זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת מצורע יד.ב').
זה בזה, שלובה פרשת מצורע עם קודמתה פרשת תזריע, בעוד שהפרשה הקודמת תזריע מפרטת את נגעי הצרעת למיניהם – נגעי הבית, הבגדים, הגוף. פרשת מצורע עוסקת יותר בשלבי טהרת הצרעת.
לשון הפסוק זאת תהיה תורת המצורע. מביא את חז"ל לומר שזאת תהיה תורת המצורע – המוציא רע. הולך רכיל, או מדבר לשון הרע.
הגמרא (ערכין טו ע"ב) מאריכה בנוראות החטא האיום שבדיבור המופקר, שלוח הרסן. לשון הרע שקולה כנגד שלושת העבירות החמורות ביותר, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ומדוע, משום שהיא הפתח והמבוא לכל חטאת. לשון הרע, המשתלחת בזולת, דשה בנפילותיו וחסרונותיו, שמחה לאידו, הריהי "שפיכות דמים" נוראה. "חץ שחוט, לשונם!" (ירמיה ט. ז') הנגוע בלשון הרע, מוכיח שאישיותו רקובה וחולנית. ולכן, נגעים באים עליו, להוכיח ולהראות את החולניות והריקבון.
ובגמרא (בבא בתרא קסה ע"א) אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע, בלשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע!
כולם חוטאים באבק לשון הרע! מה זה אבק? לדוגמא: אדם שואל את חברו, אולי אתה יודע היכן אפשר למצוא אש בשכונה? אומר לו – כן ודאי אצל משפחת פלוני – האש תמיד מצויה שם. זה אבק לשון הרע. מדוע? כי אומר – שם תמיד יש אש – תמיד הכירה דלוקה ותמיד אוכלים שם, במה הם עסוקים? רק באוכל בחומריות! או הכוונה שתמיד יש שם אש של מחלוקת! זה נקרא אבק לשון הרע – וכולם חוטאים בזה.
יתרה מזו אמרו חז"ל – לעולם לא יספר אדם בשבחו של חברו – שמתוך שבחו בא לגנותו – עד כדי כך. למשל – רכלנים המספרים – פלוני, איזה אדם, בעל חסד גדול ביותר, לקראת חג הפורים מחלק הוא כל כך הרבה משלוחי מנות – מתנות לאביונים, ולקראת חג הפסח מחלק הוא סכומים לא מבוטלים עבור קמחא דפיסחא לנזקקים. וקם אחד מהמאזינים ושואל – מעניין מאיפה לו כל כך הרבה כסף? מהיכן הוא עשה את החייל הזה, ביושר, או מי יודע איך?
סיפרו מעשה ידוע:
רבי ינאי היה יושב בחדרו ולומד, ולפתע שמע קול בוקע מהרחוב, רוכל קורא ומכריז על מרכולתו: "מי חפץ בחיים, מי רוצה חיים!" נאספו אליו הכל, התגודדו סביבו בעניין. גילה גם רבי ינאי עניין בסחורה המוצאת למכירה: וכי מי אינו חפץ בחיים? נשקף בעד החלון ואמר למוכר: "עלה לכאן ומכור לי"! נשא הרוכל עיניו, והשיב: "כבודו אינו זקוק למרכולתי, וגם לא חבריו!" ורבי ינאי השיב: "בכל זאת, מבקש אני לדעת מה סחורתך". עלה אליו, הוציא מחיקו ספר תהילים והראהו את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה"… התפעל רבי ינאי ואמר: "כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא ידעתי כמה פשוט הוא עד שבא רוכל זה והודיעני!"
וכבר האריכו רבותינו בהסבר דברי המדרש: כל ימיו קרא רבי ינאי פסוק זה, ובודאי התבונן בו והבינו מה חידש לו איפוא אותו רוכל, ובמה האיר עיניו? במה עשה אותו לפשוט יותר ומובן יותר?
דומה שהתשובה פשוטה, ומאירת עיניים. כל ימיו קרא רבי ינאי את הפסוק בהבנה מרוממת ונשגבת של רבי ינאי: "מי האיש", האדם המרומם והנעלה, "החפץ חיים" רוחניים ונעלים, "אוהב ימים", גדושים בקדושה ובטהרה "לראות טוב", אין טוב אלא תורה בקצרה: הפסוק מדבר על חיים שהם מעין העולם הבא, חיים של השראת השכינה. מובן שהתנאי לכך הוא: "נצור לשונך מרע", כי כת מספרי לשון הרע אינה רואה פני שכינה, "ושפתיך מדבר מרמה", כי גם כת שקרנים אינה רואה פני שכינה.
אבל לחשוב שהפסוק מדבר אל כל אדם, גם אל ההמון העמל לפרנסתו ושקוע בהבליו, לא העלה רבי ינאי על דעתו. ומדוע? כי חשב שהאנשים הפשוטים גם מבטם פשוט ומעשי. תן להם בשר ויין, עונג ושעשועים, אלו הם חיים בעיניהם, אלו הם "ימים לראות טוב", לפי מושגיהם. אין הם נוהים אחר פתרונות רוחניים והבטחות ערטלאיות.
כך חשב, והנה נוכח שטעה: רק הכריז הרוכל שבידו תרופת פלא – והכל נקהלו סביבו, התגודדו, נדחקו, מוכנים היו לרכוש את רצפט הפלא בכסף מלא! אמר רבי ינאי: אם כך – הרי הפתרון פשוט הוא. הפסוק כפשוטו. דוד המלך פונה לכל אחד – אם מוכנים אתם לנסות תרופות פלא והבטחות ערטילאיות, מדוע לא תנסו את תרופת הפלא של יוצר כל, של אדון הכל, מדוע לא תנסו את המרשם הבדוק, האמיתי והנצחי!
הוא שומר את האדם גם מצרות וגם מצרעת – שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו – אל תיקרי מצרות אלא מצרעת!
כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא ידעתי כמה פשוט ופרקטי הוא"!
התשלום (לרוכל) על אתר – במזומן
ביאור נוסף מבאר הרב מאיזביצא: הרוכל הזה נכשל קודם ברכילות, ולכך נקרא "רוכל" מלשון "הולך רכיל", וכיון שחזר בתשובה הרגיש טעם מחודש בפסוק הזה, ואת זה למד רבי ינאי… (מאורה של תורה).
וביאור נוסף מבאר ה"חפץ חיים": פרט מאפיין יש ברוכל על פני חנוני בחנותו, שהרוכל בהיותו מחזר בעיירות, אינו מאפשר כל קניה בהקפה, וכל תשלום חייב להיות מיידי במקום. את זאת למד רבי ינאי מהרוכל, שעבור המנעות מלשון הרע, התשלום שכר אינו בהקפה לעתיד לבוא אלא מיידית. כלומר שתיכף לקיום המצוה זוכה ב"מנת חיים".
ומה טיבם של חיים אלה? את זאת המחיש ה"חפץ חיים" באזני בן ישיבה שבא להנות במחיצתו ימים אחדים. מה הפירוש "וחיי עולם נטע בתוכנו" שהינך אומר מידי יום בברכת התורה? – שאל את בן שיחו, ובתוך כך השיב לו בעצמו:
היכן נהיה כולנו בעוד מאה שנה, יודע אתה, במחיצת הרבונו של עולם. והיכן בעוד אלף שנים, שוב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ובעוד חמש מליון שנים, גם כן עם הרבונו של עולם. אלו הם "חיי עולם".
דבר נפלא זה ניתן לרכוש תיכף על אתר, ממש כמו מרוכל, ולא עוד אלא שמכירה זו נעשית אין ספור פעמים מידי יום ביומו. התגבר והינזר רגע אחד מדיבור לשון הרע, והנה קנית לעצמך "חיי עקם" לנצח נצחים (משלחן גבוה).
ועדיין צריך לבאר מהו "אוהב ימים לראות טוב"?
בעל "קצות החושן" ביאר: הסוחרים והתגרים, כאשר מפליגים למרחקי ארץ ועוברים ארחות ימים ומקומות סכנה, הם מצפים בכליון עיניים מתי כבר יחלפו הימים ותסתיים תקופת הזמן שבה הם צריכים לשהות במרחקים, ואז יוכלו לשוב לביתם בשלום. והנה, לאחר זמן ששוהים בביתם ומטפלים בצרכי מסחרם ומכינים את נסיעתם החדשה, הם שוב מצפים מתי כבר יחלפו הימים ויוכלו לשוב ולהפליג אל מסחרם במרחקים. נמצא שכל ימיהם הם מצפים ומייחלים ש"יחלפו הימים".
לעומת זאת, אדם השלם אינו מצפה כל העת ש"יחלפו הימים", אדרבה, הריהו "אוהב ימים", אוהב את היום ואינו מצפה שיחלוף. וכל כך למה? – כיון שהוא עסוק בו "לראות טוב", מנצל את הזמן לתורה ומצוות, וכך הוא שבע מטובו של היום.
על פי זה אפשר לבאר את כוונת הרוכל שהכריז "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", וכשבא רבי ינאי וביקש לדעת, ענהו הרוכל: "לא אתה זקוק לזה ולא אלה הדומים לך". היינו אתה ושכמותך שיודעים לנצל את ימיהם, ואינכם מאותם המוני העם שכל חפצם ש"יחלפו הימים", הרי לא אליכם נתכוונתי, אלא דברי מכוונים דוקא אל אותם המוני העם שכל העת מצפים שיחלוף הזמן (טללי אורות בשם שואל ומשיב).
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
