כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (פרשת כי תבוא כו יב' – טו').
מצווה התורה על נתינת מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה ולאחריה אמירת הוידוי שבסופו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שישקיף על בניו ישראל ויברך אותם ואת האדמה…
לשון זו של "השקיפה", מעוררת תמיהה, שכן כלל הוא בידנו "כל השקפה שבמקרא לרעה" (רש"י בראשית יח, טז), אלא שרש"י עצמו מזכיר שם פסוק זה, וכותב ש"השקיפה ממעון קדשך" הנאמר במתנות עניים איננו לרעה, "שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רגז לרחמים".
יסוד נפלא זה, שבכֹח הצדקה להפֹך כעס ורגז לחסד ורחמים, מפֹרש גם במעשה שמביאה הגמרא (בבא בתרא יא, א), וכך היה המעשה: בשנות הרעב היה בנימין הצדיק גבאי צדקה האחראי על חלוקת כספי הצדקה בין העניים, פעם באה לפניו אשה אחת והתחננה : "רבי, פרנסני!", השיב לה רבי בנימין : "העבודה", כלומר – הנני נשבע בעבודת בית המקדש, שקופת הצדקה ריקה. המשיכה
האשה ובקשה אותו: "אם אינך מפרנסני, אשה ושבעת בניה מתים מרעב"! מה עשה בנימין הצדיק? עמד ופרנסה משלו, מכספו הפרטי!
לימים חלה ונטה למות. המליצו עליו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו: רבונו של עולם, אתה אמרת "כל המציל נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא", ובנימין הצדיק החיה אשה ושבעה בנים, ואיך ימות בקיצור ימים? מיד קרעו את גזר דינו, והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו!
שאל ה"חפץ חיים" זצ"ל על מעשה זה, מדוע בתחילה הסתירה האשה את העובדה שהיא מבקשת צדקה גם עבור שבעת ילדיה, והזכירה זאת רק לאחר שבנימין הצדיק אמר לה שאין לו מה לתת?
ובאר זאת על פי דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (י, ז'): "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שֶמָּךְ, ונותן לו מתנה… או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשא¬¬¬ֹל". העזרה הגדולה ביותר שניתן להגיש לאדם שהתמוטט כלכלית היא לסייע בידו לעמוד על רגליו ויוכל לחזור לעצמו, בכך שלא יזדקק לאחרים.
כאשר באה האשה אל בנימין הצדיק, היא לא בקשה ממנו צדקה כדי לקנות מצרכי מזון, אלא על מנת לפתח עסק, שתוכל לפרנס את עצמה ואת משפחתה. רק לאחר שנוכחה לדעת כי בנימין הצדיק לא יוכל לסייע בידה, אמרה לו: בבקשה זו תלויים חייהם של שמונה נפשות.
ומוסיף ה"חפץ חיים" לבאר
מדוע בזכות מעשה צדקה זה נוספו לבנימין הצדיק דווקא עשרים ושתים שנה, על פי המשך דברי הרמב"ם שם: ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך וכו' " (ויקרא כה. לה) כלומר החזק בו עד שלא יפֹל ויצטרך". בפסוק זה, שאותו מביא הרמב"ם כמקור לצדקה המעלה של יצירת פרנסה ליהודי, ישנן עשרים ושתים מילים, וכנגדן זכה בנימין הצדיק לעשרים ושתים שנות חיים נוטסות!
הגאון מוולנא כתב הסבר נוסף מדוע נוספו לבנימין הצדיק עשרים ושתים שנים דווקא, על פי הנאמר בגמרא (סוטה כ, א), שאשה אשר נהגה שלא בצניעות והֻשקתה על ידי הכהן במי המרים, היתה מתה מיד, עד שהיו הכהנים אומרים "הוציאוה, שלא תטמא העזרה". אך במקרים מסוימים היתה המיתה מתעכבת – אם היו לאשה זכיות. במקרה כזה היתה הזכות תולה לה, והיא היתה מתנוונת אט אט, ולא מתה מיד. כמה זמן הזכות תולה? זו מחלוקת בגמרא, ולהלכה נפסק ששלשה חדשים.
והנה, הגמרא (בבא בתרא ט, ב) אומרת שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים זוכה לאחת עשרה ברכות. לפי זה, נמצא החשבון מדויק להפליא: בנימין הצדיק נתן לאשה צדקה, וגם נחמה בדברים – וביחד זכה באחת עשרה ברכות. כל זכות כוו תולה לו שלשה חדשים, המצטרפים יחד לשלשים ושלשה חדשים. כפול שמונה אנשים, התוצאה היא מאתיים ששים וארבעה חדשים – עשרים ושתים שנה בדיוק!
זכה בנימין הצדיק בעשרים ושתים שנות חיים, שנים אלו הנן שכר מופלא שאין לשער את ערכו, מאחר שחיי היהודי הנם יקרים כל כך, עד שאפילו שנת חיים אחת, או מספר חדשים בלבד, מהווים זכות שלא תסולא בפז.
בגמרא בסוטה (סוטה כ, א), מבואר, שאף כאשר הזכות תולה לאשה שהֻשקתה במי המרים, אין היא ממשיכה בחייה כרגיל, אלא מתנוונת והולכת. כלומר, ביום הראשון הרגלים כואבות, ביום השני הן מפסיקות לתפקד, אחר כך הידים, וכן הלאה… אם כך, יש מקום לפליאה: מה נותנת ומה מוסיפה זכותה של הצדקה לאותה אשה – הלאלו חיים יקרא?
כתשובה לשאלה זו, נקדים ונספר מעשה שארע אצל הגאון רבי משה פיינשטין זצ"ל. יהודי אחד הגיע אל ביתו, ובפיו שאלה נוראה: נתגלה בגופו גידול ממאיר ל"ע. לדברי הרופאים המחלה כבר נמצאת בשלב שלא ניתן לרפאה. האפשרות היחידה שנותרה לו, היא לעבור טיפולים אשר יוכלו להאריך את חייו בשנה או יותר, אך דא עקא שטפולים אלו קשים ומרים הם, ויהפכו את ימיו הנותרים לסבל מתמשך. שאלתו היתה האם כדאי הוא לו לעבור טפולים אלו, או שמא שב ואל תעשה עדיף, כדי שיפטר מן העולם במנוחה?
ענה לו הגאון רבי משה, אינני מבין את שאלתך! לו היית שחקן כדורגל, אשר ללא כוחו ושריריו למה לו חיים, היה מקום לשאלה. אבל אתה הרי יהודי! בשנה שתתווסף לחייך הלא תוכל לצבור זכויות לאין ספור: להניח תפלין כל יום, לקדש בשבת, ללמוד תורה… מה מקום, אפוא לשאלה זו?
שמע היהודי וחזר אל הרופא עם התשובה בפיו. אותו רופא היה יהודי מתבולל, וכאשר שמע את דברי הרב הזדעזע כל כך, עד שחזר בתשובה שלמה !
לפי זה, מובן כמה רוח והצלה טמונים באותה "זכות תולה", אשר מותירה את האשה בחיים. אשה זו אמנם הולכת ומתנוונת, אך באותם חודשים שנותרו יש בידה להוסיף עוד ועוד מצוות, ולהכין עצמה ליומה האחרון, ומעל הכל, יש בידה לחזור בתשובה ולתקן העוון שעשתה, כדי לבוא צחה וברה לעולם שכולו טוב!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
