כיסוי הראש היא מצווה בעלת שורשים יהודים, תרבותיים והיסטוריים עמוקים הפרושים על פני הזמן. לאורך השנים, נשים חבשו את כיסוי הראש כסמל לצניעות וזהות יהודית עוצמתית. על ההיסטוריה, הסגנון והמשמעות של כיסוי הראש בראי הזמן – במאמר הבא.
במסורת היהודית, חלה על בת ישראל החובה לשמור על הופעה צנועה. חובה זו מתבטאת הן במישור ההתנהגותי והן במישור הלבוש וההופעה. עם זאת, לרוב כללי הצניעות הן למעשה בגדר נורמות שקיבלו על עצמן נשות ישראל מקדמת דנא. אחת מאותן נורמות צניעות אלו היא חובת כיסוי הראש לנשים. מבין סמלי היהדות, לכיסוי הראש היהודי שמור מקום של כבוד במסורת היהודית. ככזה, הוא נושא משמעויות סמליות וטקסיות, הלכתיות ומעשיות כאחד.
'מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי'" (מסכת יומא, דף מז, עמ' א).
תפקיד האישה הוא קדוש – ולכן היא צריכה להיות מכוסה
התורה קובעת כי על אישה נשואה לכסות את שערה כאות לצניעות, ובמטרה להבדיל את עצמה מנשים לא נשואות. האישה הנשואה היא מובדלת מנשים שאינן נשואות, בכך שהיא נושאת בקרבה את הפוטנציאל להמשכיותו של עם ישראל. על אישה כזו, להסתיר את גופה מעין כל, שכן תפקידו קדוש.
בגמרא, מובא הסיפור על קמחית, אישה צדיקה שזכתה שכל שבעת בניה היו כהנים גדולים. שאלוה חכמים מפני מה זכתה לכך? והשיבה כי בזכות צניעותה היתרה, "מימי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי" (מסכת יומא, דף מז, עמ' א). בזכות ההקפדה היתרה של קמחית בנושא הצניעות, זכתה להביא ברכה גדולה לביתה.
"כשהאישה הולכת בדרכי הצניעות אז היא זוכה להוליד בנים צדיקים, בנים תלמידי חכמים המאירים לעולם בתורתם ובצדקתם… ועל ידי זה ייטב לה בעולם הזה, וגם באחריתה תזכה לישב בעולם העליון בהיכל ה' ברוב עוז והדר… על כן צריכה האישה להרגיל עצמה במידת הצניעות וייטב לה על ידי זה בזה ובבא". (חפץ חיים, בספרו "גדר עולם" פ"ז)
כיסוי הראש – נזר הצניעות
על פי התפיסה הרווחת בתרבות המערבית, השיער הנשי הינו חלק מרכזי ומהותי ביופיה של האישה, ולכן, כיסויו מהווה מעין פגיעה בהופעתה החיצונית של האישה.
אך אל תטעו בכך. יופיה האמיתי של האישה שמור לבעלה, ובשמירה על מצוות כיסוי הראש, היא זוכה לברכה עד בלתי די. הרווח בשמירת הצניעות הינו עצום, וכמוהו ככתר המונח על ראשה של האישה. ככזה, לכאורה הוא עלול להכביד עליה, אולם המלכה, נושאת הכתר לעולם לא תוותר על חבישתו. כך גם כיסוי הראש נחשב כ"נזר הצניעות".
תפקידו של כיסוי הראש אינו מסתכם בצניעות גרידא
לאורך ההיסטוריה, כיסוי הראש מילא תפקיד מכריע בזהות היהודית. לדוגמה, בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, יהודים אנוסים (יהודים שהומרו בכוח לנצרות) המשיכו ללבוש כיסויי ראש בסתר, ובכך המשיכו לשמור על זיקה וקשר לשורשיהם היהודיים. במזרח אירופה, כיסוי הראש, או טיכל, היה מראה נפוץ בקרב נשים יהודיות, ושימש כסמל לאמונתן ולקהילתן.
"טיכל" או "מנטה" – כיסוי ראש בראי התרבות
המנהגים והפרקטיקות סביב כיסוי הראש היהודי משתנים מאוד בין קהילות שונות. לדוגמה, נשים יהודיות ספרדיות לובשות באופן מסורתי כיסוי ראש הנקרא "מנטה", שהוא לעיתים קרובות רקום בפירוט וצבעוני מאוד. ואילו נשים יהודיות אשכנזיות, לעומת זאת, לובשות בדרך כלל כיסוי ראש פשוט וצנוע יותר הנקרא "טיכל", מטפחת בשפת היידיש.
בקרב קהילות יהודיות אורתודוקסיות מסוימות, נשים מתחילות לכסות את ראשן במטפחת לאחר הנישואין, בעוד שבקהילות אחרות, הן עשויות לבחור לחבוש פאה או כובע. בקהילות יהודיות ליברליות יותר, המנהג לכסות את השיער עשוי להיות פחות נפוץ או לגמרי אופציונלי, מה שמשקף את המגוון הרחב של השקפות יהודיות וביטויים.
כיסוי הראש ממשיך לתפוס מקום מיוחד ועוצמתי ביהדות, גם כיום
נשים רבות בוחרות בו כביטוי מודע ומכוון לאמונתן, לערכיהן ולחיבורן לשורשיהן. זאת ועוד, הוא משמש כמעין קנבס ליצירתיות ולסגנון אישי, עם אינספור עיצובים, צבעים ובדים זמינים לבחירה. ממנטות רקומות בעדינות ועד טיכלים נועזים ומעוצבים, האפשרויות לביטוי עצמי הן עצומות. בדרך זו, המטפחת התפתחה הרבה מעבר למטרתה המקורית, והפכה כלי לביטוי מסורת ואינדיבידואליות כאחד.
