות והעמוד ענן היה להחשיך למצרים ונסיעת המלאך לחוד ונסיעת הענן לאחוריהם לחוד עכ"ל. אך קשה לקמן בפרשת יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים פירש"י שהענן היה מקבל החצים וכו' וי"ל מיד כשבאו המצריים נסתלק המלאך מלפניהם ונסע לאחוריהם להבדיל בינם כדי לקבל החצים וכו' והענן עדיין הולך לפניהם והשלים את המחנה לעמוד האש ואח"כ הלך הענן לאחוריהם להחשיך על המצריים ואז נסתלק המלאך. ובמכילתא אמרו שהענן והמלאך היו מקבלין החצים וכו' והמפרשים מיישבים זה ועיין בקצ"מ:
{כ}מ כאילו אמר ויאר המאיר שהוא העמוד ולא המלאך: נ(מהרש"ל) לאפוקי ממדרש שפירש ולא קרב זה אל זה היינו המלאכים שלא אמרו שירה:
{כא}ס דהא כבר נאמר וישם את הים לחרבה אי נמי דהל"ל ויבקע הים:
{כג}ע דמלת כל היא מורה על דבר שהוא רבים וסוס הוא לשון יחיד ולא הקשה רש"י זה לעיל גבי כל סוס רכב פרעה דהתם קאי כל אסוס ורכב כלומר כולם יחד אבל הכא קשה דלא כתב אלא סוס לשון יחיד וכו' ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שכתב וכו':
{כד}פ שהוא לשון המתנה: צ שכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנת עניים כו': ק שבין בקיעת המים הזקופים היתה ארץ יבשה שהרי ישראל עברו הים ביבשה אם כן הענן מלחלח הארץ שבתוך הים שיעשה כטיט אחר שעברו ישראל ואח"כ בא עמוד האש והרתיח אותו: ר פירוש שכל שלהם לשון סגנון אחד עונה וכו':
{כו}ש דלשון וישובו משמע וישובו עוד על רכבו ופרשיו וזה אינו דהא עדיין היו זקופין עד אחר שנטה ידו על הים לכן פירש ישובו למקומם וכו':
{ל}ת דאם לא כן איך היו יכולין לראותן הא נטבעו בים:
בשלח פרק-טו
{א}א דקשה לרש"י דהל"ל אז שר דישיר משמע לעתיד ואז לשון עבר הוא דאז שר ומתרץ אז וכו' עלה בלבו וכו' כלומר דישיר קאי אמחשבה: ב רצה לומר דהא מיד כתיב אחריו אשירה: ג פירוש ישיר משמע לעתיד:
{ב}ד ופירוש בתוקפי ובתושבחתי: ה פירוש בחטף קמ"ץ: ו רצה לומר אות אמצעי מן עזי דהוא זיי"ן או אות אמצעי מחקי וכו': ז ואי היה פירוש של וזמרת וזמרתי מהו ויהי לי לישועה וכי היה לו השבח לישועה (מהרש"ל): ח ולפי התרגום אתי שפיר דהכי פירושו עזי וזמרת פירוש עזי ושבחי הוא יה ויהי לי לישועה מלתא אחריתא הוא: ט הוסיף מלת זה דלא תימא אלהי אבי מלה בפני עצמו הוא והיה משמעותו שאל אביו אל אחר הוא לכך פירש כאלו אמר זה אלי ואלהי אבי ואנוהו וארוממנהו וק"ל:
{ד}י שלא תאמר מ"ם פעולה היא והוא כמו ומן מובחר:
{ו}כ ולא תפרש לשון עתיד וכן פירש על תהרוס:
{ח}ל רצה לומר שלא אכעוס דכשזעפו נחה וכו': מ פירוש נזם כמו שמפרש והולך לסתום נחירי בפני וכו': נ פירש בערוך נוקבים חוטמה ומשימין טבעת לתוכו ונותנים רצועה בתוכו ומנהיגים אותה בו וכן נראה מפרש"י שם: ס רצה לומר שמביא ראיה מפסוק דחרה לשון שריפה הוא ע"כ חרון נמי לשון שריפה הוא דחרון מגזרת חרה:
{ט}ע דגבי רצון שייך לומר לשון מלא כמו למלאות רצון אביך שבשמים וכמו למלאות רצון חבירו: פ רצה לומר דחד תיבה הוא והוא כמו שתי תיבות: צ עיין לעיל בפרשת לך לך גבי וירק את חניכיו וגו':
{יא}ק ולכן כשאדם מתפלל עד הנורא יפסוק כדכתיב אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא וכן כולם:
{יד}ר כלומר לשון הוה הוא ולא לשון עתיד: ש שהם חשבו משנגזרה גזירת בין הבתרים שהוא ל' שנה קודם שנולד יצחק:
{טו}ת במכילתא שצווי אל תצר ואל תתגר בם מלחמה נצטוו שנים הרבה קודם שנכתבו ואף אם נכתבו בשנת הארבעים לצאתם (ועוד עיין בתוספת בב"ק דף ל"ח): א(מכילתא) ונתיראו שמא יעשו עמהם מריבה על ריב שבין רועי אברהם ולוט ושבין יעקב ועשו:
{טז}ב דאם לא כן תרתי למה לי: ג דקשה לו והלא כל העולם כולו קנוי לו כמו שכתוב לאל עליון קונה שמים וארץ אלא כו':
{יז}ד(ג"א) מדכתיב מכון ולא כתיב מקום (נח"י) וה"פ תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואותו הר הוא מכון לשבתך של מעלה אשר פעלת ומלת פעלת קאי אלשבתך דהיינו כסא של מעלה ולא כל ההר מכון אלא המקדש אשר כוננו ידיך הוא מכון רצה לומר מכוון ע"ש:
{יח}ה רצה לומר היינו סגול שהוא פת"ח קטן תחת העי"ן של ועד: ו רצה לומר ציר"י שהוא קמץ קטן ול' היא קאי על המלה של ועד והג"א דחה פירוש זה אלא בס"ת שלפני רש"י היתה הוי"ו דכאן בפתח:
{יט}ז(נח"י) והכי קאמר מפני שבא סוס פרעה לפיכך ותקח מרים ולזה נתכוין הרב כאשר בא אז ותקח מרים:
{כא}ח אף על פי שלא נכתב במרים רק פסוק הראשון מכל מקום קצר וסמוך על השירה הנזכרת:
{כב}ט דאם לא כן ויסע משה למה לי הרי תמיד היו נוסעים על פי הגבורה: י ואם תאמר והא כתיב וינצלו את מצרים ופירש"י שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. וי"ל דהכא מיירי במטמוניות שהיו להם: כ רצה לומר תורי זהב היינו ביזת הים ונקודות הכסף היינו ביזת מצרים כדאיתא במדרש:
{כד}ל רצה לומר על האדם שמתלונן אבל כשהוא אומר לונן אינו מוסב כל כך על האדם שלונן:
{כה}מ די"ל שבת מפרש הקרא מיד אחריו. אי נמי מדכתיב בדברות אחרונות כאשר צויתך ופירש רש"י כאשר צויתך במרה. ופרה אדומה מדכתיב חק וגבי פרה אדומה כתיב נמי חקת. והמפרשים האריכו בזה דמכילתא ובגמרא נזכרו מצות אחרות יעויין שם: נ כתב הרא"ם לא ידעתי מי הכריח לרש"י לפרש ושם נסהו על התלונות שאין ענין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פירש על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלו בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתב אחריו מיד והיה אם שמוע תשמע וגו' ע"כ וי"ל דאי קאי ושם נסהו על המצות שציוה להם הל"ל שם שם לו חוק ומשפט ונסהו ושם למה לי דושם משמע ענין אחר ממה שנאמר לפני זה לכן פירש נסהו לעם על התלונה וכו':
{כו}ס דקשה ליה דאם לא ישים למה אמר אני י"י רופאך לכן פירש ואם אשים וכו' והכי פירושו אם שמוע תשמע וגו' אז לא אשים אבל אם לא תשמע רצה לומר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו' אז אשים עליך אבל הרי הוא כלא הושמה וכו': ע רצה לומר שמזה נשמע שהיא רפואה וכל שכן שמונעת החולי לבא:
{כז}פ דקשה לו למה לי המנין: צ רצה לומר שהן היו מוצאין אותם אבל אין לפרש שנזדמנו להן שעכשיו נבראו דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש:
בשלח פרק-טז
{א}ק אף על פי שנשארו י"ו ימים מניסן ומאייר היו ט"ו ימים עד ירידת המן ואם כן הוא ס"ב סעודות סעודה ראשונה היו אוכלים במצרים דהיינו ליל ט"ו ובט"ו שחרית יצאו: ר מדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת הוא ולא יהיה בו. הקשה הרא"ם שמוכח מהאי קרא שט"ו באייר שנסעו מאלים ובאו למדבר סין יום שבת היה וקשה והא כבר נצטוו במרה על השבת ואיך עברו על איסור תחומין לילך בשבת וכו' ושמא י"ל שבט"ו יום לחדש השני דכתיב בקרא לא קאי אלא אויבואו אבל נסיעתן לא היה אלא בששי בשבת דהיינו בי"ד יום ועיין בזה בנח"י:
{ג}ש פירוש דהא התרגום מתרגם על מי יתן מותנו לוי דמיתנא כמו שתרגם על לו מתנו ולו מתנו פשיטא שפירושו הלואי והיינו מתים אם כן מי יתן מותנו נמי פירושו הלואי היינו מתים דהיינו שנמות:
{ד}ת פירוש דבר ענין וצורך ומפני שצורך היום הוא לכמה דברים לכן פירש המכוון פה צורך אכילת היום גם הוסיף מלת ילקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ולקטו לא עם יום הסמוך לו שאם כן יהיה פירושו לצורך היום שבאותו יום ואין לו טעם. גם לא נודע מזה זמן לקיטתו לכך מוסיף הרב ואמר ילקטו ביומו והוסיף עוד ולא ילקטו היום לצורך מחר להודיע שאין כונת הכתוב שחובה ללקוט רק שלא ילקטו היום לצורך מחר הרא"ם: א ולמען אנסנו הוא דבוק בלחם מן השמים פירש עם המצות התלויות בו דהיינו שמירת שבת ושלא ילקטו היום לצורך מחר לא עם הסמוך לו שהיא ללקטו דבר יום ביומו שאז יובן שמה שהזהרתי שלא ילקטו היום לצורך מחר הוא למען אנסנו אם יקיים מצותי בזה אם לא וזה לא יתכן למה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות שבת: ב אבל לא כמו שפירש בפרשת עקב גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו דהתם דבוק הנסיון עם הענוי דלעיל מיניה והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו אבל הכא דלא נזכר שום ענוי וצער לא יתכן לפרש הנסיון שלא יהרהר אחר מדותיו. (ג"א) דכאן אי אפשר לפרש אם תהרהר שאין אומרים לאדם אנסה אותך אם לא תהרהר שאם כן לא היה נסיון אבל יתכן לומר אנסה אותך אם תשמור מצותי אם לא אבל לקמן הם דברי משה אמר ויענך וגו' לנסותך אם תהרהר אחר יתברך שמו:
{ה}ג כלומר ולא משנה של כל השבוע דהיינו עשרה עומרים כמובן מן הכתוב:
{ו}ד כמו בערב גרסינן כמו שכתוב אחריו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב:
{ז}ה שזה היה באותו יום ולא בבקר של מחרתו. ג"א: ו ר"ל ששאלתם אותו שלא לצורך כי האדם יכול לחיות בלא בשר. ועוד ששאלתם מכרס מלאה רצה לומר דהא הרבה בהמות היו להם: ז דפשוטו משמע שעתה ישמע שתלונותיכם עליו והרי הקב"ה מקודם לכן גם כן היה יודע אלא רק להודיע התלונות ההן על מי הן ואמר שהם אותן שעל ה':
{יד}ח רצה לומר אע"פ שסדר העולם דלחם עולה מן הארץ ומים יורד מן השמים כאן היה בהיפוך שהמן הוא לחם יורד מן השמים וטל עולה מן הארץ כדאיתא בתנחומא: ט רצה לומר לפי שפירש לעיל כשהחמה זורחת עולה הטל וכו' מפרש עכשיו והכי משמע הקרא וכעלות וכו' נתגלה וראו אותו לא שבעלייתו נתהוה אבל לפי מדרש רז"ל שפירשו העלייה מן הארץ צריך לומר שפי' והנה על פני המדבר מורה על הוייתו שבעליות הטל מן הארץ יורד המן על פני המדבר: י פירוש מיני נודות וחמות הם: כ רצה לומר לא שהמן דומה למראה גיר שהרי גיר הוא שחור אלא דק היה כגיר אבל באמת המן היה לבן:
{יז}ל לא שהיו שם אנשים שעברו על גזירתו של משה רבינו והרבו והמעיטו מעומר לגולגולת שאם כן מאי ויעשו כן:
{כ}מ מדכתיב אנשים דבכל מקום שנא' אנשים או נצים הוא דתן ואבירם: נ כאלו אמר והתליעו תולעים ולא לשון הרמה ופירושו הגביה תולעים כי לא מצינו וירם פועל יוצא: ס הרמב"ן. נ"ל שאין להפכו כי הוא לחם אבירים ואין דרכו להבאיש אלא התולעים היו בו תחלה ומחמת התולעים הבאיש (רש"ל) ואין דבריו נראין שהרי כתיב בקרא כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו:
{כא}ע לא שהנלקט נמס דאם כן מה יאכלו: פ פושרין תרגום של ונמס שעל ידי השמש נעשו פושרין:
{כב}צ לא שכיוונו הם ללקוט כפלים בעבור היום ומחר מפני שידעו שאין המן יורד למחר שאם כן למה באו הנשיאים כשראו שהיה להם לחם משנה להגיד הדבר למשה והשיבם הוא אשר דבר ה' וגו':
{כג}ק דק"ל דלפשוטו משמע מה שכבר אפו ובשלו יאפו ויבשלו עוד. לכן פירש מה שאתם רוצים וכו' וגם זה לא יתכן כפשוטו דמה לו ליעצם איך יאכלוהו לכן פירש שייעצם שיאפו ויבשלו לצורך מחר: ר כמו והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ולא כמו ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח:
{כה}ש דכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה ואם כן הניחא אי שאלתם היה אם יצאו ללקוט כמנהגם והשיב להם את שבידכם אכלו כי שבת היום ואסור ללקוט היום לא תמצאוהו אבל אם היתה שאלתם אם רשאים לאכלו היה די במה שהשיב אכלוהו היום אבל כי שבת למה ליה נתינת טעם אלא ודאי השאלה לא היתה על האכילה אלא אם לצאת. ואפשר כי דברי משה הטעה אותם שאמר להם ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת ופרש"י לגניזה והיו סבורים לגניזה כמשמעו ולא לאכלו ליום המחרת כמו והיה לכם למשמרת לדורותיכם משום הכי שאלוהו אם לצאת ולא על האכילה: ת כי היו סבורים שמא לצורך סעודת שבת אין להם לצאת ללקוט אבל לסעודת הלילה שהוא חול צריכים לצאת כי הששי מכין לשבת ואין מכין לחול לכך חזרו לשאול:
{כו}א דאם לא כן הא כבר נאמר כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו אלא וכו':
{כח}ב פירוש דכך משל הדיוט כשצומחין בשדה קוצים ומיני עשבים וירק טוב ובאו לתלוש אותן קוצים פעמים בא בתלושין מן הכרוב הטוב ונמצא בהדי הוצא לקי כרבא כך זה בהדי ישראל שחטאו לקה אף מי שלא חטא. וא"ת דלעיל פרש"י בעצמו שתלה הסרחון במשה מפני שלא הגיד לישראל פרשת המן עד ששאלו. וי"ל דהא והא גרמו דאי משום טעם שלא הגיד להם מצות שבת לחוד למה לא הוכיח הקב"ה את משה מיד שלא הגיד להם ולמה המתין עד כאן אלא ודאי משום משל הדיוט ואי משום טעם משל הדיוט לחוד למה כלל אותו כאן יותר מבשאר מקומות שחטאו ישראל אלא משום טעם השני גם כן:
{כט}ג כלומר ראו בעיניכם כי ה' נותן לכם בערב שבת לחם משנה. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מאי ראיה היא זו על קדושת שבת וכו' דלמא ברכת הששי היה מרובה ונתן בו לחם משנה כי כל ברכה תוספת טובה היא ואם בעבור שביום השביעי שובת בו המן ואיננו יורד היה לו לכתוב על כן לא ירד המן ביום השבת וכו' ותירץ מה שתירץ. ונראה לי כיון שגם ביום הששי אחד המרבה הרבה מאד ואחד הממעיט מאד לא מצאו כי אם לחם משנה ב' עומרים לגלגולת ואם ברכת היום הששי היא תעשיר למה לא נמצא כי אם לחם משנה ותו לא אלא ודאי משום הכי יורד לחם משנה ביום הששי כדי שיאכלו ביום הששי וביום השביעי וזהו שכתב רש"י שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת להם לחם יומים כלומר דוקא לחם יומים ותו לא: ד מדכתיב שבו משמע שלא יצאו ממקומו שמע מינה דאסור לילך וזה אינו דהא כתיב וימצאו איש מקושש שמע מינה דמותר לילך ל"פ מכאן וכו': ה כיון דכתיב שבו איש תחתיו פירוש בתחתיו וכמה תחתיו ארבע אמות גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו:
{לג}ו דהא בכל מקום שמונח לפני ה' הוא דכל העולם שלו:
{לה}ז וא"ת הא רש"י בעצמו פירש לעיל דבט"ז ירד להם המן תחלה. וי"ל מה שנקט רש"י לעיל ט"ז ר"ל תחלת ט"ז ומה שנקט הכא ט"ו הוא סוף ט"ו יום דשדינן הלילה אחר היום שעבר והוי סוף ט"ו כיון שירד המן מיד למחר באשמורת:
{לו}ח כי הכל ביחד תל"ב ביצים והמעשר מת' ארבעים והמעשר משלשים שלשה נשארו עוד ב' תחלוק כל ביצה לה' חלקים נמצא שני ביצים עשרה חלקים והמעשר חומש ביצה מהרש"ל:
בשלח פרק-יז
{ד}ט הוסיף מלת אם אמתין דבזולת זה משמע דבודאי יסקלוהו אחר זמן מעט אם ימתין או לא ימתין:
{ח}י ואף על פי שאינו מביא בפירושו מדרש הסמוכות אלא במקום שהפרשיות נכתבים שלא על הסדר אבל הכא הוא בהכרח שתסמך זו לזו להיותם שניהם במקום אחד. (ג"א) דק"ל דהל"ל ויצא עמלק וכו' כדכתיב ויצא סיחון לקראתינו לכך דרשו כי הפרשה הזאת סמוכה למעלה עד ובא הכלב וכו' כי הם אמרו היש ה' בקרבנו ולכך ויבא עמלק ע"כ: (נח"י) לפי מה שכתבתי כמה פעמים דהרב לא מיירי בסמיכות הכתיבה אלא בסמיכות יתור לשון אתי שפיר דהכי קשה לרש"י דמלת ברפידים הוא מיותר דהא לעיל כתיב ויחנו ברפידים ובפרשת יתרו כתיב ויסעו מרפידים ממילא כל הסיפור דביני וביני היה ברפידים אלא לכך נכתב ברפידים לומר לך שמעשה רפידים גרם ויבא עמלק ולכן אמר הרב סמך פרשה זו למקרא זה ולא אמר לפרשה זו היינו שתירוץ הסמיכות הוא על זה הפסוק לבד:
{ט}כ דאם לא כן למה מחר דוקא אלא שהוא עת המלחמה ואמר אנכי נצב וגו' הודיענו בזה שמלת מחר דבקה עם אנכי נצב וגו' ובא להשמיענו שמחר בעת המלחמה אנכי נצב ומתפלל עליך כדי לזרז את יהושע ולחזקהו בעת המלחמה שיהא בטוח בתפלתו של משה שהוא מתפלל בעת המלחמה שיצליח על כל פנים אבל אי קאי אלמעלה מה בא להשמיענו:
{יב}ל דק"ל ויהיו מיבעי ליה ופירוש יהי שב אל משה ולא על ידיו: מ פירוש מכוונת רש"ל:
{יג}נ דקשה לו דכתיב ויחלוש יהושע וגו' לפי חרב אם הרגם לפי חרב לא נעשו חלשים אלא נהרגו ל"פ ולא השאיר וכו': ס פירוש לפי שלא הוזכר בתחלת המלחמה דברי השם יתברך אלא כתיב ויאמר משה אל יהושע משמע שמעצמו צוהו לכך הוצרך רש"י לפרש שעל פי הדיבור היה עושה ומוכיח מזה דאם לא על פי הדיבור היה לא היה לו ליהושע להניח החלשים אלא היה לו להרוג את כולם:
{טז}ע תקן בזה כמה ענינים האחד שאמר ידו של הק' ב"ה לא יד סתם שמשמעו ידו של משה כמובן מן הכתוב ועוד שאמר הורמה לא שיד הקב"ה על כסאו תמיד אלא שהורמה אליו לפי שעה כמו כי אשא אל שמים ידי וגו' (ועי' בקצ"מ):
קרדיט: סדר שפתי חכמים על פרשת בשלח שייך ל"תורת אמת".
