לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: (ויקרא יט. יד')
התורה מצווה אותנו "לא תקלל חרש". זאת אומרת גם אם האדם לא שומע – אסור לך לקללו. למה? הרי הוא בין כך לא שומע?
כתב בספר החינוך: "אף על פי שאין בנו כוח לדעת באיזה עניין תנוח הקללה במקולל ואי זה כוח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששים לקללות, בין ישראל בין שאר אומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המרה והצער" (ספר החינוך מצווה רלא').
כשאדם מוציא מפיו דבר קללה, נעשה רושם במקולל. הדבור לא הולך לאיבוד, הדבור נחקק לו אי שם…
הנביא מספר (מלכים ב' פרק י') שלפני שאליהו הנביא "עלה בסערה השמימה", אלוקים ביקש ממנו למנות את אלישע לנביא ואת יהוא למלך ישראל. לאחר זמן, אלישע ציוה את יהוא בדבר השם שיהרוג את כל בני אחאב ועובדי הבעל. ואכן, יהוא נאמן לציווי השם ומכרית את כל העבודה זרה מעם ישראל. חוץ מעגלי הזהב של ירבעם בן נבט שאותם הוא משאיר. מדוע? מדוע יהוא לא סיים את מה שהוטל עליו עד הסוף?
התשובה נעוצה בשלב אחד קודם: איך יהוא הצליח להרוג את כל עובדי הבעל?
אומר התלמוד, יהוא הוציא כרוז ובו נאמר: "אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה".
הוא עשה "טריק", כולם הרי ידעו שיהוא צדיק גדול, וכששמעו שהוא הולך לעבוד את הבעל, הייתה זו ידיעה אטרקטיבית, וכולם התקבצו למקום אחד לחזות ביהוא הצדיק כשהוא הולך לעבוד את הבעל, וכך, כשכולם מקובצים, הוא הרג אותם…
ובתלמוד נאמר: "ברית כרותה לשפתיים", כיוון שיהוא הוציא משפתיו את המשפט: "יהוא יעבדנו הרבה", זה מה שגרם לו, לא להכרית את כל העבודה זרה, ולהשאיר את העגלים…
כמה זהירות צריכים ממה שאנו מוציאים מפינו…
מדוע כוחו של הדיבור כה רב? בספר החינוך הסביר כך:
בפרשת בראשית, הפרשה שמתארת את בריאת העולם, נכתב שאלוקים ברא את העולם בכח הדיבור. "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע", וכן בכל הבריאה.
כשאלוקים ברא את האדם, נכתב בתורה: "וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". "נפש חיה" מתרגם האונקלוס: "רוח ממללא", פירוש- כוח הדיבור. מה שמאפיין את האדם ומבדילו מבעל חי זה הדיבור. נשמת האדם, שהיא חלק אלו-ה ממעל, באה לידי ביטוי בדיבור.
אם כן, הדבור מבטא את הנשמה, את הצלם אלוקים של האדם, ולנשמה יש כוח אדיר…
כמה שהאדם בדרגה רוחנית גבוהה יותר, נשמתו מזוככת יותר – ויש בכוח דיבורו לפעול גדולות ונצורות. זה הסיבה שלאורך ההיסטוריה אנשים מבקשים ברכה מצדיקים.
הנביא עמוס אומר: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", רוח מהווה את אחד הכוחות החזקים בטבע, והפסוק עושה הקבלה בין הרוח לבין הדיבור. לאחר פטירת האדם אלוקים יראה לנו מה פעלנו בכוח הדבור שלנו לטוב, או למוטב…
כעת נבין את לחש הקסם העממי: "אברא קדברא". בתרגום "חופשי" מארמית- "אברא"- אני בורא, "קדברא"- כמו הדיבור, אני יכול לברוא כמו שאני יכול לדבר… הוא אשר אמרנו, הדיבור יוצר מציאות.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
